אור ברסלב

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות ברכות השחר

דפי השער והקדמות

סימן מו

סעי' א' - מדין הגמ' מברך ברכות השחר על כל פעולה בשעה שעושה אותה.

כתב הטור גרסינן בברכות ס: כי מתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו'. כי שמע קול תרנגולא לימא הנותן לשכוי בינה וכו'. וכתב הטור ששכוי הוא לב האדם וע"י בינת הלב מבחינים בין יום ללילה ותיקנו לברך ברכה זו בשמיעת קול תרנגול כיון שגם התרנגול מבין וגם נקרא בערביא שכוי. וכ"כ רבנו יונה והרא"ש. עוד בגמ' וכי אסיר המייניה לימא אוזר ישראל בגבורה. ופירוש וכי אסר המייניה כתב הב"י, כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' מא) בשם הראב"ד דהיינו כשלובש המכנסים. אבל הרמב"ם (תפלה פ"ז ה"ו) כתב דהיינו כשחוגר חגורו. וזה לשון הרא"ה (פקדת הלוים פ"ט עמ' קפ"ח) כי אסר המייניה פירוש הוא האבנט שהוא צריך לאזור כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה: כי פריס סודרא על רישיה לימא עוטר ישראל בתפארה. וכתב הב"י שנהגו כל העולם לאומרה אע"פ שאינם עוטרים מצנפת כמו שכתב התוס' (ד"ה כי פריס) שהוא הדין לכל כובע ולכל כיסוי. וטעם הברכה כתב הב"י כיוון שאסור ללכת בגילוי ראש, או מידת חסידות שלא לילך בגילוי הראש, וכיוון שרק ישראל מצווים בכך אנו מודים שעטרנו ופארנו שצונו בכך. (אולם בתוס' שם משמע שהברכה על הנאת הלבישה כמו מלביש ערומים. ואפשר שכונת הב"י לפרש הנוסח עוטר ישראל שמשמע שאנו מודים על דבר הניתן לישראל ולא כמו מלביש ערומים שהיא ברכה כללית, ובלא טעם זה לא היו מתקנים ברכה על הנאת לבישת הכובע שהרי הוא נכלל במלביש ערומים). עוד כתב הב"י שברכות אלו פותחות בברוך אע"פ שברכה הסמוכה לחברתה לא פותחת בברוך, שאני הכא שמעיקרא לא נתקנו לברכם סמוכות אלא כששומע קול תרנגול וכו'. ועוד שהם ברכות קצרות כמו ברכת הפירות. כתב הטור צריך לומר ויהי רצון מלפניך וכו' שתרגילני בתורתך, ויהי רצון בוא"ו שברכה אחת היא עם המעביר שינה, שאם היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך ועל כן אין לענות אמן אחר המעביר שינה שאינה סוף ברכה. וכתב הב"י שכ"כ התוס' וכתבו שנחשב מעין פתיחה סמוך לחתימה במה שחותמים ותגמלני חסדים טובים, שגמילות חסד של הקב"ה שמעביר שינה מן האדם. וחותם בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל, ולא כהרא"ה שכתב שאינה ברכה לחתום בה בשם.

וכ''פ מרן כשיעור משנתו, יאמר: אלהי נשמה; כשישמע קול התרנגול, יברך: הנותן לשכוי בינה; כשלובש, יברך: מלביש ערומים; כשיניח ידיו על עיניו, יברך: פוקח עורים; כשישב, יברך: מתיר אסורים; כשזוקף, יברך: זוקף כפופים; כשיניח רגליו בארץ, יברך: רוקע הארץ על המים; כשנועל מנעליו, יברך: שעשה לי כל צרכי; כשהולך, יברך: המכין מצעדי גבר; כשחוגר חגורו, יברך: אוזר ישראל בגבורה, הגה: או לובש האבנט המפסיק בין לבו לערוה; (ב"י בשם הראב"ד) כשמשים כובע או מצנפת בראשו, יברך: עוטר ישראל בתפארה; כשיטול ידיו, יברך: ענט"י; כשירחץ פניו, יברך: המעביר שינה מעיני וכו' ויה"ר וכו' עד בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל. אין לענות אמן אחר המעביר שינה מעיני, עד שיחתום גומל חסדים טובים לעמו ישראל, שהכל ברכה אחת היא.

וכתב המ"ב קודם בואו לבהכ"נ בעוד שהוא עדיין בחצר בהכ"נ יאמר בבית אלהים נהלך ברגש. וירגיש וירתיע עצמו בהכנסו לבהכ"נ מרוב פחדו וימתין וישהה מעט ויאמר ואני ברוב חסדך אבא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך ואח"כ יכנס [שע"ת בשם פע"ח]:

עוד כתב (ס"ק א') תקנו חז"ל ברכות השחר כיון שאסור להינות מהעולם הזה בלא ברכה לכן תקנו ברכה על כל דבר ודבר מהנהגת העולם שהאדם נהנה ממנו.

עוד כתב (ס"ק ב') מברך אלוהי נשמה דווקא כשמתעורר מסוף שנתו ולא כל זמן שיקיץ באיזה שעה שתהיה.

עוד כתב (ס"ק ג') צריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה כדי שלא יהיה נשמע שהנשמה היא אלהיו ח"ו.

עוד כתב (ס"ק ד') בנוסף למה שכתב הטור שברכת הנותן לשכוי הכוונה ללב האדם, גם יש לאדם בשמיעת התרנגול הנאה שיודע שהוא קרוב ליום.

עוד כתב (ס"ק ה') שברכת מלביש ערומים לאו דווקא כשישן ערום אלא גם כשלובש מלבוש העליון מברך ברכה זו.

עוד כתב (ס"ק ו') מה שכתב מרן כשיניח ידו על עיניו יברך פוקח עורים לא יניח ידו ממש אלא עם החלוק כיון שאסור להניח ידו על עיניו קודם נטילה.

עוד כתב (ס"ק ח') שכונת הרמ"א לובש האבנט, היינו מכנסיים.

עוד כתב (ס"ק ט') שהזכיר ישראל בשני ברכות עוטר ישראל ואוזר ישראל שבאלו השניים הם בישראל לחוד שהם משום צניעות, הכובע, וכן האבנט שלא יהא ליבו רואה את הערוה.

עוד כתב (ס"ק י') לומר ותרגילנו בתורתך וכו' בלשון רבים. (ובהליכות עולם ח"א עמו' נו' כתב שמי שהורגל לומר ברכה זו בלשון רבים יש לו על מה שיסמוך).

סעי' ב' - ועכשיו נהגו לסדרם בבית הכנסת.

כתב הטור ולפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה, ולפי שאין הידים נקיות תקנו לסדרן בבה"כ, וגם מפני שרבים מעמי הארצות שאין יודעים אותן תקנו שיסדרום בבה"כ ויענו אמן אחריהם ויצאו ידי חובתן. אבל ודאי חובה הוא על כל יחיד ויחיד לברך אותן. וכתב הב"י שכן כתב הרא"ש. ומה שלא מברכים עליהם עובר לעשייתם כתב הרא"ש שברכה של הודאה ושבח יכול לברך אח"כ. אולם הר"ן הקשה מברכת הברקים שצריך להיות בתוך כדי דיבור, ולכן כתב שאין ברכות אלו כברכות של שמיעה וראיה אלא על מנהגו של עולם מברך, ולכן לא צריך להיות תיכף. (נמצא שברכת שבח והודאה לדעת הרא"ש לא צריכה להיות תיכף ולדעת הר"ן אם היא על שמיעה או ראיה צריך להיות תיכף, אבל אם היא על מנהגו של עולם לא שייך בזה תיכף. וצריך לומר שמרן פסק כאן כדעת הרא"ש, שהרי בסעי' ח' חשש מרן לדעת הרמב"ם שברכות השחר אינם על מנהגו של עולם ומחמת כן פסק שלא מברך אם לא שמע קול תרנגול. וכאן פסק שמסדרם בבית הכנסת. ולרמב"ם אליבא דהר"ן צריך לברך תיכף כששומע, אלא ודאי סובר מרן כדעת הרא"ש שברכות השבח וההודאה לא צריך לברכם תיכף. אומנם עדיין צ"ב לדעת מרן והרא"ש מה שהקשה הר"ן מאי שנא מברכת הברקים והרעמים שצריכים להיות תיכף).

וכ''פ מרן עכשיו, מפני שאין הידים נקיות וגם מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותם, נהגו לסדרם בבהכ"נ ועונין אמן אחריהם, ויוצאים ידי חובתן.

וכתב המ"ב (ס"ק יא') שברכת על נט"י מבואר בסימן ו' ס"ק יא' שיש לברך בביתו מיד בקומו.

עוד כתב (ס"ק יב') אם לא ענה אמן אחר הברכה וכיון לצאת ידי חובה יצא ידי חובה בדיעבד.

עוד כתב (ס"ק יג') שגם הבקי יכול לצאת ידי חובה כששומע ומכוין, והלבוש מחמיר שיהיו עשרה. ובזמנינו המנהג שכל אחד מברך לעצמו.

סעי' ג' - חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות.

כתב הטור מגמ' מנחות מג: רבי מאיר אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום. שבזמן דוד המלך ע"ה היו מתים מאה נפשות בכל יום עד שתקן דוד מאה ברכות, ועל כן תיקנו חכמים ברכות השחר על סדר העולם והנהגתו להשלים מאה ברכות בכל יום, ושלא יהנה מהעולם הזה בלא ברכה שלא יבא לידי מעילה. וכתב הב"י שמנין הברכות מברכת המפיל והתפילות והסעודות עולה למאה וחמש ברכות ובתעניות שחסר שמונה מחמת סעודה אחת שאינו סועד נשארו תשעים ושמונה ברכות. (לכאורה החשבון הוא מאה וחמש פחות שמונה נשאר תשעים ושבע ברכות. ואולי מחשיב עננו שמוסיף הש"צ בתפלה ושומעים הציבור ויוצאים בה). והשתים שחסרים משלימן כשמברך על ציצית ותפילין במנחה. ובשבת שחסר חמש עשרה ברכות אמרו בגמ' שם שמשלימן בפירות ומיני בשמים. וכתבו השבולי הלקט בשם גאון, והגהות מימוניות בשם רא"ם, והרא"ש, שכששומעים ברכות התורה וההפטרה ועונים אמן עולה להם למנין מאה ברכות, שבברכות התורה שחרית ומנחה לפניה ואחריה יש עשרים ברכות ועוד שבע ברכות ההפטרה ביחד עשרים ושבע ברכות. והגהות מימוניות כתב שצריך לשמוע הברכה, אבל הב"י כתב שכמו שיכולים לענות אמן אף על פי שלא שמעו את הברכה כיון שיודעים איזה ברכה סיים, כמו באלכסנדריא של מצרים, א"כ גם לענין שיצא ידי חובת ברכה יוצא בכך כאילו ברך אף שלא שמע את הברכה. (ובאופן שרוצה לצאת י"ח הברכה ממש ולא רק להשלים מאה ברכות צריך לשמוע את הברכה כדי שיוכל לענות אמן. וכמ"ש מרן בסימן קכד' סעי' ח'). ואם הוא מתענה בשבת שחוץ מחמש עשרה שחסרים בכל שבת, עוד חסר לו שש עשרה ברכות של שתי סעודות שביחד הם שלושים ואחד, ואפילו ששומע ברכות התורה וההפטרה שהם עשרים ושבע , חסר עדיין ארבע, משלימן בברכת ציצית במנחה, וברכה על ציצית בשחרית על טלית קטן, ובברכות הריח. (לכאורה משמע מכאן שבעלמא לא מברך על טלית קטן, וצ"ע מאי שנא שכשמתענה בשבת יברך, ואולי סובר דבעלמא אמרינן שיפטרנו בברכת הטלית גדול, ורק כאן שחסר לו ברכה יברך ולא נחשב גורם לברכה שאינה צריכה כיון שצריך להשלים מאה ברכות).

וכ''פ מרן חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות.

וכתב המ"ב (ס"ק יד') שבשבת אם אין לו פירות יוצא על פי הדחק במה שמכוין לשמוע ברכות התורה ועונה אמן. עוד כתב בשם המ"א שלא יכניס עצמו בחשש ברכה שאינה צריכה משום מצות מאה ברכות. (אמנם במג"א כתב דאין להכניס עצמו בספק ברכה לבטלה כדי להשלים מאה ברכות, גם מה שכתב לברך על טלית קטן בפני עצמו אין נראה לי להרבות בברכות. ע"כ. ממה שכתב אין נראה לי משמע שרוצה להחמיר בחשש ברכה שאינה צריכה ומה שאוסר הוא ספק ברכה לבטלה ולא חשש ברכה שאינה צריכה. ועכ"פ הב"י התיר לגרום ברכה שאינה צריכה על ט"ק כנ"ל. וכן בחזון עובדיה ברכות עמוד ח' כתב להתיר בשבת להניח הפירות שהובאו לפניו לאחר ברכת המזון להשלים מנין מאה ברכות). עוד כתב המ"ב שביום כיפור אחר כל החשבונות חסר שלוש ברכות וישלים ע"י ברכת הבשמים באופן שמסיח דעתו בין כל ברכה, או בברכת אשר יצר, ובשעת הדחק יוצא בחזרת השליח ציבור.

סעי' ד' - מברך שלא עשני גוי, עבד, אישה, והנשים שעשני כרצונו. וגר לא מברך שלא עשני גוי.

עוד בגמ' מנחות מג: חייב אדם לברך בכל יום שלא עשני גוי שלא עשני עבד שלא עשני אשה. ואף שאשה ועבד שוים ששניהם חייבים במצוות עשה שהזמן גרמא, עכ"פ העבד זול יותר. והב"י כתב שהטעם הוא כיון שהוא חשוד על הגזל, ואין לו זכות אבות, ואסור בבת ישראל. עוד כתב הב"י בשם רבי דוד אבודרהם שכתב בשם הרמ"ה שגר לא מברך שלא עשני גוי שהרי עשאו גוי מתחילת ברייתו. וכן אם היהודי עבד שבוי אעפ"כ מברך שלא עשני עבד שאין הברכה על העבדות אלא שהעבד לא חייב במצוות כישראל ואינו ראוי לבא בקהל ופסול לכמה דברים. וכ"כ באורחות חיים. עוד כתב הטור ונהגו הנשים לברך שעשני כרצונו ואפשר שנוהגים כן שהוא כמי שמצדיק עליו הדין על הרעה.

וכ''פ מרן צריך לברך בכל יום: שלא עשני עובד כוכבים; שלא עשני עבד; שלא עשני אשה. הגה: ואפי' גר (כותים) היה יכול לברך כך (ד"ע), אבל לא יאמר: שלא עשני עכו"ם, שהרי היה עכו"ם מתחלה, (אבודרהם). והנשים מברכות: שעשני כרצונו.

וכתב המ"ב (ס"ק טז') אם הקדים שלא עשני אשה או הקדים שלא עשני עבד יש אומרים שלא יכול לברך שלא עשני גוי שבכלל מאתים מנה, אבל הרבה אחרונים חולקים וסוברים שיכול לברך. (וכ"כ בהליכות עולם ח"א עמוד נד' שרשאי לברך וכ"כ בהלכה ברורה אות ט').

עוד כתב (ס"ק יח') שיש חולקים על מה שכתב הרמ"א שגר יכול לברך שעשני גר, כיון שמה שהתגייר הוא בחירתו שלו. ולכ"ע יכול לברך שלא עשני עבד, ואשה, כיון שהוא עדיף מהם שהם לא יכולים לבחור ולהיות בר חיובא. ממזר וסומא יברכו כל הברכות שהרי חייבים בכל המצוות. וטומטום ואנדרוגינוס לא יברכו שלא עשני אשה, מחמת הספק . (ובהליכות עולם ח"א עמוד נא' כתב, סומא המברך פוקח עורים אין מוחים בידו, ולכתחילה אם בא לשאול מורים לו שלא יברך. וכ"כ בהלכה ברורה אות יז').

סעי' ה' - קדם ובירך זוקף כפופים קודם מתיר אסורים לא יברך מתיר אסורים.

כתב הטור בשם רב עמרם שאם ברך זוקף כפופים קודם מתיר אסורים שוב לא מברך מתיר אסורים. וכתב הטור איני יודע למה. והב"י השיב כיון שזוקף כפופים מברך כשעומד ממטתו, א"כ לא יכול לברך שוב מתיר אסורים שהיא ברכה על התרת חבלי שינה שהיה קשור בהם שבכלל מאתים מנה. וכ"כ מהר"י אבוהב.

וכ''פ מרן אם קדם וברך: זוקף כפופים קודם שברך: מתיר אסורים, לא יברכנה.

וכתב המ"ב (ס"ק כ') שטוב שישמע אח"כ הברכה מאחר ויכוין לצאת ידי חובה. עוד כתב שאם בשעה שאמר ברוך אתה ה' כוונתו היתה לומר זוקף כפופים ועדיין לא ברך מתיר אסורים, לא יסיים מתיר אסורים אלא יסיים זוקף כפופים אע"פ שיפסיד ע"י כך את ברכת מתיר אסורים, (כיון שלדעת הרמב"ם בסימן רט' עיקר הברכה היא מה שמכוין בשעה שאומר שם ומלכות). עוד כתב שאם נכשל בלשונו וסיים ברכה אחרת ומיד תיקן תוך כדי דיבור יש אומרים שיצא שהרי תיקן, ויש מסתפקים לומר שלא יצא י"ח הברכה הראשונה, כיון שברגע שסיים בברכה אחרת נחשבת לו לברכה, שהרי הוא צריך לברך את אותה ברכה וסדר הברכות לא מעכב, ומה שתיקן לבסוף לא יחשב לתיקון. (עיין מג"א סימן רט' ס"ק ה' וביד אפרים שם. ושע"ת כאן. ולהלכה נראה דסב"ל ולא יברך שניהם גם מה שנכשל בלשונו וגם מה שתיקן). עוד כתב שאם בירך ברכה מברכות השחר מתחילתה ועד סופה וניזכר שאין זה מקומה, וסיים בתוך כדי דיבור הברכה שצריכה להיות על הסדר, לכ"ע יצא י"ח הברכה שברך קודם התיקון ויחזור לברך הברכה השניה כיון שסדר הברכות אינו מעכב. חוץ ממתיר אסורים שצריך להיות קודם זוקף כפופים, ואם אמר זוקף כפופים ותיקן תוך כדי דיבור מתיר אסורים. יצא ידי חובת זוקף כפופים ולא יברך מתיר אסורים, משום שבכלל מאתים מנה, כנ"ל.

סעי' ו' - הנותן ליעף כח לדעת מרן לא אומרים, והמנהג לאומרה.

כתב הטור שבסידורי אשכנז יש את ברכת הנותן ליעף כח, וכתב הב"י אע"פ שיש סמך יפה לברך ברכה זו מאחר שלא נזכרה בתלמוד איני יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה, ומצאתי שכתב האגור (הל' ברכות סי' פז) שראה מקטרגים עליה מטעם זה, והרמב"ם וסמ"ק והרוקח לא הזכירוה והכי נקטינן:

וכ''פ מרן יש נוהגין לברך: הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין. הגה: אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה.

וכתב המ"ב (ס"ק כא') שכן הסכימו האחרונים כמ"ש הרמ"א לאומרה. (וכ"כ בהלכה ברורה אות יד' שפשט המנהג בכל תפוצות ישראל לברך בשם ומלכות).

וכתב המ"ב (ס"ק כב') שאפילו היה ער כל הלילה יברך הנותן ליעף כח. כיון שאנו מברכים על מנהגו של עולם.

סעי' ז' - אין להוסיף על ברכות השחר ברכות נוספות.

כתב הב"י שיש בקצת סידורים ברכת מגביה שפלים וכתב הב"י נראה בעיני דאין לברך ברכה זו כלל והמברך אותה טועה הוא ואע"פ שאחר שכתבתי זה מצאתיה בספר העיטור (הל' ציצית ש"ג ח"ב עז.) במקומי אני עומד שאין לברך אותה וכן כתב בשבלי הלקט (תפלה סי' ד) שרב עמרם גאון הסיר מגביה שפלים. כתוב בעיטור (שם) המברך סומך נופלים טעות הוא: כתב האגור (הל' ברכות סי' פז) ראיתי בסידור טליאני וקטאלני וספרדים, הרבה ברכות שלא הוזכרו בגמרא ולא בפוסקים ואין להם ראיה:

וכ''פ מרן יש נוהגים לברך ברכות אחרות, נוספות על אלו, וטעות הוא בידם.

סעי' ח' - לדעת מרן לא מברך ברכות השחר אם לא נתחייב והמנהג לברך.

כתב הב"י, לדעת הרא"ש והתוס' ברכות שהם להנאתו של אדם כמו מלביש ערומים ועוטר ישראל ושעשה לי כל צרכי, לא מברך אם לא נהנה. אבל שאר ברכות כמו הנותן לשכוי בינה ורוקע הארץ והמכין מצעדי גבר שהם על סידור העולם מברך אע"פ שלא שמע תרנגול ולא הלך על הארץ. ומה שאמרה הגמ' שמע קול תרנגול אומר וכו' משמע דוקא שמע כתב הגה"מ שלעולם אפילו לא שמע והגמ' באה לאפוקי אם נמצא במדבר שאין שם תרנגול או שהוא חרש שלא יברך וכן סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו. (ולכאורה לפי"ז במקום שאין תרנגול איך אנו מברכים, ולח"א שהביא המ"ב ס"ק כה' שחרש יברך כשיאור היום, נמצא שמה שלא מברך במדבר מיירי בשעת החשכה אבל כשיאור היום ומבחין בין יום ללילה מברך בלא תרנגול ואפילו במדבר. רק לפי"ז במקום שאין תרנגול לא יברך קודם שיאיר היום ופסק מרן בסימן מז' סעי' יג' שקודם שהאיר היום לא מברך הנותן לשכוי בינה ומקורו מהרא"ש, ומשמע אפי' במקום שיש תרנגול. אולם בהלכה ברורה אות כ' כתב המשכים לקום מברך כל ברכות השחר אחר חצות לילה). ולדעת הכל בו כל הברכות מברך עליהם אפילו לא נהנה וכתב שכך פשט המנהג וכן הנהיגו רב נטרונאי ורב עמרם ושאר הגאונים, שלא מברך על עצמו אלא על כל העולם מברך את השם, וכתב הר"ן שכ"כ הרמב"ן, אבל לדעת הרמב"ם לא מברך אף ברכה אם לא נתחייב בה ואפילו הברכות שנתקנו על סידור העולם. וכתב הב"י וכיון דאיכא פלוגתא במילתא , אין לברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה ונראה לי שטוב לאמרה בלא הזכרת השם.

וכ''פ מרן כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת מהן, כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם. הגה: וי"א דאפילו לא נתחייב בהן מברך אותן, דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם. וכן המנהג, ואין לשנות. (טור ותוס' והרא"ש פרק הרואה ור"ן פ"ק דפסחים וכל בו). (ומה שכתב המציין על הרמ"א, רא"ש, לכאורה אין כן דעת הרא"ש שמחלק לומר שיש ברכות שאם לא נהנה מהם לא מברך, וכנ"ל. ובהלכה ברורה אות טז' כתב מנהג ישראל לברך כל ברכות השחר אפילו באופן שלא נתחייב בהם כלל).

וכתב המ"ב (ס"ק כד') שברכת אלהי נשמה וברכת המעביר שינה לא יברך אם היה ניעור כל הלילה אלא ישמע מאחר ויכוין לצאת. ואם ישן בלילה ששים נישמין לכו"ע יש לו לברך אותם: (אולם בהלכה ברורה סימן מז' אות כג' ובבירור הלכה כאן עמוד שנט', כתב שלמנהג הספרדים מברך בעצמו ברכות השחר וברכות התורה ולא צריך לשמוע מאחר).

עוד כתב (ס"ק כה') אפילו נמצא במדבר או שהוא חרש שאינו שומע קול תרנגול מברך. ובחיי אדם כתב דחרש ימתין מלברך ברכה זו עד שיאור היום: סומא מברך ברכת פוקח עורים . (אולם בהליכות עולם ח"א עמוד נא' כתב סומא המברך פוקח עורים אין מוחים בידו, ולכתחילה אם בא לשאול מורים לו שלא יברך. וכ"כ בהלכה ברורה אות יז' ).

סעי' ט' - לא יקרא פסוקים קודם ברכות התורה אפילו שאומרם דרך תחנונים.

כתב הטור להקשות איך מברכים ברכות התורה אחר שאמרו פסוקים, ולכן נהג בעצמו לומר ברכות התורה אחר ברכת אלהי נשמה. וכתב הב"י שכתב האגור בשם מהר"ם שברכות התורה צריך דוקא ללימוד אבל לא לתפילה וסליחות אפילו אומר פסוקים. וכ"כ מהר"י מולן שכך נהגו באשכנז. אולם הראב"ד כתב שצריך לברך וכ"כ באורחות חיים שקודם שאומרים סליחות צריך לברך ברכות התורה.

וכ''פ מרן לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה, אעפ"י שהוא אומרם דרך תחנונים. ויש אומרים שאין לחוש, כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים, ונכון לחוש לסברא ראשונה. הגה: אבל המנהג כסברה אחרונה, שהרי בימי הסליחות מתפללים הסליחות ואח"כ מברכין על התורה עם סדר שאר הברכות, וכן בכל יום כשנכנסין לבהכ"נ אומרים כמה פסוקים ותחנונים ואח"כ מברכין על התורה. ונהגו לסדר ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר, ואין לשנות (וכן משמע בתוס' ומרדכי פ"ק דברכות).

וכתב המ"ב (ס"ק כז' כח') שגם לדעת הרמ"א יש לנהוג בימי הסליחות לומר ברכות התורה קודם, אף שהמהרי"ל כתב שמנהג אשכנז לומר הסליחות קודם ברכות התורה, המנהג היום להחמיר בזה. (ולפי"ז מה שמצויין אות ו' של הד"מ על המהרי"ל וכתב הד"מ וכן המנהג . הוא ט"ס, וצריך להיות על דברי הטור). (וכ"כ בהלכה ברורה אות כד' נכון להחמיר שלא יאמרו פסוקי תפילה או סליחות קודם ברכות התורה, ומי שנוהג להקל בזה יש לו על מה לסמוך).

עוד כתב המ"ב (ס"ק כט') שיש מברכים ברכות התורה אחר אלהי נשמה ולא לפניה כיון שהיא סמוכה לברכת אשר יצר. וכתב ע"ז הפמ"ג דנהרא נהרא ופשטיה:

בהמשך - אומרים קודם התפילה שמע ישראל וברוך שם להקדים ק''ש דאוריתא כמה שאפשר.

כתב הטור אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ורבינו יהודה החסיד היה רגיל לומר אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. והיה מכוין לצאת בו י"ח ק"ש. משום שפעמים כשעושין קרוב"ץ מתעכבים מק"ש עד אחר זמנה ואמר שהיה יוצא בזה כדאיתא בברכות שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. וכתב הב"י כשאומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד נראה שהוא מכוין עכשיו ליחד ולא רק אומר ספור דברים. והקשה הב"י איך יתכן שיעשו קרובץ ויקראו ק"ש בשנית לאחר הזמן, שהרי מוכח מירושלמי שאין לעשות כן לקרא ק"ש אחר הזמן אע"פ שקראו בזמנה, ממה שרצה רב אחא למחות בציבור שקראו ק"ש אחרי שלוש שעות אפילו שקראו קודם, שלא ילמדו מהם ההדיוטות לקרא ק"ש אחרי הזמן. ותירץ שרצה למחות אבל לא מחה ולכן גם אנו כשקורה כזה מקרה לא מוחים. א"נ אע"פ שימחו בידם לא ישמעו להם . (משמע שלכתחילה אין לקבוע מנין לשעה כזו שחוזרים לקרא את הק"ש שלא בזמנה). ומ"ש הטור כדאיתא בברכות שמע ישראל וכו' זו היא ק"ש של רבי יהודה הנשיא. הוא בריש פרק היה קורא (יג:) והטעם לפי שהיה לומד עם תלמידיו וכשהיה מגיע זמן ק"ש לא היה רוצה להפסיק מלמודו אלא לקרות פסוק ראשון בלבד דהוי דאורייתא. וכתב הרא"ה שרבי היה חוזר וקורא את שמע בברכותיה אע"פ שיצא י"ח קריאת שמע מהתורה כשקרא פסוק ראשון, מ"מ היה חוזר וקורא קריאת שמע מדרבנן בברכות. וכתב שדוקא רבי שתורתו אומנותו ודחוק בגרסתו אבל הציבור עדיף שיקראו את הקריאת שמע שהיא דאורייתא עם ברכות ובתחילת התפילה יאמרו ומיחדים את שמך פעמים באהבה ואומרים ה' אלהינו ה' אחד, בלא שמע ישראל. וכן כתב באוהל מועד בשם הרמב"ן. וכתב הב"י שעכשיו נהגו העולם לומר פסוק ראשון של ק"ש כרבי יהודה הנשיא משום דק"ש בציבור הוי אחר הנץ החמה ולכך קורין אותו פסוק קודם שמא שעת קריאת אותו פסוק יהיה קודם הנץ החמה. ואפילו אם יהיה אחר הנץ מכל מקום טוב למהר ולהקדים ק"ש דאורייתא כל מה שאפשר. וגדולה מזו נראה מהירושלמי שכתבתי בסמוך שהיה מנהגם בציבור לקרות קריאת שמע בזמנה ואח"כ חוזרים וקורין אותה עם ברכותיה ואע"פ שבתחלה קראוה כולה. והטעם לפי שאינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא את שמע אלא ברכות השבח הן. וגדולה מזו ומזו מצאתי להרשב"א בתשובה (ח"א סי' מז ושיט) וזה לשונו הא דתנן (שם.) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואע"פ שאינו קורא ק"ש שהברכות לא נתקנו על ק"ש תדע שהרי אינו מברך על ק"ש. וכן כתב בארחות חיים (הל' ק"ש סי' יג ויד) בשמו דהא דתנן (כב:) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא דמסתברא שחוזר ואומר ברכות בפני עצמן מהטעם הנזכר. הילכך מנהג דידן מנהג ותיקין הוא.

וכ"פ הרמ"א וטוב לומר בשחרית אחר שמע ישראל וגו': בשכמל"ו, כי לפעמים שוהין עם קריאת שמע לקרותה שלא בזמנה ויוצא בזה (טור).

וכתב המ"ב (ס"ק ל') ואפי' המשכימים בבוקר קודם עמוד השחר ובאותו זמן בודאי אינו יוצא בזה ידי ק"ש, אעפ"כ אומרים שמע ואחריו ברוך שם וכו'.

עוד כתב (ס"ק לא') שיכוין שלא לצאת י"ח קריאת שמע, אלא אם כן ירא שהצבור יעברו זמן ק"ש, אבל כשלא יעברו מוטב לצאת ידי ק"ש עם הצבור שבצבור יקרא כל השלשה פרשיות ובברכותיה כמו שתקנו חז"ל לכתחלה. וכתב בביה"ל (ד"ה כי לפעמים) שהגר"א סובר כדעת הרא"ה שלא יאמר ק"ש בלא ברכות ולכן סובר שיש לומר ואומרים פעמים בכל יום ד' אלקינו ד' אחד, בלא שמע ישראל. וכתב הביה"ל שאם מכוין שלא לצאת אפשר שגם הוא יודה שאפשר לומר. (אולם מהב"י משמע שאפילו לא יעבור זמן ק"ש עדיף להקדים כל מה שאפשר, ולקרא פסוק ראשון של ק"ש ויכוין לצאת י"ח קריאת שמע דאוריתא. ובהליכות עולם ח"א עמוד קג' כתב נהגו לומר פסוק שמע ישראל, וברוך שם, באמירת הקורבנות. ומדבריו במקורות משמע שאם יודע שיספיק לקרא ק"ש בעונתה בברכותיה, לא מכוין לצאת י"ח בק"ש דקורבנות). עוד כתב המ"ב ובמקום שירא שהצבור יעברו זמן ק"ש יכוין לבו כדין ק"ש ויכוין לצאת בזה המצות עשה דק"ש, דבמצוה דאורייתא קי"ל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה וי"א שיקרא כל הפרשה ראשונה ויותר טוב שאז יקרא כל השלשה פרשיות כמו שכתב הפר"ח כדי להזכיר יציאת מצרים בזמן ק"ש ובח"א בכלל ח' דין ז' הסכים להפר"ח: וכתב בביה"ל (ד"ה ויוצא בזה) ונ"ל דאפילו אם הוא ירא שיעברו זמן ק"ש לפי החשבון שמחשבין שלוש שעות מעמוד השחר שהוא זמן מוקדם יותר, יכוין לצאת עתה ידי ק"ש, דלא מיבעי לדעת הפוסקים דחושבין מעה"ש דשפיר עביד, ואפילו לדעת הפוסקים דחושבין מהנץ, ג"כ יש לסמוך על דעת הב"י והרמ"א, והא"ר מסכים עמהם דאפילו אם הצבור לא יעברו זמן ק"ש אעפ"כ מותר לכוין לצאת בזה עיין בב"י: (אולם בהלכה ברורה סימן נח' סעי' ד' כתב שאין נכון לכתחילה לקוראה בלי ברכותיה, ואם יש ספק אם יספיק לקוראה בברכותיה בזמנה, יקראנה קודם בלא ברכות ויעשה תנאי שאם יספיק לקוראה בזמנה בברכותיה תהא קריאתו עכשיו כקורא בתורה. ע"כ. ואין זה סותר לדעת הב"י הנ"ל שכתב שמצוה להזדרז ולקראת ק"ש כמה שיותר מוקדם שלכאורה כשעושה תנאי זה אומר שלא מכוין לצאת עכשיו כלל אם יגיע לקרא בזמן, והרי לדעת הב"י מצוה לקרא עכשיו כמה שיותר מוקדם, ועדיף שיקרא בלא שום תנאי, יש לומר שבאופן זה שקורא עתה את כל הקריאת שמע ולא משייר את הק"ש שהיא מדרבנן דהיינו שאר הפרשיות לקוראם בברכות גם מרן מודה שאין לעשות כן לכתחילה להשאיר הברכות ללא חיוב של ק"ש כלל אפילו מדרבנן. ומה שכתב שטוב להקדים ולקרא זה דוקא בפסוק ראשון שהוא מהתורה, ומשייר לברכות את ק"ש מדרבנן שהיא שלוש פרשיות. רק שלפי זה כשעושה תנאי יאמר, שאם יגיע לקרא ק"ש בברכותיה בזמן יצא עכשיו רק ידי חובת ק"ש דאוריתא בפסוק ראשון בלבד, ואם לא יגיע הוא מכוין לצאת עתה ידי חובת כל הפרשיות).

עוד כתב (ס"ק לב') אם הוא ירא שהצבור יעברו גם זמן ברכות ק"ש אין לו להמתין עליהם כלל כי יפסיד על ידם הברכות וגם הזמן תפלה שהוא ג"כ לכתחלה רק עד ארבע שעות כדלקמן בסימן פ"ט אלא יקרא בזמנה בברכותיה ויתפלל ביחידי:

עוד כתב (ס"ק לג') עיין בדגול מרבבה וכן בחידושי רע"א שכתבו דבחול לא יכוין לצאת אא"כ הניח תפילין מקודם דכל הקורא ק"ש בלי תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. ופשוט דאם א"א לו להניח תפילין עתה מאיזה ענין אל ימנע מחמת זה המ"ע דק"ש כי תפילין וק"ש שתי מצות הם ואין מעכבין זה את זה ואפילו איסורא ליכא דלא אמרו כל הקורא ק"ש וכו' רק במזיד ולא כשיש לו איזה אונס כמו שכתב הלבוש בסימן נ"ח עי"ש.

סימן מז

סעי' א' - ברכת התורה צריך ליזהר בה מאוד.

כתב הטור ברכת התורה מאד צריך ליזהר בה. בנדרים פא. מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהם תלמידי חכמים, רבינא אמר מפני שאין מברכין בתורה תחלה. וכתב הב"י בשם המפרש (המיוחס לרש"י) מתוך שהם מזדרזים לעסוק בתורה ולא מברכים, לא מתקימת בהם הברכה "ונהיה אנחנו וצאצאנו". ומהר"י אבוהב כתב כיון שאינם מברכים סימן הוא שלא לומדים אותה לשמה לכך לא זוכים להבטחה "לא ימושו מפיך ומפי זרעך". וכך כתב הר"ן שם בשם רבנו יונה על דברי הגמרא על מה אבדה הארץ על עוזבם את תורתי: שלא ברכו בתורה תחילה. שלא היתה חשובה להם התורה ועוסקים בה שלא לשמה ולכן מזלזלים בברכה.

וכ''פ מרן ברכת התורה צריך ליזהר בה מאוד.

וכתב המ"ב (ס"ק א') שלדעת הרמב"ן החינוך והרשב"א ברכת התורה מהתורה. ונחלקו האחרונים אם חוזר ומברך מספק, ולכן אם מסתפק יבקש מאחר להוציאו או יכוין באהבת עולם לצאת ידי חובת ברכת התורה וילמד תיכף אחר התפילה. (וכתב בהלכה ברורה אות א' שלדעת מרן ברכות התורה מדרבנן וכן הלכה ומספק אמרינן סב"ל. ונכון שיכוין באהבת עולם או יבקש מאחר להוציאו). עוד כתב המ"ב שהברכות שמברך העולה לתורה לכ"ע הם מדרבנן.

סעי' ב' - צריך לברך בין למקרא בין למשנה בין לגמרא בין למדרש.

כתב הטור מגמ' יא: צריך לברך למקרא למדרש למשנה ולתלמוד.

וכ''פ מרן צריך לברך בין למקרא בין למשנה בין לגמרא. הגה: בין למדרש (טור).

וכתב המ"ב (ס"ק ג') מה שלא הזכיר מרן מדרש מפני שהוא סובר שהוא בכלל מקרא.

סעי' ג' - הכותב דברי תורה צריך לברך.

כתב הב"י בשם ה"ר דוד אבודרהם שאם השכים לכתוב דברי תורה קודם תפילה חייב לברך ברכות התורה.

וכ''פ מרן הכותב בדברי תורה, אע"פ שאינו קורא, צריך לברך.

וכתב המ"ב ששונה כתיבה מהרהור שלא מברך, כיון שהכותב עושה מעשה, ויש אומרים שהכותב דרכו להוציא מילים בפיו בשעת כתיבה. וכל זה אם מבין מה שכותב אבל אם מעתיק בעלמא, או שכותב פסוק במכתב דרך צחות שאינו מתכוין ללמוד, לא מברך. וכתב שהסכימו האחרונים שלא לברך על הכתיבה שדומה להרהור. וראוי לפני שכותב שיברך ברכות התורה ויאמר פסוקי ברכת כהנים כנהוג ואח"כ יכתוב. וכתב בביה"ל (ד"ה אע"פ) שהמעתיק ד"ת ומוציא המילים בפיו כגון סופר סת"ם צ"ע אם צריך לברך, כיון שכל כוונתו להרויח ממון ולא ללמוד. ולכן יש להחמיר שיברך ברכות התורה ויקרא הפסוקים כנהוג ואח"כ יכתוב.

סעי' ד' - המהרהר בד''ת אינו צריך לברך.

כתב הב"י בשם האגור כיון שהרהור לאו כדיבור דמי, מותר להרהר בד"ת בליבו קודם שיברך ברכות התורה.

וכ''פ מרן המהרהר בדברי תורה, אינו צריך לברך. הגה: וה"ה דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו . (ר"ן פ"ק דשבת ופ' כל הצלמים כתב דהוי כהרהור).

וכתב המ"ב (ס"ק ה') שלא יברך ברכות התורה וילמד בעיון מתוך ספר בלא להוציא בפיו אלא יוציא בפיו, או יאמר אחר הברכות הפסוקים כנהוג.

עוד כתב (ס"ק ו') שגם לדעת הרמ"א שמותר לפסוק דין בלא טעם, אסור ללמוד בפיו הלכה בלא טעם מתוך ספר קודם ברכות התורה.

עוד כתב (ס"ק ז') שהגר"א חולק על הרמ"א וסובר שאסור לפסוק דין בלא טעם כמו שאסור לומר מקרא בלא ברכות אף שלא מפרש את הפסוק. (וכ"כ בהליכות עולם ח"א עמוד נז' שנכון להחמיר שלא לפסוק דין אפילו בלא נתינת טעם והסבר, קודם שיברך ברכות התורה. וכ"כ בהלכה ברורה אות ו'). עוד כתב המ"ב שהגר"א מחמיר שלא להרהר בד"ת קודם ברכות התורה. ובעשיית מצוה אע"פ שמהרהר בשעת עשיה בדיני המצוה, לכ"ע לא צריך לברך שהרי לא מתכוין ללמוד. וכתב בביה"ל (ד"ה המהרהר) שגם לגר"א שסובר שצריך לברך על הרהור בד"ת כיון שהרהור בד"ת הוא גם מצוה כמו שכתוב "והגית בו יומם ולילה", עכ"פ הרהור זה לאו כדיבור דמי שיהיה חשוב המהרהר בברכות ק"ש בד"ת כמפסיק. ודלא כהבנין עולם שכתב שלגר"א הרהור בד"ת הוא כדיבור ממש.

סעי' ה' - ברכות התורה הם - אקב''ו על דברי תורה, והערב נא וכו', ואשר בחר בנו.

בברכות יא: מביאה הגמ' נוסח ברכות התורה ומסיימת הלכך נמרינהו לכולהו. וכתב הטור מה שכתוב בגמ' לפנינו לעסוק בדברי תורה היא נוסחה אשכנזית. וכתב הב"י שכתב הרא"ש שיש מקומות שאומרים לעסוק בדברי תורה. ורבנו יונה כתב שהנוסחה המדויקת על דברי תורה. וכ"כ ה"ר דוד אבודרהם ואבן הירחי וכך נוסחת הרמב"ם.

וכ''פ מרן ברכות התורה אקב"ו על דברי תורה, והערב נא וכו', ואשר בחר בנו.

וכתב המ"ב (ס"ק ח') שמנהג אשכנז לומר לעסוק בדברי תורה. וגר יכול לומר ברכת אשר בחר בנו.

עוד כתב (ס"ק ט') שיש מוסיפים וצאצאי צאצאינו, ואין צריך שצאצאינו הוא גם בני בנים. (ובהלכה ברורה אות יג' מנהג הספרדים לומר ונהיה אנחנו וצאצאינו, וצאצאי צאצאינו, וצאצאי עמך בית ישראל).

עוד כתב (ס"ק י') ותמיד תהיה תפלת האב והאם שגורה בפיהם להתפלל על בניהם שיהיו לומדי תורה וצדיקים ובעלי מדות טובות ויכוין מאוד בברכת אהבה רבה ובברכת התורה בשעה שאומרים ונהיה אנחנו וצאצאינו וכן כשאומר בובא לציון למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה:

סעי' ו' - אומר והערב עם וא''ו.

כתב הטור אומר והערב נא בוי"ו כי ברכה אחת היא עם לעסוק בדברי תורה שאילו היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך. וכתב הב"י שכן דעת ר"ת והביאו הרא"ש, וכ"כ רבנו יונה והמרדכי וכן דעת רש"י. אולם לדעת הרמב"ם והרשב"א ובעל המאור וה"ר אבודרהם הערב נא אומרה בלא ו"ו שהיא ברכה בפני עצמה. וסברת מחלוקתם, ר"ת ודעימה סוברים שוהערב נא לא נחשבת ברכה סמוכה לברכת על דברי תורה כיון שברכת על דברי תורה היא ברכה קצרה ולא חותמת בברוך, וממילא והערב נא היתה צריכה לפתוח בברוך, ומזה שלא פותחת שמע מינה שהיא המשך הברכה הקודמת ולכן צריך לומר והערב עם וא"ו החיבור. והרמב"ם ודעימה סוברים שהערב נא היא ברכה בפני עצמה ומה שלא פותחת בברוך כיון שהיא סמוכה לחברתה, ואע"פ שעל דברי תורה היא ברכה קצרה בכל אופן נחשבת הברכה לאחריה לברכה סמוכה שאינה פותחת בברוך.

וכתב הב"י ולענין מעשה נראה לומר והערב עם וי"ו שהרי לדברי האומרים שהיא ברכה אחת אם חיסר הוי"ו הוי מפסיק באמצע הברכה ולדברי האומרים שהיא ברכה בפני עצמה אע"פ שאמרו עם וי"ו אין בכך כלום: (ולענין אם יענה אמן אחר על דברי תורה, נראה שהב"י בסימן מו' פסק בפשיטות כדעת הרמב"ם ששלוש ברכות הם, שהרי במנין הברכות כתב "ושלוש ברכות על התורה". וממילא יענה אמן. אבל הטור סובר ששתי ברכות הם ולכן כתב שלא יענה אמן. ובהלכה ברורה אות יב' כתב ומנהג הספרדים כדעת האר"י ז"ל שהם שלוש ברכות, ומחמת כן נוהגים לענות אמן. ע"כ. ולפמש"כ כן דעת מרן הב"י). וכתב עוד הב"י בשם רבינו יונה שברכת אשר בחר בנו פותחת בברוך אע"פ שהיא ברכה הסמוכה לחברתה, כיון שדרך לאומרה בפני עצמה כשמברכה כשעולה לתורה לכן לא משנים הנוסח גם שהיא סמוכה. עוד כתב בשם שו"ת הרשב"א שלא מברכים ברכה אחרונה בסיום הלימוד, כיון שלימוד הוא מצוה ולא מברכים ברכה אחרונה על המצוות, ומה שמברכים בסוף העליה לתורה כיון שקריאת התורה בציבור היא תקנה, ומברכים על תקנה כמו הלל ומגילה. וכתב הב"י שאפילו אם היו מברכים על המצוות בסופם לא היו מברכים על לימוד תורה שהרי אין ללימוד התורה סוף שנאמר והגית בו יומם ולילה לכן לא שייך לברך אחריה. (וברשב"א שלפנינו ג"כ מביא תירוץ זה של הב"י . עיין הגהות והערות אות ד').

וכ''פ מרן אומר: והערב עם וי"ו. הגה: וי"א בלא וי"ו, וכן נהגו (רמב"ם פ"ז מהלכות תפלה ורשב"א בשם המאור ואבודרהם) אבל יותר טוב לומר בוי"ו.

וכתב המ"ב (ס"ק יב') שנוהגים היום לומר והערב עם וא"ו. ולענין עניית אמן אחר לעסוק בד"ת יש דיעות בין האחרונים. ורוב האחרונים מצדדים שלא לענות אמן ונכון שיברך המברך ברכה זו בלחש: (וכבר כתבנו שבהלכה ברורה כתב שמנהג הספרדים לענות אמן).

סעי' ז' - ברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה אם למד מיד.

בגמ' ברכות יא: א"ר יהודה אמר שמואל השכים לשנות עד שלא קרא ק"ש צריך לברך משקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. ובירושלמי מוסיף והוא ששנה על אתר. וכתב הב"י שמשמע מהראשונים וכן כתב הרא"ש בהדיא שאם נפטר באהבה רבה ולמד מיד, אע"פ שאח"כ הפסיק לא צריך לחזור ולברך כל היום, וכמו שברך ברכות התורה.

וכ''פ מרן ברכת אהבת עולם פוטרת ברכת התורה, אם למד מיד בלי הפסק.

וכתב המ"ב (ס"ק יג') שכן הדין בברכת אהבת עולם בערבית שפוטרת, שהרי אומר תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת, וכו'. ולכן מי שישן שינת קבע ביום, על מטתו, שיש אומרים דהוי הפסק כמו שכתב מרן בסעי' יא', טוב יותר שיכוין בברכת אהבת עולם בערבית לפטור עצמו לצאת ידי דעת רוב הפוסקים המחמירין בזה. ועוד נ"מ כתב בביה"ל (ד"ה ברכת) במי שאינו רגיל לחזור ללימודו אחר תפילת ערבית, ועכשיו רוצה ללמוד לפי מה שכתב המ"א בסעי' י' שלדעת מרן צריך לחזור ולברך ברכות התורה מטעם הפסק, יכול לכוין בברכות ק"ש.

עוד כתב (ס"ק יד') ממה שסתם משמע דאפילו לא כיון בעת הברכה לפטור בזה בה"ת יצא י"ח. ובביה"ל (ד"ה פוטרת) כתב שלתר"י אם ברור לו שלא כיון אינו יוצא. ולדעת הרא"ש יוצא. וכתב הפמ"ג שאם כיון שלא לפטור את ברכות התורה באהבה רבה לכ"ע אינו יוצא. (ובהלכה ברורה אות יח' כתב אם שכח לברך ברכות התורה בבוקר וקרא בסתם ברכת אהבת עולם יצא ידי חובת ברכת התורה אם למד אחר התפילה. וגם אם לא למד עיין בסעי' הבא שנראה לדעת מרן דסב"ל ולא יברך).

עוד כתב (ס"ק יג') בשם הלבוש שאף אם התפלל וסיים התפלה אינו נקרא בזה הפסק כיון שאח"כ למד מיד: וכתב בביה"ל (ד"ה אם למד) שלאור זרוע הגדול אפילו הפסיק בכל עניני תפלה וגם שהולכים אחר ספריהם להביאם לבהמ"ד אין זה הפסק עכ"ל. ונראה דדוקא אם לא הפסיק בדבור אבל אם הפסיק בדבור שלא מענינו גם להא"ז יחזור ויברך.

סעי' ח' - קריאת שמע שקורא בתפילה ספק אם נחשבת לימוד וכדי שלא יכנס לספק יזהר לברך ברכות התורה.

כתב הב"י וא"ת למה לו לירושלמי לומר על הנפטר באהבה רבה שצריך שילמוד מיד שהרי לעולם הוא לומד שהרי קורא ק"ש אחר אהבה רבה ואפשר לומר דכבר אפשר שאינו קורא ק"ש סמוך לאהבה דהא איכא מאן דאמר בסוף פרק קמא דברכות (שם) דהא דתנן אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת, והם ברכו וקראו עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע. ברכה אחת היינו יוצר אור. וא"כ אחר ק"ש אומר אהבה רבה, ובאופן זה אמר הירושלמי שאין ברכת אהבה רבה פוטרת מברכת התורה אלא כשלמד מיד דוקא. ועוד יש לומר דק"ש ותפלה לא חשיבי לימוד לענין זה דדברי תחנונים ותפלה לחוד ודברי תלמוד תורה לחוד וק"ש כדברי תפילות הוא: עוד כתב הב"י ומצאתי שכתב הרשב"א (ברכות יא: ד"ה השכים) בשם הראב"ד יש גירסאות שגורסין והוא שקרא על אתר ולאותה גירסא כל שקרא ק"ש סמוך לאהבה רבה יצא ידי ברכה כל היום לפי שכבר בירך על התורה פעם אחת בבוקר אבל לספרים דגרסי והוא ששנה על אתר אין הברכה מוציאתו אלא מידי קריאה הסמוכה לה הא אם הפסיק וחזר וקרא צריך הוא לחזור ולברך: עוד כתב ב"י והיכא שבירך אהבה רבה קודם ברכת התורה כתב מהר"י אבוהב ז"ל בסימן נ"ב שנסתפק הרשב"א (ברכות יא: ד"ה השכים) אם יכול לומר ברכת התורה מאחר שאמרו שנפטר באהבה רבה מברכת התורה והנה לדעת רבותינו הצרפתים שכתבנו שזו פוטרת כל היום מה שאין כן באהבה רבה, יש לברך אותה עכ"ל: (נמצא שאם לא ברך ברכות התורה והתפלל וקרא ק"ש עם ברכותיה, לתירוץ הראשון של הב"י יצא ידי חובת ברכות התורה ולא צריך שוב לברך אפילו לא למד כלל אחר התפילה. וכן לגירסא והוא שקרא על אתר, הכונה לקריאת שמע ובזה יוצא ולא צריך שוב לשנות. ולכן נסתפק הרשב"א אם יכול לברך ברכות התורה אם לא ברך קודם התפילה שהרי יש צד שיצא י"ח. ולכן יש ליזהר לברך ברכת התורה קודם אהבת עולם, כדי שלא יכנס לספק זה שאם יצא כבר שוב לא יכול לברך ברכות התורה).

וכ''פ מרן ויש להסתפק אי סגי בקורא ק"ש סמוך לה מיד בלי הפסק, ולכן יש ליזהר לברך ברכת התורה קודם אהבת עולם.

וכתב המ"ב (ס"ק יז') שהגר"א הוכיח בפשיטות דאין ק"ש מועיל לזה, וגם בספר אליהו רבא הביא כן מהרבה פוסקים ופסק כן להלכה. ונראה דאם קרא ק"ש לאחר זמנה דהוי כקורא בתורה אפשר דלכו"ע אין צריך לחזור ולברך אפילו אם לא למד אח"כ מיד: וכתב בביה"ל (ד"ה ויש להסתפק) שכתב בחידושי רע"א, שאפילו מרן שאמר יש להסתפק היינו רק זהירות בעלמא לכתחלה אבל בדיעבד מודה שאם לא למד תיכף צריך לברך בה"ת: (ובב"י הביא שני צדדים שקולים בזה וכנ"ל, וא"כ לא יברך משום סב"ל. וכ"פ בכה"ח אות טו"ב. וכ"כ בהליכות עולם ח"א עמוד נה' ובבירור הלכה אות ט' שאם לא ברך ברכות התורה והתפלל שחרית ולא למד אחר התפלה לא יברך שוב ברכות התורה דסב"ל).

סעי' ט' - נכון שלא להפסיק בין ברכות התורה ללימוד ונהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברכת התורה

כתב הב"י בשם התוס' שדוקא כשיוצא באהבת עולם צריך לשנות על אתר, שילמד מיד באותו מקום, כיון שעיקר הברכה נתקנה לק"ש, אבל ברך ברכות התורה אפילו לא למד עד אחר כמה שעות לא צריך לחזור ולברך. וכ"כ ה"ר יונה והמרדכי. וכתב הב"י שכן דעת הרא"ש ושכן יש לפרש דברי הטור ולא כמו שהבין המהר"י אבוהב את דברי הטור שגם בברכות התורה צריך ללמוד מיד. וכתב הב"י הטעם ששונה ברכות התורה מברכת כל המצוות שמברך עליהם תיכף לעשיה, כיון שתלמוד תורה חייב לעסוק בה תמיד וכשמפסיק בין ברכה ללימוד לא הוי הפסק מאחר שבאותו זמן שהפסיק היה מחויב ללמוד . (פירוש שבכל המצוות כשמפסיק נפסק הקשר בין הברכה למצוה, אבל בברכות התורה אע"פ שמפסיק בין הברכה ללימוד לא נפסק הקשר בין הברכה למצוה שהרי גם בשעה שמפסיק עדיין יש לו קשר ללימוד והוא החיוב ללמוד בכל רגע, משא"כ בשאר המצוות אין עליו חיוב לעשות המצוה בזמן ההפסק). אולם כתבו התוס' שהצרפתים נהגו לומר פסוקים וברכת כהנים ומשנה אלו דברים שאין להם שיעור ובריתא אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם, וכו', משום הירושלמי שכתב שצריך לשנות על אתר וסוברים שכן הדין כשמברך ברכות התורה. וכתב הב"י ומדברי הרמב"ם בפ"ז מהל' תפלה (הי"א) נראה דבברכת התורה נמי צריך ללמוד מיד כעין שאר מצות שאינו מפסיק בין ברכתן לעשייתן, וכמנהג הצרפתים שכתבו התוספות, וכן נוהגים לומר בסמוך פרשת ברכת כהנים:

וכ''פ מרן י"א שאם הפסיק בין ברכת התורה ללמודו, אין בכך כלום, והנכון שלא להפסיק ביניהם, וכן נהגו לומר פרשת ברכת כהנים סמוך לברכת התורה.

וכתב המ"ב (ס"ק יט') שרוב האחרונים חולקין על מרן שמסכים לדעת היש אומרים הזה, ממה שכתב מרן רק והנכון שלא להפסיק ביניהם, וסבירא להו דדין ברכת התורה כמו בכל ברכת המצות או הנהנין דצריך לחזור ולברך אם הפסיק תיכף אחר הברכה אף אם יודע בבירור שלא הסיח דעתו דכיון שלא התחיל עדיין בהמצוה אין לה אח"כ על מה לחול. וכן הסכים הפר"ח והגר"א וכן העתיק הח"א להלכה. (אבל בהלכה ברורה בבירור הלכה אות יג' כתב שמלבד שקבלנו את הוראות מרן יש כאן ספק ספקא להקל, דשמא כדעת האומרים שאין הלכה כהירושלמי כלל שצריך לשנות על אתר, ואפילו את"ל כהירושלמי שמא זה דוקא כשיוצא באהבת עולם אבל כשמברך ברכות התורה גם הירושלמי מודה שלא צריך לשנות על אתר. לכן בדיעבד שלא אמר את הפסוקים אחר ברכות התורה, אינו רשאי לחזור ולברך דסב"ל). וכתב המ"ב ומ"מ נ"ל דכיון שיש פוסקים שסוברין דאין צריך לחזור ולברך יותר טוב אם אירע לו שהפסיק אחר ברכת התורה שיכוין אח"כ בברכת אהבה רבה לצאת בזה ידי ברכת התורה וילמד מעט תיכף אחר שסיים תפלתו.

עוד כתב במ"ב (אות כ') הטעם שנהגו לומר ג' פסוקים של ברכת כהנים שרצו לסדר כדרך הקורא בתורה ונקטו אלו משום שיש בהן ברכה. ומותר לומר אפי' קודם אור הבוקר דלא כיש מחמירין לאסור אז לומר אלו הפסוקים מטעם שאין נשיאת כפים בלילה דז"א דמטעם לימוד אנו אומרים אותו ולא מטעם נשיאת כפים:

סעי' י' - ברך ברכות התורה והתחיל ללמוד וישן עראי או הלך למרחץ ובית הכסא, לא הוי הפסק.

כתב הב"י שהקשו התוס' ואם תאמר מאי שנא מסוכה שאנו צריכים לברך על כל סעודה לישב בסוכה ויש לומר דשאני תורה שאינו מיאש עצמו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק אבל אכילה בסוכה יש שעה קבועה. וכ"כ בשם הרא"ש שהמברך על התורה ולמד אין צריך לחזור ולברך אם הפסיק באמצע. עוד כתב הרא"ש כמו שבסוכה אם הסיח דעתו מלישן כגון שיצא למלאכתו ושוב נמלך אין צריך לברך כל שכן מי שדעתו טרוד על למודו אם יצא למלאכתו ולעסקיו לא הוי הפסק. וכתב הטור בשם הרא"ש אם רגיל להתנמנם מיושב על אצילי ידיו שינת עראי היא ולא הוי הפסק ואפילו שכב על מטתו ולא ישן לא הוי הפסק דבעודו נעור דעתו על למודו ע"כ. עוד כתב הב"י שלדעת הגהומ"י בשם רבינו שמחה שינה ומרחץ מפסיקים כי אי אפשר ללמוד כשהוא ישן או במרחץ או בבית הכסא. אבל הר"ם כתב שלא היה רגיל לחזור ולברך אלא אחר הפסק של שינת קבע לפי שאינו מסיח דעתו מללמוד אפילו בהפסק מרחץ ובית הכסא עכ"ל. והאגור (סי' א) כתב טעם אחר לפי שאף כשהוא נפנה צריך ליזהר בדינים כמו בגילוי טפח וכיצד יקנח: [בדק הבית] וכן נהגו שלא לחזור ולברך אחר מרחץ ובית הכסא [עד כאן]:

וכ''פ מרן אם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו, כיון שדעתו לחזור ללמוד, לא הוי הפסק. וה"ה לשינה ומרחץ ובית הכסא, דלא הוי הפסק.

וכתב המ"ב (ס"ק כב') שהמג"א מדייק מלשון מרן שדוקא אם היה דעתו לחזור וללמוד לא צריך לברך, אבל אם לא רגיל ללמוד ונמלך ללמוד צריך לברך. אבל הט"ז כתב להיפך שמסתמא היה דעתו גם על זמן שאינו רגיל ללמוד שאם ילמד יצא בזה. ולהלכה כתב המ"ב שלא יברך משום סב"ל. (וכ"כ בהלכה ברורה אות כא').

עוד כתב המ"ב (ס"ק כג') המתנמנם על אצילי ידיו, אף בלילה נחשב לשנת עראי, ולא מברך.

סעי' יא' - שנת קבע ביום על מטתו הוי הפסק, וי''א שלא הוי הפסק, וכן נהגו.

כתב הטור בשם הרא"ש שאף אם ישן ביום שינת קבע על מטתו הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. ובסעיף הקודם ראינו שכן דעת הר"מ ששינת קבע הוי הפסק, ודעת רבינו שמחה שאפילו בשינת עראי הוי הפסק. אולם האגור כתב שאביו ז"ל הנהיג שלא לברך ביום אפילו אחר שינת קבע וכן ראוי לעשות כי המיקל בברכות במקום שיש מחלוקת הרי זה לא הפסיד כי הברכות אינן מעכבות עכ"ל. ותמה עליו הב"י שהרי לכ"ע שנת קבע נחשבת הפסק כמו שהזכרנו דעת הרא"ש הר"מ ורבינו שמחה. וכתב ואפשר שטעמם משום דלר"ת אפילו שינת כל הלילה לא הוי הפסק כמו שאכתוב בסמוך ואע"פ שאין הלכה כמותו מפני שכל הפוסקים חולקים עליו היינו בשינת לילה אבל בשינת יום מיהו יש לחוש לדבריו וכן נוהגים העולם שלא לברך ביום אפילו אחר שינת קבע:

וכ''פ מרן שינת קבע ביום, על מטתו, הוי הפסק. וי"א דלא הוי הפסק, וכן נהגו.

וכתב המ"ב (ס"ק כה') ובל"ח כתב ולי נראה שהמברך תע"ב וכן נהג מורי מהר"י לברך וכן הסכים הפר"ח וא"ר בשם הרבה ראשונים ואחרונים וכ"כ הגר"א וכן העתיק הח"א להלכה [ואף דבפמ"ג משמע דנוכל לסמוך על המנהג הזה שלא לברך עכ"פ נראה פשוט בהסומך על כל הפוסקים שהזכרנו ומברך לא הפסיד]: (ובהלכה ברורה אות כב' כתב שאינו חוזר ומברך, וכן המנהג).

סעי' יב' - הלילה הולך אחר היום ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן.

כתב הב"י בשם הרא"ש וכ"כ הטור ואף אם לומד בלילה הלילה הולכת אחר היום ואין צריך לברך כל זמן שלא ישן. ודלא כדעת ר"ת ששנת לילה לא הוי הפסק. ועיין בסעי' הבא.

וכ''פ מרן אף אם למד בלילה, הלילה הולך אחר היום שעבר ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן.

וכתב המ"ב (ס"ק כו') אפילו לא למד ביום כלל יכול ללמוד בלילה על סמך הברכות שברך בבוקר.

עוד כתב (ס"ק כח') אם ישן שנת קבע על מיטתו אפילו בתחילת הלילה, צריך לברך אם קם ורוצה ללמוד, וגם האומרים ששנת יום לא הוי הפסק מודים בשנת לילה דהוי הפסק. ואם היה ניעור כל הלילה יש אומרים שלא יברך בבוקר ויש אומרים שמברך כיון שקבעו ברכות התורה כמו כל ברכות השחר. וסב"ל. ואם אפשר לו ישמע הברכות מאחר ויאמר הפסוקים אח"כ או יכוין באהבה רבה וילמד בסיום התפילה. (אולם בהליכות עולם ח"א עמוד מה' ובהלכה ברורה אות כג' כתבו שמנהג הספרדים לברך ברכות השחר וברכות התורה לאחר עלות השחר, וגם למנהג האשכנזים אם לא מצא מי שישן בלילה שינת קבע שיוציאנו, רשאי לברך בעצמו ברכות השחר וברכות התורה. וטוב שיכוונו ביום קודם שאינם פוטרים עצמם מברכות השחר וברכות התורה רק עד עלות השחר הבא). וכתב המ"ב בשם רעק"א שאם ישן ביום והיה ער כל הלילה לכ"ע צריך לברך בבוקר ברכות התורה, ואין ברכת אהבת עולם של ערבית פוטרת אם לא למד מיד אחר התפילה.

סעי' יג' - המשכים ללמוד בבוקר צריך לברך ברכות התורה.

כתב הטור והמשכים בבקר ללמוד קודם שילך לב"ה יש לו לברך ברכת התורה. וכתב הב"י שלמרדכי בשם הר"מ וה"ר יונה ור"ת ברכות התורה שברך אתמול פוטרות עד הבוקר שלמחרת ואפילו ישן בלילה. אולם דעת הרא"ש כמו שכתב הטור שכיון שישן צריך לברך וכן דעת התוס', וכ"כ תרומת הדשן שהוא ודודו ז"ל היו נוהגים לברך וגם האגור כתב שר"ת הוא יחיד בדבר זה וכל הפוסקים אומרים שיש לברך וכן נוהגים העולם:

וכ''פ מרן המשכים קודם אור היום ללמוד, מברך ברכת התורה.

וכתב המ"ב (ס"ק כט') שאם אחר שברך ולמד חזר לישון שנת קבע קודם אור היום המברך לא הפסיד: (ובהלכה ברורה אות כה' כתב אם חזר לישון שנת קבע על מטתו בלילה, כשיקום חוזר ומברך).

בהמשך - אינו צריך לברך שוב כשקורא פרשת התמיד בביהכנ''ס.

כתב הטור וכשקורא פרשת התמיד בבהכ"נ אין לו לחזור ולברך, אף על פי שהקורא בתורה חוזר ומברך ברכת התורה למרות שכבר בירך קודם התפלה, לא דמי, שאותה ברכה נתקנה דוקא על קריאת התורה בציבור, והיא תקנה מיוחדת, וראיה, שתקנו ברכה לאחריה, ואחר הלימוד לא תקנו לברך. וכתב הב"י שכ"כ הרא"ש והרשב"א בשם התוס' והגהומ"י. ולא כדברי תלמידי רש"י שהיו אומרים בשמו שכשהיה משכים לקרות היה מברך ברכת התורה וכשהיה בא לבית הכנסת היה חוזר ומברך ומדמהו לקורא בתורה ומברך בבית הכנסת אע"פ שכבר בירך. שאין זה דומה שהברכה שמברך כשעולה לתורה הוא חיוב אחר ולא שייך למה שברך בבוקר והיא תקנה מיוחדת לעולה לתורה, כמו שתקנו לברך על ההפטרה אשר בחר בנביאים. ואפילו מי שברך ברכות התורה ולא הפסיק כלל חוזר ומברך על התורה.

וכ''פ מרן ואינו צריך לחזור ולברך כשילך לבית הכנסת.

בהמשך - המשכים קודם אור היום מברך כל סדר הברכות חוץ מהנותן לשכוי בינה ופרשת התמיד.

כתב הטור בשם הרא"ש המשכים ללמוד קודם עלות השחר יברך ענט"י ואשר יצר ואלהי נשמה וכל סדר הברכות וברכת התורה ופרשת התמיד לא יקרא עד שיאור היום שהיא במקום הקרבת תמיד שאין זמנו אלא ביום וכן ברכת הנותן לשכוי בינה לא יברך אלא ביום. וכתב הב"י שכך כתב ה"ר דוד אבודרהם בשם מחזור ויטרי ואבן הירחי.

וכ''פ מרן המשכים קודם אור היום, מברך כל סדר הברכות חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה ופרשת התמיד (ע"ל סי' א' סעיף ו') שימתין מלאומרה עד שיאור היום. הגה: ולכתחילה יטול ידיו קודם שיברך ללמוד. ואם לא היה לו מים, יכול ללמוד ולברך בלא נטילה, כמו בשאר ברכות שמברך קודם נטילה, כדלעיל סי' מ"ו (אגור).

וכתב המ"ב (ס"ק ל') שמי שקם בלילה ורוצה לחזור לישון יכול לברך כל הברכות חוץ מאלוהי נשמה והמעביר חבלי שינה, שיאמר אותם בלא שם ומלכות, וכשיקום שוב משנתו יברך שתי ברכות אלו בשם ומלכות. וכתב בביה"ל (ד"ה המשכים קודם) שאם ברך בפעם הראשונה כראוי בשם ומלכות, כשקם פעם שנית לא יברכן. (אולם בהלכה ברורה סימן מו' אות כ' כתב שלדעת המקובלים וכן מנהג הספרדים שיברך כל ברכות השחר אחר חצות לילה ואינו חוזר ומברך ברכות השחר בבוקר. אולם בהליכות עולם חלק א' עמ' לה' משמע שמברך כל הברכות רק בבוקר).

עוד כתב המ"ב (ס"ק לא') מה שכתב מרן שלא מברך הנותן לשכוי בינה קודם שיאור היום, האחרונים הסכימו שיכול לברך אפילו קודם שיאיר היום אך י"א שלכתחלה יש ליזהר שלא לברך אותה קודם שיאיר היום אם לא ששמע קול תרנגול ובדיעבד יצא אפילו לא שמע קול תרנגול ודוקא שיברך אותה מחצות לילה ואילך אבל קודם חצות אפילו בדיעבד יחזור ויברך ואפילו אם שמע קול תרנגול. ובביה"ל (ד"ה מברך כל סדר הברכות) כתב שלמג"א הגר"א והפר"ח, יכול לברך קודם אור היום. ולח"א דוקא אם שמע קול תרנגול, ולשערי תשובה אפילו לא שמע. ולדעת דרך החיים והבאר היטב יש להחמיר לכתחילה אפילו בשמע קול תרנגול. וכתב הביה"ל שלא צריך להחמיר כמותם כיון שהפר"ח והגר"א עשו מעשה להקל, ועוד שמהפמ"ג משמע שיכול לברך קודם שיאיר היום ולא צריך שמיעת תרנגול ורק לאחר חצות צריך שמיעת תרנגול. (ובהלכה ברורה סימן מו' אות כ' כתב המשכים לקום ואין בדעתו לחזור לישון מברך כל ברכות השחר אחר חצות לילה, ואם נשאר ער כל הלילה מברך כל הברכות אחר עלות השחר).

עוד כתב המ"ב (ס"ק לב') גם משניות הקורבנות שאחר פרשת התמיד יאמר ביום כיון שקרבים ביום.

עוד כתב (ס"ק לג') מה שכתב הרמ"א שאם אין לו מים שיוכל ללמוד ולברך קודם נטילה, שיקנח ידיו במידי דמנקי.

סעי' יד' - נשים מברכות ברכת התורה.

כתב הב"י שהאגור כתב בשם מהר"י מולין שנשים מברכות ברכת התורה אע"פ שאינן חייבות ולא עוד אלא שהמלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (סוטה כ.) זהו בתורה שבעל פה אבל לא תורה שבכתב ואע"פ שלשון ברכת לעסוק בדברי תורה משמע תורה שבעל פה מכל מקום אין לשנות מטבע הברכות. ועוד כי הן מברכות על קריאת הקרבנות ותפלה כנגד קרבנות תקנום (ברכות כו:) והן חייבות בתפלה (שם כ:) ואם כן חייבות ג"כ בקריאת העולה והקרבנות וכל שכן לדברי סמ"ג שכתב שהנשים חייבות ללמוד הדינים השייכין להן ע"כ:

וכ''פ מרן נשים מברכות ברכת התורה.

וכתב בביה"ל (ד"ה נשים) שלטעם זה שנשים חייבות בלימוד יכולות להוציא את האיש ידי חובה, אבל לדעת הגר"א נשים פטורות מלימוד ומה שמברכות כדין כל מצוות עשה שהזמן גרמא שנשים מברכות (למנהג האשכנזים) לא יכולות להוציא את האיש ידי חובה. (וכ"פ בהלכה ברורה שנשים אינן חייבות בברכות התורה רק אם ירצו רשאיות לברך, ולכן אין האשה מוציאה את האיש ידי חובת ברכות התורה).

סימן מח

סעי' א' - אומרים פרשת התמיד וסדר המערכה ורבון העולמים אתה צויתנו.

כתב הטור וקבעו לקרות פרשת התמיד. מגמ' תענית כז: ומגילה לא: שאמר אברהם לקב"ה בברית בין הבתרים כשאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם אמר לו כבר הקדמתי להם סדר הקרבנות כ"ז שעוסקין בהן מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפני. ובסידור ר"ע כתוב פרשת ברכת כהנים אחר ברכת התורה קודם פרשת התמיד. וכתב הב"י וכן אנו נוהגים. עוד כתב הטור ויש נוהגין לומר אחריה פסוק וערבה לה' מנחת יהודה וגו' וטוב לומר אחריה סדר המערכה שזה נוסחה מגמ' יומא לג. אביי מסדר סדר המערכה משמיה דגמרא ואליבא דאבא שאול וכו'. ואע"פ שהרמב"ם בפ"ו מהלכות תמידין ומוספין (ה"ג) פסק כרבנן דפליגי אאבא שאול וכן נראה דעת סמ"ג. מאחר שמצאו העולם שאביי סידר הסדר אליבא דאבא שאול משמע דסבירא ליה דהכי הלכתא ולכן לא רצו לשנות הסדר ההוא:

עוד כתב הטור וטוב לומר אחר זה רבון העולמים אתה צויתנו להקריב קרבן התמיד במועדו וכו'. ואם אין יכול לאומרו מפני שהוא עם הציבור והם לא אומרים רבון העולמים, טוב הוא שיקרא פרשת התמיד לבדו ויאמר אותו, ואין לחוש אם יקרא פרשת התמיד שנית עם הציבור, ולרווחא דמלתא יכוין בקריאה שנייה כקורא בתורה. וכתב הב"י כלומר ולא תימא דהוי כמקריב שני תמידין בשחרית והוי כמוסיף על המצוות, דבקריאה בעלמא ליכא משום בל תוסיף:

וכ"כ הרמ"א הגה: ואומרים פרשת התמיד, (במדבר כח, א - ח) וי"א סדר המערכה ורבון העולמים אתה צויתנו וכו', ואם אי אפשר לאומרו בצבור יכול לאומרו בביתו ולחזור פרשת התמיד לבד עם הצבור, ויכוין בפעם השניה כקורא בתורה (טור). ונהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקורין בתורה, דוגמת התורה שנתנה ברתת, וכן בשעה שמתפללים, על שם: כל עצמותי תאמרנה י"י מי כמוך (תהילים לה, י) (אבודרהם).

וכתב המ"ב (ס"ק א') ונראה לי פשוט דמי שיודע ספר מצוה ללמוד בגמרא פירוש המימרא הזו וכן מה שאנו אומרין בכל יום עניני עשיית הקטורת כדי שיבין מה שהוא אומר ובזה תחשב לו האמירה במקום ההקטרה וכן כתבו הספרים דמה שאמר הגמרא כל העוסק בפרשת עולה וכו' הכוונה שהוא מתעסק להבין עניניה לא אמירת התיבות לבד. עוד כתב, כתב המ"א פרשת הקרבנות יאמר בעמידה דוגמת הקרבנות שהיה בעמידה, ועיין בש"ת בשם כמה אחרונים שחולקין ע"ז, ובפרי מגדים כתב דמ"מ בפרשת התמיד ראוי לעמוד שקורין בצבור בקול רם . (ובהלכה ברורה אות א' כתב אין צריך לעמוד בשעת אמירת הקרבנות). עוד כתב, שיאמר בנוסח היהי רצון כאלו הקרבנו קרבן התמיד, או כאילו קרב התמיד, ולא הקרבתי, כיון שהוא קורבן ציבור.

עוד כתב (ס"ק ג') שמנהגם היה מקודם לומר הכל ביחד בקול רם וא"כ לא יכול לשתוק בעת שיאמרו פרשת התמיד בצבור דיהיה מנכר מלתא: לכן כתב הרמ"א שיחזור ויקרא פרשת התמיד בציבור אחר שקרא בביתו.

עוד כתב (ס"ק ה') מה שכתב הרמ"א להתנועע בשעה שמתפללים, יש פוסקים שחולקין ע"ז ואומרים דבתפלה אין להתנענע, ורק בפסוקי דזמרה וברכת ק"ש, ולימוד התורה אפילו שבע"פ המנהג להתנענע. וכתב המ"א ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. והכל לפי מה שהוא אדם אם מכוין היטב ע"י תנועה יתנענע וא"ל יעמוד כך ובלבד שיכוין לבו. וקצת מתנענעים תנועה משובשת שהגוף עומד על עמדו רק בראש הופך פעם לימין ופעם לשמאל דרך גאוה אין לעשות כן:

בהמשך - ובשבת מוסיפין וביום השבת שני כבשים, (ואין המנהג כן) אבל לא בר''ח ויו''ט.

כתב הטור ובשבת מוסיפין וביום השבת שני כבשים וגו' ונוהגין באשכנז לקרות בר"ח ובראשי חדשיכם ובעל המנהיג השיב על המנהג מפני שאין נכון להזכיר קרבן מוסף עם תמיד של שחר. ואינו קשה שמוסף זמנו כל היום: וכתב ב"י זה לשון המנהיג (דיני תפלה סי' טו) ואשר כתב רב עמרם לשבת וביום השבת לראש חודש ובראשי חדשיכם וכן מנהג פרובינצה וספרד, לא יתכן דהיאך נזכיר קרבן המוספין קודם לתמיד השחר ועל מקומן הן נזכרין במוסף וצא ולמד משעירי הרגלים שאינן נזכרין כי אם בתפלת המוסף בלבד עכ"ל. ורבינו טען עליו על הטעם הראשון שמוסף זמנו כל היום ואינה טענה שאע"פ שזמנו כל היום מכל מקום לכתחלה צריך להקדים של שחר למוספין ועל מה שכתב המנהיג וצא ולמד משעירי הרגלים יש לומר דשאני מוספי הרגלים שגם בתפלת המוספין אין אומרים אותן מפני שאין רגילים בהם ויבואו לטעות. (כוונתו שהמנהיג הוכיח כמו שברגלים לא מוסיפים בבוקר לפרשת התמיד את פרשת קורבנות החג והטעם כיון שאומרים אותם בתפילת מוסף כך גם לא נאמר מוספי שבת ור"ח כיון שאנו אומרים אותם בתפילת מוסף, וזה דחה הב"י מה שאין אומרים ברגלים את פסוקי המוספים לא משום שאומרים אותם במוסף שגם במוסף לא אומרים אותם והטעם כיון שלא רגילים בהם ויבואו לטעות בהם, אבל בשבת ור"ח שרגילים בהם אומרים אותם גם אחר התמיד וגם בתפילת מוסף). ובכלבו (סי' ב) כתוב שאין מוסיפין בראש חודש פרשת ובראשי חדשיכם ולא במועד פרשת המועד לפי שקורין אותה בתורה אבל פרשת התמיד שאין קורין אותה בתורה שאין בכל יום ספר תורה ולא מוסף שבת לפי שאין בו אלא שני פסוקים לכך נהגו לאמרם בכל יום ופרשת שבת בכל שבת עכ"ל וכן נהגו:

וכ''פ מרן בשבת אומרים אצל פרשת התמיד (במדבר כח, א - ח) פסוקי מוסף דשבת (במדבר כח, ט - י) אבל לא בר"ח וי"ט, מפני שקורין בתורה בפסוקי מוסף. הגה: וי"א שמזכירין גם מוסף ר"ח, (במדבר כח, יא - טו) וכן נוהגין, כדי לפרסם שהוא ראש חודש וכן הוא לקמן סי' תכ"א (טור) .

(ובהלכה ברורה אות ב' מנהג הספרדים שלא מזכירים פסוקי קרבן מוסף לא בשבת ולא בראש חודש ומועדים).

וכתב המ"ב (ס"ק ו') מה שכתב הרמ"א כדי לפרסם שהוא ר"ח מזכירים אצל פרשת התמיד פסוקי ר"ח, אבל יו"ט אין צריכין לפרסם שכבר הוא מפורסם מאתמול. אבל שבת אע"פ שהוא מפורסם אומרים אותה בשחרית שהרי אין יכולין לקרותה בתורה מפני שאין בה אלא שני פסוקים כמו שיתבאר בסימן רפ"ג:

סימן מט

סעי' א' - דבר שרגיל ושגור בפי הכל מותר לאומרו בע''פ.

בגמ' גיטין ס: ותמורה יד: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ. וכתב הב"י הטעם כיון שיש הרבה דרשות הנלמדים מחסרות ויתרות שבכתב, ואם יאמר בע"פ לא ירגיש בהם. וכתבו הראשונים כמה אופנים שבהם מותר לומר בע"פ דברים שבכתב. התוס' בתמורה בתירוץ הראשון כתב שדוקא מה שכתוב בתורה אסור ולא מה שבנביאים וכתובים. ובתירוץ שני כתב שדוקא בדברים שמוציא אחרים ידי חובתם אסור אבל אם קורא לעצמו מותר. וכ"כ הטור בשם הרא"ש, וכ"כ הר"ף. והר"ן בשם הרב שלמה מן ההר כתב שבדבר שיש חובה או מצוה לאומרו כמו ק"ש או ברכת כהנים וקורבנות בתפילה אין איסור לאומרו בע"פ, וכיון שניתן לאומרן בעל פה לחובה יכול לאומרן אפילו שלא לחובה מתי שירצה. (ונראה שסובר שהאיסור לומר דברים שבכתב בע"פ הוא מדרבנן, ולא העמידו חכמים דבריהם במקום חובה או מצוה, וכן התירו כל אלו הדברים שיש בהם חובה או מצוה אף בשעה שאין בהם חובה). והכל בו כתב שאם אי אפשר להביא ספר לקרא מתוכו מותר לאמר בע"פ בכל בוקר פרשת התמיד וברכת כהנים משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך. עוד כתב שיש אומרים שדוקא בטעמי המקרא אסור לומר בע"פ. ובירושלמי מפרש שרק בס"ת אסור לומר בע"פ שלא יאמרו חסר הס"ת אבל לא בתפילה וכ"כ ה"ר דוד אבודרהם. אבל ר"ת כתב שדבר שהוא שגור בפיו מותר לאומרו בע"פ, וכ"כ הטור בשם דודו רבי חיים ז"ל וכ"כ גם הכל בו שבשביל שנים או שלושה פסוקים הואיל והן שגורים אין לחוש.

וכ''פ מרן אע"ג דקיימא לן: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל, כגון ק"ש וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן, מותר.

וכתב המ"ב (ס"ק א') סומא מותר לקרא ע"פ משום עת לעשות לה'. וכן הדין לאדם שנמצא בבית האסורים ולא יכול להשיג חומש.

עוד כתב (ס"ק ב') שהרדב"ז כתב שאינו מוחה למי שקורא בע"פ הפרשה עם הש"צ כיון שהרבה פוסקים סוברים שדוקא אם מוציא אחרים אסור לקרא בע"פ, אבל לעצמו היה נזהר שלא לקרא. וכ"כ בעט"ז וביאור הגר"א . (ובהלכה ברורה אות א' כתב פסוקים שאינם שגורים ורגילים בפי הכל, אסור לאומרם בע"פ).

עוד כתב (ס"ק ג') מי שדורש ברבים בהרבה פסוקים שבתורה וקשה לו לחפש בכל שעה בחומש מפני כבוד הצבור אפשר שיש להקל.

עוד כתב (ס"ק ד') אם אינו שגור בפי הכל אע"ג ששגור בפיו אסור: (ובהלכה ברורה אות א' כתב נכון להחמיר שלא לאומרם בע"פ ואם יתבטל מלמודו יש להקל).

עוד כתב (ס"ק ה') שכן בפסוקי דזמרה נחשב שגור בפיו. ובביה"ל (ד"ה כגון) כתב שגם בהלל יש להקל אם שגור בפיו היטב.

עוד כתב (ס"ק ו') כתב המ"א המעיין בב"י יראה שיש דיעות שונות בטעם היתר אמירת אלו הדברים בע"פ לכן יש ליזהר שלא לומר שום דבר בע"פ כי אם מה שנזכר פה בש"ע ובתשובת חו"י מתיר לומר כל ס' תהלים בע"פ דכיון שהוא לעורר רחמי ד' הו"ל כתפלה ונ"ל שיש לסמוך עליו דבלא"ה דעת העט"ז והגר"א כהפוסקים דדוקא להוציא רבים ידי חובתן אסור:

עוד כתב (ס"ק ז') ובמוציא אחרים באמירתו את הכתובים מצדד המ"א להחמיר שלא לומר בע"פ בכל גווני וכן משמע מדברי הגר"א בביאורו: (ובהלכה ברורה אות א' כתב פסוקים השגורים מעיקר הדין מותר לאומרם על פה אפילו במקום שמוציא את אחרים ידי חובתם, ומכל מקום אם אפשר נכון להחמיר בזה).

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה