אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות קריאת שמע › סימן עו

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות קריאת שמע · סימן עו

סימן עה

סעי' א' - צואה בעששית מותר לקרות כנגדה דכתיב וכסית והרי היא מכוסה.

כתב הטור צואה בעששית מותר לקרות כנגדה אף על פי שרואה אותה: וכתב הב"י בגמ' ברכות כה: מפרש טעמא משום דצואה בכיסוי תליא מילתא דכתיב (דברים כג יד) וכסית את צאתך והא מיכסיא:

וכ''פ מרן צואה בעששית, מותר לקרות כנגדה אע"פ שרואה אותה דרך דפנותיה, משום דבכסוי תלה רחמנא, דכתיב: וכסית את צאתך (דברים כג, יד) והא מתכסיא.

וכתב המ"ב (ס"ק א') עששית הוא של זכוכית או דבר אחר המנהיר:

עוד כתב (ס"ק ב') דע דבכל ההלכות אלו עד סי' פ"ח וכן לענין איסור ערוה הנ"ל כ"מ שנזכר הדין לענין ק"ש בין לענין היתר בין לענין איסור הוא לאו דוקא ק"ש דה"ה תורה ותפלה וכל עניני הקדושה ובין שאומרם בלשון קודש ובין בלשון חול:

עוד כתב (ס"ק ג') שגם אם הצואה מכוסה בכלי עכ"פ צריך להתרחק מהריח. ואם צריך להתרחק ד' אמות ממקום שכלה הריח כדין ריח רע שיש לו עיקר, הפמ"ג כתב שאין צריך, ובביה"ל בפתיחה לסימן עט' משמע שמחמיר בזה. (ובהלכה ברורה בסימן עט' אות ג' כתב שריח רע היוצא מצואה מכוסה בכלי נחשב כריח רע שיש לו עיקר וצריך להרחיק ממנו ד' אמות).

סעי' ב' - צואה בגומא מניח סנדלו על הגומא וקורא ובתנאי שלא יגע בה הסנדל.

בגמ' ברכות כה: אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא. ופירש הרא"ש החידוש הוא שהסנדל נחשב כיסוי ולא אומרים שהסנדל בטל לגבי הגוף ונחשב כמכסה בגופו שלא נחשב כיסוי. ואם סנדלו נוגע בצואה נשארה הגמ' בתיקו אם מותר לקרוא. וכתב הרא"ש כל תיקו דאיסורא לחומרא וכ"פ הרמב"ם לאסור בסנדל נוגע. וה"ר יונה פירש דברי הגמ' צואה דבוקה בסנדלו מאי, תיקו. הכונה שדבוקה ממש בסנדל ולא רק נוגעת, ובאופן כזה אזלינן לחומרא אבל אם רק נוגעת מותר. וכתב הב"י שהרא"ש והטור כתבו כדברי הרמב"ם וכן הלכה.

וכ''פ מרן צואה בגומא, מניח סנדלו עליה וקורא, דחשיבא כמכוסה וכיון שאין ריח רע מגיע לו, מותר, והוא שלא יהא סנדלו נוגע בה.

וכתב המ"ב (ס"ק ד') אם מכסה ברגלו יחפה אפילו לא נוגע לא חשוב כיסוי שאין גופו חשוב כיסוי.

עוד כתב (ס"ק ה') שבצואה בעששית אפילו הצואה דבוקה בעששית מבפנים נחשבת העששית לכיסוי, ומה שלא מהני כשדבוקה בסנדלו כיון שהסנדל מלבוש שלו. (ועיין לקמן סעי' ג' מה שכתב הרשב"א הביאו הב"י הטעם שכשדבוקה בסנדלו אסור משום דזימנין דמיגליא כשהוא מהלך). ופשוט שאם חלץ את הסנדל והניחו עליה אפילו שהוא נוגע מותר.

עוד כתב (ס"ק ו') בדיעבד אם מצא צואה דבוקה בסנדלו מתחתיתו חוזר וקורא ק"ש בלא ברכותיה.

סעי' ג' - העבירו צואה לפניו, אסור לקרות כנגדה. ופי חזיר כגרף של רעי.

בגמ' כה. נחלקו אביי ורבא אם מותר לקרוא נגד צואה עוברת כגון שמעבירים לפני אדם גרף של רעי, אביי אמר מותר ורבא אוסר והלכה כרבא שאסור. ועוד אמר רב פפא שם שפי חזיר אפילו שעולה מהנהר דינו כצואה עוברת. וכתב ה"ר יונה כלומר שאין הרחיצה מועילה לו דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום מצואתו לא רוחץ ודיינינן ליה כגרף של רעי. כתב הרמב"ם גבי צואה עוברת ופי חזיר אסור לקרות כנגדן עד שיעברו ממנו ד' אמות. וכתב הב"י שנראה מדבריו שבצואה עוברת לא צריך להרחיק כמלא עיניו מלפניו אלא די בד' אמות. וכ"כ מהר"ר יצחק אבוהב. וכתב הב"י אבל כיון שאין לזה גילוי בגמ' לכן נראה לפרש דברי הרמב"ם שכתב ד' אמות הכונה מלאחריו אבל מלפניו צריך להרחיק כמלא עיניו, ושכן נראה מדברי הטור שסתם וכתב אסור לקרות כנגדה.

וכ''פ מרן העבירו צואה לפניו, אסור לקרות כנגדה. ופי חזיר כצואה עוברת דמי, אפילו עולה מן הנהר אין הרחיצה מועלת לו, דהוי כגרף של רעי.

וכתב המ"ב (ס"ק ח') שהט"ז והפר"ח פסקו כדעת הב"י שגם בצואה עוברת צריך להרחיק מלפניו כמלא עיניו, והא"ר והב"ח כתבו להקל שמספיק הרחקת ד' אמות. ממקום שכלה הריח. וכתב המ"ב שיש להחמיר לכתחילה ובדיעבד כיון שיש בזה מחלוקת יקרא ק"ש בלא ברכות ובתפלה לא חוזר ומתפלל. ואם העבירו מצדדיו מלפניו על פני רחבו אז די בד' אמות דהיינו קודם שמגיע לד' אמותיו או אחר שנתרחקה ממנו ד' אמות שרי כיון שהוא אז מצדו ואמרינן בסימן ע"ט דמצדו הוי כמו לאחריו דסגי בד"א ממקום שכלה הריח. וכתב בביה"ל (ד"ה העבירו) אף שהמג"א כתב בסימן ע"ט ס"ב דצדדין שלפניו הוא כלפניו היה נכון להחמיר גם בזה וכן כתב הלבש"ר מ"מ לא רציתי לסתום כך משום דבצדדין שלפניו ג"כ הא"ר מיקל ובפרט בענין זה שהרבה אחרונים פוסקין כהב"ח אפילו בלפניו ממש ע"כ נראה דאין להחמיר בצדדין שלפניו בזה:

סעי' ד' - היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו, או שהכניס ידיו בבית הכסא נכון להחמיר שלא יקרא .

בגמ' כה. צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ורב חסדא אמר אסור לקרות ק"ש ופירש רש"י ידיו בבית הכסא. מחיצה יש בינו לבית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה ומפרש בגמרא דטעמא דרב הונא משום דכתיב (תהלים קנ ו) כל הנשמה תהלל יה וטעמא דרב חסדא משום דכתיב (שם לה י) כל עצמותי תאמרנה יי' מי כמוך ופירש רש"י כל הנשמה הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר איברים: וכתב הרא"ש (סי' מה) צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא פירוש שהיתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדו או שהכניס ידיו דרך חור לבית הכסא ואינו מריח ריח רע ופסק ר"ח (תוס' כד: ד"ה פסק) כרב חסדא דאסור אע"ג דרב חסדא תלמידיה דרב הונא אזלינן לחומרא וכן פסק באור זרוע. והרי"ף וה"ר יונה והרא"ש פסקו להתיר כרב הונא, וכתבו שיש אומרים שלא התיר רב הונא בכיסוי בגד לבד שאין זה מועיל, אלא שהצואה מכוסה בבשרו ולא נראת כלל כגון בין אצילי ידיו וכיוצא בו. כתב הרא"ש שהרי"ף והרמב"ם גורסים או ידיו מטונפות מבית הכסא במקום או הכניס ידיו לבית הכסא, ולא נהירא גירסא זו דהיכי שרי ליה רב הונא כיון שהצואה נראית ואי מיירי ביבשה אפילו הכי אסור דאמרינן צואה כחרס אסורה. ורבינו יונה כתב שכונת הרמב"ם שאין בו ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאילו אין שם צואה כלל. והרשב"א כתב וזה לשונו הקשה הראב"ד מכל מקום הא בעינן מחניך קדוש וליכא ותירץ כיון דיבשה והלך ריחה דלא נפיש זוהמא בטלה על גב גופו דומיא דמלמולי זיעה שנעשו על גופו של אדם ומסתברא דאפילו כשאינה יבשה ואי משום מחניך קדוש כל שהוא מכוסה ליכא משום מחניך קדוש וכדאמרינן לקמן צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש ובדבוקה בסנדלו דלא איפשיטא להו היינו משום דזימנין דמיגליא כשהוא מהלך והדין נותן שלא הקפידה תורה במחנה קדוש אלא כשאינו מכוסה הא במכוסה מישרי שרי דכתיב (דברים כג יד) ושבת וכסית את צאתך ולקמן נמי אמרינן צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה מאי טעמא צואה בכיסוי תליא מילתא והא מיכסיא כן נראה לי עכ"ל והרמב"ם כתב לפסוק כרב הונא ואחר כך כתב וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות עכ"ל:

וכ''פ מרן היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו, או שהכניס ידיו בבית הכסא דרך חור ואינו מריח ריח רע, יש מתירים לקרות, ויש אוסרין. וי"א שלא התיר המתיר בצואה על בשרו, אלא במקום שהיא נכסה מאליה בלא מלבוש כגון אצילי ידיו, ונכון לעשות כדברי המחמיר. הגה: ושכבת זרע על בשרו דינו כצואה (מהרי"ל הלכות י"כ).

וכתב המ"ב (ס"ק י') מי שידיו מטונפות מקינוח ביהכ"ס אם אין בהם ממשות צואה אלא לכלוך בעלמא והלך ריחה והיא על ידו דומיא דמלמולי זיעה שרי לקרות כנגדה אפי' בלי כיסוי ודוקא אדם אחר משום דלאו כצואה דמיא אבל הוא עצמו כל שידיו מלוכלכות מלמולי זיעה וחיכוך הראש אסור לקרות ק"ש ותפלה עד שיטול ידיו או עכ"פ אם אין לו מים ינקה ידיו וכדלעיל בסימן ד' [פמ"ג]. וכתב בביה"ל (ד"ה ומכוסה בבגדיו) הטעם להקל באחר כיון שלדעת רבינו יונה והרשב"א משמע שגם הוא עצמו מותר רק הרמב"ם כתב שכמה גאונים הורו שאסור לעשות כן ושכן נכון לעשות, וכיון שגם דעת הרמב"ם שמדינא מותר אם כן עכ"פ אחר מותר לקרא ק"ש נגדה.

עוד כתב (ס"ק יא') מה שכתב מרן או הכניס ידיו לבית הכסא דרך חור, זה לדעת מרן בסימן פג' שמותר לקרוא נגד מחיצות בית הכסא, ולדעת האחרונים הסוברים שאסור מדובר כאן שמכניס ידו דרך חור במחיצה נוספת שלפני בית הכסא.

עוד כתב (ס"ק יב') שלדעת האוסרים מטעם כל עצמותי תאמרנה ה"ה אם אחד מאיבריו הוא בתוך ד' אמות של הצואה ג"כ אסור מטעם זה ואם הצואה היא על בגדיו ומכוסה מלמעלה ג"כ לכו"ע שרי ומ"מ יזהר כל אדם שיהיו תמיד בגדיו נקיים ובפרט בעת התפלה:

עוד כתב (ס"ק יג') ליש אומרים שלא התיר רב הונא אלא כגון בין אצילי ידיו, ר"ל אז מהני כיסוי בגד [פמ"ג]:

עוד כתב (ס"ק יד') מה שכתב מרן נכון לעשות כדברי המחמיר, ובעת הדחק יש לסמוך אדברי המתירין שדוקא הפה והחוטם הוא בכלל ההילול אבל לא שאר איברים [ח"א]:

עוד כתב (ס"ק טו') מה שכתב הרמ"א שש"ז דינו כצואה י"א דאינו כצואה מיהו בס"ח סימן תק"ט מוכח דאפילו על בגדיו ומכוסה יש לרחצו או לפשטו שלא יהיה דבוק בו הטומאה ומכ"ש כשנכשל ח"ו ע"י קרי שלא יהיה לו למזכרת איסור: (ובהלכה ברורה אות ט' כתב להלכה ראוי להחמיר אפילו היא מכוסה, ואפילו על בגדו בלבד, ואם אינו יכול לקנח רשאי לקרוא ולהתפלל).

סעי' ה' - צואה בפי טבעת, אפילו היא מכוסה, אסור לקרות לדברי הכל.

בגמ' יומא ל. אמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות ק"ש פירוש צואה בפי טבעת היכי דמי אי דנראית פשיטא ואי דלא נראית לא ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריכא יושב נראית עומד אינה נראית מ"ש מצואה על בשרו במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא.

וכ''פ מרן צואה בפי טבעת, אפילו היא מכוסה, אסור לקרות לדברי הכל, אפילו אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב.

וכתב המ"ב (ס"ק טז') מי שיש לו חולי הטחורים וזב ממנו דם תמיד ואגב הדם יוצא ממנו ליחה סרוחה מעופשת ויש לו ריח רע אסור בכל דבר שבקדושה כל זמן שליחה סרוחה שותת ממנו ואם אין שם ריח רע אם הדם או הליחה יוצא דרך דחיה בסירוגין הוי מן המעים ויש לו תקנה ברחיצת מקום הזוהמא ואם שותת ויורד תדיר מעצמה אז הוי מפי הטבעת ואין צריך תקנה:

עוד כתב (ס"ק יז') בדיעבד אם קרא ק"ש חוזר וקורא אך לענין תפלה צ"ע אם יחזור ויתפלל כ"כ הח"א אבל הרבה אחרונים כתבו שצריך לחזור ולהתפלל: (ובהלכה ברורה אות י' כתב שיחזור על ק"ש בלא הברכות, ויחזור ויתפלל בתנאי של נדבה).

עוד כתב (ס"ק יח') מה שכתב אסור לקרות לדברי הכל, ר"ל אפילו לדברי המתיר בס"ד בצואה על בשרו ומכוסה שאני הכא דבמקומה נפיש זוהמא טפי ע"כ יש לו לאדם להתעורר ולראות תמיד שיהא נקי פי הטבעת שלו ולרחצו במים או ברוק כדי שלא ישאר שמה אפילו משהו מצואה [של"ה וח"א]:

עוד כתב (ס"ק יט') אם אינה נראית אפילו כשהוא יושב מותר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת:

בהמשך - סע' ו' - היה לפניו מעט צואה, יכול לבטלה ברוק עבה. ומועיל כל עוד שלא נימוח ונבלע בה.

בגמ' כה: אמר אביי צואה כל שהו מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה ופירש רש"י רוקק עליה ומכסה אותה ברוק: וכתב הטור ואין הביטול מועיל אלא לפי שעה אבל אם לא יקרא מיד הרוק נימוח ונבלע בה ולא בטלה: וכתב הב"י שהוא מהירושלמי כתבו שם הרא"ש (סי' נא) רבי זירא ורבי אבא יתבין וחזיין צואה רבי אבא רקיק עלה א"ר זירא כמן ימא לטגנא. כלומר אין ביטול הרוק מועלת אלא לשעה מועטת כמהלך מן הים לטגנא שהוא דבר מועט ואחר כך חזרה הצואה למקומה וכן כתב הרשב"א (חי' ד"ה ירושלמי) בשם הראב"ד.

וכ''פ מרן היה לפניו מעט צואה, יכול לבטלה ברוק שירוק בה ויקרא כנגדה, והוא שיהא הרוק עבה. ואין הבטול מועיל אלא לפי שעה, אבל אם לא יקרא מיד והרוק נימוח ונבלע בה, לא בטלה.

וכתב המ"ב (ס"ק כ') מעט צואה היא אפילו כל שהוא כי אין שיעור לאיסור צואה. כתב בחידושי רע"א בשם הנזירות שמשון דא"צ להרחיק ממה שהאדם מקיא אף שהוא מאוס: (וכתב בהלכה ברורה אות ב' יש מתירים בקיא כל שאין שם ריח רע ויש אוסרים).

עוד כתב (ס"ק כא') רוק עבה חשיב כיסוי ודוקא כשאין מגיע לו ריח רע. ואם נותן מים ע"ג הצואה לא מהני אא"כ המים עכורים שאין הצואה נראית מתוכם ולא דמי לצואה בעששית דהתם כסוי מעליא הוא משא"כ בזה ולכן יש ליזהר לקרות נגד עביט מלא מים אשר השליכו בתוכו בגדי קטנים שיש בהם צואה:

סעי' ז' - מקום שספק אם יש בו צואה, בבית מותר באשפה אסור. ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר.

בגמ' ברכות כה. אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותרת באשפה אסורה ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותרין סבר לה כי הא דאמר רב המנונא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד כלומר כנגד עמוד הקילוח וכדרבי יונתן דרבי יונתן רמי כתיב (דברים כג יג) ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ כלומר ולא הצריכו כיסוי וכתיב (שם כג יד) ויתד תהיה לך וגו' וכסית הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו רבנן בודאן אבל בספיקן לא גזרו:

וכ''פ מרן ספק אם צואה בבית, מותר לקרות, דחזקת בית שאין בה צואה. ספק אם צואה באשפה, אסור, משום דחזקת אשפה שיש בה צואה. אבל ספק מי רגלים, אפילו באשפה, מותר משום דלא אסרה תורה לקרות כנגד מי רגלים אלא כנגד עמוד של קלוח, ואחר שנפל לא מיתסר אלא מדרבנן, ובספיקן לא גזרו.

וכתב המ"ב (ס"ק כב') מצא צואה באשפה ואינו יודע אם הוא צואת כלבים ושאר בהמה וחיה או צואת אדם אם מצויין כלבים יותר מבני אדם תלינן דהוא מכלבים להקל ודוקא אם בדק האשפה ולא נמצא בו שאר צואה בלתי זה דאל"ה הלא אמרינן דסתם אשפה חזקה שיש בו צואה דרגילין להפנות שם.

עוד כתב (ס"ק כג') שחזקת בית שאין בו צואה ולא צריך לבדוק, אבל אם יש שם קטנים צריך לבדוק.

עוד כתב (ס"ק כד') שסתם אשפה יש בה צואה ולכן צריך לבדוק קודם שיקרא. ולא צריך לבדוק אם יש מי רגלים באשפה, שחזקת אשפה שיש בה צואה ומי רגלים היא לא חזקה גמורה אלא שדרך האשפה להיות בה צואה לכן במי רגלים שהם מדרבנן לא הצריכו לבדוק.

עוד כתב (ס"ק כה') בספק אם יש במקום מי רגלים מותר, אבל אם הוא יודע שהיה כאן מי רגלים ונסתפק אם הטיל לתוכו רביעית מים וכיוצא בו כתב הח"א דכיון דאיתחזק איסורא אזלינן לחומרא אפילו במילתא דרבנן ומ"מ בשעת הדחק שיתבטל עי"ז מק"ש ותפלה יוכל לסמוך על הפוסקים דאפילו בזה אזלינן לקולא במילתא דרבנן. ואם אירע לו כזה בצואה דהיינו שהוא יודע שהיה כאן צואה בבית ונסתפק אם פינוהו נראה דאסור לקרות ולהתפלל עד שיתברר לו דהלא הוא מילתא דאורייתא: (ובהלכה ברורה סימן עז' אות ו' כתב גבי מי רגלים שאין צריך להחמיר לחזור ולהטיל עליהם רביעית מים). וכתב בביה"ל (ד"ה אבל ספק) שאם מצא מים בבית ולא יודע אם הם מים או מי רגלים יש להקל אפילו במקום שמצוי שם קטנים דכך מצוי מים שנשפך כמו מי רגלים. ואם מצא מי רגלים ולא יודע אם הם של אדם או בהמה הולכים אחר המצוי יותר ואם קטנים מצויים יותר תולים בהם.

עוד כתב (ס"ק כו') ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר, מדובר שבדקו האשפה שאין בה צואה וגם לא מגיע ריח רע מהאשפה.

עוד כתב (ס"ק כז') כתב המגן אברהם בשם הרא"ש דשותת לא חשיב נגד העמוד ושרי מדאורייתא ובהגהות הגר"ח צאנזאר מפקפק בזה עי"ש: (ועיין בביאור הלכה בהקדמה לסימן עט' בכלל התשיעי שכתב דהוי דרבנן. ועיין בבירור הלכה סימן עח' אות ב').

סעי' ח' - קרא במקום שראוי להסתפק בצואה, ומצאה חוזר, אבל מצאה במקום שאינו ראוי להסתפק בו לא חוזר ומי רגלים אפילו מצאן במקום שראוי להסתפק לא חוזר.

בגמ' ברכות כב: ת"ר המתפלל ונמצאת צואה במקומו אף על פי שחטא תפילתו תפילה אמר רבא האי (משלי כא כז) זבח רשעים תועבה הוא וכתב הרא"ש (סי' כב) נראה דמיירי במקום שראוי להסתפק ולתלות שיש שם צואה הילכך פשע מתחלה ולכך תפילתו תועבה אבל אם אינו מקום שראוי להסתפק לא מיקרי זבח רשעים ואם התפלל תפילתו תפילה ואין צריך לחזור לברך ולהתפלל וכן כתבו התוס' (ד"ה והא) וה"ר יונה (יד. ד"ה הואיל) והרשב"א ז"ל (שם ד"ה המתפלל) ואע"פ שדין זה בתפילה איתמר בגמרא למד ממנו הטור לענין ק"ש. ולענין ברכות נסתפקו התוס' והרא"ש, שיש לומר להקל בברכות יותר מתפלה כמו שמצינו ששתוי מברך ברכת המזון אבל לא מתפלל. וכתבו עוד התוספות ומיהו משום מי רגלים פשיטא דאין צריך לחזור ולברך אפילו אם תאמר דמשוינן ברכות לתפילה בצואה תניא ומי רגלים לא חמירי כמו צואה דהא אמרינן בסוף פרק מי שמתו (כה.) לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכו':

וכ''פ מרן קרא במקום שראוי להסתפק בצואה, ומצאה אח"כ, צריך לחזור ולקרות. אבל אם אין המקום ראוי להסתפק בו, אין צריך לחזור ולקרות. ומי רגלים, אפילו מצאן במקום שראוי להסתפק, אין צריך לחזור ולקרות.

וכתב המ"ב (ס"ק כח') מקום שראוי להסתפק בו היינו במקום שמצוי שם קטנים וכיו"ב:

עוד כתב (ס"ק כט') ומצאה אח"כ היינו בתוך ד' אמותיו ואם נמצאת חוץ לד"א בתוך שיעור כמלא עיניו עיין לקמן סימן פ"א ס"ב אם היה עליו לבדוק יותר משיעור ד' אמות מלפניו. (ועיין בהלכה ברורה שם אות ג' שלא הטריחוהו לבדוק רק בסמוך לו ולא כמלא עיניו).

עוד כתב (ס"ק ל') הוא הדין אם לאחר התפלה מצא שהיו בגדיו או מנעליו מטונפין ויודע שנטנפו ע"י שהיה קודם התפלה במקום מטונף כגון בה"כ וכה"ג במקום האשפתות ולא שמר א"ע להיות נקי בצאתו משם דצריך לחזור דפשע ואם ישב בלילה במקום שהיה שם צואת חתול וכיוצא ונדבק בבגדו והתפלל בבהכ"נ ובשובו לביתו מצא שהטינוף דבוק בבגד א"צ לחזור ולקרות ולהתפלל דדמי לאין המקום ראוי להסתפק [שע"ת] :

עוד כתב (ס"ק לא') כשחוזר לקרות קורא עם הברכות, ולענין ברכת המזון ושאר ברכות עיין לקמן סימן קפה' שהביא מרן ספיקם של התוס' והרא"ש וכתב במ"ב שם לענין ברכת המזון דהוי מדאוריתא אמרינן ספיקא דאוריתא לחומרא וחוזר ומברך . (ובהלכה ברורה אות יח' כתב שדוקא לענין תפלה וק"ש וברכותיה חוזר אבל שאר ברכות אינו חוזר ומברך). עוד כתב אם כשהשלים תפלתו ומצא צואה עבר זמן תפלה אין משלימה בתפלה אחרת דפושע הוה ואין תשלומין אלא בנאנס:

עוד כתב (ס"ק לג') אם נודע לו מזה שיש כאן מי רגלים ועבר וקרא או התפלל צריך לחזור ולקרות ולהתפלל דעבר על ודאי דרבנן כ"כ הפמ"ג . (ובהלכה ברורה אות כ' כתב אם ראה שיש מי רגלים וטעה והתפלל וקרא ק"ש מעיקר הדין יצא ידי חובה וטוב להחמיר לחזור על ק"ש בלא הברכות). וכתב בביה"ל (ד"ה קרא במקום) שאם קרא במקום שראוי להסתפק בו בצואה ולא בדק והלך למקום אחר ואינו יודע אם היה שם צואה, מסתפק הפמ"ג אם יחזור להתפלל, ובספר ישועות יעקב מסיק להלכה דאם קרא במקום שיש אשפה והלך למקומו צריך לחזור ולקרות ולהתפלל דחזקת אשפה שיש בו צואה וא"כ הוא ספק קרוב לודאי ואזלינן לחומרא אף בדרבנן אבל במקום שראוי להסתפק דהיינו שאינו בחזקת היתר לקרות ולא בחזקת שיש בו צואה בזה מספק אינו מחוייב לחזור ולקרות רק במצאה אח"כ דוקא: עוד כתב בביה"ל (ד"ה צריך לחזור) שמדאוריתא בדיעבד יצא ומדרבנן הוא שהצריכוהו לחזור, אבל לקרות לכתחילה במקום מטונף הוא איסור דאוריתא, לכן אף שאי אפשר לו לצאת משם [כגון שהוא חבוש בבית האסורין וכיוצא בזה] לכתחילה מוטב לו שלא יתפלל כלל דעובר בזה על איסור דאורייתא:

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה