מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות קריאת שמע · סימן סג
סעי' א' - קורא אותה מהלך או עומד או שוכב או רוכב ע''ג בהמה או יושב.
כתב הב"י בברכות י: תנן בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר (דברים ו ז) בשכבך ובקומך ובית הלל אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך א"כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בני אדם עומדין ופירש רש"י כדרכן או בקימה או בשכיבה או בישיבה או מהלך ותנן תו (שם) אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל:
וכ''פ מרן קורא אותה מהלך או עומד או שוכב או רוכב ע"ג בהמה או יושב .
וכתב המ"ב (ס"ק א') שמהלך צריך לעמוד בפסוק ראשון כדלקמן סעי' ג'.
בהמשך - מותר לקרא כשהוא על צידו ואם אינו יכול להתהפך על צידו יטה מעט לצידו ויקרא.
בברכות יג: פרקדן לא יקרא את שמע מיקרי הוא דלא ליקרי הא מיגנא שפיר דמי והא רבי יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד אמרי מיגנא כי מצלי שפיר דמי מיקרי אע"ג דמצלי נמי אסור והא רבי יוחנן מצלי וקרי שאני רבי יוחנן דבעל בשר הוה. פרקדן לרש"י שוכב על גבו ולרמב"ם בין על גבו ובין על פניו. נמצא מדברי הגמ' שאסור לישון פרקדן אפילו לא קורא ק"ש, אבל אם מצלי מותר לישון ואסור לקרא ק"ש, ואם הוא בעל בשר מותר גם לקרא ק"ש. ופרש"י מצלי מוטה על צידו מעט וכן כתב הרמב"ם, ואית דאמרי ברבינו יונה, וכן נוטים דברי הטור.
וכ''פ מרן ודלא כמ"ש רבינו יונה שהנכון יותר שמצלי הפירוש כשהוא שוכב מוטה על צידו, ואסור לקרא כך ק"ש רק אם הוא בעל בשר או חולה או טירחא.
אבל לא פרקדן דהיינו שפניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה, אבל קורא והוא שוכב על צדו. הגה: (מאחר שכבר שוכב ואיכא טרחא לעמוד) (הר"י פ' מי שמתו). ואם היה בעל בשר הרבה ואינו יכול להתהפך על צדו, או שהיה חולה, נוטה מעט לצדו וקורא.
וכתב בביה"ל (ד"ה אבל לא) שבדיעבד אם קרא פרקדן יצא. עוד כתב בביה"ל (ד"ה מאחר) מה שכתב הרמ"א שאם שוכב על צידו מותר לקרא ק"ש רק אם יש לו טורח לעמוד, זה כדעת רבינו יונה אבל לדעת הב"י מותר גם אף אם אין לו טורח לעמוד שעל צידו ממש אינו דרך גאוה, ושכן דעת העולת תמיד הט"ז והמ"א והמגן גיבורים. אולם האליה זוטא ובמשבצות זהב וברעק"א פוסקים כהרמ"א על כן בודאי שיש להחמיר לכתחילה. (ובהלכה ברורה אות ב' כתב שוכב על צידו רשאי לקרא אפילו לכתחילה גם למנהג האשכנזים).
עוד כתב במ"ב (ס"ק ד') מי שהוא בעל בשר ויכול להתהפך על צידו בפסוק הראשון בלבד חייב לעשות כן. וכתב בביה"ל (ד"ה נוטה מעט) שמי שהוא בעל בשר או חולה לא רק אם היו שוכבים פרקדן מותרים להטות מעט על צידו ולקרא, אלא אפילו היה יושב וקשה לו להמשיך ולשבת ולקרא רשאי לשכב ולהטות מעט על צידו ולקרא, אם לא יכול להטות על צידו ממש.
סעי' ב' - מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, נקרא עבריין.
כתב הטור כתב רב עמרם מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד לא יאות עביד ונקרא עבריינא וצריך לגעור בו שמצותה מיושב. וכתב הב"י טעמו של רב עמרם משום דאם ביום הוא עובר על דברי בית הלל ונראה שעושה כדברי בית שמאי שאמרו בבקר יעמדו, ואם בלילה הוא אף כדברי בית שמאי לא עשה: ומ"ש ונקרא עבריינא. הוא מדאמרינן בפרק כירה (שבת מ.) מאן דעבר אדרבנן שרי למיקריה עבריינא: ומ"ש הטור שמצותה מיושב. נראה לי שהכי קאמר שמצותה אף מיושב כלומר ולא כדאמרי בית שמאי דביום אין מצותה אלא מעומד:
וכ''פ מרן מי שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, נקרא עבריין.
וכתב המ"ב (ס"ק ה') ואפילו אם אין הכוונה בעמידתו לעשות כב"ש אלא לעורר הכוונה וכדומה אפ"ה אסור ובין ביום ובין בלילה ואעפ"כ א"צ בזה לחזור ולקרות בדיעבד . (וכ"כ בהליכות עולם ח"א עמוד קי'. אולם בהלכה ברורה אות ג' כתב שנכון לחוש לדעת המחמירים לחזור ולקרא ק"ש אחר התפילה).
עוד כתב (ס"ק ו') כתב ביש"ש פ"ז דב"ק סימן מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ואיכא למיחש ליוהרא מנדין אותו. והיינו אם אותו הדבר פשט היתרו בכל ישראל [פמ"ג] ואם ידוע שעושה לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפילו עביד לש"ש ואפילו אם אינו פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד דברי רבו אם לא שיש לו ראיה לסתור דבריו עכ"ל:
עוד כתב (ס"ק ז') בשחרית אם היה עומד מותר לו לשבת שלא נראה שעושה כן משום חומרא רק שרוצה לשבת אבל בערבית אסור שנראה שעושה כב"ש.
עוד כתב (ס"ק ח') כתב א"ר בשם מהרש"ל דביוה"כ כו"ע מודים דשרי לעמוד דאינו עושה משום יוהרא אלא מצותו בכך ר"ל להדמות אז למלאכים שנקראים עומדים והפמ"ג אוסר גם בזה: (ובהלכה ברורה אות ה' כתב אם רוצה לעמוד כדי לאומרה בכונה רשאי לעשות כן).
סעי' ג' - היה מהלך בדרך ורצה לקרות קריאת שמע, צריך לעמוד בפסוק ראשון.
כתב הטור אם קורא מהלך צריך לעמוד בפסוק הראשון ובעל הלכות גדולות כתב שצריך לעמוד עד על לבבך וכ"כ הראב"ד. כתב הב"י בברכות יג: אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה עד על לבבך בעמידה מכאן ואילך לא ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה . וכתבו התוס' דאע"ג דבית הלל אמרי כל אדם קורא כדרכו מכל מקום מצוה מן המובחר לעמוד כשהוא מהלך לפי שאינו מיושב כל כך ואין יכול לכוין כשהוא מהלך כמו עומד וכתב הרי"ף דלית הילכתא לא כרב נתן ולא כרבי יוחנן דקיימא לן הלכה כרבא דהוא בתרא דפסק הלכה כרבי מאיר דלא צריך כוונה אלא בפסוק ראשון בלבד הילכך אין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון בלבד וכן פסק הרמב"ם (שם ה"ג) וכן פסקו התוספות (שם) וכתבו דהכי איתא בתנחומא . וכיון שהרי"ף והרמב"ם והתוספות הסכימו דאין צריך לעמוד אלא בפסוק ראשון הכי נקטינן:
וכ''פ מרן היה מהלך בדרך ורצה לקרות קריאת שמע, צריך לעמוד בפסוק ראשון.
וכתב המ"ב (ס"ק ט') אע"ג דלעיל ס"א משמע דמן הדין מותר לקרות כשהוא מהלך מ"מ מצוה מן המובחר לעמוד בשעת פסוק ראשון דהוא עיקר ק"ש לפי שאינו מיושב כ"כ ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר היה יושב ובדיעבד אם קרא כשהוא מהלך אינו צריך לחזור ולקרות [פמ"ג]:
עוד כתב (ס"ק י') שכשהוא מהלך מותר לו גם לשבת כשרוצה לקרא ק"ש ואפילו לק"ש של ערבית שדוקא כשמשנה מעמידה לישיבה בערבית נראה כעושה כב"ש משא"כ מהליכה לישיבה. ויושב בקרון או בספינה אינו צריך לעמוד (היינו לעצור את הקרון) דיוכל לכוין היטב עיין בש"ת ובפמ"ג. וברוכב על הבהמה יש דיעות בין האחרונים ונכון להחמיר: (ובהלכה ברורה אות ז' כתב אם היה מנהיג את כלי הרכב בעצמו, צריך לעצור עד אחר פסוק ברוך שם).
עוד כתב (ס"ק יא') וברוך שם כמל"ו בכלל פסוק ראשון הוא ויש מחמירין עד על לבבך. ומשם והלאה מותר לקרותה בהליכה או בעמידה:
סעי' ד' - לא כוון לבו בפסוק ראשון, לא יצא י''ח וחוזר וקורא.
כתב הב"י כתב הרמב"ם (ה"א) הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות עד כאן וכתב הרשב"א בפרק היה קורא (יג: ד"ה שמע) דלכולי עלמא פסוק ראשון צריך כוונה ואפילו בדיעבד ואפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים אבל צריך כוונת הענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב וכענין שאמרו ג"כ בברכה ראשונה של תפלה בשילהי פרק אין עומדין (לד:) והטעם שבשאר מצות שהן מצות עשייה כל שעשה מצותו אע"פ שלא נתכוון לה הרי קיים מצות עשייתו אלא שאין זה מן המובחר וכל שכן שיצא אם כיון לצאת אע"פ שהרהר באמצע המצוה אבל אלו שהן קבלת מלכות או סידור שבחים אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים וזו היא שחילקו בין ברכה ראשונה לשאר הברכות או בין פסוק ראשון לשאר שאם הדברים תלויים במצות צריכות כוונה או אין צריכות מה לי ברכה ראשונה מה לי שאר ברכות עכ"ל: (ועיין עוד סימן ס' סעי' ה'. ובסעי' הבא).
וכ''פ מרן עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון, לא יצא י"ח וחוזר וקורא. ואפי' למ"ד מצות אינן צריכות כוונה, מודה הכא.
וכתב המ"ב (ס"ק יב') שגם בברוך שם אם לא כיון צריך לחזור ולקרא בכונה.
עוד כתב (ס"ק יד') כשחוזר וקורא יקרא בלחש שלא יהיה נראה כמקבל שתי רשויות ח"ו ועיין לעיל בסימן ס"א במ"ב סקכ"ב. (בהליכות עולם ח"א עמוד קח' ישהה מעט כדי הילוך ד' אמות קודם שיחזור ויקראנו או שיאמר פעם שניה בלחש. וכ"כ בהלכה ברורה אות ט'). עוד כתב ואפילו אם כבר קרא כל פרשת שמע ווהיה אם שמוע ואח"כ נזכר שלא קרא פסוק ראשון בכונה צריך לחזור ולקרות כל הפרשה שמע דאם לא יקרא רק הפסוק ראשון הוי כקורא למפרע דאינו יוצא כדלקמן בסי' ס"ד. ואם נזכר באמצע פרשת והיה אם שמוע יגמור עד ויאמר ויתחיל ויקרא שמע עד והיה אם שמוע ויחזור לפרשת ויאמר:
עוד כתב (ס"ק טו') למ"ד מצוות אין צריכות כונה אפילו שלא כיון לצאת י"ח מצות ק"ש יצא י"ח אם כיון פירוש המילים, שהרי קיבל עליו עול מלכות שמים. וכתב בביה"ל (ד"ה וחוזר וקורא) עיין בפמ"ג דמסתפק אם הוא מדאורייתא או מדרבנן: (וכתב בהלכה ברורה אות י' אם מסתפק אם אמר פסוק ראשון בכונה יש להחמיר שיחזור ויאמרנו בכונה).
סעי' ה' - המתנמנם מעירים אותו שיהא ער ממש בפסוק ראשון, והשאר קראה מתנמנם יצא.
בגמ' ברכות יג: אמר שמע ישראל וכו' ה' אחד ונאנס בשינה יצא א"ל רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן. ופירש הרא"ש נאנס בשינה היינו מתנמנם וכן הא דאמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן כלומר הקיצני משינתי עד שאוכל לכוון טפי לא תצערן אף אם אקרא בלא כוונה לא תצערן להקיצני דמילתא דפשיטא היא שצריך לקרות כולה וכן כתב ה"ר יונה (ז: ד"ה אמר שמע) וכתב שכן דעת רבינו האיי ז"ל. וכתב הב"י שכן נראה דעת הרמב"ם.
וכ''פ מרן אם היה ישן מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש, מכאן ואילך אין מצערים אותו כדי שיקרא והוא ער ממש, שאף על פי שהוא קורא מתנמנם, יצא. הגה: ודין שתוי ושכור עיין לקמן סי' צ"ט סעיף א'.
וכתב המ"ב (ס"ק טז') ודע דיש ג' דיעות בין הפוסקים י"א דרק פסוק ראשון בלבד הוא מן התורה וי"א דכל הפרשה ראשונה הוא מן התורה וי"א דגם השניה הוא מן התורה ופרשה ציצית לכו"ע הוא מן התורה כדי להזכיר יציאת מצרים ותקנו להזכיר בזמן ק"ש ועיין לקמן בסימן ס"ז במ"ב ובשערי תשובה שם:
סעי' ו' - לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה.
כתב הטור מיומא יט: הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו ואם עשה כן עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ולא בכולה אלא בפרק ראשון בלבד אע"ג דלא בעינן כוונה אלא בפסוק ראשון הנך אסרינן להו בכל הפרק משום שנראה כקורא דרך עראי וכתיב ודברת בם ודרשינן עשה אותן קבע.
וכ''פ מרן הקורא קריאת שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו בפרשה ראשונה שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, מפני שנראה כקורא עראי, וכתיב: ודברת בם (דברים ו, ז) ודרשינן: עשה אותם קבע.
וכתב המ"ב (ס"ק יז') אפילו לדבר מצוה אסור לרמוז וכ"ש שאסור לשאוף טאבאק בק"ש:
עוד כתב (ס"ק יח') שיש מחמירין גם בפרשה שניה, אך לדבר מצוה לכו"ע מותר לרמוז בפרשה שניה, אבל להפסיק להדיא לא. וכתב בביה"ל (ד"ה לא ירמוז) אף למחמירים שלא לרמוז בפרשה שניה, יש להקל בפרשה שנייה למי שרגיל הרבה בשאיפת טבאק וא"א לו לכוין מחמת זה.
סעי' ז' - היה עוסק במלאכה ורצה לקרות ק''ש, יתבטל ממלאכתו עד שיקרא פרשה ראשונה.
בברכות טז. האומנים קורין בראש האילן ובראש הנדבך. ובגמ' דוקא בפרק ראשון אבל בפרק שני עוסקים במלאכתם וקורים. וכתב הרי"ף הטעם כמו בלא יקרוץ בעניו בפרשה ראשונה משום דמשוי ליה עראי גם מלאכה לא יעשו מטעם זה. וכ"כ הרא"ש והרשב"א בשם הרי"ץ בין גיאת, וכ"כ הרמב"ם. ודלא כדברי התוס' שצריכים לבטל ממלאכתם רק בפסוק ראשון.
וכ''פ מרן היה עוסק במלאכה ורצה לקרות ק"ש, יתבטל ממלאכתו עד שיקרא פרשה ראשונה, כדי שלא יהא כקורא עראי.
וכתב במ"ב (ס"ק יט') להקשות מסימן קצא' שהאומנין לא מברכים שתי ברכות אחרונות של ברכת המזון וכתב הט"ז בשם הירושלמי שלא יברכו ויעשו המלאכה, כדי שלא תהא המצוה עראי, וה"ה בכל הברכות והמצוות. וא"כ איך כאן יעשו מלאכה ויקראו ק"ש וברכותיה, ונשאר בצע"ג. (ואולי אפשר שברכהמ"ז שאני דהוי דאוריתא לכן החמירו בברכה שלישית שלה שיכללנה בברכה שניה ולא יאמרה כשהוא עוסק במלאכה, משא"כ הכא דלרוב הפוסקים מפרשה שניה והילך דהוי מדרבנן, לא החמירו בה לקוראה כשהוא עוסק במלאכת בעל הבית. ועיין ברבינו יונה הובא בב"י סעי' ח' לקמן, שהוכיח שפרשה שניה מדרבנן מזה שהקילו בה).
סעי' ח' - האומנים וכן בעל הבית קורים בראש האילן או בראש שורות הבנין.
כתב הטור מברכות טז. האומנים שקורים בראש שורות הבנין ובראש האילן מפרשה שניה והילך כשהם עוסקים במלאכתם, אבל בפרשה ראשונה לא יעסקו במלאכתם אבל אין צריכים לרדת מהאילן לא הם ולא בעל הבית ויכולים לקרותה למעלה. וכתב הב"י אף שלגבי תפילה יש חילוק בין האומנים לבעל הבית שהם אינם צריכים לירד ובעל הבית צריך לירד כמו שיתבאר בסימן צ' (ד"ה האומנין) לגבי ק"ש אין חילוק ביניהם דמדמפליג בריש פרק היה קורא (טז.) בין בעל הבית לאומנין בתפלה ולא מפליג בק"ש שמע מינה דלק"ש דינם שוה: וכתב ה"ר יונה (ט. ד"ה למימרא) דמהכא שמעינן דמפרק ראשון ואילך אינו אלא מדרבנן דאם איתא שהוא מן התורה הוה ליה למיחש דלא לישוו עראי לכל הפרקים כי היכי דחיישינן בפרק ראשון והביא עוד ראיות לדבר ומתוך מה שנתבאר בסימן זה נראה שפסוק ראשון בלבד הוי דאורייתא ומה שהחמירו בפרק ראשון יותר מבשאר פרקים מפני שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים וכדאמר רבי יהושע בן קרחה (שם יג.) למה קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע וכו':
וכ''פ מרן האומנין, וכן בעל הבית שהיו עושים מלאכה בראש האילן או בראש שורות הבנין, קורין קריאת שמע במקומם, ואינם צריכים לירד.
סעי' ט' - הכתף קורא אע''פ שמשאו על כתפו אבל לא בשעה שטוען או פורק.
כתב הטור בשם הירושלמי ברכות פ' היה קורא הלכה ה' הכתף אע"פ שמשאו על כתפו קורא את שמע אבל לא יתחיל בשעה שטוען ולא בשעה שפורק מפני שאין לבו מיושב:
וכ''פ מרן הכתף, אע"פ שמשאו על כתיפו, קורא קריאת שמע. אבל לא יתחיל בשעה שטוען, ולא בשעה שפורק, מפני שאין לבו מיושב.
וכתב המ"ב (ס"ק כ') אפילו אם המשא הוא של ד' קבין דלגבי תפלה אסור לקמן בסימן צ"ז ס"ה לגבי ק"ש מותר: