אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות ברכות › סימן רח

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות ברכות · סימן רח

סימן רז

סעי' א' - על גפן תאנה ורימון זית ותמר מברך אחריהם מעין שלוש.

במשנה מד. אכל ענבים תאנים ורימונים מברך אחריהם שלוש ברכות דברי רבן גמליאל וחכמים אומרים ברכה אחת (מעין שלוש). וכתב הטור שמתוך חשיבותן קבעו להן ברכה בפני עצמן.

וכ''פ מרן על חמשת המינים שהם: גפן ותאנה ורימון וזית ותמרה, מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש.

סעי' ב' - חמשת מיני דגן אפילו הם מעוט בתערובת מברך מזונות אם לא באו לדבק.

בגמ' לו: חביץ קדירה (קמח דבש ושמן) רב יהודה אמר שהכל סבר הדבש עיקר ורב כהנא אמר מזונות סבר סמידא עיקר. א"ר יוסף כותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות. וכתב הטור שכל חמשת מיני דגן חשובים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שכוסמין הם מין חיטים ושבולת שועל ושיפון הן מין שעורים. (וסימנך המתחילים בש' שייכים לשעורה מהר"י אליאס נר"ו). ועוד מעלה יש בהם שעושים מהם פת ומברכים עליהם המוציא ועליהם יחיה האדם. לכן אפילו לא עשה מהם פת אלא תבשיל וערב עימו רוב דבש ודברים אחרים מברך מזונות ומעין שלוש אבל אם נתנו הדגן בתבשיל להקפותו ולדבקו בטלים בתבשיל. וכתב הב"י שכן כתב הרא"ש שאפילו הרוב ממין אחר מברך עליו מזונות. וכן פירש הרשב"א הגמ' לז: הא דאמר רבא בחביץ קדירה בין בזו שמרבים בה קמח ובין בזו שמרבים בה דבש ברכתם מזונות, שאפילו הרוב בתערובת דבש. ולענין אם נתן הקמח לדבק הוא בגמ' לט. שעל תבשיל של לפת שמרבים בו קמח כיון שנותנים הקמח לדבק בעלמא ברכתו אדמה. וכתב הרשב"א כיון שלא בא להכשיר ולתת טעם, אבל כשבא להכשיר הוא עיקר מברכים מזונות. וכתב הרמב"ם שהטעם בזה מדין כל שהוא עיקר ועמו טפלה ומברך על העיקר ופוטר את הטפלה, ומטעם זה כתב שמיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חטה כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה אינו מברך עליו בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא העיקר: וכ"כ בשיבולי הלקט קמח ששמים בתוך גריסים, או סולת בתוך האורז מבושל עם הדבש להקפותו בטל הוא אצלו ולא מברכים עליה.

וכ''פ מרן חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה; אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל בתבשיל.

וכתב המ"ב (ס"ק ב') מה שאנו קוראים היום כוסמת אינה כוסמת אלא מין קטנית וברכתה אדמה. (עיין במשניות קהתי ריש מסכת חלה בהערה שכוסמת היא חיטת הספלטה חיטה דו גרעינית).

עוד כתב (ס"ק ג') מה שכתב מרן חמשת מיני דגן ששלקן, צריך לומר שחלקן, והיינו אחד לשניים או יותר מה שקוראים גריסים, שאם הם שלמים מבואר בסעי' ד' שברכתם אדמה אם לא נתמעכו בבישול.

עוד כתב (ס"ק ד') מה שכתב מרן כתשן כוונתו שהסיר קליפתן ע"י כתישה ודווקא שנדבקו ע"י הבישול, שאל"כ נחשבים שלמים.

עוד כתב (ס"ק ה') שהריפות הוא פרוש על כתשן וגרש כרמל הוא פרוש על חלקן.

עוד כתב (ס"ק ו')שחיטים או שעורים או שבולת שועל שבשלם אם נדבקו ע"י הבישול מברך מזונות, ואם לא נדבקו לא יאכלם אלא בתוך הסעודה.

עוד כתב (ס"ק ז') שאם הדגן בא להטעים ולהכשיר את התבשיל והוא מחמשת המינים הוא העיקר ואפילו הוא מיעוט.

עוד כתב (ס"ק ח') שאם הדגן בא לדבק לא חשיב ובטל לגבי התבשיל אפילו נתן לתוכו הרבה קמח.

סעי' ג' - קמח ושקדים שעושים לחולה טוב לגומעו בתוך הסעודה.

כתבו התוס' לו: ד"ה כל, וכן כשנותנין קמח לתוך שקדים שעושים לחולה אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך בורא מיני מזונות ואם לדבק בעלמא אינו צריך לברך בורא מיני מזונות וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממה נפשך עד כאן,

וכ''פ מרן כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים כן כדי שיסעוד הלב מברך בורא מיני מזונות; ואם לדבק בעלמא, אינו מברך בורא מיני מזונות; וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא, ופטור ממנה.

וכתב המ"ב (ס"ק ט') שמברך מזונות אפילו הקמח הוא מיעוט כיון שהוא מחמשת המינים בטלים השקדים לגבי הקמח.

עוד כתב (ס"ק יא') מה שכתב מרן טוב להחמיר, כיון שקשה לשער אם כוונתו לדבק בלבד או גם לסעוד.

עוד כתב (ס"ק יב') מה שכתב מרן לגומעו בתוך הסעודה פירוש לאוכלו בתוך הסעודה שאם הוא גומעו ושותהו הרי פשוט שברכתו שהכל וכנזכר בסעיף ו '.

עוד כתב (ס"ק יג') מה שכתב מרן פטור ממנה הכוונה ממ"נ וכמ"ש התוס'. והקשו האחרונים דאם השקדים עיקר צריך לברך עליהם העץ גם בתוך הסעודה ולמה יפטר. ותירץ המ"ב כיון שהוא חולה וצריך לשקדים נחשב שקובע סעודתו עליהם ונפטרים בברכת המוציא.

סעי' ד' - על דגן חי או שלוק והגרעינים שלמים מברך אדמה ונפשות.

בגמ' לז. בברייתא הכוסס את החיטה מברך עליה בורא פרי האדמה. וכתב הב"י שנראה מדברי התו"ס והרא"ש שאפילו שלק אותם ולא נתמעכו יפה מברך עליהם אדמה. וגם ה"ר יונה כתב על הדייסא שלא מברך מזונות רק באופן שנכתשו החיטים ונדבקו, אבל אם בישל חיטים שלמים והגרעינים עומדים שלמים מברך אדמה. והדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וגרש כרמל וכיוצא בזה מברך בורא מיני מזונות. כתב הכל בו בשם ר"י שהכוסס את השעורים חיים או קלויים מברך שהכל כיוון שאין דרך לאוכלם שהם קשים. וכתב ע"ז הב"י שהטור לא חילק בזה ועל כל חמשת מיני דגן בין חיים ובין מבושלים כשאוכלם בעינם מברך אדמה, והאבודרהם כתב שהכוסס אורז או דוחן מברך בורא פרי האדמה, והכוסס שעורים לא מברך כלום מפני שהוא מאכל בהמה. ע"כ. ודחה הב"י דבריו וכתב כיון שהוא נהנה אע"פ שהוא מאכל בהמה למה לא יברך עליו. ולענין ברכה אחרונה כתב הטור שבה"ג כתב לברך בורא נפשות וכ"כ הרמב"ם, והתוס' נסתפקו בזה שלא מצאנו ברכת על המחיה כשלא ברך בתחילה מזונות, ור"ת בתחילה כתב שיסיים בה על האדמה ועל פרי האדמה ושוב חזר בו כיוון שלא מצאנו נוסח ברכה זה. וסיימו התוס' שנכון להחמיר שלא לאכול קליות או חיטים שלוקות אלא בתוך הסעודה, וכתב הב"י שכן כתבו הרא"ש והרשב"א והכי נקטינן.

וכ''פ מרן אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים, אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות. הגה: והא דמברך לפניו בפרה"א היינו באוכל חטין וכיוצא בהן, דראויין לאכול כך, אבל האוכל שעורים שלמים אפילו קלוין באש, אינן ראוין לאכול רק ע"י הדחק ואין מברך לפניהם רק שהכל (כל בו וכן משמע מדברי רשב"א שמה שהשוה חטין לשעורין, לברכה אחרונה משמע ולא לראשונה); והתוספות נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה מעין שלש, ולכך כתבו שנכון שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון.

וכתב המ"ב (ס"ק טו') דהגרעינים שלמים פירוש שלא חילקם מתחילה ולא נתמעכו כלל בשעת הבישול, ואם הוסר מהם הקליפה ע"י הכתישה והגרעינים שלמים אחר הבישול, יש אומרים שברכתם אדמה ויש אומרים שברכתם מזונות, ונכון שלא יאכלם אלא בתוך הסעודה, מלבד סברת התוס' שכל דגן מבושל נכון לאוכלו בתוך הסעודה. ואם נדבקו ע"י הבישול מברך מזונות ומעין שלוש, וגריסים שהוסר קליפתן וגם שחלק מהם נעשו קטנים ממה שהיו מקודם המברכים עליהם מזונות ומעין שלוש אפילו בלא נתמעכו ע"י הבישול אין למחות בידם. (וכ"כ בהלכה ברורה אות יב' שמברך עליהם מזונות).

עוד כתב (ס"ק טז') מה שכתב הרמ"א ששעורים ברכתם שהכל זה דווקא בחיים או קלויים אבל מבושלים מברך מזונות. (ובהלכה ברורה אות יט' על שעורים חיים או קלויים מברך לפניהם אדמה ואחריהם בנ"ר. למנהג הספרדים).

עוד כתב (ס"ק יז') שהתוס' נסתפק שכיון שמין דגן הוא אפשר שלעניין ברכה אחרונה צריך לברך מעין שלוש רק שלא מצינו נוסח על האדמה ועל פרי האדמה לכן נשארו בספק.

עוד כתב (ס"ק יח') שאם ארע שאכלו שלא בתוך הסעודה מברך אחריהם בנ"ר כי כן הוא מעיקר הדין. (וכ"כ בחזו"ע עמוד קפג' שעל שלווה מברך אדמה, ואם אכל ממנה שיעור יברך נפשות כיון שמרן כתב בסתם לברך נפשות וכן דעת ראשונים רבים. וכ"כ בהלכה ברורה אות טז' וכתב שאפילו שהחיטה קלופה ואין הגרעינים שלמים, ולא דומה לבישול שנחשב למעשה קדירה).

סעי' ה' - קמח אפילו לא טחון דק דק ואפילו של קליות, מברך שהכל ובנ''ר.

בגמ' לו. קמחא דחיטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל. ופסק הרי"ף והרמב"ם כרב נחמן שמברך שהכל כיון שאין דרך בני אדם לאכול קמח. וכתב הרא"ש שנחלקו גם בקמח שלא טחון דק ויש בו עדיין טעם חיטים או בקמח של קליות שראוי לאכילה, וסיים בה וכיוון שיש בזה מחלוקת ראוי לברך עליו שהכל.

וכ"פ מרן קמח, אפילו של חטים, מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות; לא שנא נטחן דק דק; לא שנא נטחן קצת ועדיין יש בו טעם של חטים; לא שנא קמח של קליות.

וכתב המ"ב (ס"ק כ') דאף שעל חיטה בעין מברך אדמה כאן שנשתנתה החיטה שטחנה, ועומד הקמח לעשות ממנו פת, וכיון שיצא מכלל פרי ולדרך אכילתו לא בא, ברכתו שהכל. (אם טחן שלוה אף שאין לה עלויא אחרינא בפת, נראה שברכת הקמח שהכל שהרי נשתנה מראה החיטה וטעמה ושמה וגם עברה תהליך בישול וכל כה"ג מברך שהכל).

סעי' ו' - קמח שערבו במשקים אם הוא עבה וראוי ללועסו מברך מזונות, ואם שותהו שהכל.

בגמ' לח. שתיתא רב אמר שהכל ושמואל אמר בורא מיני מזונות אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה עבה לאכילה עבדי לה רכה לרפואה קא עבדי לה. ופירש רש"י שתיתא מאכל העשוי מקמח קליות שנתייבשו בתנור בעוד שהשבלים לחים עבה לאכילה עבידא ובמילתה קיימא. וכתבו התוס' מה שהזכירה הגמרא לרפואה קא עבדי לה, שהייתי אומר כיוון שנעשית לרפואה לא יברך עליה כלל קמ"ל שמברך וברכתה שהכל כיוון שלא עשוי לסעוד כי אם לשתות. וכ"כ בה"ג ורבנו יונה. וכתב הב"י וזה לשון הרמב"ם בפ"ג קמח של אחד מחמשת המינים ששלקו וערבו במים או בשאר משקים אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללעסו מברך עליו בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה מברך עליו בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות: (ועיין ברמב"ם דפוס הרב פרנקל שבמקום "ששלקו" כתב "שקלהו" ובמקום "וללעסו" כתב "ולעטו". ואף שמצא כן בהרבה דפוסים וגם לפי גרסתו מובן יותר מאשר הכתוב לפנינו ששלקו וערבו במים שהוא לכאורה כפל לשון. עכ"פ נראה כיוון שקבלנו עלינו הוראת מרן הב"י וכך גם פסק בשו"ע כלשון הרמב"ם שכתב בב"י, א"כ כך הלכה שכן היא הנוסחה ברמב"ם, כמ"ש בב"י ואין לשנות הלשון בגוף הרמב"ם שלא כהלכה).

וכ''פ מרן קמח של אחד מחמשת מיני דגן ששלקו (פי' בשלו הרבה) ועירבו במים או בשאר משקין, אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו (פי' לטחון אותו בפה ), מברך בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה; ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתיה, מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות.

(ויש לעיין בשלוה שטחנה וערבה עם חלב אם יברך מזונות בעבה דלפירוש"י ששתיתא היא עשויה מקמח קליות ה"נ יברך מזונות אבל לרמב"ם שכתב ששלקו וערבו במים או בשאר משקים, לכאורה משמע שאם ערבו בלי שליקה לא יברך מזונות. אמנם אפשר לפרש לשון הרמב"ם שלקו היינו את הדגן ולא חוזר על הקמח, ואה"נ גם אם קלה את הדגן דינא הכי שיברך על תערובת הקמח במ"מ. וכ"פ הר"מ לוי זצ"ל בברכת ה' ח"ב עמ' קלב'. וכן הביא בספר וזאת הברכה בשם הגר"מ אליהו שליט"א. אולם מש"כ בברכת ה' שם שגם בקמח שאינו קלוי ולא מבושל ונתערב והשביח מברך מזונות, לא מצינו מקור לזה. ואפשר שיפרש ברמב"ם או או קתני דהיינו או שלקו או ערבו במים בלא שליקה).

וכתב המ"ב (ס"ק כב') בשם האחרונים שלאו דוקא אם לועסו מברך מזונות אלא כל שאינו רך שיהיה ראוי רק לשתיה מברך עליו בורא מיני מזונות. (ועיין בחזו"ע עמ' קמו' שכתב האוכל שוקולדה ואינו לועס אותה בשיניו אלא מוצץ וממחה אותה בפיו אין לדונו כאוכל כיון שלא לועס אותה בשיניו ולכן אפילו אם אכל כזית ויותר אינו מברך ברכה אחרונה ע"כ. ולפי"ז כל שאינו לועס בשיניו אין עליו דין אכילה, וללועסו שכתב מרן הוא בדוקא, וכל שאינו לועס לא יברך עליו מזונות. וכ"כ בעמוד קנה' שביצה רכה חיה שגמעה לא מברך ברכה אחרונה שדינה כמשקים ואין בה רביעית. וכ"כ בהלכה ברורה סימן רי' אות יג' שאם לא גומע שיעור רביעית בתוך כדי שתיית רביעית לא מברך נפשות. ולפי"ז האוכל לבן או שמנת או מעדן כיון שלא לועסו בשיניו דינו כשתיה ולא מברך בנ"ר. אולם בהלכה ברורה שם אות יד' כתב שכל הנאכל ע"י כפית כמו דיסא או לבן ושמנת שלא ניערו אותם נחשב כאוכל ומברך נפשות על כזית בכאכ"פ. ובדבר שנמס מאליו כמו גלידה דינו כמשקה).

עוד כתב (ס"ק כג') שאם שותה מרק שמעורב בו מעט פתיתים מזונות ובולע אותם יחד עם המרק לא דומה לקמח המעורב במים כיון שפתיתים אלו נראים בעין ולא בטלים לגבי המים וצריך לברך עליהם ואפשר שגם המרק לא בטל לגבי הפתיתים כיון שנעשה לשתיה ולא לאכילה, לכן יברך תחילה על המים שהכל ואח"כ יברך מזונות על הפתיתים זה לדעת המ"א. ולחיי אדם יברך שהכל על דבר אחר ויפטור את הרוטב. וכל זה דוקא בחמשת מיני דגן שלא בטלים צריך לברך עליהם אבל במרק שמעורב בו מעט מין קטניות ולא נאכלים רק נבלעים עם המרק לא מברך עליהם שבטלים הם לגבי המרק שמברך עליהם שהכל.

סעי' ז' - הכוסס את האורז מברך אדמה ונפשות, בשלו או אפאו לפת מזונות ונפשות.

בגמ' לו: לרב ושמואל לא מברך על אורז ודוחן מזונות, כיון שאינם מחמשת מיני דגן. ודחו דבריהם מברייתא הכוסס את האורז מברך בורא פרי האדמה, טחנו אפאו ובישלו אע"פ שהפרוסות קיימות בתחילה מברך מזונות, וברכה אחרונה ולא כלום. ופירש"י ולא כלום בורא נפשות רבות, ולא מברך כלום מברכת פירות הארץ. וכ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שמברך לבסוף בורא נפשות. וכתב הב"י שבברייתא כתוב טחנו אפאו ובשלו מברך מזונות. ונראה שגם אם אפאו ולא בשלו מברך מזונות שהרי אם הפרוסות קיימות כאילו לא נתבשל כלל, וכן מפורש בגמ' הביאו לפניו פת אורז מברך עליו כמעשה קדירה. וכן אם בשלו בלא אפיה מברך מזונות שהרי אם אפאו ובשלו והפרוסות לא קיימות שמשמע מהברייתא שמברך מזונות לא עדיף מתבשיל העשוי מאורז עצמו. וכך הם דברי הרמב"ם הרשב"א והרא"ש אלא שהרא"ש כתב שבשלו ועשאו כעין דייסא, וכתב הב"י שכך נראה שנתמעך האורז רק אז מברך מזונות, שאל"כ דומה לכוסס, כמו בכוסס חיטה אמרנו לעיל סעי' ד' מברך אדמה אפילו שלוק הוא הדין באורז, וגם רבנו יונה שכתב שמברך על האורז מזונות אפילו כשהוא שלם אין כוונתו שלא צריך שיתמעך אלא כוונתו שאפילו אינו כתוש מברך מזונות ולעולם צריך שיתמעך. ולבסוף כתב הב"י ומיהו יש לחלק בין חטין לאורז שדרך האורז לבשלו כשהוא שלם בלא שום כתישה והילכך אף כשלא נתבשל הרבה לא תשתנה ברכתו מה שאין כן בחטין שאין דרך לבשלם אלא חלוקים או כתושים כגון הריפות והילכך כשמבשל אותם שלמים בלא כתישה הוי כאילו כוסס אותם חיים: (ובשו"ע לא חילק וכתב אם בשלו מברך מזונות, שמשמע גם בלא נתמעך, כמו שסיים כאן הב"י). עוד כתב הרא"ש שיש ספרים שכתבו בשם בה"ג שמברך על האורז שהכל, ודחה דברים אלו הרא"ש שאף שהאורז לא מין דגן הוא כרבנן עכ"פ הוא מזין ולכן ברכתו מזונות. והגהו"מ בשם ראבי"ה וכן הגהו"מ בעצמו סוברים כדעת בה"ג, אבל הר"מ וס"ה כתבו כדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכן דעת הרשב"א והכי נקטינן לברך מזונות.

וכ''פ מרן הכוסס (פי' האוכל) את האורז, מברך עליו בפה"א ואחריו בורא נפשות; ואם בשלו הגה: עד שנתמעך (ב"י בשם הרא"ש והר"י), או שטחנו ועשה ממנו פת, מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות;

וכתב המ"ב (ס"ק כד') הכוסס פרוש שאכלו כשהוא חי.

עוד כתב (ס"ק כה') שיש מפרשים שהאורז שדיברה בו הגמ' הוא הדוחן שלנו וכפירוש"י לז. ד"ה אורז. ואף שלהלכה אינו כן עכ"פ יש מחמירים שעל שניהם אם נתמעכו לאוכלם בתוך הסעודה, או שמברכים עליהם שהכל מחמת ספק. אולם להלכה סוגיין דעלמא שאורז הוא האורז שלנו, וברכתו מזונות.

עוד כתב (ס"ק כו') שלדעת הרמ"א שדוקא אם נתמעך מברך מזונות, מספיק שיתמעך מעט על ידי הבישול ואם הם שלמים מברך אדמה. והאורז שלנו שמסירים ממנו הקליפה אפשר שלא נקרא שלם וברכתו מזונות ואם ברך עליו אדמה יצא.

עוד כתב (ס"ק כח'-כט') שפת או תבשיל מאורז עדיף משאר מיני קטניות, שהאורז משביע וסועד הלב לכן ברכתו מזונות, אך אין הפת שלו חשוב כמו לחם לברך עליו המוציא. ולבסוף מברך נפשות, ולא מברך מעין שלוש שרק על חמשת המינים מפני חשיבותם מברך מעין שלוש. וכתב בביה"ל (ד"ה עד שנתמעך) שהב"י נסתפק אם צריך באורז שיתמעך כדי לברך עליו מזונות כמו בחיטים, או כיון שזה דרכו אפילו על שלמים מברך מזונות. ונחלקו בזה הרבה אחרונים, ופסק הביה"ל שצריך שיתמעך כדי לברך מזונות כיון שהרא"ש כתב שעשאו כמין דיסא, ושכן הוא ברי"ו ותו"ס רבנו יהודה והאור זרוע והריא"ז והובא בשלטי גיבורים. ואם הסירו מהם הקליפה כמו באורז שלנו כתב הפמ"ג שיש לצדד לברך מזונות אפילו לא נתמעכו, שלא נחשבים לשלמים, וכתב הביה"ל שהמברך עליהם מזונות לא הפסיד. (ובחזו"ע עמוד קפד' כתב שמסקנת הב"י שמכיון שדרך האורז לבשלו ולאוכלו כשהוא שלם, אפילו לא נתבשל הרבה ברכתו במ"מ. ולכאורה באורז מלא שלא הוסרה ממנו הקליפה. לדעת המ"ב שלא מברך מזונות בשלמים שלא הוסרה הקליפה, יברך אדמה. וגם לדעת מרן הב"י כל טעמו לברך על אורז שלם מזונות כיון שהדרך לבשלו ולאוכלו כשהוא שלם א"כ זה דווקא באורז רגיל שכך היא הדרך משא"כ באורז מלא שאין מבשלים כן אלא יחידים, חזר להיות דינו כחיטה, וברכתו אדמה. שו"ר בהלכה ברורה אות כד' שכתב שאין לחלק בזה בין אורז לבן לאורז מלא שהוא חום, ובכל אופן מברך מזונות גם אם נשארו הגרגירים שלמים).

בהמשך - אורז מעורב בשאר דברים מברכים ברכת הרוב.

כתב הטור ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב מברך עליו כברכת התבשיל שאינו חשוב לגרר התבשיל אחריו כיון שאינו מה' המינין. וכתב הב"י שכתב הרי"ף שמה שאמרו רב ושמואל שכל שיש בו מחמשת המינים מברך עליו בורא מיני מזונות לאפוקי תבשיל שנתבשל בו אורז שאינו מברך עליו בורא מיני מזונות. וכתב הרא"ש שדווקא אם הרוב הוא משאר מינים אבל אם הרוב אורז מברך בורא מיני מזונות. וכתב הב"י שמלשון הרמב"ם שכתב "ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו" משמע שאפילו אם נתערב עם מעט דבר אחר לא מברך מזונות.

ופסק מרן והוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו, ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב, מברך עליו כברכת אותו תבשיל.

וכתב המ"ב (ס"ק לא') מה שכתב מרן שצריך להיות האורז לבדו שהוא לאו דווקא אלא אפילו שמעורב עם מעט דברים מברך מזונות רק משמיענו שאפילו הוא לבדו ברכתו האחרונה בורא נפשות. (ועיין בב"ח שכתב שדברי מרן כאן סותרים מרישא לסיפא דמרישא משמע שהולכים בתר המיעוט ומברך כברכת המיעוט ולא כברכת האורז ובסיפא משמע שרק שיש רוב שאר מינים אזלינן בתרייהו. ועוד אחרונים נתקשו בהסבר דברי מרן, ולכן כתב המ"ב כאן שדברי מרן ברישא הם לאו דוקא. ואילולי דמסתפינא קא אמינא דמרן פסק כדעת הרמב"ם שמברך מזונות על האורז רק אם הוא לבדו ואם הוא מעורב עם מיעוט משאר דברים מברך אדמה כברכת האורז, שרק אם הוא לבדו יש לו המעלה שהוא מזין וברכתו מזונות, וכשמערב בו מיעוט שאר מינים חוזר לברכתו האדמה, ובסיפא כותב מרן שאם עירב את האורז בתבשיל אחר שברכתו עץ או שהכל ואותו התבשיל הוא הרוב מברך כברכת הרוב, ולא אמרינן שהאורז הוא החשוב ויברך עליו כברכת האורז. ועיין בב"י שכך הוא לשון הרמב"ם אלא אורז לבדו ופירש הב"י דלא סבר כהרא"ש, אלא אם ערב מעט דבר אחר לא מברך מזונות. אלא שהמנהג היום לברך בכה"ג מזונות על אורז מעורב מעט עם שאר דברים, וכ"כ ביביע"א חלק ז' סימן לב' עמוד פח'. ובחזו"ע עמוד רפה' שהעיקר בדעת מרן לברך מזונות. עכ"פ באורז מלא עם קליפה, וגם מעורב בו מיעוט שאר מינים, מלבד מה שכתבנו בסמוך שלכאורה גם לדעת הב"י דין האורז המלא כדין חיטה שלוקה שברכתה אדמה, יש לצרף סברת הרמב"ם שאם ערב באורז מעט שאר מינים חוזר האורז לברכתו הראויה לו, וברכתו האדמה).

סעי' ח' - על פת דוחן ושאר קטניות מברך שהכל ונפשות.

כתב הטור שעל פת דוחן לדעת הרי"ף והרמב"ם ברכתה שהכל וכתב רבנו יונה שטעם החילוק בין האורז לדוחן שבאורז מצינו דעת רבי יוחנן בן נורי שהוא מין דגן ולא מצינו כן בדוחן מכאן שאין דינם שווה שעל פת אורז מברך מזונות ושל דוחן שהכל. ולדעת הרא"ש כיוון שדוחן מזין וסועד הלב כמו אורז מברך עליו מזונות וכן דעת רבנו יונה אלא שהוא סובר שיש חילוק בין אורז לדוחן שאורז אפילו שהוא שלם מברך מזונות כיוון שהדרך לאוכלו כך, ובדוחן רק אם הוא אינו שלם מברך מזונות אבל שלם שאין דרכו בכך לא מברך עליו מזונות. ולדעת בה"ג מברך על פת דוחן. אדמה. ולעניין שאר קטניות לדעת הרא"ש מברך על הפת או התבשיל שהכל. ופירש הב"י למה יברך על תבשיל של קטניות שהכל ולא אדמה כיון שמדובר באופן שנתבשלו עד שנתמעכו ואין דרך לאוכלם כך לכן לא מברכים עליהם אדמה . (ולפי"ז מה שפסק מרן בסימן רב' סימן ז' ובסימן רד' סעי' יא' שעל דבר המרוסק מברך את הברכה שלו זה דווקא שיש דרך לאוכלו כך אבל שאין דרכו בכך מברך שהכל). עוד כתב הטור שלדעת "גאון" כדעת הרא"ש שמברך על פת דוחן מזונות ועוד יותר שעל כל דגן שמזין מברך מזונות כמו פינג"ו, וכתב הב"י שכן דעת רבנו יונה. והסתפק הב"י אם גם הרא"ש יסבור כן שכיון שהוא מין המזין דינו כאורז ודוחן לברך מזונות או שנאמר שלא הוזכר בבריתא רק אורז ודוחן ולא שאר מינים. ועל פת שעושים משאר קיטניות כמו פולין כתב רבנו יונה שברכתה שהכל. עוד כתב הב"י שנחלקו רש"י והתוספות מהו אורז לתוספות הוא רי"ש והוא האורז שלנו ולרש"י הוא מי"ל שהוא הדוחן שלנו וכתב הב"י דסוגיין דעלמא כפירוש התוספות.

ופסק מרן כדעת הרי"ף והרמב"ם. על פת דוחן ופליז"ו או של שאר מיני קטניות מברך שהכל ואחריו בורא נפשות. הגה: העושה תבשיל משאר מיני קטניות, אם נשארו שלמים, וטובים מבושלים כמו חיין, מברך בורא פרי האדמה; ואם נתמעכו לגמרי או שאינן טובים מבושלין כחיין, מברך שהכל (וכן פירש הב"י דברי הטור).

וכתב המ"ב (ס"ק לג') מה שלא מברך על פת קטניות אדמה כתב רבנו יונה ב' טעמים, האחד כיון שנשתנה למעליותא ויצא מתורת פרי ובא לתורת פת א"א לומר עליו בורא פרי האדמה וגם מזונות א"א לומר כיון שאינו מין דגן לכן כיון שאין לו ברכה מברכים עליו שהכל. ועוד טעם שאין דרך אכילתו בכך לעשות ממנו פת לכן ברכתו שהכל. ולפי טעם זה במדינות שדרכן לעשות פת מקמח תירס יברכו עליו אדמה (פמ"ג). אבל החת"ס הסתפק לברך על פת העשויה מתירס מזונות דשמא הוא בכלל אורז. וע"כ הנכון לכתחילה לאוכלה בתוך הסעודה. וכתב בביה"ל (ד"ה על פת דוחן) שהרבה ראשונים סוברים שעל פת דוחן מברך מזונות והם, גאון, רבנו יונה, הרא"ש, הראב"ד, האשכול, אור זרוע בשם רבנו יהודה שירליאון, שבולי הלקט בשם רש"י, הרא"ה, הריא"ז, הגהו"מ, הרוקח, והאבודרהם. וכתב שהב"י שפסק כדעת הרי"ף והרמב"ם לברך שהכל אולי לא ראה את הראשונים הנ"ל לכן מי שרוצה לברך מזונות אין מוחין בידו. ומי שמברך שהכל בודאי יש לו על מי לסמוך. (ואפשר שרה את הראשונים הנ"ל אלא שהב"י כתב בהקדמתו במקום ששנים מעמודי ההוראה מסכימים לדעת אחת נפסוק ההלכה כמותם, אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההיא ולכן פשט המנהג בהיפך. ע"כ. משמע שבמקום שלא פשט המנהג בהיפך לא הולך מרן הב"י אחר רוב ראשונים נגד שני עמודי הוראה, וכן משמע מהמשך דבריו בהקדמה עיי"ש). ולעניין שאר מיני קטניות שמזינים כמו פליז"ו יש כמה ראשונים שסוברים לברך על הפת העשויה מהם מזונות, והם תר"י בשם גאון והסכים גם הוא לזה. והרא"ש בתוספותיו על ברכות [והב"י שהסתפק בדעת הרא"ש לא היה לפני אור עיניו תוספי הרא"ש] והמברך על מינים אלו כשעשה מהם פת שהכל יש לו על מי לסמוך, וכן הדין על פת העשויה מקמח תירס שהזכיר במ"ב. (ובהלכה ברורה כתב לברך שהכל ונפשות על פת דוחן או שאר קטניות. הנה נשאלתי על הפת שנהגו לאכול יהודי אתיופיה הנקראת אינג'רה העשויה ממין קטניות הדומה לדגן הנקראת טף בלשונם, ושמעתי שחקרו אנשי המדע על קטנית זאת והסכימו שאינה ממין דגן, מה ברכת פת זו. שלפי דברי האוכלים פת זו אומרים שהיא משביעה ומזינה ויש בה כמה מעלות טובות עד שיהודי אתיופיה הנמצאים כאן בארה"ק משתוקקים לפת זו. ומידי פעם מגיעה אוניה מהתם להכא מלאה מזו הקטנית ומיד קונים הכול יהודי אתיופיה במחיר יקר יותר מחיטה ושאר דגן, ועושים ממנו פת לאכילת ימות החול ובשבת עושים פת מחיטה כנהוג. ולכאורה פשוט כיון שנתאמת במחקר שאין קטנית זו מין דגן לית מאן דפליג על ברכה אחרונה שלה שהיא נפשות דלא תקנו ברכת המזון ומעין שלוש רק על חמשת המינים בלבד, ואפילו אורז שברכתו הראשונה מזונות לכ"ע לאחריו מברך נפשות. ועל ברכה ראשונה על פי הנ"ל יש ג' צדדים, צד א' ברכתה שהכל כדעת פסק מרן כהרי"ף והרמב"ם ולפי הטעם הראשון שכתב רבנו יונה כיון שנתעלה לפת לא יכול לומר עליו בורא פרי האדמה. צד ב' יברך אדמה גם לדעת מרן, לפי הטעם השני שמברך על פת קטנית שהכל כיון שאין דרך קטנית לעשות ממנה פת, ושאני קטנית זו שזו דרכה וגידולה לשם כך ולכן יברך עליה אדמה לפי טעם זה. וצד ג' מי שרוצה לברך מזונות אין מוחין בידו, לדעת המ"ב. על כן לדעת מרן כיון דהוי ספק אדמה ספק שהכל כל בכה"ג מברכים שהכל כמ"ש הב"י סו"ס רד'. וגם לדעת המ"ב שחשש לראשונים שסוברים לברך מזונות, סיים וכתב ומכל מקום מי שמברך שהכל על דוחן וכל אלו בודאי יש לו על מה לסמוך. ושו"ר בספר ברכות אליהו שכתב בטבלה מס' 38 אינג'רה: אם עשוי מחמשת מיני דגן ברכתו מזונות ועל המחיה. ואם עשוי מטף ברכתו שהכל ובורא נפשות רבות).

עוד כתב המ"ב (ס"ק לה') שלא רק על פת אלא גם על תבשיל העשוי מקמח של שאר מיני קטניות מברך שהכל. (כמו שכתב הב"י כיון שאין דרך אכילתם בכך).

עוד כתב (ס"ק לז') שאם עשה תבשיל קטניות ולא נתמעכו לגמרי מברך עליהם בורא פרי האדמה.

עוד כתב (ס"ק לח') שאם נתמעכו הקטניות לגמרי שאמרנו שמברך שהכל היינו דווקא שאין דרך אכילתם כך. אבל אם בישל הקטניות שלמים ואח"כ מיעך אותם בכף מברך אדמה כיון שכך הם דרך אכילתן, ועוד שממשן קיים קצת. (ולפי"ז במחית ירקות או פירות שנתרסקו לגמרי כמו "גרבר" כיוון שאין דרך לאוכלו כך ברכת המחית שהכל חוץ מרסק תפוחי עץ שיש דרך לאוכלו כך).

עוד כתב (ס"ק מ') שבדיעבד אם ברך על קטניות מעוכים לגמרי אדמה יצא.

סעי' ט' - ערב שישית קמח דגן עם קמח קטניות, עשה פת מברך המוציא וברכת המזון. תבשיל- מזונות ועל המחייה. ופחות משישית, על פת - המוציא ועל המחייה, תבשיל - מזונות ונפשות.

כתב הב"י בשם האורחות חיים בשם בעל האשכול וכ"כ האבודרהם, שאם ערב קמח חיטים או שעורים בקמח דוחן או שאר קטניות אם עשה ממנו פת מברך המוציא וברכת המזון ואם עשה ממנו תבשיל מברך מזונות ועל המחייה. וכתב רבנו יונה דדוקא שיש באותו קמח מאחד מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים אינו מברך לבסוף שלש ברכות אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס ולבסוף מעין שלש והוא הדין כשבשלוהו בקדרה שמברך תחלה בורא מיני מזונות אבל לבסוף מברך בורא נפשות רבות עכ"ל:

וכ''פ מרן עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה, מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה; ואם עשה ממנו פת, מברך המוציא וברכת המזון; ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים, אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה; ואם בשלו בקדירה, מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות.

וכתב המ"ב (ס"ק מג') שפרס הוא חצי כיכר, ובעירובין נחלקו יש אומרים שלש ביצים ויש אומרים ארבע. וכזית הוא חצי ביצה. ואם כן אינו מברך ברכת המזון אלא אם כן היה מעורב בו קמח דגן אחד משמינית על כל פנים דאז אם יאכל מהפת ארבע ביצים יהיה מזה כזית דגן ויתחייב בברכת המזון. וגם צריך שלא ישהה באכילתו יותר משיעור זמן אכילת פרס וכמו באכילת איסור אם אכל הכזית בזמן גדול מזה פטור. (הנה ידוע מחלוקת רש"י והרמב"ם כמה הוא שיעור פרס לדעת הרמב"ם הוא ג' ביצים ולדעת רש"י הוא ד' ביצים, ומרן בהלכות עירוב סימן תט' פסק ג' ביצים ולפי"ז צריך להיות כזית קמח דגן בתערובת של ג' ביצים כדי לברך ברכת המזון, והיינו שישית ולא כמ"ש המ"ב אחד משמינית. וכ"כ בכף החיים אות גן'. עוד משמע במ"ב שצריך לאכול כל הפרס כדי להתחייב בברכת המזון, כתב בכף החיים שם שכן דעת הגר"א, אלא שהמט"י והמאמ"ר סוברים שדי שיאכל כזית מהתערובת. ופסק הכה"ח כיון שיש בזה מחלוקת, אם לא אכל כל הפרס רק כזית יברך על המחיה. וצריך לומר שמיירי באופן שאכל ולא שבע אבל אם אכל כביצה או שתיים מפת זה ושבע הווי ליה ספיקא דאוריתא אם חייב בברכת המזון ולחומרא, או דילמא כיון שמעולם לא היתה כאן חזקת חיוב אמרינן שב ואל תעשה עדיף ולא יכנס לספק איסור לא תישא. וכמ"ש בחזון עובדיה פסח ח"ב עמוד תקסב'). וכתב בביה"ל (ד"ה ובברכת המזון) שהפמ"ג מסתפק אם אכל הג' או ד' ביצים ושבע אם חייב בברכת המזון מדאוריתא כיוון שהשביעה הייתה משאר מינים ולא מהדגן לבד. (אולם למט"י והמאמ"ר הנ"ל כל כזית מהתערובת דינה כמין דגן ופת גמור הוא, ע"כ פשוט שאם שבע מברך מדאורייתא. ולכן נראה שמי שאכל מפת זו ד' ביצים ושבע ונסתפק אם ברך ברכת המזון יש כאן ס"ס להחמיר לברך שמא כדעת המאמ"ר שחייב לברך מהתורה ואת"ל כהפמ"ג שמסתפק בזה הרי יש לו לפמ"ג צד שחייב מהתורה, ועוד יש לצרף דעת שערי תשובה הובא בביה"ל לקמן (ד"ה אינו מברך) שאפילו אם אין בתערובת כזית דגן בא"פ ושבע מברך ברכת המזון. עיי"ש. ולכן חייב לברך. וראה בחזו"ע עמוד רל"ח שכתב ספק זה אם שבע משאר מאכלים, אם חייב מהתורה ועיי"ש שצירף ספק נוסף שמא כמ"ד שבכזית או כביצה בלבד חייב מהתורה). עוד כתב בביה"ל (ד"ה ערב קמח) שאם ערב קמח דגן עם קמח אורז משמע בסימן תנ"ג סעי' ב' בדעת מרן שלא צריך כזית דגן בכא"פ לענין לצאת ידי חובת מצה. ולכאורה הוא הדין לעניין ברכת המזון. ויש חולקים וסוברים שלעניין ברכת המזון אורז שווה לדוחן וצריך כזית בכא"פ. עוד כתב בביה"ל (ד"ה ואם עשה ממנו) שאם יש פת שכולה דגן ואינה נקיה ומאידך פת זו שמעורבת עם שאר מינים, יברך על הפת שאינה נקיה כיוון שכולה דגן.

עוד כתב במ"ב (ס"ק מד') הטעם שאין בתערובת כזית דגן בא"פ ויש בה טעם דגן מברך המוציא אע"פ שהדגן הוא מיעוט כיוון שבדגן לא הולכים אחר רוב ומיעוט ותמיד הדגן חשוב כל שטעמו נרגש. (ומה שלא מברך מזונות כמו בפת הבאה בכיסנין שמעורב בה סוכר וכיוצ"ב כיוון שהתם לא אוכלים אותה בסעודה לכן נחית דרגה משא"כ הכא שהיא פת הנאכלת בסעודה, ואל תקשה מלחמניות מתוקות הנאכלות בסעודה שברכתם מזונות ולפי"ז היה צריך לברך עליהם המוציא י"ל דמה שאוכלים אותם היום בסעודה הוא מטעמים אחרים כמו לחסוך זמן, או שזה מה שיש בסעודה, אבל בלא"ה כל אחד יעדיף לחמנייה שאינה מתוקה ללפת עימה סעודתו דגים ובשר, מאשר לחמנייה מתוקה, וע"כ לא נחשב דרך ללפת בהם הפת). וכתב בביה"ל (ד"ה אינו מברך ברהמ"ז) בשם השערי תשובה שבאופן שאין בתערובת כזית דגן בכא"פ ועשה פת ואכל ושבע מפת זו יברך לבסוף ברכת המזון. וכתב בביה"ל שאולי טעמו משום דטעם כעיקר דאורייתא לכן מחמיר באופן ששבע דחיובו בעלמא מדאורייתא, אולם ממרן שסתם שלא מברך ברכת המזון אלא על המחיה. וכן לגר"א שכתב שבכל הברכות צריך כזית בכדי אכילת פרס, ולשיטתו מברך נפשות.

עוד כתב (ס"ק מה') שבאופן שאין בתערובת כדי אכילת פרס וגם טעם הדגן אינו נרגש בפת, מברך שהכל ובורא נפשות.

עוד כתב (ס"ק מז') על הא דאמרינן שאם אין בפת כזית בכא"פ מברך אחריו על המחיה נתקשו האחרונים מאי שנא מאם עשאו תבשיל שמברך נפשות, ולכן לדעת הגר"א מברך נפשות גם בפת. ולכן פסק המ"ב שירא שמים לא יאכל פת זו אלא בתוך הסעודה, והנוהג כדעת מרן לברך המוציא ועל המחיה אין למחות בידו. (והמאמ"ר כתב טעם לזה שמברך על המחיה כיוון שמתחילה מברך המוציא לכן לא נחתינן שתי דרגות לברך בנ"ר אלא חד דרגה לברך על המחיה דפת חשובה היא. ולא דומה לתבשיל דבתחילה מברך מזונות ובברכה אחרונה נחית חד דרגה לברך נפשות).

עוד כתב המ"ב שאם היה בתערובת כזית דגן בכא"פ ואכל מהתערובת רק כזית דגן מברך המוציא ועל המחיה ולגר"א בורא נפשות, (וכבר כתבנו לעיל שלדעת המאמ"ר שכל שיש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס פת גמור הוא ומברך ברהמ"ז, ויש לעיין לצדד לברך על המחיה כדעת המ"ב בדעת מרן וכדעת הכה"ח שהבאנו לעיל, כיון שאם ברך על המחיה במקום ברהמ"ז יצא כמ"ש בהליכות עולם ח"ב עמוד עב').

עוד כתב המ"ב (ס"ק מח') שאם עשה תבשיל ולא היה בקמח הדגן כזית בא"פ שמברך לפניו מזונות ואחריו נפשות. וכן הדין אם ערב מיני דגן גרוס עם שאר קטניות ובשלם יחד לא יברך על המחיה אא"כ אכל כזית דגן בתוך כדי אכילת פרס. וכתב בביה"ל (ד"ה בקדרה) דלא כהמ"א שכתב ששאר מיני דגן שאינם קמח שבישלם עם דברים אחרים אף שאין בהם כבא"פ מברך לבסוף על המחיה. ע"כ. עוד כתב המ"ב שגם אם היה בדגן כבא"פ והוא אכל רק כזית לא יברך על המחיה אלא בנ"ר כיוון שלא אכל בפועל כזית דגן. (וזה לשיטת המ"ב דלעיל אבל למאמ"ר דכל שיש בו כבא"פ הוי כאילו כולו דגן. א"כ ה"ה הכא אם יש בתבשיל כזית בא"פ ואכל ממנו כזית יברך אחריו על המחיה, ונראה שמחמת ספק זה אם אכל כזית לא יברך כלל כיון שבנ"ר לא מוציא על המחיה ועל המחיה לא מוציא בנ"ר. וימנע מאכילה זו). וכתב המ"ב שבעוגה שיש בתערובת כזית בכא"פ גם אם אכל ממנה רק כזית, ולא אכל כזית מהקמח נוהגים העולם לברך על המחיה ואולי הטעם כיוון שהתבלין בא להכשיר האוכל לכן בטל לגביו, ולכתחילה טוב ליזהר שיהיה בקמח שיעור כזית, (וכ"פ בחזוע עמוד קצ' שכל שיש בעוגה כזית דגן בכא"פ דהינו שישית קמח אפילו שאוכל רק כזית מהעוגה מברך בסוף על המחיה. ומצוי בעוגת טורט. וזוהי הדעה אמצעית, שיש אומרים שכל שיש בו אפילו מעט קמח מברך בסוף על המחיה וי"א שצריך לאכול בפועל כזית קמח כדי שיתחיב בברכת על המחיה. וכ"כ בהלכה ברורה אות לב' וכתב שאין הבדל אם שאר המינים היו מיני קמח קטניות או שהיו מין תבלין כמו סוכר וביצים).

עוד כתב המ"ב (ס"ק מט') הא דאמרינן שאם אין בתבשיל כזית דגן בכא"פ מברך תחילה בורא מיני מזונות זה דווקא שניכר טעם הדגן אבל אם לא ניכר טעמו כלל בטל לגבי יתר המינים ומברך שהכל. ובביה"ל (ד"ה מברך) דחה דברי הט"ז שכתב שלא צריך להרגיש את טעם הדגן. עוד כתב בביה"ל (ד"ה ואחרי נפשות) שלדעת הגר"א בדעת התו"ס מא: ד"ה אלא פת, שכל שיש בו מחמשת המינים אפילו מעט ביותר שאין בו כזית בכא"פ מברך אחריו על המחיה, דלא כרש"י ורבנו יונה, עכ"פ לפסק הלכה מודה הגר"א לפסק מרן שמברך נפשות אם אין בתבשיל כזית דגן בכדי אכילת פרס.

סעי' י' - נוסח ברכת מעין שלוש.

כתב הטור מגמ' מד. אמר ליה אביי לרב דימי ברכה אחת מעין ג' מאי היא א"ל על חמשת מינין הוא אומר בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך ובנה ירושלים עיר הקדש במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בה כי אתה ה' טוב ומטיב ונודה לך על הארץ ועל המחיה בא"י על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה. ובשל פירי על הארץ ועל הפירות ובשל יין על הארץ ועל היין כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה: וכתב הב"י שחותם על הארץ ועל המחיה ולא על המחיה ועל הכלכלה, ושכן כתב הסמ"ג הרמב"ם ובה"ג. וכן נוהגים העולם לומר ונברכך עליה בקדושה ובטהרה כי אתה וכו', וכן הוא ברי"ף הרמב"ם וסמ"ג. עוד כתב מה שכתב הטור בשם רבנו יונה שלא לומר ועל תנובת השדה על פירות ויין, בנוסחת הרי"ף והרמב"ם ישנו.

בהמשך - על פירות חו''ל חותם על הארץ ועל הפירות ושל הארץ ועל פירותיה.

כתב הטור מגמ' מד. ובחוצה לארץ חותמין בפירות על הארץ ועל הפירות ובני א"י חותמין על הארץ ועל פירותיה. וכתב הב"י שלדעת רבנו יונה אם הביאו פירות מהארץ לחו"ל יברך עליהם על הארץ ועל הפירות, אולם לדעת הרשב"א יברך על פירותיה.

וכ''פ מרן כדעת הרשב"א בברכה אחת מעין שלש של פירות דחוצה לארץ חותם על הארץ ועל הפירות; ובארץ ישראל על פירותיה חותם על הארץ ועל פירותיה; ואם בחו"ל אוכל מפירות הארץ, חותם ג"כ על פירותיה.

וכתב המ"ב (ס"ק נב') אם הביא פירות חוץ לארץ לארץ ישראל אומר על הארץ ועל הפירות.

עוד כתב (ס"ק נד') שגם אם באו הפירות ממקום שהוא ספק חו"ל יאמר על הפירות. וכן אם ספק לאדם הנמצא בארץ מהיכן באו פירות אלו יאמר על הארץ ועל הפירות. (ובהלכה ברורה אות לז' כתב שבספק מהיכן הובאו הפירות המברך על הארץ ועל פירותיה יש לו על מה שיסמוך).

סעי' יא' - ביין המנהג לסיים על הארץ ועל פרי הגפן, אמר על הארץ ועל הפירות יצא.

כתב הטור ועל היין חותמין על הארץ ועל פרי הגפן ולא כאותם שחותמין על הגפן ועל פרי הגפן. וכתב הב"י שכן כתבו רבנו יונה והרא"ש והראב"ד שבכולם צריך להזכיר הארץ. ולדעת הרמב"ם התוספות והסמ"ג ביין מסיים על הארץ ועל הפירות כיוון שבגמ' לא נזכר מה חותם על היין לכן יחתום כברכת הפירות. ולדעת רבנו יונה והראב"ד והרא"ש כיון שפותח ביין בשמו הפרטי על הגפן ועל פרי הגפן לכן גם החתימה על הארץ ועל פרי הגפן ולא יחתום בכלליות על הפירות. וכתב הרשב"א שכך מנהג העולם.

וכ''פ מרן בברכה מעין ג' דיין אינו חותם על הגפן ועל פרה"ג, אלא על הארץ ועפרה"ג או על הארץ ועל הפירות.

וכתב המ"ב (ס"ק נה') שבדיעבד אם לא הזכיר ארץ יצא.

עוד כתב (ס"ק נו') שלדעת מרן יחתום מה שירצה על הגפן או על הפירות והמנהג לחתום על הארץ ועל פרי הגפן, ובדיעבד אם סיים על הארץ ועל הפירות יצא.

סעי' יב' - מזכיר מעין המאורע במעין שלוש בשבת יו''ט ור''ח אבל לא בחנוכה או בפורים.

כתב הב"י שהתוספות בדף מד. כתבו בשם הירושלמי שצריך להזכיר מעין המאורע בברכת מעין שלוש, וכתבו מיהו לא נהגו העולם כן. וכ"כ הסמ"ג והרשב"א והראב"ד, שלא נהגו להוסיף מעין המאורע. אולם הרא"ש הרמב"ם ורבנו יונה והרוקח והתשבץ בשם מהר"מ, כתבו כדברי הירושלמי להזכיר בה מעין המאורע. וכתב בהגהומ"י שבחנוכה ובפורים לא צריך להזכיר בה מעין המאורע.

וכ''פ מרן מזכירין בה מעין המאורע בשבת וי"ט ור"ח, אבל לא בחנוכה ופורים;

וכתב המ"ב (ס"ק נח') בדיעבד אם לא הזכיר מעין המאורע יצא.

עוד כתב (ס"ק נט') שבחנוכה ובפורים מזכירים מעין המאורע בברכת המזון מצד המנהג, ובמעין שלוש לא נהגו.

בהמשך - כשכולל הכל בברכה אחת מקדים על המחיה, ואח''כ גפן, ואח''כ פרי העץ.

כתב הטור כתב בה"ג שאם אכל פירות מז' המינין ואכל מיני מזונות ושתה יין שיכלול הכל בברכה אחת ויאמר על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וחותם בא"י על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות ולא הוי חתימה בשתים שהארץ מוציאה המחיה והיין והפירות: וכתב הב"י שכן כתבו הרמב"ם הרא"ש רבנו יונה והרשב"א, והטור בסימן ריא' כתב שמקדים על המחיה שהיא קודמת בפסוק והיא חשובה ומבוררת, ועל הגפן קודם לעל העץ כיון שהיא ברכה חשובה שמפורט בה הגפן.

וכ''פ מרן אם אכל פירות מז' מינים ואכל מיני מזונות ושתה יין, יכלול הכל בברכה אחת ויקדים המחיה ואח"כ הגפן ואח"כ העץ, ויאמר: על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ, וחותם: על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות.

וכתב המ"ב (ס"ק סא') שבדיעבד אם אמר על הארץ ועל המחיה ועל הפירות ולא הזכיר פרי הגפן יצא כיון שלדעת המ"א והגר"א אומר רק על הפירות ולא מזכיר פרי הגפן.

בהמשך - סעי יג' - רק ברכת על העץ פוטרת גם פירות העץ שאינם משבעת המינים, אבל לא פוטרת פרי האדמה.

כתב הטור כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שאם אכל פירות מז' המינין ואכל עמהם תפוחים שא"צ לברך בורא נפשות על התפוחים שגם הם פרי העץ הם אבל אם אכל תפוחים ושתה יין צריך לברך בנ"ר על התפוחים וכ"ש אם אכל בשר או פרי האדמה ושתה יין או אכל מז' המינין שצריך לברך על כל אחד ואחד ע"כ. וכתב הב"י שכן דעת הרמב"ם, וההגהות בשם סמ"ק כתבו שגם אם מברך על היין פטר את התפוחים, אולם הרשב"א חילק אם חתם על הארץ ועל הפירות, פטר את התפוחים אבל אם חתם על הארץ ועל פרי הגפן, לא פטר התפוחים ואפילו פירות שהם משבעת המינים לא פטר. כתב במרדכי שברכת בורא נפשות לא שייכת למעיין שלש לכן לא נפטרת במעיין שלש וגם אי אפשר לכלולה במעין שלש שאין חותמים בשתיים, וכתב הב"י שכל הפוסקים חולקים עליו ואין לסמוך על דבריו, (כוונתו שבאופן הנ"ל שאכל תפוחים שברכתם נפשות נפטרים בברכת מעין שלוש באופן שאכל פירות שבעת המינים שמברך על הארץ ועל הפירות. ובדרכי משה כתב שאפשר שגם המרדכי יודה באופן זה שפוטר וכל כוונתו באופן שאכל מזונות וגם פרי שכשמברך על המחיה לא פוטר נפשות). עוד כתב הטור ואני הייתי רוצה לומר דה"ה אם אכל מיני לפתן ואכל עמו מה' מינין שא"צ לברך על הלפתן שברכת על המחיה פוטרתו דאף הוא זיין ולא הודה (הרא"ש) לדברי. וכתב בב"י מיני לפתן מיקרו בשר ודגים וכיוצא בהם מדברים שמלפתים בהם את הפת. והטעם שלא הודה הרא"ש לדבריו נראה שהוא משום דמיני ליפתן אף על גב דמיזן זייני לא סעדי אבל מיני דגן מיסעד סעדי הילכך לא שייכי אהדדי: (אין הכוונה כשאכל מזונות ומלפת בבשר ודגים שפשוט שעל המחיה פוטרת מדין עיקר וטפל, אלא מדובר שאכל כל אחד לבדו בלא קשר זה לזה, אין ברכת על המחיה פוטרת נפשות של בשר ודגים וכיוצא בזה).

וכ''פ מרן אם אכל פירות מז' המינים ואכל תפוחים, א"צ לברך על התפוחים בורא נפשות, שגם הם בכלל ברכת על העץ שגם הם פה"ע הם; אבל אם אכל תפוחים ושתה יין, צריך לברך בורא נפשות על התפוחים; וכ"ש אם אכל בשר או פרי האדמה ושתה יין, או אכל מז' המינים שצריך לברך על כל אחת ואחת; וה"ה אם אכל בשר ודגים ואכל מחמשת מינים, אין ברכת על המחיה פוטרת את הבשר ואת הדגים.

וכתב המ"ב (ס"ק סב') שדווקא על העץ מוציא את ברכה אחרונה שצריך לברך על התפוחים, כיון שגם הם בכלל ברכת העץ, אבל מעין שלוש לא מוציא נפשות, וכן נפשות לא מוציא מעין שלוש.

עוד כתב (ס"ק סג') שאם סחט פרי וברך על העץ לא פטר את המשקה כיון שאינו בכלל פרי. (כ"כ בהלכה ברורה אות נא' וכתב ונכון שיכוין בפירוש בברכת על העץ שלא לפטור המיץ).

עוד כתב (ס"ק סד') שלדעת המ"א אם שתה יין אף לפוסקים שמסיים על הארץ ועל הפירות לא פוטר תפוחים שאכל כיון שפתח על הגפן ולא על העץ, ויש מהאחרונים שכתבו שיצא, על כן כתב המ"ב שלא יכנס לספק ויסיים על פרי הגפן ויברך נפשות. או יברך תחילה נפשות ואח"כ על הגפן ויכול לסיים על הארץ ועל הפירות. (אולם בב"י הביא רשב"א מפורש בזה שאם חתם על הארץ ועל הפירות על היין מוציא התפוחים. ובהלכה ברורה אות נ' כתב שבדיעבד פוטר את התפוחים אפילו סיים על הגפן, כיון שלדעת רבינו פרץ כל שאמר ועל תנובת השדה פוטר שהתפוחים בכלל תנובת השדה, ואמרינן סב"ל נגד דעת מרן. וכן בדיעבד פוטר הירקות).

סעי' יד' - ברכת היין לא פוטרת הענבים, לא בברכה ראשונה ולא באחרונה.

כתב הטור שאחיו הרב יחיאל רצה לומר שאם מברך על היין בורא פרי הגפן פוטר בסתמא הענבים שרוצה לאכול. וכן בברכה אחרונה שמברך על הגפן פוטר בברכה אחרונה של הענבים ולא צריך לכלול ולהוסיף ועל העץ ועל פרי העץ, כמו שתפוחים נכללים בברכת על העץ כך הענבים נכללים בברכת על הגפן ועל פרי הגפן שהרי ענבים הם פרי הגפן. ולא הודה לו הרא"ש וכתב הב"י שהטעם שלא הודה לו כיון שהברכות שונות וכל דבר צריך לברך עליו הברכה שלו. ומה שברכת על העץ פוטרת התפוחים כיון שברכתם הראשונה שווה בורא פרי העץ.

וכ''פ מרן שתה יין וברך בפה"ג ואכל ענבים, צריך לברך עליהם בורא פרי העץ; וכן בברכה אחרונה צריך להזכיר על העץ ועל פרי העץ.

סעי' טו' - בדיעבד ברכת היין פוטרת הענבים בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה, אם נתכוון לפטור.

כתה הטור שמכל מקום הסכים הרא"ש שאם ברך על הענבים בורא פרי הגפן יצא כמו שאם ברך על פרי העץ בורא פרי האדמה שיצא. וכתב הב"י שרק לכתחילה לא הסכים הרא"ש לרבי יחיאל שאם ברך על היין צריך לברך על הענבים אבל אם בדיעבד ברך על הענבים עצמם בורא פרי הגפן מסכים שיצא. וכתב הב"י שמשמע שגם בברכה אחרונה אם ברך על הענבים על הגפן שיצא בדיעבד. וכן אם ברך על היין והתכוון לפטור את הענבים בהדיא שיצא. וכ"כ רבינו יונה על מה שכתב רש"י מא. שבזית וצנון ברך על הצנון לא פטר את הזית, זה דווקא שבשעה שברך אדמה על הצנון לא התכוון לברך על פרי העץ.

וכ''פ מרן אם בדיעבד בירך על הענבים בפה"ג או אחריהם על הגפן, יצא.

וכתב המ"ב (ס"ק סט') שכן הדין אם שתה יין והתכוון לפטור את הענבים שיצא ולא דומה לסעיף יד' ששם לא כיון בפירוש בברכת הגפן לפטור הענבים.

עוד כתב (ס"ק ע') אם ברך על היין בורא פרי העץ נחלקו בזה הפוסקים יש אומרים שיצא בדיעבד, ויש אומרים שלא ויצא, וספק ברכות להקל. (וכן בחזו"ע עמוד רע"ו כתב דקימ"ל שאם ברך על היין בורא פרי העץ יצא. וכ"כ בהלכה ברורה אות נו').

סעי' טז' - ברכת היין פוטרת המים בין מברכה ראשונה ובין מברכה אחרונה.

כתב הטור בשם הרא"ש כשם שהיין פוטר כל מיני משקים בברכה ראשונה מפני חשיבותו כך פוטר המשקים מברכה אחרונה. וכתב הב"י שכן הלכה כדעת הרא"ש שמסתבר טעמו ולא כסמ"ק שנסתפק בזה.

וכ''פ מרן שתה יין ומים, אין לו לברך על המים בורא נפשות, שברכת היין פוטרתן כשם שבברכה ראשונה יין פוטר כל מיני משקים.

וכתב המ"ב (ס"ק עא') שפוטר גם משקים אפילו הם חשובים ביותר.

עוד כתב (ס"ק עב') שאם היו המשקים לפניו בשעה שבירך על היין, וכן אם קבע לשתות יין (כמה כוסות) אפילו לא היו המשקאות לפניו בשעה שברך על היין פטר המשקאות מברכה ראשונה ואחרונה. (ובהלכה ברורה אות נז' כתב אם שתה רביעית פוטר אפילו לא היו המשקין לפניו ולא היה דעתו עליהם).

עוד כתב (ס"ק עג') שאם קבע על היין ונמלך מלשתות עוד ואח"כ הביאו לפניו המשקים אף שצריך לברך ברכה ראשונה על המשקים כמו שצריך לברך על היין עכ"פ כיוון שקבע על היין כשמברך עליו ברכה אחרונה פוטר את המשקים.

סעי' יז' - ברכת המזון לא פוטרת דייסא אבל פוטרת יין ותמרים אפילו ברכת הזן לבד.

כתב הב"י בשם רבנו יונה שכתב בשם רבני צרפת שאם אכל דייסא וברך ברכת המזון לא יצא י"ח. ואפילו אכל בסוף הסעודה קודם ברכת המזון שדברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם. וכתב רבנו יונה שביין ותמרים ברכת המזון פוטרתם ועל יין הביא ראיה מגמ' לה. שלא מברכים על יין ברכת המזון כיוון שלא קובעים עליו, משמע שבדיעבד אם ברך עליו ברכת המזון כיון שסועד ומשמח ומזין יצא ידי חובה. וכן על התמרים בגמ' יב. אם ברך ברכת המזון יצא כיוון שהם מזינים וכמו שפוטרת ברכת המזון את התמרים כיוון שהם מזינים כך פוטרת היין. עוד כתב בשם רבני צרפת שאפילו אמר רק ברכת הזן על התמרים או על היין יצא. שהרי הטעם שברכת המזון פוטרתם כיוון שהם מזינים לכן מספיק ברכת הזן לפוטרם. וכן הסכים הרא"ש וכתב שאם ברך ברכת הזן וחתם יצא ושוב לא יכול להמשיך. אבל אם עדיין לא חתם ברוך אתה ה' הזן את הכל, ימשיך ועל שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה וכו' ויסיים ברכת מעין שלוש. והרשב"א על דף מא: הביא דעת בה"ג שתמרים ורימונים ושאר מגדים לא נפטרים בברכת המזון. ובדף מח. כתב ששלש לא פוטרת מעין שלש ודווקא בתאנים וענבים אבל תמרים אפילו אמר עליהם הזן את הכול יצא. ולגבי יין, שמעון בן שטח שברך עליו שלש ברכות, או לגרמיה הוא דעבד, או משום כיון שמזין שאני ונפטר בברכת המזון.

וכ''פ מרן ברכת שלש אינה פוטרת מעין שלש, שאם אכל דייסא אין ברכת המזון פוטרתו; אבל ביין ברכת ג' פוטרתו, שאם בירך על היין ברכת המזון במקום על הגפן, יצא; וה"ה אם בירך על התמרים ברכת המזון במקום על העץ, יצא; ואפילו לא אמר אלא ברכת הזן, בין על היין בין על התמרים, יצא; ואם נזכר עד שלא חתם בברכת הזן, יתחיל: ועל שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ויסיים ברכה דמעין שלש.

וכתב המ"ב (ס"ק עה') הטעם שברכת המזון לא פוטרת דייסא כיוון שיש לה עילויא אחרינא בפת. ולדעת הרבה אחרונים דייסא לא גרועה מתמרים ומזינה יותר מתמרים לכן נפטרת בברכת המזון, וכל שכן פת כסנין שברכת המזון פוטרתה. (וכ"פ בחזו"ע עמוד קפג' שאם ברך על דייסא ברהמ"ז בדיעבד יצא. וכ"כ בהלכה ברורה אות ס' וכתב עוד כיון שיש אומרים שעל הכל אם ברך ברהמ"ז יצא חוץ ממלח ומים, בדיעבד שברך אמרינן סב"ל ולא חוזר ומברך. ואם אפשר ישמע הברכה מאחר).

כתב בביה"ל (ד"ה אבל יין) דע דביין יש כמה דעות בין הראשונים ויש בענין זה כמה חלוקים ונעתיק כולם לדינא.

א] אם שתה יין שלא בתוך הסעודה ובירך עליו בהמ"ז נפטר בדיעבד דכן הוא דעת רבינו יונה והרא"ש וכן משמע דעת הרשב"ם והמאור בפרק ע"פ אף שדעת הרמב"ן והר"ן שם דיין אין נפטר בבהמ"ז לא קי"ל כוותייהו וכמו שפסק השו"ע בסעיף זה.

ב] אם שתה בתוך הסעודה אף דברכה ראשונה צריך לברך משום דחשוב וגורם ברכה לעצמו אבל ברכה אחרונה לכו"ע נפטר ע"י ברכת המזון וכמו שפסק השו"ע בסימן קע"ד ס"ו.

ג] אם שתה אחר גמר סעודה דעת רבינו יונה והרשב"ם והמאור דנפטר ממילא ע"י בהמ"ז שבירך על הלחם אף שלא כיוון בפירוש על היין אבל דעת הרא"ש [כן מוכח מדבריו בפ' כ"מ סוף אות כ"ו וכן כתב בהדיא בתוספותיו] והרמב"ן והר"ן דטעון ברכה לפניו ולאחריו ואין לסמוך על בהמ"ז [אך אם כיוון בהדיא לפטור גם היין להרא"ש וסייעתו הנזכר באות א' בודאי מהני והרמב"ן והר"ן אף בדיעבד לא מהני] אך לדידן אין נ"מ בזה דלדידן נחשב הכל כתוך הסעודה כדלעיל בסימן קע"ז אם לא כשאמר הב לן ונברך דאז יהיה תלוי באלו הדעות וע"כ טוב שיכוון בהדיא לפטור בבהמ"ז את היין ואז יוצא לרוב פוסקים.

ד] אם שתה קודם הסעודה לבד לדעת המאור והרמב"ן והר"ן אין נפטר בבהמ"ז אבל לדעת הרא"ש נפטר לכתחילה משום דיין גורר תאוות המאכל ושייך לסעודה והשו"ע פסק כוותיה בסימן קע"ד ס"ו ואף דבודאי אין לזוז מפסק השו"ע מ"מ לכתחלה בודאי נכון שיכוין בבהמ"ז לפטור היין ששתה: ובביה"ל (ד"ה ברכת שלוש) הקשא מגמ' פסחים קח. שהיין פורתא סעיד טובא גריר [בערך ג' כוסות של רביעית] וא"כ בטובא לא יצא בברכת המזון כיון שלא סעיד, ותירץ כיון שבשעה ששתה פורטא סעיד שייך אצלו ברכת המזון שוב לא פוקע אף ששותה טובא. וסיים צ"ע. עוד כתב בביה"ל (ד"ה והוא הדין) שברכת המזון פוטרת התמרים רק בדיעבד וגם אם אכל תמרים אחר המזון אחר סילוק שולחן לא יסמוך על ברכת המזון אלא יברך עליהם כדעת הגר"א ואבן העוזר ודלא כהמ"א בסימן קעז' שפסק כהרשב"א. ולדידן לא שייך דין זה שבכל נחשב אצלינו בתוך הסעודה. (אולם בהלכה ברורה אות סב' כתב שלא יברך עליהם ויפטרם בברכת המזון, אפילו שאכלם אחר עקירת שולחן). עוד כתב (ד"ה אלא ברכת) שאם ברך רק הזן יצא אף שחסר ברכת הארץ וברכת ירושלים, צריך לומר שלא הצריכו להזכיר הארץ וירושלים רק לכתחילה ואם הזכיר רק מזון לבד יצא. וכ"כ רבינו יונה והוכיח מכאן שברכת מעין שלוש היא דרבנן. ולמאן דאמר שהיא דאוריתא באמת צריך עיון איך יוצא בברכת הזן לבד.

סעי' יח' - לא יכלול על הספק שום תוספת בברכת מעין שלוש.

כתב הב"י בשם תרומת הדשן דלא שפיר דמי למעבד הכי שיכלול על הספק שום נוסח אחר בברכה דמעין שלש אף על פי שאינו מוסיף שם ומלכות: כגון אם שתה משקה שספק ברכתו על הגפן ספק נפשות, ורוצה לאכול דבר משבעת המינים שברכתו העץ ולכלול בתוך הברכה על הגפן ועל פרי הגפן, לא יעשה כן.

וכ''פ מרן לא יכלול על הספק שום תוספת בברכה מעין ג', אע"פ שאינו מוסיף שם ומלכות. (פי' כגון ששתה משקה שספק אם ברכתו על הגפן וכו', או בורא נפשות רבות וכו', לא יאכל דבר שברכתו בורא נפשות רבות ודבר שברכתו על העץ ויכלול עמו ג"כ על הגפן ועל פרי הגפן כו' מספק) (ת"ה וכ"מ במרדכי פ' כ"מ) (וע' לעיל סעיף ט"ז).

וכתב המ"ב (ס"ק פ') הטעם שאסור לכלול שאם ברכתו נפשות לא שייך כאן שם גפן כלל ומוטב שלא להזכיר כלל. ואם יש לו דבר שברכתו נפשות יברך עליו ומה שיוכל לתקן יתקן.

עוד כתב (ס"ק פא') שאם אכל פרי ומסתפק אם הוא משבעת המינים כתב המ"א שיכול לשתות יין או לאכול עוגה ולברך על הגפן או על המחיה ולכלול על העץ ועל פרי העץ, כיון שסוף סוף מין עץ הוא ואין כאן שקר.

עוד כתב (ס"ק פב') שהט"ז וכמה אחרונים סוברים שבדיעבד ששתה משקה ספק יין, עדיף שיכלול הגפן במעין שלוש ולא ישאר בלא ברכה אחרונה כלל, ורק לכתחילה לא ישתה משקה זה על דעת שיכללנו במעין שלוש. (וכ"כ בהלכה ברורה אות סו'). וכתב בביה"ל (ד"ה מספק) שלדעות שברכת בורא פרי העץ מוציא יין בדיעבד (ועיין לעיל סעי' טו' דלחזו"ע הכי קימ"ל). א"כ גם בברכה אחרונה אם ברך על העץ ועל פרי העץ על היין יצא בדיעבד, וא"כ גם אם ננקוט שלא כהט"ז, יש לו תקנה לאכול פרי שהוא על העץ ועל פרי העץ ולכוין בהדיא לפטור הספק יין ששתה. (ובחזו"ע עמוד קצט' כתב שאם אכל משבעת המינים שמונה עשרה גרם או מעט יותר, וכן אם שתה יין יותר מכזית כיון דהוי פלוגתא דרבוותא שיש אומרים שבשיעור זה חייב בברכה אחרונה יכול לכלול זה בתוך מעין שלוש. וכ"כ בהלכה ברורה אות מט').

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה