אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות קריאת שמע › סימן עד

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות קריאת שמע · סימן עד

סימן עג

סעי' א' - אסור לקרא ק''ש כשליבו רואה את הערוה, אלא חוצץ בטליתו על ליבו וקורא.

כתב הטור מברייתא ברכות כד: היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא אע"ג דלבו רואה את הערוה קאמר ת"ק דשרי וי"א על לבו דקסברי לבו רואה את הערוה אסור. וכתב הב"י שה"ר שמעיה כתב בשם רש"י דהלכה כתנא קמא. אבל הרי"ף והרמב"ם ור"ח והתוספות והראב"ד והרא"ש מסכימים לאסור כיש אומרים, ופשיטא דהכי נקטינן.

וכ''פ מרן היה ישן ערום בטליתו, צריך לחוץ בטלית על לבו ואז יקרא, משום דלבו רואה את הערוה אסור. הגה: וה"ה אם לבו רואה ערות חבירו, אסור (טור).

וכתב המ"ב (ס"ק א') והוא הדין כשהיה ישן בחלוקו בלא מכנסים ג"כ דינא הכי דאסור בד"ת או לברך שום ברכה עד שידביק בידיו הכתונת במקום הלב או למטה מלבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה: עוד כתב (ס"ק ב') לחוץ על ליבו פי' דידביק הטלית על לבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערווה אבל בלא"ה אסור דנהי דלבו מכוסה בטלית שעל כל גופו הרי עדיין לבו וערוה בהדדי הן ואין דבר ביניהן: וכתב בביה"ל (ד"ה צריך) שאם מכסה לבו בבגד בפני עצמו סגי אף אם אינו מדביקו על לבו:

עוד כתב (ס"ק ג') חוצץ בטליתו על ליבו וה"ה אם חוצץ בטליתו מתחת ללבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה ואפילו אם לבו מגולה לגמרי וכדלקמן בסעיף ו':

עוד כתב (ס"ק ד') ודע דאפילו אם לבו מכוסה בבגד להפסיק בינו לערוה צריך שתהא ערותו ג"כ מכוסה ואם הוא מגולה הסכימו הרבה אחרונים דאסור לקרות מן התורה אפילו אם מכוסה בהטלית גם על ראשו ועיניו שלא יוכל לראות את הערוה שהרי לא נאמר לא תראה ערות דבר אלא לא יראה בך כלומר שתהא מכוסה בענין שלא יוכל להראות אפילו לאחר. לפיכך העומד בבית ערום והוציא ראשו חוץ לחלון שלא יראה ערותו אע"פ שחצץ בבגד על לבו ה"ז לא יקרא כיון שערותו מגולה ונראית בבית אבל הישן ערום בכילה שאינה גבוה י' טפחים והוציא ראשו חוצה לה וגם חצץ באיזה דבר להפסיק בין לבו לערוה אע"פ שערותו מגולה בכילה ה"ז כמכוסה בטלית שכיון שאין הכילה גבוה י"ט שם כיסוי עליה כמו מלבוש ואינו דומה לבית שהוא חלוק רשות לעצמו ולא נוכל לכנות עליה שם כיסוי ע"כ אסור. ובביה"ל (ד"ה משום דלבו) כתב ואם הוציא ראשו ולבו חוץ לכילה אסור דהוי כאלו הוא כולו לחוץ. ואם הוא עומד ערום במגדל של עצים ומוציא ראשו לחוץ מסתפק הירושלמי אם דינו כבית ואוהל ואסור או דינו ככלי והוי כמו מלבוש והרבינו ירוחם פוסק בזה לקולא אך שלא יהא לבו רואה את הערוה וכנ"ל גבי כילה כ"ז מתבאר מדברי המ"א ולפ"ז משמע בפשיטות דאם אחד עומד ערום בתוך כלי נחשב הכלי כמו מלבוש ומהני כשמסתכל בעיניו כלפי חוץ וכ"כ הדרישה ביו"ד סימן ר' והט"ז מחמיר בזה שם ותמה הפמ"ג עליו ומ"מ צריך להפסיק בין לבו לערוה דלא עדיף מכתונת: עוד כתב במ"ב וכן אם צואה בבית בתוך ד"א והוציא ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק"ש דשדינן ראשו בתר רובו [מ"א ור"ל דאסור אפילו לדעת המתירין לקמן בסימן ע"ו ס"ד עי"ש ועיין בפמ"ג] ואם הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לכו"ע לקרות דעכ"פ הצואה נגד עיניו ולדעת הרשב"א המובא בסימן ע"ט ס"ב אסור אפילו הוא עומד מבחוץ נגד הפתח כיון שהצואה כנגדו עי"ש [פמ"ג]:

עוד כתב (ס"ק ה') אם קרא ק"ש והתפלל כשליבו רואה את הערוה לדרך החיים והפמ"ג חוזר על ק"ש וברכותיה, ועל שאר ברכות לא יחזור דסב"ל, ולחיי אדם לא יחזור כיון שהאיסור מדרבנן, וכתב המ"ב ואפשר דיש לתפוס כוותיה לענין זה ונצרף דעת רש"י ור"ש תלמידו המובא בתוס' [ברכות כ"ה ע"ב]: שפסק כת"ק דלבו רואה את הערוה מותר. (ובהלכה ברורה אות ג' כתב מעיקר הדין יצא י"ח, ומ"מ טוב להחמיר שיחזור ויקרא ק"ש).

עוד כתב (ס"ק ו') מש"כ הרמ"א לבו רואה את ערות חבירו אסור היינו שאין הפסק בין לבו לערות חבירו כגון ששניהם שוכבים ערומים ומתכסים בטלית אחד והם רחוקים זה מזה דהיינו שאין בשרם נוגע אלא שפניהם זה כנגד זה והוא עצמו יש לו הפסק בין לבו לערוה אעפ"כ אסור משום דלבו רואה ערות חבירו או כגון ששניהם עומדים במים ולבו אינו רואה ערות עצמו לפי שמכוסה בבגד ממטה ללבו אלא שרואה ערות חבירו שאינו מכוסה אסור אף שעיניו חוץ למים דמ"מ לבו רואה: כתב הביה"ל בהקדמה מהפמ"ג, שאסור לקרא ק"ש בין כשעינו רואה את הערוה ואפילו ערותו מכוסה בבגד ולא נראת לחוץ כגון שמכוסה בשמיכה וגם ליבו מכוסה, ובין כשלבו רואה את הערוה אפילו שערותו מכוסה ועינו לא רואה, ובין שערותו מגולה ועינו לא רואה ולבו מכוסה. וכן שעינו או ליבו רואה ערות חבירו. והקורא ק"ש או אומר דבר תורה או קדושה כשעינו רואה ערותו או ערות חבירו עובר על לאו דלא יראה בך ערות דבר, וכן שומע כעונה אסור אבל הרהור מותר. וכן איסור גילוי ערוה הוא מהתורה, וליבו רואה את הערוה הוא מדרבנן. ובספק אם ראה ערוה צריך לחזור ולקרות דספיקא דאורייתא לחומרא לכן יחזור ויקרא מספק. ולענין אם צריך לחזור ולקרות עם ברכותיה י"ל דתליא בזה אם נאמר דהלכה כרבא בתמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הוי ספק תורה בק"ש לכן יקרא עם ברכותיה משא"כ אם נאמר דמדרבנן חוזר וקורא י"ל ספיקא דרבנן לקולא. ולענין אם מועיל לעצום עינו ברואה את ערותו יש דעות בסימן עה'. וכן לא מהני אם יחזיר פניו שהרי צריך להחזיר גם את גופו. ואילו בערות חבירו מהני החזרת פנים עם גופו. גם הפרש יש בין עיניו רואה ערוה או גילוי ערוה אף דתרוייהו מדאורייתא הם מ"מ יש חילוק ביניהם דבעיניו רואה לא מהני כיסוי המים כמו ערוה בעששית עיין בפנים בשו"ע. ואם קרא וערותו מגולה צריך לחזור ולקרות. ואיסור לבו רואה ערוה הוא רק מדרבנן לכן בלבו חוץ למים או ערוה בעששית ולבו רואה אותה מותר לקרות ק"ש ולעסוק בד"ת (משא"כ בעיניו רואה דהוא מן התורה אסור בכה"ג). והפרש יש בין לבו רואה ערוה שלו או של חבירו דאלו לערותו מהני הפסקה בזרועותיו ומכש"כ באבנט ולשל חבירו לא מהני הפסקה דסוף סוף לבו רואה ערות חבירו וצריך דוקא כיסוי בבגד על לבו וכיסוי ביד על לבו לא מהני אף לערות חבירו דאין גוף מכסה גוף ואם הולך בכתונת לבד וא"כ האיסור הוא מטעם דלבו רואה הערוה וכגון שאינו הולך באזור בכה"ג יש תקנה בחיבוק זרועותיו או אף בידו מהני כגון שיכסה בכתונת על הלב ואם הכתונת דק מאוד ונראית הערוה משם דינו כדין המים המבואר בסימן זה ולעיניו לא מהני כמו ערוה בעששית.

סעי' ב' - היה במים צלולים יכסה ליבו בבגד ולא ביד כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה, ובמים עכורים מותר לקרא.

כתב הטור מגמ' כה: היה רוחץ במים צלולים אל יתכסה בהן ויקרא שלבו רואה את הערוה ואם הם עכורים ואין ריחן רע מותר. וכתב הב"י כתב הרא"ש שכן היה נוהג ר"ת כשהיה רוחץ בחמין צלולין והיה רוצה לשתות מכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה וכתב בתרומת הדשן סימן י' בשם אור זרוע (ח"א סי' קכח) דדוקא בבגד אבל בידים לא הוי כיסוי: עוד כתב בשם הרשב"א שאם עיניו מחוץ למים ולבו במים אין חשש של עיניו רואות את הערוה שהרי אינו מסתכל בה, רק לבו כיון שהוא בתוך המים יחד עם הערוה אסור. עוד מבואר בגמ' דבמים עכורים מותר ולא נחשב שלבו רואה את הערוה דדמו כארעא סמיכתא.

וכ''פ מרן הרוחץ ערום במים צלולים ורוצה לשתות, יכסה בבגד ממטה ללבו, כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה כשיברך. ודוקא בבגד, אבל בידים לא הוי כיסוי. הגה: וה"ה אם מכסה ראשו בידיו לא מיקרי כסוי הראש. וע"ל סי' צ"א (תרומת הדשן בשם א"ז). ואם היו המים עכורים, שאין איבריו נראין בהם, מותר לקרות והוא בתוכן, והוא שלא יהא ריחן רע. (ואם אין לבו בתוך המים רק למעלה מן המים, אף בצלולים שרי) (ד"ע).

וכתב המ"ב (ס"ק ז') המים אע"פ שהם צלולים מ"מ מהני כיסויין לענין שלא יהא אסור מחמת גילוי ערוה ובתנאי שיוציא ראשו חוץ למים ולא יסתכל בערוה כיון דהמים צלולים ונראית בהם ערותו אלא שעדיין יש איסור משום לבו רואה את הערוה כיון שהלב עם הערוה במים ע"כ צריך לכסות בבגד ממטה ללבו כדי שיהיה הפסק בין לבו לערוה וה"ה אם חוצץ בבגד על לבו ג"כ מהני וכנ"ל בס"א:

עוד כתב (ס"ק ט') בידים לא הוי כיסוי בין אם מכסה על לבו או בין לבו לערוה אם לא שמחבק בזרועותיו כדלקמן והטעם דאין גוף מכסה גוף . (אבל מהב"י לקמן סעי' ג' משמע דבין לבו לערוה מהני שהרי לא מכסה אלא מפסיק). עוד כתב ודוקא בידים דידיה אבל אם אחרים מכסים לבו בידיהם שרי:

עוד כתב (ס"ק י') שאם מכסה ראשו בידיו לא נחשב כיסוי לענין שיהא מותר לברך או להוציא מפיו שאר דברי קדושה.

עוד כתב (ס"ק יא') שעוכר המים ברגליו ע"י שמעלה את העפר והטיט אבל לא שמנענע את המים לבד וע"י כך מטשטש את הראיה. כ"כ המג"א . אבל באור זרוע סימן קכ"ח כתב דאפילו ברוחץ א"ע בגיגית שייך זה:

עוד כתב (ס"ק יג') דכשעניו ולבו למעלה מהמים הצלולים שמותר, זה דוקא שלא מסתכל בערוה דלא עדיף מערוה בעששית המבואר בסימן ע"ה ס"ה דאסור: וכתב בביה"ל (ד"ה ואם היו) שמים עכורים לא דומה ללובש חלוק בלי מכנסיים שאסור משום שהמים עכורים הם דבוקים לגופו ודומים לארעא סמיכתא ונחשב על ידי זה שאין לבו רואה את הערוה.

סעי' ג' - אם האדם מחבק גופו בזרועותיו, דיינינן ליה כהפסקה.

כתב הב"י וכתב ה"ר יונה בשם רבני צרפת שאם האדם מחבק גופו בזרועותיו דיינינן ליה כהפסקה מבגד ומותר ואפילו לפי מה שכתבתי בסמוך בשם אור זרוע ותרומת הדשן שאם מכסה לבו בידיו כדי שלא יהא רואה את הערוה לא חשיב כיסוי אפשר דמודו בהא דשאני כיסוי ביד דכיון דלב ויד חד גופא אינון אין הגוף יכול לכסות את עצמו אבל לענין הפסק אפשר דמפסיק אע"ג דחד גופא אינון:

וכ''פ מרן אם האדם מחבק גופו בזרועותיו, דיינינן ליה כהפסקה.

וכתב המ"ב (ס"ק יד') הטעם שאפשר להפסיק ע"י גוף כיון שאין דרכן של בני אדם לחבק עצמן כך והוא עושה כן מקרי הפסקה אף דהוא חד גוף וכן הסכימו האחרונים דלא כמהר"ם טיוולו ופר"ח שמחמירין בזה. וכשהוא הולך בחלוק בלא מכנסים והוא מדביק בידיו על חלוקו על הלב או מתחת לבו כדי להפסיק בין לבו לערוה גם לדידיהו שרי:

סעי' ד' - הנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק, אע''פ שאינן מפסיקות למטה מהלב.

כתב הב"י כתב בארחות חיים נראה שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק אף ע"פ שאינן מפסיקות למטה מן החזה לפי שערותן למטה מאד ואין לבן רואה את הערוה ולא בעינן טוחות בקרקע אלא כשהן ערומות כדי שתתכסה ערותן עכ"ל:

וכ''פ מרן יש מי שאומר שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק, אע"פ שאינן מפסיקות למטה מהלב. הגה: ואם הן ערומות, צריך שתהא ערוה שלהן טוחות בקרקע או שיושבות על שאר דבר, דאז אין לבן רואה ערוה שלהן. מה שאין כך באיש (ב"י בשם א"ח ועיין לקמן סי' ר"ו סעיף ג').

וכתב המ"ב (ס"ק טו') יכולות לברך, הטעם דערותן למטה מאוד ואין הלב שלה יכול לראותה ומ"מ אם הן עומדות ערומות יש בהן איסור אחר דהיינו איסור גילוי ערוה לא מצד הלב אלא מצד שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ואסורה לברך אלא צריכה שתהא יושבת וכמו שכתב רמ"א ע"ז שע"י ישיבתה פניה שלמטה מכוסים ואין ערותה נראית ומה שכתב הרמ"א דאז אין לבן רואה ערוה שלהן הוא לאו דוקא לבן דלבן בלא"ה אינו רואה ערותן אלא על שלא תהא בגילוי ערוה לגמרי קאמר וט"ס הוא וצ"ל ואז אינו נראה ערוה שלהן [אחרונים]:

עוד כתב (ס"ק טז') שלדעת הב"ח גם אשה צריכה להפסיק בין הלב לערוה אפילו כשיש לה מלבוש אבל שאר אחרונים הסכימו לפסק השו"ע. ועיין בי"ד סי' ר' דמסקי הט"ז והש"ך שם דלפי מה שפסק השו"ע פה דאין שייך באשה לבה רואה את הערוה מותרת לברך ברכת הטבילה כשהיא עומדת בתוך המים אף שהיא עדיין ערומה דמשום גילוי ערוה אין בזה דהמים נחשבין כמו כיסוי. ויותר טוב שיהיה לבה למעלה מן המים דזה שרי אף באיש וכמו שכתב רמ"א בהג"ה בס"ב או שתחבק זרועותיה להפסיק בין לבה לערוה וכן פסק החכמ"א וה"ה אם עוכרת ברגליה שלא יהא איבריה נראין בהם זה לכו"ע מהני. ואם יש עוד נשים ערומות עומדות בבית הטבילה פשוט דצריכה בעת הברכה להחזיר פניה וגופה מהן ואף אם נימא דמקום המקוה הוא רשות בפני עצמו לא מהני כדמוכח לקמן בסימן ע"ט ס"ב עי"ש:

עוד כתב (ס"ק יז') מה שכתב הרמ"א טוחות בקרקע רוצה לומר דבוקות ומכוסות בהקרקע ומשא"כ באיש דלא שייך זה כי הביצים והגיד בולטין. ועיין במ"א לקמן סי' ר"ו דדעתו דאף אם העגבות נראין אין להקפיד דעגבות אין בהן משום ערוה וכן משמע קצת מביאור הגר"א ובא"ר פסק דעגבות יש בהן משום ערוה: (ודעת הב"י בסימן רו' שעגבות יש בהם משום ערוה, ואם מברכת כשהיא ערומה צריך שתשב בצורה כזאת שגם עגבותיה יהו מכוסות. וגם ממ"ב שם משמע שסובר להחמיר בזה).

סעי' ה' - אחד מאבריו נוגע בין בערותו בין בערות חבירו, אסור לקרות ק''ש או להתפלל.

בגמ' ברכות כה: איפליגו אמוראי בעקבו נוגע או רואה את הערוה ואסיקנא והלכתא נוגע אסור רואה מותר וכתבו התוספות (ד"ה והלכתא) וטעמא דגזרינן נוגע עקבו שמא יגע בידו וכתבו ה"ר יונה (טז: ד"ה והלכתא) והרא"ש (סי' נ) והוא הדין לכל האיברים הנוגעים בערוה והא דנקט עקבו מפני שהעקב עומד כנגד הערוה וכ"כ בארחות חיים (הל' ק"ש אות לז) בשם הראב"ד והוא הדין לשאר האברים אפילו יריכותיו שהערוה שוכבת עליהם צריך להפסיקן בבגד או להרחיבן שלא יגעו בערוה כשאינו לובש מכנסים עכ"ל ומשמע לי דלא מיקרי ערוה לענין זה אלא הגיד עצמו דאי נגע בידיו אתי לידי הרהור ומפני הידים גזרו בשאר אברים אע"ג דלא אתי בנגיעתן לידי הרהור אבל בנגיעה דכיס לית לן בה דאפילו אי הוה נגע ביה בידיו לא אתי לידי הרהור: וכתב רבינו ירוחם (נ"ג ח"ד כה ע"ג) דהוא הדין להתפלל בעינן שלא יהיו איבריו נוגעים בערוה:

וכ''פ מרן שאר אבריו רואים את הערוה, מותר. אבל אם איזה מאבריו נוגע בין בערותו בין בערות חבירו, אסור לקרות ק"ש או להתפלל. ויריכותיו שהערוה שוכבת עליהן, צריך להפסיקן בבגד או להרחיקן בענין שלא יגע הגיד בהם.

וכתב המ"ב (ס"ק כ') בנגיעה דכיס אין להקפיד דאין לחוש בו משום הרהור והמדקדקין מדקדקין גם בזה כי יש חולקין. ובדיעבד יצא אפילו אם נגע הגיד בהירכים . (וכתב בהלכה ברורה אות ח' דוקא כשנוגע באבר הרי הוא כנוגע בערוה, ולא בנוגע בכיס. ובדיעבד אם נגע בירכיים טוב להחמיר לחזור על ק"ש, אבל לא יחזור על תפלה או ברכה).

סעי' ו' - כשהוא ערום ממותניו ולמעלה מותר בק''ש ואסור בתפילה.

בגמ' ברכות כה. תניא כוותיה דרב הונא היתה טליתו חגורה על מתניו מותר לקרוא ק"ש אבל לתפילה עד שיכסה את לבו ופירש רש"י חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש אבל לתפילה צריך הוא לראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך:

וכ''פ מרן היתה טליתו חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה, אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום, מותר לקרות ק"ש. אבל להתפלל אסור, עד שיכסה לבו.

וכתב המ"ב (ס"ק כא') ממתניו ולמטה ר"ל אפילו רק עד למטה מערותו דבזה די מדינא לק"ש אבל לתפלה צריך שיהיה מכוסה כל גופו:

עוד כתב (ס"ק כב') שמותר לקרא ק"ש כשהוא ערום ממותניו ולמעלה דוקא במקום הדחק דאל"ה אין נכון לכתחלה לעשות כן אפילו באיזה ברכה וכ"ש בק"ש:

עוד כתב (ס"ק כד') שבתפילה צריך לכסות כל גופו ומה שנקט מרן שיכסה לבו איידי דרישא דבק"ש א"צ לכסות לבו. וטעם דתפלה חמורה לפי שבתפלה צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו שצריך לעמוד באימה אבל בק"ש אינו מדבר לפני המלך:

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה