מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות קריאת שמע · סימן פב
סעי' א' - צואה יבישה כל כך שאם יזרקנה תתפרך ואין לה ריח רע מותר לקרות כנגדה.
בגמ' ברכות כה. אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין: היכי דמי צואה כחרס איתמר אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואיכא דאמרי כל זמן שגוללה ואינה נפרכת. ולפירוש"י האיכא דאמרי מחמיר יותר שאע"פ שבזריקה היא נפרכת לא תהא מותרת עד שתפרך ע"י גלילה שרק אז נחשבת כעפר בעלמא. וכתב הרא"ש שכן הלכה כהאיכא דאמרי שמחמיר. וכ"כ הטור. אולם לדעת רבנו יונה ז"ל בגלילה נפרכת יותר בקלות מזריקה והאיכא דאמרי מקיל יותר ולכן הלכה כלישנא קמא שמחמיר כיון שהוא איסור תורה. ולא יהא מותר לקרוא עד שיהא זורקה ונפרכת. וכ"פ הרמב"ם אם היתה יבשה יותר מחרס עד שאם זורקה תתפרך הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה. וכתב ה"ר מנוח (שם ד"ה תתפרך) דהא דשרי בתתפרך דוקא כשאין לה ריח רע שאם לא כן אע"ג דעפרא בעלמא ריח רע שיש לו עיקר הוא ע"כ. וכתב הב"י ולענין הלכה נראה לי דנקטינן כהרמב"ם וה"ר יונה ז"ל: וכתב הד"מ שנ"מ לדינא בינהם הוא לעניין בדיקה דהיינו אם זרק ונפרכה לדעת רבינו יונה מספיק ולא צריך לבדוק אם נפרכת בגלילה שודאי הוא שתתפרך. ולרש"י והרא"ש צריך לבדוק בגלילה ורק אם נפרכה מותר. וכן להפך.
ופסק מרן כרבנו יונה והרמב"ם. צואה יבשה כ"כ שאם יזרקנה תתפרך, הרי היא כעפר ומותר לקרות כנגדה, והוא שלא יהיה בה ריח רע. הגה: י"א דלא הוי כעפר רק אם נפרכת על ידי גלילה בלא זריקה, וכן עיקר (רש"י והרא"ש פרק מי שמתו), (טור).
וכתב המ"ב (ס"ק א') שתתפרך היינו לפירוכין דקין אבל לשנים ושלשה לא מהני. ובימי הקור שהצואה נקרשת הרבה כאבן וגם אין מגיע אז ממנה שום סרחון נסתפק המ"א אי שרי לקרוא כנגדה אי בתר השתא אזלינן או עדיין שם צואה עליה כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום והאחרונים הסכימו כולם בזה לאיסור. ואף בדיעבד אם קרא צריך לחזור ולקרות ק"ש ולהתפלל בתורת נדבה. ואם הצואה תחת מים קרושים אפשר דהוי כיסוי אע"ג דמים לא מהני [עיין בסימן ע"ו] מ"מ גלד וכפור י"ל דהוי בכלל וכסית וכעששית דמי ובתר השתא אזלינן. וצואה שנתכסה בשלג חשוב כיסוי כל כמה שלא נמחה השלג. כתב בספר שולחן שלמה דה"ה נגד מי רגלים קרושים ג"כ יש להחמיר שלא לקרות נגדן וצ"ע בזה. וכתב בביה"ל (ד"ה וכן עיקר) שלדעת הרמ"א אם ראינו שנפרכה ע"י גלילה די בזה וא"צ לחוש דלמא לא היתה נפרכת ע"י זריקה אבל בא"ר כתב בשם האחרונים דצריך להחמיר ג"כ כדעת המחבר. שאם ראינו שנפרכה על ידי גלילה אינה ראיה שהיא כעפר עד שנראה שיזרקנה ותתפרך. וכתב הרשב"א בשם הראב"ד שאם היא יבשה ומבוקעת נחשב שהגיע לשיעור שנפרכת ע"י גלילה ומותרת. וכתב בביה"ל שלדעת מרן ששיעור נפרכת ע"י גלילה עדיין לא נחשבת כעפר יהא אסור. וכן הערוך אוסר במבוקעת וכן משמע מכל הפוסקים שלא הביאו כלל להא דהרשב"א הנ"ל.
סעי' ב' - מי רגלים שנבלעו בקרקע, אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדם.
גמ' ברכות כה. אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין: ואמרינן בגמ' שנחלקו ת"ק ורבי יוסי בטופח ע"מ להטפיח. ופירש"י שת"ק לא אוסר במי רגלים אלא עד שיהא טופח ע"מ להטפיח, ורבי יוסי מחמיר שאפילו טופח לבד אסור. ורבא שאמר כל זמן שמטפיחין אסור כתב הרא"ש שסובר כת"ק ומטפיחין פירושו טופח ע"מ להטפיח ורק אז אסור אבל טופח לבד מותר. אבל מהרמב"ם משמע שפוסק שאפילו רק טופח לבד אסור. וכתב הב"י שלרמב"ם נפרש את מחלוקת ת"ק ורבי יוסי להיפך מרש"י שלת"ק אסור בטופח לבד, ולר"י מותר, ורק טופח על מנת להטפיח אסור. ורבא שאוסר במטפיחין פירוש מטפיחין טופח לבד וסובר כת"ק שטופח לבד אסור, או סובר הרמב"ם כפירוש רש"י ורבא סובר כרבי יוסי דנימוקו עימו. עכ"פ לדעת רש"י והרא"ש בשם גאון והטור לא אסור לקרוא כנגד מי רגלים אלא עד שיהא בהם טופח ע"מ להטפיח, ולרמב"ם בטופח לבד אסור. וכתב הב"י ולענין הלכה נראה לי דנקטינן כהרמב"ם ז"ל. ותמה הב"י על הסמ"ג שכתב אם המי רגלים נבלעו בקרקע ואין רישומן ניכר מותר לקרות כנגדן עכ"ל. משמע אם רשומן ניכר שהוא שיעור פחות מטופח לבד יהא אסור. וזה היפך מסקנא דרבא שרק אם מטפיחין אסור אבל פחות מזה מותר.
וכ''פ מרן מי רגלים שנבלעו בקרקע, אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדם. וי"א דאינו אסור רק בטופח ע"מ להטפיח, ויש לסמוך ע"ז.
וכתב במ"ב (ס"ק ב') שגם אם בלועים מי הרגלים בבגד הדין כן.
עוד כתב (ס"ק ד') שהסכמת כל האחרונים כמו שכתב הרמ"א שדוקא טופח על מנת להטפיח אסור. (ובהלכה ברורה אות ג' כתב שזה למנהג האשכנזים, ואף למנהג הספרדים יש להקל בזה בשעת הדחק, כשאי אפשר בענין אחר). עוד כתב המ"ב שצריך להרחיק מהם ד' אמות כמו מצואה, ומ"מ כיון שאינם בעין רק שבלועין בקרקע או בבגד א"צ לשפוך עליהן רביעית לכו"ע אלא די שיביא עליהן רק מעט מן המעט מים שאין בהן ג"כ רק טופח ע"מ להטפיח ושרי ועיין לעיל בסימן ע"ז במ"ב: