אור ברסלב

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות ברכות

הלכות בית הכנסת

סימן קסח

סעי' א' - סדר הקדימה בבציעה 'חשנ''ג' חיטים, שלם, נקי, גדול. ואם יש לו פרוסה חיטים וככר שלם שעורים מניח פרוסה תחת השלם ובוצע.

בגמ' לט : איתמר הביאו לפניהם פתיתים ושלמים אמר רב הונא מברך על הפתיתים ופוטר את שלמים ורבי יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר. אבל פרוסה של חיטין ושלמה מן השעורים דברי הכל מברך על הפרוסה של חיטין ופוטר את השלמה של שעורין. וכו', וירא שמים יוצא ידי שניהם מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך.

ופירש"י דלרב הונא לעולם הגדול עדיף מהשלם. וכן אין מעלה לשלם כלל ולכן אם שוים בגודלם על איזה שירצה יברך. ולר' יוחנן לעולם השלם עדיף מהגדול. ולכו"ע בפת חיטין ושעורים החיטים עדיף אפי' הוא פרוס וקטן. ומה שאומרת הגמ' שירא שמים יוצא ידי שניהם פירוש שניהם רב הונא ור' יוחנן באופן שהם חולקים שיש לו שלמה קטנה ופתיתים גדולים, שמניח הפרוסה תחת השלמה ובוצע או משניהם או מהשלמה.

ותוס' פירשו מחלוקת רב הונא ור' יוחנן דלעולם מודה רב הונא לר' יוחנן שיש מעלה בשלם ולכן אם שוים בגודלם מברך על השלם, רק נחלקו אם מעלת השלם עדיפא על הגדול או שמעלת הגדול ומעלת השלם שוה וזה באופן שהפתיתים גדולים מהשלם דלרב הונא איזה שירצה יקדים שמעלתם שוה ולרבי יוחנן מעלת השלם עדיפה. וכיון שלפי זה לרב הונא אין אופן שחייב לברך על הפרוסה כששניהם פת חיטים, לא שייך לפרש דברי הגמ' ירא שמים יוצא ידי שניהם שחוזר על מחלוקת רב הונא ור"י שהרי לרב הונא על איזה שירצה מברך ואין שום הידור אם יוסיף את הפרוסה. אלא כוונת הגמ' על הסיפא שהפרוסה של חיטין ושלימה של שעורים דמצד הדין מעלת החיטים המוקדמים בפסוק עדיף על מעלת השלם עכ"פ ירא שמים יצא ידי שתי המעלות ומניח פרוסת החיטים תחת השלמה של השעורים ובוצע ומברך.

להלכה : כתב התוס' שהלכה כר"י ששלם עדיף בכל אופן ואפילו הוא פת קיבר שאינו נקי ואינו חביב, ואפילו השלם קטן מהפרוסה. ובפת חיטים ושעורים לעולם מברך על החיטים אפילו הוא פרוס וקטן. ובאופן זה שיש שתי המעלות שלם ומוקדם בפסוק דהיינו שעורים שלמה וחיטים פרוסה, ירא שמים מברך על שניהם יחד. וכ"פ הטור. (אלא שלא כתב ירא שמים יוצא ידי שניהם אלא סתמא שיברך על שניהם). וכתב הב"י שכן דעת הרמב"ם הרא"ש והרשב"א והמרדכי והגהות מימוניות ורבינו יונה. דהלכה כר"י. דשלם עדיף כששניהם מאותו מין.

וכ''פ מרן ודלא כהראב"ד ורש"י דס"ל דבפתיתים גדולים ירא שמים יוצא ידי שניהם.

ובאופן ששניהם פת חיטים רק שהפתיתים מפת נקיה והשלמה מפת קיבר כתב תוס' ד"ה אבל שמברך על השלם אע"פ שאינו נקי. וכתב הב"י שכן דעת הרא"ש והמרדכי והגהות מימוניות והר"ר דוד אבודרהם וכן הוא בירושלמי. וכ"פ הטור ומרן בשו"ע ודלא כרבינו יונה והכל בו שפסקו שמברך על הפרוסה שהיא נקיה.

ובאופן שהשלם שעורים והפתיתים חיטים שכתבו התוס' שע"ז אומרת הגמ' ירא שמים יוצא ידי שניהם דהיינו גם מעלת השלם וגם מעלת החיטים ומניח פרוסה בתוך השלמה ומברך כתב הב"י שכן דעת רבינו יונה והרא"ש וכתב הרא"ש שכן נראה מדברי הרי"ף וכ"כ הרמב"ם וכ"פ הטור ומרן בשו"ע וזה דלא כרש"י והרשב"א בשם הראב"ד שמברך על החיטים ואין צריך לברך על שניהם.

כשמברך על שניהם על מי בוצע. לרש"י או משניהם או מהשלמה רק מניח שניהם יחד שיראה כבוצע גם מהפרוסה. ולדעת הרא"ש והרמב"ם והטור שיבצע דווקא משניהם וכמו בפסח שבוצע משניהם יחד.

וכ''פ מרן. ודלא כרבינו יונה שכתב שיבצע מהפרוסה כיון שמעיקר הדין צריך לבצוע עליה והשלמה באה רק להידור.

וכ''פ מרן היו לפניו חתיכות של פת, ופת שלם הכל ממין אחד, מברך על השלם אפילו הוא פת קיבר (פי' לחם שאינו נקי) וקטן, והחתיכות פת נקיה וגדולה; אבל אם השלם שעורים והחתיכות מחטים, אפי' היא קטנה מניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד. הגה: וכל זה כשרוצה לאכול משניהם, אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד, יבצע עליו ואין לחוש לשני, אע"פ שחשוב או חביב עליו (תה"ד סי' ל"ב).

וכתב המ"ב (ס"ק ה') שאם רוצה לאכול אחד ולא אכפת לו איזה, יבצע מאותו שיש בו איזה מעלה.

עוד כתב המ"ב (ס"ק א') מברך על השלם - משום הידור מצוה ואם לא היה לפניו רק פרוסה ונטל אותה כדי לברך עליה ובתוך כך הביאו לפניו שלמה מניח הפרוסה בתוך השלמה ומברך ואם כבר בירך על הפרוסה יבצע אותה:

עוד כתב (ס"ק ג') וכתב המ"א דמ"מ אם היתה השלמה מפת של שיפון [הוא שאנו קורין דגן ורוב הלחמים שלנו ממנו הוא] והפרוסה של חיטין [וכן אם היה של שעורין] אין להחמיר לבצוע על השלמה עם הפרוסה אלא יבצע על הפרוסה לבד דשיפון קיל אף משעורים משום דאין נזכרת בקרא בהדיא:

עוד כתב (ס"ק ד') ואפילו הפרוסה גדולה מהשלמה נמי טוב שיניח שתיהם ביחד [פמ"ג]:

כתב בביאור הלכה בשם רש"ל שאם מסב אצלו אורח לא צריך להניח פרוסה בתוך השלמה אלא יברך בעה"ב על פת חיטים ויפטור את האורח שאוחז השלמה של שעורים וזה עדיף שמראה יותר שיש מעלה לשלמה (לפירוש הבגדי ישע).

סעי' ב' - אחת גדולה ואחת קטנה מברך על הגדולה.

הזכרנו בסעי' א' שגם לרבי יוחנן יש מעלה בגדול אלא שהשלם עדיף. ונפק"מ אם שתיהם שלמות רק שאחד גדול מחברו שמברך על הגדול. וכ"כ המרדכי בשם הר"מ וכ"כ בהגו"מ

וכ''פ מרן. אם שתיהם שלמות ממין אחד, אחת גדולה ואחת קטנה, מברך על הגדולה.

וכתב המ"ב (ס"ק ו') שמעלת הנקי עדיף מהגדול ולכן אם הקטן נקי והגדול קיבר יברך על הנקי אע"פ שהוא קטן.

בהמשך - אפשר לחבר בעץ שני חצאים, ואפילו בשבת יכול לחברם.

עוד כתב הב"י בשם הרוקח וכ"כ בשו"ע בזה"ל: אם יש לאדם שני חצאי לחם ואין לו לחם שלם יחברם ביחד בעץ או בשום דבר שלא יהא נראה ודינו כדין שלם, ואפילו בשבת יכול לחברם.

וכתב המ"ב (ס"ק ז') שהמג"א כתב שאין צריך להיזהר בזה ביום חול רק בשבת לצורך לחם משנה ולא יקח עץ מוקצה. ובא"ר נוטה לדעת מרן שגם בחול יש להיזהר בזה.

עוד כתב (ס"ק ח') שאם החיבור נראה להדיא לא מיקרי שלם.

בהמשך - מברך ואח''כ בוצע

כתב הב"י בשם רבינו ירוחם שאם רוצה לפורר הפת השלם או גדול לפירורים יברך המוציא אחר שפורר הפת. והביא ראיה מגמ' לט. אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברך עליה המוציא. ודחה דבריו הב"י וכתב שאין הלכה כן אלא כרבא שאמר מברך ואח"כ בוצע. לכן יברך על הפת בעודה שלמה ואח"כ יפוררנה.

סעי' ג' - שני לחמים שנדבקו והאחת חצויה יפריד החצויה.

כתב הב"י בשם ת"ה סימ' קו'. גבי שני לחמים שנדבקו בשעת האפיה ואחד מהם חצוי שצריך להוריד החצי שלא יהא נראה שמברך על לחם חצוי. כדקימ"ל שלימה קטנה עדיפה לענין ברכה מפתיתים גדולים.

וכ''פ מרן. שני גלוסקאות הדבוקים יחד שנאפו ונחתך מן האחת והשניה נשארה שלימה, טוב להחמיר להפריד החתיכה מהשלימה כדי שתהא נראית שלימה, ממה שיניחנה דבוק בה אע"פ שנראית יותר גדולה. הגה: ולא יבצע ממנה במקום שהיתה דבוקה בחברתה ששם נראית כפרוסה , אלא יבצע ממקום השלם שבה (מהרי"ל).

וכתב המ"ב (ס"ק יא') שבחצי לחם לא צריך לבצוע מהמקום השלם אלא יכול לבצוע מהמקום הפרוס. ובסי' קסז' (ס"ק ג') כתב שיבצע ממקום שנקרם העליון והתחתון. אולם בכה"ח אות טז' כתב בשם המאמ"ר שראוי לנהוג לבצוע ממקום השלם.

סעי' ד' - פת שעורים ופת כוסמין מברך על שעורים

כתב הטור פת שעורים ופת כוסמין מברך על השעורים כיון שהוא ממין שבעה אע"פ שהכוסמין יפין יותר. וכתב הב"י שכן הוא בירושלמי ובתוספתא וכ"פ התו"ס הרא"ש והרשב"א.

וכ''פ מרן פת שעורין ופת כוסמין, מברך על של שעורים כיון שהוא ממין ז', אע"פ שהכוסמין יפים.

וכתב המ"ב (ס"ק יב') אף שכוסמין מין חיטין הוא כיוון שלא מוזכר במפורש בתורה, לכן שעורים המפורשים בתורה עדיפים מהם.

עוד כתב (ס"ק יג') אף שהכוסמין גם יפים מהשעורים וגם חביבים עליו מעלת מין שבעה המפורש בתורה עדיף. ולכן מברך על השעורים. (צ"ל דמיירי שאוכל משניהם או לא איכפת לו מאיזה. אבל אם רוצה

לאכול מהכוסמין דווקא יברך עליהם. ת"ה סימן לב' הובא ברמ"א סוף סעיף א'). ולדעת הרמב"ם בסימן ריא' שחביב עדיף ממין שבעה יברך על החביב. ורק אם לא חביב עליו הכוסמין יברך על השעורים כיון שהם מוקדמים. עוד כתב המ"ב, ששיפון ושיבולת שועל הם ממין שעורין. לכן אם יש לו כוסמין ושיפון כוסמין עדיף שהוא ממין חיטים. ואם יש לו שיפון ושיבולת שועל שיפון עדיף שהוא חביב יותר.

בהמשך - פת נקיה ופת קיבר מברך על הנקיה. שתיהם נקיות מברך על הלבנה יותר.

כתב הטור פת נקיה ופת קיבר והן ממין אחד מברך על הנקיה. טהורה וטמאה מברך על הטהורה. פת נקיה טמאה, ופת קיבר טהורה מברך על איזה מהן שירצה. וכן פת עכו"ם נקיה ופת קיבר של ישראל מברך על איזה מהן שירצה. וכתב הב"י שכן הוא בירושלמי ובתוספתא וכן כתבו בתו"ס. ומוסיף הב"י וכותב ומשמע לי שאפילו שתיהן נקיות אלא שזה לבן מזה מברך על היותר לבן דהא ודאי חשיב חביב טפי. ואם יאמר הבוצע שאותו שאינו לבן כ"כ חביב לו לא צייתינן ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם. (ולפי"ז אם חביב לו יותר לחם שחור אמרינן בטלה דעתו למרות שהרבה אוכלים ממנו כיון שמצד החביבות חביב על כולם הלחם הלבן אלא שאוכלים השחור מסיבות אחרות כגון המחיר הזול או מסיבות בריאות).

וכ''פ מרן פת נקיה ופת קיבר, מברך על הנקיה. ואם שתיהם נקיות וזו לבנה יותר מזו, מברך על הלבנה יותר.

וכתב המ"ב (ס"ק יד') שאם הפת קיבר חיטים והנקי שעורים יברך על החיטים. וכן אם הקבר שעורים והנקי כוסמין השעורים קודם שמפורשים בתורה.

עוד כתב (ס"ק טו') שנקי וגדול נקי עדיף. ושלם ונקי שלם עדיף וזה הכלל: מעלת שבעת המינים קודם לכל (ואחריו מעלת החביב לדעת מרן בסימן ריא') ואחריו מעלת השלם ואחריו מעלת הנקי ואחריו מעלת הגדול.

סעי' ה' - פת גוים נקיה ופת קיבר של ישראל מברך על איזה שירצה אם לא נזהר, ואם נזהר יסלק פת גוים.

כתב הטור וכן פת גוים נקיה ופת קיבר של ישראל מברך על איזה מהם שירצה. וכתב הב"י שכן כתבו התו"ס הרא"ש והמרדכי ולמדו כן מהירושלמי שכתב פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה מברך על איזה מהם שירצה. ומדמים פת גוים לפת טמאה. וכתב המרדכי שכל זה בלא נזהר וכתב הב"י נראה מדבריו שאם נזהר שלא לאכול פת גוים יברך על פת ישראל אפילו שהיא קיבר. וכתב הדרישה דמיירי באופן ששניהם שוים בעיניו הקיבר והנקי שאם הנקי חביב לו יברך עליו אע"פ שנזהר. וכן כתב הב"י בשם ת"ה שהביא מרדכי בשם הראבי"ה שיברך על החביב אע"פ שהוא פת גוים ונזהר שלא לאוכלו. ופירש ת"ה דבריו שכיון שהברכה על חביבות הנאתו ועליו חביב הנקי אין כאן פרישות וזהירות שלא לאכול מפת עכו"ם. וכתב עוד הב"י שכתב התוס' שרבינו שמשון ציוה לסלק פת נקיה של עכו"ם מעל השולחן עד לאחר ברכת המוציא. וכן כתב המרדכי והגה"מ בשם השר מקוצי. ובתרומת הדשן כתב שכן נהגו. (מתוך דברי ת"ה שהביא בב"י משמע שגם בלא נזהר מפת עכו"ם שאמרנו על איזה מהם שירצה יברך, צריך לסלק פת עכו"ם נקי מצד המנהג. אולם מלשון מרן בשו"ע משמע שאין צריך לסלק בלא נזהר. ורק אם נזהר מפת גוים מסלק אותה כשהיא נקיה). עוד כתב הב"י בשם ת"ה שכל המנהג שצריך לסלק פת נקיה של גוים דוקא אם רוצה לאכול משניהם, אבל אם רוצה לאכול רק מפת אחת משום שהיא נקיה (או מכל סיבה אחרת) מברך על מה שרוצה לאכול ואין להתחשב באחרת שהיא קודמת או חשובה או חביבה.

נמצא פסקן שלדברים: א. פת קיבר של ישראל, ונקיה של גוי. ושוים בעניו ולא נזהר מפת גוים.

נמצא באחת מעלת טהורה ובשניה מעלת נקיה. מברך על מה שירצה. (ירושלמי תוספתא).

ב. פת קיבר של ישראל ונקיה של גוי. ושוים בעניו, ונזהר. יברך על פת ישראל. (מרדכי) ויסלק הפת הנקי. (הר"ש מקוצי וכן נהגו ת"ה).

ג. פת קיבר של ישראל, ונקיה של גוי ושוים בעניו ורוצה לאכול אחד מהם מאיזה שהיא סיבה. מברך על איזה שרוצה לאכול. כיון שרוצה לאכול דוקא אחד לא חייבוהו לברך על מה שלא רוצה לאכול. (ת"ה).

ד. פת קיבר של ישראל, ונקיה של גוי וחביב עליו הנקי. ונזהר מפת גוים, יברך על הנקי. כיון שחביב הנקי התירו לו חכמים פרישותו מה שנזהר. (מרדכי בשם ראבי"ה לפירוש ת"ה).

וכ''פ מרן פת עובד כוכבים נקיה ופת קיבר של ישראל, אם אינו נזהר מפת עובד כוכבים מברך על איזה מהם שירצה ואם הוא נזהר מפת עובד כוכבים, מסלק פת נקי של עובד כוכבים מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא; ואם בעה"ב אינו נזהר מפת עובד כוכבים, ואין דעתו לאכול כל הסעודה רק פת עובד כוכבים כי היא נקיה, אבל בני ביתו יאכלו מפת שאינו נקי של ישראל, ושתי הלחם מונחים על השלחן, צריך לבצוע על פת נקיה של עובד כוכבים, הואיל והוא הבוצע ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת; ואם בעל הבית נזהר מפת עובד כוכבים, וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עמו על השלחן, כיון דמצוה מוטלת על בעל הבית, יבצע מן היפה של עובד כוכבים, וכיון שהותר לבצוע הותר לכל הסעודה. הגה: ודוקא שחביב עליו אותו פת, אבל אם אינו חביב עליו, בלא איסור פת של עובד כוכבים אינו צריך להקדימו (תה"ד סי' ל"ב).

(מ"ש מרן ואם בעל הבית אינו נזהר מפת עובד כוכבים ואין דעתו לאכול כל הסעודה רק מפת עובד כוכבים "כי היא נקיה" מקור דין זה מתה"ד כנ"ל ומשמע ממנו שלאו דוקא שרוצה לאכול מפת זה כי היא נקיה אלא מכל סיבה אחרת. ואם חביבה בעיניו כי היא נקיה אפילו נזהר שלא לאכול פת גוים יאכל ממנה שחביבות הנהתו מבטל פרישותו וזהירותו. וזה החילוק בין הסיפא לרישא דסיפא ומה שכתב מרן וישראל שאינו נזהר בכך מיסב עימו על השולחן וכו' אין זה בדוקא, וגם בלא אורח הדין כן וכמ"ש תה"ד שהביא הב"י, שנקט אורח לומר איך הגיעה לכאן פת גוים. וזה לא כמ"ש המ"ב שדוקא באורח דינא הכי. ומה שכתב הרמ"א בלא איסור פת של עובד כוכבים אינו צריך להקדימו פירוש גם אם אינו רוצה לאכול את הפת הנקי מאיזה סיבה אפילו שאינו פת של עכו"ם אינו צריך להקדימו. וחוזר למעשה על מה שפסק מרן ברישא דסיפא).

סעי' ו' - על פת הבאה בכיסנין מברך מזונות ועל המחיה, ואם אכל שיעור קביעות מברך ברהמ''ז.

בגמ' מב. רב הונא אכל פת הבאה בכיסנין שתים עשרה ככרות שכל שלושה מהם במשקל קב, ביחד ארבע קבין (כ-6 ק"ג) ולא ברך ברכת המזון אמר לו רב נחמן עדי כפנא אלא כל מה שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך.

וכתב הרי"ף מסקנא היכא דאכיל ליה בתורת כסנין בתחילה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום והיכא דאכיל ליה בתורת קביעותא מברך עליה המוציא ושלוש ברכות, וה"ר יונה כתב (כט: ד"ה תריסר) שיש מפרשים דכי אכיל לה שלא בקביעות אינו מברך לאחריה כלום ויש מפרשים שמברך בורא נפשות. והרא"ש (שם) כתב שמברך מעין שלש, וכן כתב הרשב"א (שם ד"ה רב הונא) וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ג (ה"ט - יא) והכי נקטינן: וכתב הרא"ש (שם) כל שאחרים קובעים עליו סעודתם צריך לברך המוציא ושלש ברכות וכתב רבינו משה דאם אחרים אינם קובעים אפילו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם. והראב"ד כתב ואי הוה קבע עליו אפילו משהו מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות ונראים דברי רבינו משה ואם מתחלה היה דעתו לאכול מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ אכל כשיעור שאחרים קובעים עליו מברך שלש ברכות אף ע"פ שלא בירך המוציא תחלה עכ"ל וגם ה"ר יונה (ל. ד"ה א"ל) כתב ואם אחרים אינם קובעים אע"פ שהוא קובע אינו מברך דאחר הרוב אזלינן ואם הוא קובע במה שאין אחרים קובעין בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ והכי נקטינן: והאגור (סי' ריז) כתב ופירוש אם קבע סעודתו עלייהו פירש ה"ר אביגדור דוקא סעודת ערב ובוקר ולא סעודת עראי ע"כ והוא מדברי שבלי הלקט (סי' קנט). וליתא אלא בין סעודת ערב ובוקר בין סעודת עראי אם אכל שיעור שבני אדם קובעין עליו מיקרי קביעות ואי לא לא וכמו שנתבאר בסמוך בשם רבוותא:

וכ''פ מרן פת ההבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו המוציא וברכת המזון; ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך: בורא מיני מזונות, ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, יברך עליו בהמ"ז, אע"פ שלא ברך המוציא תחלה; ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אע"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם.

וכתב המ"ב (ס"ק כד') בשם המ"א ושאר אחרונים ונראה שכך הבנת דבריו, שרגילות העולם כשאוכלים סעודת ערב או בוקר עם פת ולפתן אוכלים פת חוץ מהלפתן שיעור ג' או ד' ביצים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כמו שמצאנו בשיעור סעודה לענין עירוב חצרות. (ד' ביצים 216 גרם). וכשאוכלים פת לבדה בלא לפתן אוכלים יותר, (לשם דוגמא נניח 300 גרם). וזה הבין מדברי שבולי הלקט הנ"ל. (והבין ששבלי הלקט מיירי על שעור הפת שבסעודת ערב ובוקר. אולם לכאורה ההבנה הפשוטה דשבלי הלקט מיירי על הזמן שאוכל שאם אוכל סעודת ערב או בוקר שייך לומר שקובע סעודה ואם אוכל בשאר זמנים לא. ודחה דבריו הב"י כנ"ל). ולכן כתב המ"ב שאם אכל פהב"כ לבד ולא שבע, אם אכל 216 גרם לא מברך ברהמ"ז, דמה שלא שבע לא בטלה דעתו שהרי העולם לא שבעים שאוכלים שעור זה לבד כנ"ל. אבל אם אכל 300 גרם שאחרים שבעים מזה כשאוכלים לבד אע"פ שהוא לא שבע חייב לברך ברהמ"ז דבטלה דעתו אצל כל אדם. ואם אכל 216 גרם ואכל גם לפתן אע"פ שלא שבע מברך ברהמ"ז שהרי אחרים שבעים בכה"ג ובטלה דעתו. ואם אכלו לבדו ושבע אם אכל 216 גרם יברך ברהמ"ז שאי אפשר לומר שבטלה דעתו כיון שאחרים שבעים ממנו באופן שאוכלים אותו עם לפתן ושייך לשבוע בכמות פת כזו. כללא דמילתא דבכדי לברך ברהמ"ז צריך קביעות באופן שיש בה שביעה בעלמא אף שהוא לא שבע וכן אם שבע צריך שיהא באופן שקובעים ושבעים בשיעור פת כזה. וכתב המ"ב שדעת כמה אחרונים שלעולם קביעות סעודה בפהב"כ הוא ג' או ד' ביצים ונכון לחוש לדבריהם שלא לאכול ד' ביצים שלשיטה זו צריך לברך ברהמ"ז אפילו שלא שבע . (ומשמע שפוסק שאם בדיעבד אכל ד' ביצים ולא שבע לא מברך ברהמ"ז כנ"ל. אולם הכה"ח אות מה' כתב שאם אכל ד' ביצים שהם 216 גרם מברך ברהמ"ז. רק שיש להחמיר לא לאכול ג' ביצים שלדעת מרן (בסימן שס"ח) הוי שיעור סעודה. וכ"כ בהלכה ברורה אות יח' שצריך שיאכל מפת הבאה בכסנין לבדה כשיעור קביעות סעודה).

והביאור הלכה (ד"ה אע"פ) כתב שזקן או נער שדרכם לקבוע סעודה בפחות מד' ביצים צריכים לברך המוציא וברכת המזון כיון שכל בני גילם מסתפקים באכילה מעין זו.

בהמשך - צריך ליטול ידים כשקובע סעודה על פהב''כ.

כתב הב"י שלדעת הרשב"א צריך ליטול יד אחד לפת הבאה בכיסנין בלא קבע סעודה עליהם. ולדידן לא בעי ליטול אפילו יד אחת. ובסימן קנח' כתב הב"י מסברא שאף אם קבע עליהם לא צריך ליטול ידיו, ושוב דייק מדברי הרשב"א הנ"ל שאם קבע צריך ליטול ב' ידים.

וכתב המ"ב (ס"ק כה') שבאופן שקובע צריך ליטול ידים בברכה . (אולם בילקו"י עמ' יז' כתב שלכתחילה אין לברך והמברך יש לו על מה לסמוך. ובחזו"ע ברכות במפתחות כתב שיברך על נט"י. וכ"כ בהלכה ברורה אות טז', אולם בסימן קנח' אות ג' כתב שטוב להחמיר לאכול כביצה לחם ואז יברך על נט"י ).

עוד כתב (ס"ק כו') שאם נמלך ורוצה לאכול שיעור קביעות לא צריך לברך המוציא (אלא יברך ברמ"מ שוב פעם כיון שנמלך לאכול ולא היתה דעתו לכך בשעת ברכה והראיה שברך תחילה מזונות ולא המוציא. שעה"צ כא' ). אא"כ אוכל מעתה שיעור קביעות סעודה יברך ענט"י המוציא וברכת המזון. (אולם בילקו"י עמוד קלז' כתב שיכול להמשיך באכילתו על סמך ברכת מזונות שבירך בתחילה, ואינו צריך לברך עתה המוציא, אף שאוכל 72 דרהם).

סעי' ז' - על פת הבאה בכיסנין שהיא פת ממולאת בדבר מתוק, או פת שנלושה בסוכר, או פת נכססת, מברך מזונות.

לדעת הר"ח והרשב"א והטור - היא פת שעשויה כמין כיסים מלאים סוכר ושקדים ואגוזים ומיני תבלין.

לדעת הרמב"ם - אם עירב בעיסה דבש או מיני תבלין או מי פירות, וטעמן ניכר בעיסה שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו . ואפילו שנקרא לחם וחייב בחלה כגון פת הנילושה במי פירות החייבת בחלה מ"מ כיון שטעם המי פירות נרגש בעיסה ברכתה מזונות. ב"י. (ולכן לחמניות מתוקות שמביאים באולמות אף שאוכלים אותם בתורת סעודה עכ"פ כיון שאין זה הדרך ללפת פת מתוקה עם דברים מלוחים וחריפים ברכתה מזונות ומה שאוכלים אותה כך זה כיון שאין פת אחרת. וכ"פ ביביע אומר חלק י'. ובספר מעשה ניסים לרבינו יעקב מליסא בהקדמה כתב שהכל תלוי בראות עיני המורה וכל שהוא פת שאינו מדרך העולם לקבוע עליו סעודה לפי ראות עיניו יש לו דין פת כיסנין).

לדעת רש"י - פת שנילושה עם תבלין הרבה ואגוזים ושקדים.

לדעת רב האי - אפילו בלא תבלין ונכסס כעין כעכין יבשים, ומנהג בני אדם שאוכלים ממנו מעט.

וכתב הב"י ולעניין הלכה כיון דספיקא במילי דרבנן נקטינן כדברי כולם להקל, ואינו מברך עליהם המוציא וברכת המזון אלא אם כן קבע סעודתו עליו (או) [ש]אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו . (ואפילו ששבע לא הוי ספיקא דאורייתא לברך ברכת המזון, כיון שבברכת על המחיה בדיעבד יוצא ידי חובת ברכת המזון. וכמ"ש בחזון עובדיה ברכות עמוד רמ').

וכך פסק מרן פת הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין, והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו; וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, (וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, (וכן נוהגים)) (רש"י וערוך וכן יש לפרש דעת רמב"ם); וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם אותם כעבים יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים בישקוני"ש, והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין.

וכתב המ"ב (ס"ק כז') אף שהעיסה הממולאת היא פת גמור כיון שטעם המילוי נכנס בפת מברך מזונות (כמו שכתב בס"ק כח'). ואף שהעיקר אצלו המילוי מברך מזונות שמין דגן חשוב. וגם אם הוציא את הפירות מברך מזונות על הפת לבד שאין דרך לקבוע על פת כזו (ונראה משום שיש בה טעם הפירות כנ"ל).

עוד כתב (ס"ק ל') לחם שנותנים בו זאפרן (כרכום) להטעימו ולנאותו או שנותנים בו מעט צימוקים לכו"ע לחם גמור הוא (פמ"ג).

עוד כתב (ס"ק ל') שלדעת הרמ"א צריך שיהא ניכר התבלין בטעם יותר מהקמח שהם העיקר וטעם העיסה טפל. וגם בעיסה ממולאת צריך שיהיה מילוי הרבה שיהיה נרגש טעמו הרבה מאוד.

בביאור הלכה (ד"ה והלכה כדברי כולם) כתב בשם המאמ"ר שאפשר דכל הדעות מודו להדדי ולכן לא צריך להחמיר לברך על לחם אחר תחילה. (אולם מהב"י לא משמע הכי שכתב כיון דספיקא דרבנן הוא אזלינן לקולא. ותלה הטעם בספיקא דרבנן לקולא ולא משום דמודו להדדי).

סעי' ח' - לחמניות, בלילתן רכה ודקים מאוד, ברכתם מזונות ומעין שלש, ואם קבע עליהם מברך המוציא וברהמ''ז.

מלבד פת הבאה בכיסנין יש אופן נוסף שמברך על פת מזונות. אף שאין בה שום דמיון לאחת הדעות הנ"ל בפהב"כ. והוא הנקרא בגמ' לחמניות. בגמ' מב'. לחמניות מערבים בהם ומברכים עליהם המוציא, באופן שקבע סעודתו עליהם, ואם לא קבע מברך מזונות. ונחלקו רש"י והתוס' והרא"ש מה הם. לרש"י הם אובלי"ש (ונראה שהם פת העשוי בצורה שונה כמו ביגלך וכיוצ"ב שאין דרך בני אדם לאוכלם בסעודה) אולם התוס' כתבו שהוא פת גמור ומברך עליו המוציא לכן פירש שהוא ניל"ש וכ"כ הרא"ש והטור שהם דקות ובלילתן רכה (ונראה שהם בלילה של מים וקמח האפוים דק על המחבת. שאין דרך לאוכלם בסעודה, לא רק מחמת צורתם, אלא שלא שבעים מהם כמו בלחם).

ופסק מרן כדעת התוס' והרא"ש. לחמניות, אותן שבלילתן עבה שקורין אובליא"ש, לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא ובהמ"ז; ואותן שבלילתן רכה ודקים מאוד שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש.

ולענין אם יכול לאכול מהם שיעור ד' ביצים ולקבוע עליהם סעודה, לדעת התוס' והרא"ש ורבינו יונה אם קבע סעודתו מברך המוציא וברהמ"ז, אולם לדעת רבינו שמשון הביאו התוס' לא יכול לקבוע על הניל"ש סעודה ולעולם מברך מזונות כמו בדיסא, וכן כתב רבינו יונה בשם רבינו יצחק הזקן גבי רקיקים הדקים ביותר הנעשים בין שני ברזלים (לדוגמה ופלה) שאין בהם קביעות אכילה לעולם ברכתם מזונות ועל המחיה. והמרדכי ור"י והתוס' בשם ר"מ נסתפקו בדבר אם אפשר לקבוע עליהם סעודה ולכן כתבו שלא לאוכלם כי אם בתוך הסעודה.

ופסק מרן כדעת התוס' והרא"ש ואם קבע סעודתו עליהם מברך המוציא וברכת המזון. וכ"כ בהגהות מימוניות.

בהמשך - אם אוכלם בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה מברך עליהם.

כתב בהגהות מימוניות שצריך לברך עליהם מזונות כדין פת הבאה בכיסנין שאם אוכלם בתוך הסעודה שצריך לברך עליהם מזונות וברהמ"ז פוטרתם מברכה אחרונה. וכ"כ בשיבולי הלקט - על כובא דארעא ולחמניות ופת הבאה בכיסנין אי קבע סעודתו על הפת ולבסוף הביאו לו אלו לקינוח סעודה מברך עליהם בורא מיני מזונות דהוי ליה כמו פירות ולאחריהם לא יברך דברכת המזון פוטרתן.

וכ''פ מרן ואי אכיל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם.

וכתב המ"ב (ס"ק מב') שאם יאכל בתוך הסעודה שיעור קביעות סעודה כיון שצריך לברך המוציא יצא בברכת המוציא שעל הפת.

עוד כתב (ס"ק מג') שאפילו אוכל עוגה מלאה בתפוחים לא צריך לברך על התפוחים שבטלים לעיסה. וכתב בביה"ל (טעונים ברכה לפניהם) מה שכתב מרן טעונים ברכה לפניהם זה בניליש שלכ"ע ברכתם מזונות. אולם המ"א כתב שעל כל פת הבאה בכיסנין אם אוכל בסעודה שלא מחמת הסעודה מברך מזונות, וכתב הביה"ל שעל כל סוג של פת הבאה בכיסנין יש ספק המוציא א"כ לא יברך מזונות, עד שיתקימו בה ג' התנאים: ממולא, מתוק, ונכסס, כן דעת כמה אחרונים, וכתב שאם פת מתוק או נכסס לא יברך אם אוכלם לקינוח וראוי שיכון בברכת המוציא לפטור אותם ואם אוכל דבר ממולא פירות היות ורוב הפוסקים סוברים שהם פהב"כ המברך עליהם לא הפסיד. (אולם בילקו"י עמוד קפז' כתב שגם אם נתקיימו בהם ג' התנאים ואוכלם אחר ששבע מאכילתו, לכתחילה יברך עליהם אחר ברכת המזון, והמברך קודם יש לו על מה לסמוך. וכ"כ בהלכה ברורה אות כט' שירא שמים יברך עליהם אחר ברכת המזון).

בהמשך - רקיקים שנותנים עליהם מרקחת ברכת המרקחת פוטרתן.

כתב הב"י ומיהו אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם נראה שהם טפלים למרקחת וברכת המרקחת פוטרן וכן כתב הכל בו (סו"ס כד כ ע"ג) ואכתוב לשונו בסימן ריב' בס"ד: וזה לשון הכל בו בסימן ריב' מרקחת שמוציאין על רקיקין דקין אותם רקיקין הוו טפלה למרקחת שהדבר ידוע שאין באין שם לאכול לחם ואותם רקיקין אינם באים אלא לדבק המרקחת עליהם כדי שלא יטנפו הידים בדבש הילכך הוי ליה הרקיק טפלה וברכת המרקחת פוטרה:

וכ''פ מרן אבל אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם, הם טפלים לגבי המרקחת וברכת המרקחת פוטרתן.

וכתב המ"ב (ס"ק מה'- מו') וכתבו האחרונים שם דבמדינותינו שנותנין מרקחת על הדובשנין [שקורין לעק"ך פלאדי"ן] שטובים הדובשנין למאכל בעצמן אם כן כונתם גם בשביל אכילת הדובשנין וממילא הם העיקר ומברך עליהם במ"מ ופוטר המרקחת. ופשוט דדוקא שבעת אפיה נאפין ביחד אבל אם אפה הדובשנין לבד ואח"כ מניח עליהם מלמעלה המרקחת אין נעשין המרקחת טפילה להם שכונתו לאכול שניהם ואין המרקחת באין ללפת הדובשנין וצריך לברך גם על המרקחת: ואם אכל המרקחת מלמעלה והשאיר הרקיקין ואכלן בפני עצמן צריך לברך במ"מ עליהם אך אם אכלן ביחד ונשאר עוד קצת רקיק בלא מרקחת אין צריך לברך עליו כיון דעיקר אכילתו היה ביחד ונחשב לטפל להמרקחת אין חוששין על גמר האכילה:

סעי' ט' - על פת פחות מכזית מברך המוציא, ואחריו לא מברך.

כתב הרשב"א בשם הראב"ד שבפחות מכזית פת מברך בתחילה מזונות ולבסוף מעין שלוש. אולם לדעת הרשב"א שלפניו מברך המוציא ולאחריו לא מברך כלום, כיון שאין כאן שיעור ברכה אחרונה. וכן דעת הרי"ף. והרא"ש הביא ירושלמי מפורש שמברך המוציא, ולאחריו משמע שלא מברך כלום. וכן דעת הרמב"ם והכי נקטינן. וכ''פ מרן, פת גמור אפילו פחות מכזית, מברך עליו: המוציא, אבל לאחריו אינו מברך כלום, כל שלא אכל כזית.

סעי' י' - ג' חילוקים בפירורים.

כתב הטור בשם רבינו יונה ג' חילוקים בפירורים א' : היכא שנתבשל אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואם אין בהן כזית אע"פ שנראה שיש בו תואר לחם אין לברך עליהן אלא בורא מיני מזונות דכיון שנתבשל אינו חשוב תואר לחם. ב' : ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר על ידי דבש או מרק אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אפילו אין לו תואר לחם ואם אין בהם כזית אם יש בהן תואר לחם מברך עליו המוציא ואם אין בהם תואר לחם מברך בורא מיני מזונות. ג' : ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק אע"פ שאין בו כזית ולא תואר לחם מברך עליו המוציא וג' ברכות דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת. והמקור לחילוקים אלו כדלהלן.

בהמשך - פרורי לחם מבושלים יש בהם כזית מברך המוציא אין בהם כזית מברך מזונות.

בגמ' לז' הכוסס את החיטה מברך עליה בורא פרי האדמה טחנה הפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קימות בתחילה מברך המוציא ולבסוף שלש ברכות אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש ומפרש בירושלמי (שם) שהפרוסות קיימות היינו שיש בהם כזית. ומכאן למדנו החילוק הראשון היכא שנתבשל הכל תלוי ביש בפרוסות כזית ולא שאני לן בין אית ביה תוריתא דנהמא ללית ביה.

וזה לפירוש התוס' ורבינו יונה והרא"ש, גבי חביצ"א לקמן. אבל לרש"י מדובר שנימוחו הפירורים בבישול ואין להם מראה פת ולכן ברכתו מזונות אבל בלא נימוחו אפילו שאין כזית בפירורים שנתבשלו כיון שיש עליהם צורת פת מברך המוציא. כ"כ המרדכי. ולדעת הרמב"ם לפירוש הב"י אם עברה צורת הפת בבישול אע"פ שיש בו כזית יברך בורא מיני מזונות.

ופסק מרן כדעת התוס' ורבינו יונה והרא"ש, חביצ"א, דהיינו דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק, אם נתבשל, אם יש בהם כזית אע"פ שאין בו תואר לחם, מברך המוציא ובהמ"ז; ואם אין בהם כזית, אע"פ שנראה שיש בו תואר לחם, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש;

וכתב המ"ב (ס"ק נ') שמה שכתב מרן נדבקו זה לא נפק"מ לענין שנתבשלו הפירורים אלא לדין השני שנדבקו ללא בישול. כדלקמן.

עוד כתב (ס"ק נב') שאם עירה על הפירורים מים רותחים מכלי ראשון כתבו האחרונים דספק הוא אם יש לו דין בישול או לא. ועל כן אם אין בפירורים כזית ויש בו תואר לחם, יברך על פת אחר תחילה. (אולם בב"י הביא מרדכי בשם בה"ג גבי פת צנומה בקערה דכיון דשדי עליהו רותחין הוי ליה כלי שני).

עוד כתב (ס"ק נג') שאם יש בפירור אחד כזית יברך עליו המוציא וממילא יכול לאכול שאר הפירורים שאין בהם כזית. ובביה"ל (ד"ה ואם אין בהם כזית) כתב שאם יש פירור כזית ורוצה לאכול את אלו שאין בהם כזית ברכתם מזונות ולא נגררים אחר הכזית. עוד כתב (בד"ה אם יש בהם כזית) שמסתפק הפרי מגדים שאם היה כזית בשעת הבישול. ולאחר הבישול פוררו לפחות מכזית אם נאמר שלא נפקע ממנו שם לחם כיון שבשעת הבישול היה כזית (וזה נ"מ למצות בע"פ שחל בשבת שיברך המוציא דוקא על הכזית השלמות).

עוד כתב (ס"ק נד') שכזית משערים בשעה שהכניסה לבישול ולא אחר שתפחה ע"י המשקה או נדבקה בחברותיה.

עוד כתב (ס"ק נה') דלדעת המ"א טיגון לא הוי כבישול וצריך כדי לברך מזונות גם פחות מכזית וגם שישתנה צורת הלחם, אולם לשאר אחרונים טיגון כבישול דמי. ולכן בטיגון לא יאכל אלא בתוך הסעודה אם אין בהם כזית שאם יש בהם כזית אפילו בבישול ברכתם המוציא.

עוד כתב (ס"ק נט') ש'קנידלך' מטוגנים כיון שמפוררים דק ומגובלים בשומן שגם אם היה אוכלם בלא טיגון ברכתם מזונות, נהגו העולם לברך עליהם מזונות אחר טיגון וכ"ש אחר בישול אף שיש בכל אחד יותר מכזית. ואם אפאם נכון שלא יאכלם אלא בתוך הסעודה אא"כ נילוש ברוב שומן או דבש שאז ברכתם במ"מ כמו בפהב"כ. ואם גיבלם במים לבד ואפאן יש להם דין פת גמור וברכתם המוציא. (ולדידן גם אם גיבלם במעט דבש וכיוצא בזה והטעם מורגש יברך במ"מ כמו בפהב"כ).

בהמשך - פירורים המחוברים ע''י דבש או מרק (חביצא) יש בהם כזית מברך המוציא, אין בהם כזית אם יש בהם תואר לחם מברך המוציא, אין בהם תואר לחם מברך מזונות.

בגמ' לז: אמר רב יוסף חביצא אי אית ביה פירורים כזית מברכים המוציא ושלוש ברכות ואי לא מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש. ורב ששת אמר אף על גב דלית בהו כזית אמר רבא והוא דאית ביה תוריתא דנהמא. וכתב הטור וכן הלכתא.

ופירשו התו"ס והערוך ורבינו יונה והרא"ש וכן דעת הרמב"ם לפירוש הב"י שחביצא הוא פירורים הנדבקים ע"י מרק או חלב ולא כרש"י שפירש פירורים מבושלים וכתב הב"י שהלכה גם כרב יוסף שאם יש בהם כזית ברכתם המוציא ואפילו אין עליהם צורת פת והלכה גם כרב ששת ורבא שאם אין כזית ויש תוריתא דנהמא מברך המוציא ואם לאו מברך מזונות.

וכ''פ מרן ואם אינו מבושל, אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא, אפילו אין לו תואר לחם; ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם, מברך עליו המוציא וברכת המזון; ואם אין בהם תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש;

וכתב המ"ב (ס"ק נח') שאפילו יש רק באחת כזית מברך המוציא.

בהמשך - פירורים לא מבושלים ולא מחוברים אפילו מפוררים דק דק שם לחם עליהם וברכתם המוציא.

כתב הב"י שחילוק זה של רבנו יונה בפירורים דקים הוא מסברא דכיון שהוא פת בלי תערובת שום משקה אינו יוצא מתורת לחם דעד כאן לא אמר רבא דבעינן דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אלא בחביצא שהפירורין מעורבין עם המשקה אבל היכא שהפירורין לבדם בלי שום תערובת אע"פ שהפירורין דקין ביותר לעולם שם לחם עליהם ומברכין עליהם המוציא ושלש ברכות.

וכ"פ בשו"ע ואם אינו לא מבושל ולא מחובר אלא מפורר דק דק אע"פ שאין בו כזית ולא תואר לחם מברך עליו המוציא וברהמ"ז.

וכתב המ"ב (ס"ק ס') שאפילו אם שרה פירורים אלו במים כיון שלא נתחברו יחד ברכתם המוציא. אא"כ נתלבנו המים כמו בסעיף הבא.

סעי' יא' - שרה פירורים במים ונתלבנו המים מברך עליהם בורא מיני מזונות.

כתב הב"י וכתבו התוספות (ד"ה אמר רבא) (לז:) והמרדכי (סי' קיט) דכשנותנין פירורים במים והמים מתלבנים מחמת הפירורים אזל ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממיץ לשרות פירורים (מן הלילה) [בלילה] כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה:

וכ"פ בשו"ע יש מי שאומר דפירורין שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין, אזיל ליה תוריתא (פירוש כאילו אמר תואריתא כלומר תואר הלחם) דנהמא ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש.

וכתב המ"ב (ס"ק סא') היינו כשאין בהם כזית דאלו יש בהם כזית א"צ תואר לחם כמש"כ בסעיף הקודם:

עוד כתב (ס"ק סב') שאם נתן מעט לחם דק דק לתוך שכר חם כדי שיתן בו טעם ולא בשביל אכילה אינו מברך רק שהכל על השכר דהוא העיקר והלחם אין בו ממשות ודבר חשוב.

סעי' יב' - השרה פירורים ביין מברך עליהם בורא מיני מזונות.

כתב הב"י וכתב עוד המרדכי (שם) וכן השורה פתו ביין אין מברך המוציא שיצא מתורת לחם הואיל וסימוק ודומה לפת הבאה בכיסנין ומברך עליו בורא מיני מזונות דמיזן זיין. ונראה דהיינו דוקא בפירורין אי נמי בפרוסה שאין בה כזית אבל בפרוסה שיש בה כזית לא:

וכ"פ בשו"ע יש מי שאומר שפת השרוי ביין (אדום) אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ונראה שאין דבריו אמורים אלא בפירורין או בפרוסות, שאין בכל אחת כזית.

וכתב המ"ב (ס"ק סד') שדוקא ביין אדום אבל יין לבן צריך שישתנה צורת היין כמו במים כנ"ל.

ובביאור הלכה (ד"ה שפת שרוי) כתב שאם מזלפים מי זאפרין (כרכום) על פרוסות פחות מכזית מברכים המוציא כיון שלא נשרו כלל. עוד כתב (בד"ה ביין אדום) שהסברא שנצבע הפת ישנה את הברכה היא סברא קלושה ושהשל"ה גרס במרדכי הואיל ונימוק במקום סימוק ולפי"ז אין נפק"מ בין יין אדום ולבן וסיים שקשה להקל למעשה וצ"ע לדינא. (אולם לדעת מרן ברור שיש חילוק בין מים ליין אדום).

וכתב במ"ב (ס"ק סה') לענין ברכת היין אם כונתו לאכול הפת והיין בא למתק הפת מברך רק על הפת ופוטר את היין. ואם כונתו לשתות גם מהיין שרוצה גם לאכול וגם לשתות אף שהמג"א כתב שיברך על שניהם בסימן ריב' ס"ק ג' סובר המג"א בעצמו שהפת עיקר, ולכן נכון לכתחילה שיברך על קצת יין בורא פרי הגפן ואח"כ יברך על הפת השרוי. ואם כונתו רק ליין והפת באה למתק יברך רק על היין. וכן לענין שתית קפה שטובל בו בסקויט כונתו בשביל שניהם ולכן נכון שיברך שהכל על הקפה וישתה מעט ואח"כ יברך מזונות. ויותר טוב שיברך על הבסקויט בלא שריה מזונות ואח"כ יברך על סוכר שהכל ויפטור את הקפה.

סעי' יג' - עיסה מבושלת או מטוגנת ברכתה מזונות וירא שמים יאכלנה בתוך הסעודה.

בפסחים לז'. נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אם אפה לחם בקדרה (בלילה רכה) אם חייב בחלה לר' יוחנן חייב שמעשה אלפס חייב בחלה ולריש לקיש פטור. ואם חימם את הקדירה ואח"כ הדביק בתוכה גם ר"ל מודה שלחם הוא וחייב בחלה. וכתב הרא"ש שר"ח פסק כר"ל אבל לדעת הרא"ש הלכה כרבי יוחנן, וכן דעת השאלתות והתוס' והרמב"ם וכן נראה דעת הרי"ף. והכי נקטינן שחייב בחלה בכל אופן. וכתבו התוס' בשם הירושלמי שמודה ר' יוחנן לריש לקיש אם היו משקים בקדירה שפטור מחלה ולא מברכים עליו המוציא. וכ"כ הרא"ש והר"ן ורבינו יונה, וכתב בהגהות מימוניות בשם סמ"ק וסמ"ג שמעט שמן ששמים במחבת שלא תישרף העיסה לא נחשב משקה וחייבת חלה ובברכת המוציא.

וכ"פ הרמ"א בסעי' יד' וכן דבר שבלילתו רכה שאפאו בתנור בלא משקה, דינו כפת ומברך עליו המוציא ושלש ברכות; וכן אם אפאו באלפס בלא משקה (תוס' והרא"ש והר"ן פרק כל שעה ורמב"ם פ"ו מהל' חלה ושאלתות וטור), ומעט משקה שמושחין בו האלפס שלא ישרוף העיסה לא מיקרי משקה (הגהות מיימוני פ"ג מהל' ברכות); אבל דבר שבלילתו רכה וטגנו במשקה, לכולי עלמא לאו לחם הוא (תוספות והרא"ש והר"ן ור"י פרק כיצד מברכין).

ולדעת ר"ת כל זה דווקא בבלילה רכה שאם בשלה מברך מזונות אבל אם מבשל או מטגן עיסה עבה לכו"ע חייבת בחלה וברכתה המוציא כדאמרינן בגמ' לז': גבי מנחות נטלו לאוכלו מברך המוציא. (אבל אם בישל אטריות שאין עליהם צורת פת מברך מזונות ומעין שלוש. כ"כ התוס' והרא"ש והר"ן והמרדכי בשם ר"ת והגהות מימוניות בשם סמ"ג וסמ"ק. וכ"כ רבינו יונה.) אולם לדעת רבינו שמשון גם בעיסה עבה שבישלה או טיגנה לא מברך המוציא ופטורה מחלה כיון שדעתו לבשלה ומה שאמרה הגמ' שמברך על המנחות המוציא מדובר במנחות האפויות או מטוגנות במעט שמן ואין בו כדי לבטלו [לבשלו]. וכן כתב הר"ן בשם הרמב"ן שפירש את המשנה בחלה, תחילתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה, שמתחילה בשעת גילגול היה דעתו לאפותה ונמלך לבשלה לא פקע חיובה בחלה אבל אם מתחילה עשאה לדעת סופגנין אפילו שבלילתה עבה ויש גילגול לא חייבת בחלה. וכן נראה מדברי הרמב"ם. (ואם אופה מקצתה חייבת אפילו עושה על דעת לבשל שחוששים שמא תקח לאפות שיעור חלה. ר"ש בשם הירושלמי וכ"כ הרא"ש). ורבינו ירוחם כתב שרבינו שמשון והרמב"ן סוברים שיש לחלק בין חלה לברכת המוציא שבחלה אזלינן בתר שעת גלגול אבל ברכת המוציא אזלינן בתר שעת אפיה או בישול שאם אפאה ברכתה

המוציא ואפילו בלילתה רכה, ואם בשלה ברכתה מזונות אפילו בלילתה עבה. וכן דעת רבנו יונה. וכתב הטור ביו"ד (סימן שכט') שמסקנת הרא"ש כרבנו שמשון ושכן דעת הרמב"ם, ותמה הב"י למה פסק הטור כאן כר"ת. וכתב הרא"ש שרבנו מאיר היה נוהג כשלשין עיסה בביתו כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן היה מצוה לאפות ממנה מעט ועל ידי זה נתחייבה העיסה כולה בחלה וגם לא היה אוכל בלא המוציא אחר שנתבשלה או נטגנה וגם לא היה מברך עליו המוציא אלא מברך על לחם אחר ואח"כ אוכלה. ע"כ. וכתב הב"י שכן ראוי לנהוג. וכ"כ בהגהות בשם סמ"ק שירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכלם אלא בתוך הסעודה.

וכ''פ מרן אפילו דבר שבלילתו (פירוש לישת הקמח במים) עבה, אם בשלה או טגנה אין מברך עליה המוציא, אפילו שיש עליה תוריתא דנהמא ואפילו נתחייבה בחלה, דברכת המוציא אינו הולך אלא אחר שעת אפייה; ויש חולקין ואומרים דכל שתחילת העיסה עבה, אפילו ריככה אח"כ במים ועשאה סופגין (פירוש עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג) ובשלה במים או טגנה בשמן, מברך עליהם המוציא (ונהגו להקל), וירא שמים יצא ידי שניהם, ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם אחר תחלה. הגה: וכל זה לא מיירי אלא בדאית בי' לאחר אפיה תואר לחם (לשון הטור והפוסקים), אבל אי לית ביה תואר לחם כגון לאקשי"ן שקורין ורומזלי"ך, לכ"ע אין מברכין עליהם המוציא ולא ג' ברכות, דלא מיקרי לחם; אבל פשטיד"א וקרעפלי"ך מקרי תואר לחם (מרדכי פרק כל שעה) ואין לאכלם אלא אם כן בירך על שאר הפת תחלה. וכל זה לא מיירי אלא בעיסה שאין בה שמן ודבש וכיוצא בו, אלא שמטוגן בהן, אבל אם נילוש בהן כבר נתבאר דינו אצל פת הבאה בכיסנין.

וכתב המ"ב (ס"ק סט') שלא מברכים המוציא אפילו יש בפרוסות כזית ולא דומה ללחם מבושל שכאן מעולם לא היה עליו שם פת.

עוד כתב (ס"ק ע') שאפילו אכל הרבה וקבע עליהם סעודתו, נחשב כתבשיל וברכתו מזונות ומעין ג'.

עוד כתב (ס"ק עא') אפילו חייבת בחלה לדברי הכל כגון שהיה בדעתו בשעת לישה לאפות ולא נפקע חיוב זה בבישול כיון שבשלה או טגנה מברך מזונות.

(ובס"ק עה') כתב בשם המג"א והגר"א שאם אכל כדי שביעה הוי ספיקא דאוריתא ויברך המוציא וברהמ"ז. וכתב בשעה"צ אות עא' בשם הדגול מרבבה דלא הוי ספיקא דאוריתא שהרי אם ברך על המחיה מדאורייתא יצא ידי חובה, ודחה דבריו המ"ב וסובר שאם מברך מספק הוי ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא ולכן צריך לברך ברהמ"ז כתיקנה. (אמנם לדידן ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן לחומרא ולא מהתורה ובק"ש שחוזר וקורא עם הברכות זה כמו שכתב הרשב"א שכך הייתה התקנה שכל שקורא כדי לצאת צריך לברך. וכך משמע מהב"י דס"ל כהדגול מרבבה כמו שכתב בסעי' ז' ד"ה ולענין הלכה דספיקא במילי דרבנן הוא). וכתב המ"ב דכל דין המג"א שאם שבע מברך המוציא הוא דוקא אם הייתה כוונתו בשעה שלש העיסה לאפותה ואח"כ נמלך לבשלה שבזה יש דעות שמכיון שנתחייבה בחלה ברכתה המוציא ולא הולכים אחר שעת בישול ויש אומרים שאף הר"ש עצמו סובר כן ורק חולק על ר"ת אם הייתה כוונתו מעיקרא לבישול שאז פטור מחלה וברכתו מזונות, ולכן בכה"ג שנמלך הוי ספיקא דאורייתא, באופן ששבע וצריך לברך ברכת המזון. אבל אם כוונתו מעיקרא היתה לבשל כיון שדעת רוב הפוסקים שברכתה מזונות לא הוי ספיקא דאורייתא. כך ביאר דבריו בביאור הלכה (ד"ה ונהגו להקל).

עוד כתב (בס"ק עח') שאם בישל או טיגן פרוסות פחות מכזית מברך מזונות לכו"ע שהרי נתבטל מהם שם לחם וכמו בלחם מבושל.

עוד כתב (ס"ק פ') מה שכתב הרמ"א שבפשטידא שנתבשלה צריך לברך על פת תחילה מיירי שממולאת בבשר אבל אם ממולאת בפירות ברכתה מזונות כדין פת הבאה בכיסנין אפילו נאפת בתנור.

עוד כתב (ס"ק פב') שמה שר"ת מחשיב עיסה מבושלת פת גמור זה דווקא בלא נילושה בדבש וכיוצא, וכיון שהייתה עיסה גמורה לא יהפוך אותה טיגון לפת הבאה בכיסנין אבל אם בשעת העיסה נילושה בדבש לא הייתה עיסה גמורה מעולם ולכן ברכתה מזונות. ואם בישל או טיגן עיסה זו המעורבת בדבש, האם יכול לקבוע עליהם סעודה ולברך ברכת המזון, לדעת ר"ת שהבישול לא מפקיע תורת פת נשאר עליה שם פת הבאה בכסנין ויכול לקבוע עליהם סעודה ולברך ברכת המזון, ולשאר פוסקים שהבישול מפקיע שם פת לגמרי ממילא דינה כתבשיל שא"א לקבוע עליו סעודה. בביאור הלכה (ד"ה וירא שמים) מביא מה שהקשה במג"א איך ברכת המוציא תפטור פת זו המבושלת שהרי ברכתה מזונות וגבי לחמניות פסק מרן שצריך לברך עליהם בתוך הסעודה אם לא אוכלם בתורת סעודה. ותירץ הלבוש שכאן העיסה היא עיסה גמורה אף שנתבשלה ברכת המוציא פוטרתה משא"כ בפת הבאה בכיסנין ולחמניות שהעיסה היא לא עיסה של פת. והאליה רבה תירץ ששם מיירי שאוכל לקינוח וכאן כשאוכל כדי לשבוע. והמג"א תירץ שגם כאן אוכל לקינוח רק שמדובר בפת שממולאת בשר וכיון שבא למזון ברכת המוציא פוטרתו. וכתב הביאור הלכה שאם לא ממולא בבשר יכוין לאוכלו למזון ולא לקינוח (ונראה שהכונה שבמקום לשבוע משאר מזון ישבע מפת זו). ובשם הלכה ברורה כתב שכיון שמכוין בשעת ברכת המוציא לפטור פת זו פוטרה והתם מיירי בלא כיון לפטור.

סעי' יד' - עיסה שנתבשלה ושוב נאפתה (חלוט) מברך עליה המוציא.

כתב הב"י גרסינן בפרק החולץ (יבמות מ.) גבי חלוט אע"ג דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם קרינן ביה ואדם יוצא ידי חובתו בפסח ונראה דהוא הדין שמברכין עליו המוציא ושלש ברכות מאחר שלא נאמר עליו בשום מקום שלא יברכו עליו המוציא ושלש ברכות:

וכ"פ בשו"ע חלוט (פירוש כמין פת חולטין אותו ברותחין) שאח"כ אפאו בתנור, פת גמור הוא ומברך עליו המוציא.

וכתב המ"ב (ס"ק פג') שהוא הדין אם אפאו אח"כ באילפס בלא משקה.

עוד כתב (ס"ק פה') שאפילו בלילה רכה שחלטה ברותחין ושוב אפאה בתנור מברך המוציא. עוד כתב שנחלקו המ"א והט"ז באופן שטיגנו בשמן ואח"כ אפאו דלדעת הט"ז טיגון בשמן מחשיב את העיסה לפת הבאה בכסנין כמו שנילושה בשמן. ולכן אם אפאו אח"כ נחשב אופה פת הבאה בכסנין שברכתו מזונות אם לא קובע עליו סעודה. והסכימו עימו שאר אחרונים ודלא כהמ"א שסובר שטיגון בשמן כמו חליטה במים שאם אפאו מברך המוציא. וכ"כ הביה"ל (ד"ה וכל זה) שאם טיגן העיסה הרגילה ושוב אפאה גם לדעת שאר פוסקים יכול לקבוע עליה סעודה ולברך ברכת המזון, כיון שהטיגון עושה כאילו שנילושה בשמן ואח"כ שנאפת נחשב כפת הבאה בכסנין שנילושה בשמן שיכול לקבוע עליה סעודה ולברך ברכת המזון. ואם לא קבע ברכתו מזונות, ולר"ת ברכתו המוציא שהרי הבישול לא מפקיעה משם פת.

סעי' טו' - פת הנאפת בגומא שבכירה (טרוקנין) מברך מזונות, ואם קבע יברך המוציא וברהמ''ז.

בגמ' לז: טרוקנין חייבת בחלה, מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא. ופירש"י כובא דארעא עושה מקום חלל בכירה ונותן לתוכו מים וקמח כמו שעושים באלפס. וכתב הרא"ש בשם הירושלמי שכך הגירסא חייבת בחלה ולא פטורה טרוקנין חייבים בחלה ואומרים עליו המוציא. והרמב"ם פירש עיסה הנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות עושים. הואיל ואין עליה צורת פת מברך מזונות ואם קבע מברך המוציא. והוא מגמ' לח: אמר ליה אביי לרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכינן עלה, אמר ליה מי סברת נהמא הוא גובלא בעלמא הוא ומברכים עליו בורא מיני מזונות. מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה וברך המוציא ושלש ברכות. והטור כתב שמברכים המוציא וברכת המזון. ופירש דבריו הב"י בדוחק שכונתו כשקבע עליו סעודה.

וכ''פ מרן טרוקנין דהיינו שעושין גומא בכירה ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה ונאפה שם, מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש; ואם קבע סעודתו עליו, מברך המוציא ובהמ"ז;

וכתב המ"ב (ס"ק פח') בשם המ"א מאי שנא ממה שכתב הרמ"א בסעי' יד' שבלילה רכה שאפאה מברך המוציא, ותירץ ששם מדובר בעיסה רכה שהיא מעט עבה וכאן מיירי ברכה מאוד. ולפי"ז כשאופה בלילה רכה מאוד ברכתה מזונות ורק אם מעט עבה ברכתה המוציא. אבל בביה"ל (ד"ה קמח ומים) כתב שאפשר שלעולם בלילה רכה שאפאה מברך המוציא וכאן מברך מזונות כמ"ש הרמב"ם שאין עליה צורת פת שאפאה בקרקע. או כהטעם שכתב הלבוש שאין כאן דרך אפיה ולישה בכובא דארעא. וסיים וצריך עיון לדינא. (וכיון שמידי ספק לא יצאנו הדרינן לכללא [כמו שכתב הב"י גבי פת הבאה בכסנין] כיון דספיקא דרבנן היא אזלינן לקולא ויברך מזונות ועל המחיה בבלילה רכה מאוד).

בהמשך - קמח ומים ששופכים על הכירה (טריתא) מברך מזונות ומעין ג' אפילו קבע עליו סעודה.

בגמ' לז: ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה, מאי טריתא איכא דאמרי גביל מרתח ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח. ופירש"י גביל מרתח נותנים קמח ומים בכלי ובוחשים בכף ושופכים על הכירה כשהיא ניסקת. וכתב הב"י ומשמע דטריתא אפילו קבע עלה אינו מברך אלא בורא מיני מזונות שאם לא כן מאי איכא בין טרוקינן לטריתא. וכ"כ רבינו ירוחם שברכתה מזונות ומעין שלוש.

וכ''פ מרן אבל טריתא, דהיינו שלוקחין קמח ומים ומערבים אותה ושופכים על הכירה והוא מתפשט ונאפה, אין עליו תורת לחם כלל ואין מברכים עליו אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, ואפי' קבע סעודתו עליו.

ובמ"ב (ס"ק צ') כתב שלדעת המ"א אם קבע גם בטריתא מברך המוציא. ולדעת המגן גיבורים הלכה כדעת מרן שלא שייך בזה קביעות ולעולם מברך מזונות ועל המחיה. (וההסבר לזה כיון שלא נילושה כדרך לישת פת וגם לא נאפתה כדרך אפיית פת ואין עליה צורת פת גרעה מאוד ולא תוכל לעלות לחשיבות פת אפילו ע"י קביעת סעודה וכמו בגריעותא דבצק שנתבשל).

סעי' טז' - לחם הצלוי בשיפוד, או בשמש (טריתא) ברכתו מזונות.

בגמ' שם גבי טריתא איכא דאמרי נהמא דהנדקא. ופירש"י בצק שאופים בשיפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים. ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח. ופירש"י אין אופים אותו בתנור אלא בחמה.

וכ''פ מרן נהמא דהנדקא, והוא לחם שאופין בשפוד ומושחין אותו בשמן או במי ביצים, וכן לחם העשוי לכותח שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה, מברך עליו בורא מיני מזונות.

וכתב המ"ב (ס"ק צב') שאפילו בקבע עליהם מברך מזונות שהרי הוא פירוש לטריתא.

כתב הטור ואם עשאה כעכין פירוש ערוכה ונאה כעין גלוסקא חייבת בחלה ומברך המוציא. וכתב הב"י שהוא מהגמ' ששואלת מברייתא אחת שאומרת שלחם העשוי לכותח חייב בחלה וברייתא שניה פוטרת ומתרצת הגמ' עשאה כעכין חייבים כלמודים פטורים. ופירש"י כלמודים כנסרים בעלמא שלא הקפיד על עריכתם. וכתב רבינו ירוחם שבעשאה כעכין מברך המוציא ושלוש ברכות. ורבינו שמשון כתב שגם בעשאה כעכין שחייבת זה דוקא אם לקח ממנה מעט כדי לאפות אבל בלאו הכי פטורה. ומשמע שגם לענין המוציא לא מברך עליה המוציא. והרשב"א כתב שיש חולקים על רבינו שמשון. (ומרן בשו"ע לא כתב חילוק זה שאם עשאה כעכין מברך המוציא. ואולי משום דהוי ספיקא שהרי לדעת רבינו שמשון ברכתה מזונות ומעין ג' , וכיון דהוי ספיקא במידי דרבנן אזלינן לקולא ומברך מזונות ועל המחיה. כדוגמת מה שכתב הב"י גבי פת הבאה בכסנין). ובמ"ב (ס"ק צב') כתב שגם אם קבע עליה מברך על המחיה, ואם אוכל כדי שביעה מזו שעשאה כעכין יש להיזהר שלא לאכול כי אם בתוך הסעודה. (וזה לשיטתו בסעי' יג' שכל ששבע הוי ספיקא דאוריתא. ועיין שם שהדגול מרבבה פליג ע"ז דנוסח הברכה הוא רק מדרבנן וכתבנו שם שכן דעת הב"י).

סעי' יז' - בצק הממולא בבשר (פשטידא) ברכתה המוציא וברכת המזון.

כתב הב"י כתב האגור (סי' רטז) המוליתות שקורין פשטידא או טורט"א הנאפות בתנור בבשר או בדגים או בגבינה אף על גב דבשר ודגים וגבינה עיקר מברכים עליהם המוציא דמין דגן חשיבי ליה אינשי. והם דברי שבלי הלקט (סי' קנט) בשם ה"ר ישעיה וטעמא משום דבתר חמשת המינין אזלינן:

וכ''פ מרן פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא וברהמ"ז. הגה: ודוקא שאפאו בתנור בלא משקה, אבל אם אפאו במחבת במשקה, אין לברך עליו ואין לאכול רק תוך הסעודה, כמו שנתבאר (דעת עצמו).

וכתב המ"ב (ס"ק צד') שלא דומה לפהב"כ דהתם אין עשויים אלא לקינוח סעודה ולמתיקה, מה שאין כן פשטיד"א שממלא בבשר דרך לאוכלם לרעבון וכדי לשבוע והוי כמו שאר פת ובשר שאוכל ביחד. ואם עירב את הבשר בעיסה ועשה מהם רקיקים קטנים וניכר שעשוים לקינוח ברכתם מזונות ואם קבע סעודה עליהם מברך ברהמ"ז. וכתב בביה"ל (ד"ה פשטיד"א) שהט"ז סובר שגם בממולא בבשר נחשב פהב"כ והסכימו איתו הרבה אחרונים והביאו ראיה מספר התניא שסובר כן, ודחה דבריהם המ"ב וכתב שהתניא מיירי ברקיקים קטנים שמעורב בהם בשר, ושכן מוכח בחמד משה ובדרך החיים. עוד כתב במ"ב (שם) שהמ"א מסתפק גבי פת שנילושה בביצים כיון שביצים הם באים למזון וסעודה וכמו פת הממולאת בבשר א"כ ברכתה תהא המוציא, והביא ראיה לכך מדברי התוס', וסיים מיהו בשבלי הלקט כתב שברכתה מזונות כמו בנילוש בדבש. והרבה אחרונים דחו ראייתו מהתוס', וכן המנהג לברך מזונות. וכתב במגן גיבורים שירא שמים לא יאכל מהם באופן שמעורב בו מים. וכתב המ"ב שאם הוא דק ויבש אין להחמיר אפילו נתערב בו מים. (ולדידן נראה דאזלינן בתר טעם העיסה שאם יש בה טעם כל כך שאין רגילות לאכול פת זו בסעודה ברכתה מזונות).

עוד כתב (ס"ק צה') שאם בישל או טיגן את הפשטיד"א אפילו קבע סעודתו עליו לא מברך ברכת המזון כיון שניתבשל יצא מתורת לחם לגמרי, ורק לדעת ר"ת הנ"ל בסעי' יג' הבישול והטיגון לא מפקיע שם פת בבלילה עבה ויש עליה צורת פת. ולכן ירא שמים יאכלנו בתוך הסעודה.

סימן קסט

סעי' א' - לתת לשמש מדבר שיש בו ריח או חמיצות מיד, ושאר מינים אפשר לתת אחר הסעודה ומדת חסידות לתת מיד

בגמ' כתובות סא. כל דאית ליה ריחא או קיוהא (חמיצות) צריך לתת לשמש מעט מכל מין מיד בתחילת הסעודה. ולאחר הסעודה יתן לו משאר מינים שאין בהם ריחא או קיוהא. וחסיד שהיה נותן קודם הסעודה מכל מין אפילו שאין בו קיוהא נגלה אליו אליהו הנביא. נמצא שמכל דבר שיש בו קיוהא או ריח צריך לתת קודם סעודה ודבר שאין בו אפשר לאחר מלתת עד אחר גמר סעודה אלא שמידת חסידות לתת מכל מין שמגיש קודם סעודה.

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה