אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות קריאת שמע › סימן סה

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות קריאת שמע · סימן סה

סימן סד

סעי' א' - הפסיק בין בשתיקה בין בדיבור אפילו שהה כדי לגמור את כולה יצא.

בברכות כב: ת"ר היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק אמר רב אשי דכולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והתם בדלא שהה קא מיפלגי וכתב הרי"ף (יד.) בשם רבינו האיי דהלכה כמאן דאמר למקום שפסק ואם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. וכל זה לענין תפילה אבל לענין ק"ש אפילו שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק, כמו שאומרת הגמ' כד: אמר ר' אבהו הוה אזיל בתריה דרבי יוחנן והוה קרי ק"ש כי מטא במבואות המטונפות אישתיק א"ל לרבי יוחנן להיכן אהדר א"ל אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש ומפרש בגמרא דהכי קאמר ליה לדידי לא סבירא לי לדידך דסבירא לך אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש. ופסק הרי"ף כר' יוחנן שבק"ש ובתקיעות ובהלל ובמגילה אפילו שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק חוץ מתפילה שאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. וכך פסק הרמב"ם. אבל התוספות כתבו בשם השר מקוצי שאין חילוק בין תפילה לק"ש ושאר מצוות שאם שהה כדי לגמור את כולה אפילו בתפילה חוזר למקום שפסק, ורק אם היה ההפסק מחמת אונס כמו מים שותתים על ברכיו ושהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש בין בתפילה ובין בק"ש או שאר מצוות. וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד וכ"כ הרא"ש והטור. ורבינו יונה כתב בשם רבני צרפת דאפילו בתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק ולא חילק בין שהה מחמת אונס או שלא מחמת אונס. וכתב הב"י שהלכה כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא מחלקים בין מחמת אונס ובין שלא מחמת אונס אלא שהה כדי לגמור את כולה בתפילה חוזר לראש ובשאר מצוות למקום שפסק. עוד כתב הב"י כתוב בהגהות מיימון בשם ראבי"ה שאין לחלק בין הפסק בשתיקה להפסק בדיבור:

וכ''פ מרן קראה סירוגין, דהיינו שהתחיל לקרות והפסיק בין בשתיקה בין בדיבור וחזר וגמרה, אפילו שהה כדי לגמור את כולה, יצא אפילו היה ההפסק מחמת אונס. הגה: ויש אומרים דאם היה אנוס, והפסיק כדי לגמור את כולה, חוזר לראש. והכי נהוג, ומשערין ענין השהייה לפי הקורא ולא לפי רוב בני אדם (רשב"א ס"פ היה קורא). וכן הוא לקמן סימן ק"ד.

וכתב בביה"ל (ד"ה קראה סירוגין) והכרעת הד"מ בסימן תכ"ב דלדבר שהוא מדרבנן לבד מתפלה יש להקל ולפסוק כהרי"ף שלא לחזור לראש אפילו בשהה מחמת אונס. אך הלבוש והב"ח והא"ר פליגי עליו וסוברים שאין חילוק בין דאוריתא לדרבנן ובכל דבר אם שהה כדי לגמור את כולה מחמת אונס חוזר לראש. וכתב המ"א שהמחמיר לחזור ולקרא את ההלל יקראנו בלא ברכה. והפמ"ג מסתפק אם יברך או לא. (ובהלכה ברורה אות ב' במקום שיש שם ברכות אינו רשאי לחזור לראש, וסב"ל). ולפי"ז מסתפק הביה"ל בברכות ק"ש אם שהה כדי לגמור את כולה מחמת אונס אם חוזר לראש או משום סב"ל לא יחזור אלא למקום שפסק. והחיי אדם כתב שבברכות ק"ש חוזר לראש, ואולי סובר שברכות ק"ש השוו חכמים לקריאת שמע, וכמו ק"ש אם שהה כדי לגמור את כולה מחמת אונס לדעת התוס' והרא"ש חוזר לראש כן הדין לענין הברכות אף שהם מדרבנן. (ובהלכה ברורה אות ה' כתב למנהג הספרדים אינו חוזר אלא למקום שפסק, ולמנהג האשכנזים י"א שחוזר לראש וי"א למקום שפסק, ולכ"ע אם הפסיק בין ברכה לברכה חוזר למקום שפסק). ולענין ברכת המזון כתב המ"א בסימן קפג' להסתפק אם חוזר לראש שהרי הקלו בו בשתוי שיכול לברך. ולדעת החיי אדם חוזר לראש ואפילו הפסיק בין הברכות של ברכת המזון חוזר לראש כיון ששלושת הברכות חשובות כאחת. ולענין ברכת כהנים כתב הביה"ל אם שהה כדי לגמור את כולה מחמת אונס, חוזר לראש הברכת כהנים ושיעור דלגמור כולה היינו עצם הברכות השלשה מראש לסוף בלי אמירת הרבש"ע ויה"ר שאומרים הקהל ואפשר דבמקומות שמנגנין הכהנים בעת האמירת הקהל גם זה יש לחשוב בתוך השיעור וצ"ע:

וכתב במ"ב (ס"ק א') אפילו אם שח במזיד באמצע הלל ומגילה ובהמ"ז או שאר ברכה ארוכה אף דעשה איסור בזה אעפ"כ א"צ לחזור רק למקום שפסק. ודוקא כשהוא אומרן בעצמו דאם שומע מאחר שמוציאו והוא שח בנתיים ממילא אינו שומע ולא יצא. וכתב בביה"ל (ד"ה בין בדיבור) שלדעת המ"א אם הפסיק ע"י דיבור במזיד גמור דהיינו שידע הדין שאסור ועם כל זה דיבר אפילו לא שהה כדי לגמור את כולה צריך לחזור לראש. והאליה רבה כתב שדין זה של המ"א צריך עיון. וכתב הביה"ל מהנכון דלענין פרשיות ק"ש יחזור עוד הפעם אבל בבהמ"ז וכ"ש בשאר ברכות לא יחזור בדיעבד:

עוד כתב (ס"ק ב') לדעת הרמ"א שבאונס חשיבא השהיה הפסק כיון שלא היה אז יכול לקרות. וכתב המג"א שדוקא אם האונס הוא מחמת שהאיש אינו ראוי כגון שהוצרך לנקביו או שהמקום אינו ראוי כגון שמצא שם צואה או מי רגלים והוצרך לשהות עד שיוציאום אבל אונס אחר כגון מחמת ליסטים וכה"ג הוי כמו ששתק ברצון דלא חשיב הפסק לדעה זו. ודוקא בק"ש וברכותיה וכה"ג אבל בתפלה חוזר לראש אפילו באונס אחר.

עוד כתב (ס"ק ג') ששהה כדי לגמור את כולה היינו זמן שקורא את כולה אפילו שהוא נמצא לקראת הסוף.

עוד כתב (ס"ק ד') לכתחילה אסור להפסיק אפילו בשתיקה כדי לגמור את כולה, אבל אם ממתין כדי לענות קדיש או קדושה מותר לכתחילה ועדיף שלא ימתין בהפסק אחד אלא ימשיך לקרא מעט ואז בכל הפסק לא יהא כדי לגמור את כולה.

עוד כתב (ס"ק ה') ששהה כדי לגמור את כולה היינו הקריאת שמע לבד בלא הברכות, ואם הפסיק בברכה מברכות ק"ש, כולה, היינו מתחילת ברכת יוצר עד גאל ישראל. ועיין בבה"ל דביארנו דאם הפסיק בברכת ק"ש בין ברכה לברכה בכל גווני אין צריך לחזור ולברך בדיעבד אבל בק"ש אם הפסיק בין פרשה לפרשה מחמת אונס ושהה בה כדי לגמור כל הפרשיות חוזר לראש: לדעת הרמ"א.

עוד כתב (ס"ק ו') שלדעת הרמ"א שחוזר לראש הוא הדין בתפילה והלל ומגילה וברכת כהנים. וכתב בביה"ל (ד"ה חוזר לראש) שמהרשב"א מוכח שבין פרשה לפרשה בק"ש שייך דין שהה כדי לגמור את כולה. ומה נחשב כולה מסתפק הירושלמי אם הק"ש עם הברכות נחשבות לחלק אחד, לכן לענין ק"ש שהיא מהתורה נכון להחמיר שנחשב כולה בלא הברכות ויחזור לראש ק"ש. אבל לא יחזור לראש הברכה אפילו אם שהה בקריאת שמע כדי לגמור הפרשיות והברכות. ואם הפסיק באמצע יוצר חוזר לראש הברכה (לדעת הרמ"א) ואם באמצע אהבת עולם חוזר לראש אהבת עולם כי שמא אין כל הברכות והק"ש דבר אחד. ואם הפסיק באמת ויציב יחזור לראש ק"ש כי שמא הכל אחד. ואם הפסיק בין הברכות לא חוזר כי שמא אין הכל אחד, אבל בין הפרשיות יחזור כנ"ל שהרי היא מהתורה ואין כאן ברכה לבטלה. וההפסק שמפסיק בברכות שנחשב כדי לגמור את כולה הוא כולל כל הברכות והפרשיות כי שמא הכל אחד. (וכל זה לדעת הרמ"א אבל לדעת מרן בכל גווני חוץ מתפילה חוזר למקום שפסק).

סעי' ב' - שמע ציבור שקורים יקרא עמהם. ובמקום שאסור להפסיק יקרא הפסוק שקורא בניגון הציבור.

כתב הטור קראה ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שקורין צריך לקרות עמהם פסוק ראשון שלא יהא נראה כאילו אינו רוצה לקבל עליו עול מלכות שמים עם חביריו: וכתב הב"י שהרא"ש כתב שבה"ג למד זאת מגמ' שבעל קרי מהרהר בליבו כדי שלא יהא כל העולם עסוקים והוא יושב ובטל. ובתוה"ד נסתפק אם יכול להפסיק באמצע פסוקי דזמרה לקרא עם הציבור וכתב מכל מקום ראיתי בני אדם מן המדקדקים כשהיו עומדים בק"ש ובברכותיה שהיו עוצמים עיניהם והיו מנגנים בתיבה אחת או שתים שהיו אומרים בלאו הכי באותו פעם בניגון הצבור בפסוק ראשון כדי שיהא נראה כאילו קורא עמהם ע"כ:

וכ''פ מרן קרא קריאת שמע ונכנס לבהכ"נ ומצא צבור שקורין ק"ש, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חביריו. וה"ה אם הוא בבהכ"נ ואומר דברי תחנונים או פסוקים, במקום שרשאי לפסוק. אבל אם הוא עסוק במקום שאינו רשאי לפסוק, כגון מברוך שאמר ואילך, לא יפסיק אלא יאמר התיבות שהוא אומר בשעה שהציבור אומרים פסוק ראשון, בניגון הצבור, שיהיה נראה כאילו קורא עמהם.

וכתב המ"ב (ס"ק ח') אפילו קודם שהניח תפילין יכול לקרא פסוק ראשון עם הציבור רק יכוין שלא לצאת י"ח ק"ש כדי שיאמרה אח"כ עם תפילין ובברכותיה, ואפילו קודם שברך ברכות התורה יאמר הפסוק כיון שאינו מתכוין לשם לימוד.

עוד כתב (ס"ק ט') הוא הדין שאר דבר שהצבור אומרים כגון תהלה לדוד או עלינו קורא עמהם שכן דרך ארץ:

עוד כתב (ס"ק י') שצריך לומר גם פסוק ברוך שם. ולדעת הגר"א צריך לקרא את כל הק"ש.

עוד כתב (ס"ק ט') שהאחרונים חולקים על מרן וכתבו שבברכות ב"ש וישתבח ובפסוקי דזמרה יש להפסיק כדי לקבל עול מ"ש עם הצבור אבל בברכות של ק"ש וכן בין הפרקים לא יפסיק כלל אלא יאמר אותן התיבות בניגון כמו שהצבור אומרים ק"ש: (ובהלכה ברורה סימן נא' אות יט' כתב שלא יפסיק באמצע פסוקי דזמרה אלא יניח ידיו על עיניו ויאמר הפסוקים בניגון הציבור. והאשכנזים נהגו לומר פסוק שמע ישראל).

סעי' ג' - מצא ציבור שקורים ק''ש טוב שיקרא עמהם כל הק''ש.

כתב הב"י כתב הרוקח אם קרא ק"ש שהתפלל בביתו או בבית האבל ובא לבית הכנסת יקרא כל הק"ש עם הצבור ויקבל שכר כקורא בתורה עכ"ל ונראה דהיינו דרך עצה טובה אבל לענין שלא יהא נראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חביריו בפסוק ראשון סגי וכדברי בה"ג:

וכ''פ מרן קרא ק"ש ונכנס לבהכ"נ, ומצא צבור שקורין ק"ש, טוב שיקרא עמהם כל ק"ש ויקבל שכר כקורא בתורה. הגה: אבל אינו חייב רק בפסוק ראשון, כמו שנתבאר (ב"י).

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה