מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות בית הכנסת
סימן קנ
סעי' א' - כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת ובית המדרש, ולקנות ספרים.
בתוספתא בבא מציעא פי"א הלי"ב כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת, לקנות להן ספר תורה ונביאים. וכ"כ הרי"ף, והרא"ש בפ"ק דבבא בתרא, והטור.
וכ''פ מרן כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת ולקנות להם תורה נביאים וכתובים. (וע"ל סי' נ"ה אם כופין זה את זה לשכור להם מנין).
וכתב המ"ב (ס"ק א') בשם הרמב"ם שאפילו היו רק עשרה ואפילו מיעוט יכולים לכוף את המרובים.
עוד כתב (ס"ק ב') שאם אין בכוחם לבנות חייבים לשכור מקום לתפילה. וכשבונים גובים לפי ממון, שמהעשיר לוקחים יותר מהעני, אבל בשכירות מקום להתפלל גובים חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות המתפללים בביהכ"נ. עוד כתב אם ביהכ"נ מכילה את כל הציבור אסורים להתחלק, וכתב הרדב"ז שאם הם תמיד במחלוקת דחה הרע במיעוטו ויותר טוב שיתפללו כל כת בפני עצמה.
עוד כתב (ס"ק ג') בשם המ"א שהיום שניתן להכתב התלמוד והפירושים מחויבים לקנותם כדי שילמדו בהם קטנים וגדולים, וזה באופן שלא מצויים הספרים אצל אנשי העיר שאפשר להשאילם. כתב בביה"ל (ד"ה לבנות) עיין בברכי יוסף שכתב דיש מי שכתב דאין לבנות ביהכ"נ ע"י עו"ג ובפרט לעשות כמין כיפה לפני ההיכל לנוי בודאי ראוי ליזהר שיהיה ע"י ישראל ומ"מ לתקן הגג של ביהכ"נ ע"י עו"ג אין לחוש. עוד כתב בביה"ל (ד"ה ולקנות להם) שאם אין לציבור מקום ללמוד כופין זה את זה לבנות בית המדרש שבית המדרש חיובו יותר גדול מבהכנ"ס.
סעי' ב' - בית הכנסת בונים במקום הכי גבוה, וגבוה מכל בתי העיר.
בתוספתא מגילה פ"ג הי"ד אין בונים אותו אלא בגובהה של עיר שנאמר בראש הומיות תקרא. ובגמ' שבת יא. צריך להגביה אותה עד שתהיה גגה גבוה מכל בתי העיר שנאמר לרומם את בית אלוקינו. ואמרו בגמ' שם שדוקא בתים אסור להגביה אבל קשקושי ואברורי מותר. ופירש הרא"ש מגדלים וברניות שלא משתמשים על גגותיהם. וכתב הרא"ש שאם גג הבית משופע ועולה מעל בית הכנסת, כיון שאין ראוי להשתמש עליו מותר כדין המגדלים, אבל אם גבוה הרבה מעל בית הכנסת ואפשר להשתמש בקירות הגג הפנימיים שיעשה שם עליה אסור. וכ"כ הגהות מימוניות שר"ת פירש על הא דאמרינן בגמ' כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת סופה חריבה, שזה דוקא בגגות שלהם שהיו ישרים ומשתמשים עליהם אבל גג משופע שלא משתמשים עליו דומה לקשקושי ואברורי ומותר, ואעפ"כ ציוה לאחד מקרוביו שהיה גגו גבוה מבית הכנסת להגביה את בית הכנסת ועשו בנין אחד בקרן אחד גבוה מעל הבית.
וכ''פ מרן אין בונים בהכ"נ אלא בגבהה של עיר, ומגביהין אותו עד שיהיה גבוה מכל בתי העיר שמשתמשים בהם, לאפוקי בירניות (פירוש בנינים העשוים לנוי תרגום שכיות החמדה בירניות שפירן) ומגדלים שאין משתמשים בהם; וגג שהוא משופע ואינו ראוי לתשמיש, משערין עד המקום שהוא ראוי לתשמיש, דהיינו שאם יש עליה תחת הגג לא תהא גבוה יותר מבהכ"נ. הגה: ובשעת הדחק, או שיש מצות מלכות שאינן רשאים לבנות בהכ"נ כדינו, מותר להתפלל בבית אע"פ שדרין בעליה על גביו, ובלבד שינהגו בעליה שעליו בנקיות, כמו שיתבאר ס"ס קנ"א. (ב"י סימן קנ"ד בשם מהר"י בן חביב).
וכתב המ"ב (ס"ק ה') שיש מקומות שלא נזהרים בזה מהטעם שבתי הגויים גבוהים מעל בית הכנסת ואם כן אין היכר לבית הכנסת שהוא גבוה מכולם, ומכל מקום ראוי לכתחילה ליזהר בזה בכל מה דאפשר. (והיום בארצנו הקדושה אין טעם זה להתיר שכל הבתים של יהודים הם, ובפרט בשכונות החרדיות. ובילקו"י עמוד ריט' כתב שהמקילים יש להם אילן גדול לסמוך עליו, והוא המאירי שכתב שכל שלא בונים דרך שררה אלא להרבות בדיורין ועליות מותר. אולם דעת הרא"ש ור"ת שהבאנו לעיל שאוסרים גם בעליה שמשתמשים בה שהיא מעל בית הכנסת משמע דלית להוא היתר זה. אלא שיש לחלק בין גג של בית אחד שיש בו עליה שבו יש קפידא שלא יעבור את בית הכנסת, אבל בבנין רב קומות נחשב כאילו יש כמה בתים זה על גב זה ובכל בית בפני עצמו אין גגו עובר את בית הכנסת. עכ"פ הקבלן הבונה את הבנין שכל הבנין שלו עדיין לא ניצול מהאיסור. ועיין עוד בזה בהלכה ברורה אות י'. ובשו"ת שבסוף הספר סימן ח'. שסיים במקום שאפשר להחמיר ראוי לעשות כן, ובמקום שחושש שלא ישמעו לו מוטב שיהיו שוגגים). וכתב בביה"ל (ד"ה ברניות ומגדלים) שהר"ן פירש בירניות ומגדלים שעשויים לחוזק, וא"כ לפי"ז אין היתר בגג משופע שלא ראוי להשתמש בו למעלה שכל ההיתר של ברניות הוא לא ענין שלא משתמשים בו אלא משום שמירת העיר התירו. עוד כתב בביה"ל (ד"ה לא תהא) שגג משופע הגבוה מבית הכנסת ויש בו עליה שאסור, הוא גם באופן שריצפת העליה נמוכה מבית הכנסת, כיון שמשתמש בגג המשופע שנחשב לכותלי העליה והם גבוהים מבית הכנסת, אסור.
סעי' ג' - מי שהגביה ביתו יותר מבית הכנסת ישפילנו או יגביה בית הכנסת.
בגמ' שבת יא. אמר רב אשי אנא עבדי למתא מחסיא דלא חרבה. ופירש הרא"ש שכפאן להשפיל הבתים. ורש"י פירש שמנעם מלהגביה בתיהם קודם שבנו. ור"ח ור"ת פירשו שציוה להגביה בית הכנסת. וכתב הב"י שכן הלכה. (וצ"ע למה לא פסק כן בשו"ע).
וכ''פ מרן מי שהגביה ביתו יותר מבהכ"נ, י"א שכופין אותו להשפילו. (ואם עשה בנין גבוה יותר בקרן אחד מבהכ"נ, סגי בכך) (הגהות מיימון פרק י"א מהלכות תפלה, שכן היה מעשה).
וכתב המ"ב (ס"ק ח') שמגביה קרן מבית הכנסת צריך להגביה כל אותה זוית בגג או עליה ולא מספיק לתחוב ברזל גבוה בקרן אחת.
סעי' ד' - הבונה כנגד חלון בית הכנסת מרחיק יותר מד' אמות.
כתב הב"י בשם האגודה בבא בתרא (סי' יב') הבונה נגד חלון בית הכנסת צריך להרחיק מחלון בית הכנסת יותר ממה שמרחיק ארבע אמות מחלון חבירו כיון שבית הכנסת צריך אור גדול.
וכ''פ מרן הבונה כנגד חלון בית הכנסת, אין מספיק לו בהרחקת ד"א, לפי שהוא צריך אור גדול.
וכתב המ"ב (ס"ק ט') השיעור שצריך להרחיק מהחלונות שישנם כבר, יותר מד' ולא יותר משמונה כפי ראות עיני חכמי העיר מה צורך בית הכנסת. ולענין עזרת נשים מספיק להרחיק ד' אמות. עוד כתב שיחיד הרוצה לפתוח חלון מחצרו לחצר בית הכנסת מותר באופן שלא משתמשים אנשי בית הכנסת שם שימוש צנוע וגם הוא מקום שלא יכולים אנשי הבית כנסת לבנות שם שאם המקום ראוי לבניה ליד החלונות יכולים לטעון שאולי ירצו לבנות שם בעתיד והפותח יבקש מהם להרחיק ד' אמות ויצטרכו לעמוד נגדו בדין לכן יכולים למנוע אותו מעיקרא מלפתוח. (ולכאורה אם ייתן בידם הרשאה בלתי חוזרת לבנות בסמוך ממש לחלונו ואין הוא מתנגד לזה כלל שפיר דמי). אבל יכול בעל החצר למנוע מקהל בית הכנסת לפתוח חלון מבית הכנסת לחצירו. עוד כתב בשם ספר חסידים שלא לשפוך מי רגליים במקום הילוך האנשים לבית הכנסת שלא יטנפו ובלאו הכי הוי כמו בור ברשות הרבים שלא יחליקו בהם. עוד כתב בשם ספר שארית יוסף שבית הכיסא שמגיע ממנו ריח רע לבית הכנסת צריך לסלקו, ואם הוא קדם לבית הכנסת צריכים לתת לו דמיו.
סעי' ה' - פתח בית הכנסת יהיה ממול ארון הקודש.
בתוספתא מגילה פרק ג' הי"ד אין פותחין פתחי בית כנסיות אלא למזרח שכן מצינו בהיכל שהיה פתוח למזרח שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה. וכ"פ הרי"ף והרא"ש וכתבו התוס' הטעם שהפתח יהיה מול ההיכל שכשהם נכנסים יהיו משתחוים מול ההיכל ולכן תמיד יהיה הפתח מול ההיכל ואנו שמתפללים למזרח הפתח יהיה במערב. וכן לצפון וכן לדרום. וכ"כ המרדכי והרא"ש והגהומ"י והטור.
ולענין סדר הישיבה בבית הכנסת כתב הטור: ובונין בה היכל להניח בו ס"ת ובונין אותו לרוח שמתפללין כנגדה באותה העיר כדי שיהיו פניהם מול ההיכל כשיעמדו לתפלה ומעמידים בימה באמצע ב"ה לעמוד עליה הקורא בתורה כדי שישמעו כולם וכיצד יושבים, בה הזקנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי ההיכל וכל העם יושבין לפניהם שורות שורות ראשונות פניהם כלפי פני הזקנים ושל אחריה פניהם כלפי אחורי השורה שלפניה וכן כולם עד שיהו כל העם פניהם כלפי ההיכל וכלפי הזקנים וכלפי התיבה ובעת שש"צ עומד בתפלה יורד לארץ לפני התיבה ופניו כלפי הקודש כשאר העם: ומה שכתב הטור שמעמידים הבימה באמצע בית הכנסת ובסוף כתב כל העם פניהם כלפי ההיכל וכלפי הזקנים וכלפי התיבה, אם הבימה היא תיבה יוצא שבין התיבה והלאה כלפי ההיכל לא היו יושבים כדי שיהיו כולם פניהם כלפי התיבה, וזה לא יתכן שהרי כתב שמעמידים הבימה באמצע כדי שישמעו כולם משמע שהיא באמצע הקהל. ותירץ המהר"י בן חביב לפי פירוש הר"ן את התוספתא במגילה פרק ג' הי"ד כיצד היו זקנים יושבים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש. כשמניחים את התיבה פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש. [כשהכהנים נושאים כפיהם פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי קודש]. חזן הכנסת [פניו כלפי קודש]. וכל העם פניהם כלפי קודש. שנאמר ותקהל העדה אל פתח אוהל מועד. וכתב הר"ן שהתיבה היא ארון הקודש שבו מונחים ספרי תורה וכשמוציאים התיבה ושמים אותה ברחוב הזקנים יושבים שאחוריהם כלפי הקודש היינו התיבה ופניהם כלפי העם וכן שיושבים בבית הכנסת אחוריהם כלפי ההיכל ופניהם כלפי העם. ומקום הקודש יש לו ארבע שמות א. מקום הקודש ב. היכל ג. ארון ד. תיבה. ויורד לפני התיבה שאמרו פירושו לפני ההיכל שהוא ארון הקודש. ולפי"ז יתישב לשון הטור שמה שאמר שהבימה היתה באמצע היינו הבימה שקוראים עליה בתורה. ומה שאמר שפני העם כלפי התיבה היינו ארון הקודש שהיה בהיכל והיא התיבה שמוציאים לרחובה של עיר. ומלשון הרמב"ם דייק המהר"י בן חביב שהעם יושבים לפני התיבה שהיא באמצע שאין רשאים לשבת בינה לבין ההיכל. והשליח ציבור עומד לפני התיבה. (ובהלכה ברורה אות טו' כתב שתפילת השליח ציבור למנהג הספרדים על הבימה שכן דעת כמה ראשונים והטעם כדי שישמעו כל הקהל קולו).
וכ''פ מרן אין פותחין פתח בהכ"נ אלא כנגד הצד שמתפללין בו באותה העיר, שאם מתפללין למערב יפתחוהו למזרח, כדי שישתחוו מן הפתח נגד הארון שהוא ברוח שמתפללין נגדו. הגה: ועושין בימה באמצע ב"ה, שיעמוד עליה הקורא בתורה וישמעו כולם. וכשמתפלל הש"צ, פניו כלפי הקדש. וסדר הישיבה כך היא: הזקנים יושבים פניהם כלפי העם, ושאר העם כולם יושבים שורות שורות, פניהם כלפי הקודש ופני הזקנים. (טור).
וכתב בביה"ל (ד"ה אין פותחין) שבשעת הדחק אין מעכב כלל לעשות הפתח מול ההיכל. עוד כתב (ד"ה באותה העיר) בשם המאירי שכל הקפידא לעשות הפתח מול ההיכל דוקא בפתח שרוב הציבור נכנסים בו אבל שאר הפתחים אפשר לעשות מהצדדים, ופתח הפרוזדור פשוט שאפשר לעשות מהצד.
כתב המ"ב (ס"ק י') בשם המ"א שאם היה הפתח מהצד וחרב בית הכנסת ובונים אותו מחדש ורוצים לעשות הפתח כדין ורוב המתפללים מוחים כיון שזה ישנה להם סדר הישיבה אין שומעים להם כיון שכך צריך להיות מצד הדין. כתב בביה"ל (ד"ה שהוא ברוח) על מה שכתב מרן שצריך הארון להיות ברוח שמתפללים כנגדו צריך עיון אם מאיזה סיבה עשו הארון בצד אחר האם יתפללו כנגד הארון או כנגד ירושלים . (ובהלכה ברורה אות יג' כתב שיתפללו תפילת שמו"ע לצד מזרח).
כתב במ"ב (ס"ק יב') בשם מ"א בשם הזוהר שלא לעשות יותר משש מדרגות לתיבה. וכתב בביה"ל (ד"ה באמצע בית הכנסת) שאין לפרוץ גדר לעשות התיבה סמוך לארון הקודש אלא דוקא באמצע בית הכנסת כיון שדרך הגויים הוא שלא עושים באמצע. (ובהלכה ברורה אות יד' במקומות שנהגו אצל הספרדים שלא לעשות באמצע בית הכנסת יש להם על מה שיסמכו שאין כוונתם להדמות לגויים כלל).
וכתב במ"ב (ס"ק יד') מה שכתב הרמ"א שהעם יושבים כלפי הזקנים שבמקום שקונים המקומות (כנראה הכוונה למקומות המכובדים במזרח) בטל דין זה לשבת כלפי הזקנים עכ"פ לא ישבו אחורי התיבה כדי שלא יהיה אחוריהם לתיבה והפמ"ג כתב שהבימה נחשבת רשות אחרת ואפשר לשבת אחוריה. (ובלאו הכי לא כדאי לשבת בין הבימה להיכל מטעם מה שדייק המהר"י בן חביב מלשון הרמב"ם שאין רשאים לשבת בינה לבין ההיכל).
סימן קנא
סעי' א' - אין נוהגים קלות ראש בבית הכנסת ובבית מדרש.
במגילה כח. ת"ר בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש. וכתב הטור כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה
וכ''פ מרן בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה.
וכתב המ"ב (ס"ק א') הטעם, שביהכ"נ הוא מקדש מעט ובמקדש כתוב את מקדשי תיראו.
עוד כתב (ס"ק ב') אפילו שיחת חולין לצורך פרנסה אסור בביהכ"נ, וכ"ש שיחה בטלה לגמרי, וכ"ש דיבורים אסורים. וכתב בביה"ל (ד"ה קלות ראש) בהיכנ"ס שנעשו בתוכו עבירות חמורות מותר להתפלל בו ולתת שם ספר תורה.
בהמשך - לא משתמשים שום שימוש בבית הכנסת ובבית המדרש. אין אוכלים ושותים ומתקשטים ומטיילים בהם ולא נכנסים מפני החמה והגשמים.
בבריתא שם אין אוכלים בהן ואין שותים בהן ואין נואתין בהן ואין מטיילין בהם ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה והגשמים מפני הגשמים. ואין נואתין פירש"י אין מתקשטין לתוכן, וכ"כ הטור.
וכ''פ מרן ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.
וכתב בביה"ל (ד"ה בחמה) שהוא הדין בצינה מפני הצינה.
וכתב המ"ב (ס"ק ג') שהוא הדין שלא עושים בהם שום מלאכה.
עוד כתב (ס"ק ד') שאסור להיכנס לביהכ"נ מפני החמה והגשמים אפילו יכנס ויקרא שם מעט, שהרי יכול להכנס במקום אחר. ולא דומה לנכנס לקרא לחבירו ששם שאי אפשר בעניין אחר. אבל אם התחיל ללמוד וירדו גשמים ואז הגשמים או החמה מפריעים את לימודו מותר להיכנס מפני שלא נכנס להינצל מהגשם אלא כדי ללמוד. (אולם בהלכה ברורה אות ט"ז כתב שרשאי להכנס לבית הכנסת מפני הגשמים כשקורא בו פרק אחד או הלכה אחת). ובביה"ל (ד"ה ואין אוכלין) נשאר בצ"ע אם אכילת עראי אסורה. (ועיין בהלכה ברורה בבירור הלכה אות ט' שכתב שבשו"ת הר צבי וערוך השולחן פסקו להחמיר שהרי אין שותים בהם וכ"ש אכילת עראי).
בהמשך - תלמידי חכמים מותרים להשתמש בהם מדוחק.
בגמ' מגילה כח: אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרין דאמר ריב"ל למה קורים לביהמ"ד בי רבנן כיון שהוא ביתא דרבנן. וכ"כ הטור ותלמידי חכמים מותרים לאכול ולשתות בהן. וכתב הב"י שהרמב"ם כתב שמותר לתלמידי חכמים לאכול ולשתות בהם מדוחק. ומשמע שלא מדוחק לא. והביא ב"י ראיה לדברי הרמב"ם ממה שמביאה הגמ' בהמשך, רבינא ורב אדא בר מתנה ורבא ירד עליהם גשם חזק ונכנסו לבית הכנסת ואמרו שלא נכנסו מחמת הגשם אלא מחמת הלימוד שצריך צלילות הדעת. ולכאורה למה לא נכנסו מפני הגשמים הרי בית הכנסת הוא כביתם ומותרים להשתמש בו, אלא מכאן ראיה שכל ההיתר לת"ח להשתמש בבית הכנסת הוא רק בדוחק שאין אפשרות אחרת, ולהנצל מגשמים הוא לא מספיק שעת הדחק שהרי אנשים הולכים בחוץ בשעת הגשמים. וכתב הב"י שכן דעת התוס' והרא"ש והטור. אולם לדעת הגהות אשרי בשם האו"ז גם שלא מדוחק מותר לת"ח להשתמש בביהכ"נ כביתם, ומה שהאמוראים לא נכנסו מחמת הגשם, משום שהם החמירו על עצמם. ולדעת הר"ן ההיתר לת"ח הוא רק בביהמ"ד ולא בביהכ"נ לכן לא נכנסו מחמת הגשם לביהכ"נ.
ופסק מרן כדעת הרמב"ם התו"ס והרא"ש. ות"ח ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם, מדוחק, וי"א דבבה"מ אפי' שלא מדוחק שרי (ר"ן פ' בני העיר).
וכתב המ"ב (ס"ק ה') שבתי כנסת בחוצה לארץ שנעשו על תנאי לדעת הרמב"ן מותר להאכיל בהם עניים לפי שעה, ויש אוסרים בזה. (עיין בסעי' יא' שלדעת מרן מה שמועיל תנאי בחו"ל רק בחרבנן ולא בישובן) והכריע המ"ב שבמקום הדחק אין להחמיר בזה כיון שהוא צורך מצוה.
עוד כתב המ"ב (ס"ק ו') שכן הדין שמותר לת"ח לישון בהם (ובהלכה ברורה אות יג' כתב שהמיקל בזה לישון בביהכ"נ יש לו על מה שיסמוך). אבל קלות ראש דהיינו שחוק והיתול ושיחה בטלה, או לעשותם קפנדריא או להכנס בהם מפני החמה או הגשמים אסור כיון שגם ת"ח מוזהר בהם על מורא מקדש. (מה שכתבו הפוסקים שמגמ' משמע שלא יכנסו מפני הגשמים הוא משום שגשמים לא נחשבים לדוחק כיון שהרבה אנשים הולכים במטר, אבל כל שהוא שעת הדחק בית הכנסת ובית המדרש הוא ביתם של ת"ח ותלמידיהון כנ"ל).
עוד כתב (ס"ק ז') שההיתר מדוחק הוא כגון שיש הרבה תלמידים והמקום לא מספיק שיאכלו מחוץ לביהמ"ד או ביהכ"נ מותרים לאכול בהם. וכן אם הלומדים יצטרכו ללכת למקום אחר לאכול ונמצא שמתבטלים מלמודם נחשב לשעת הדחק ומותרים לאכול בהם.
עוד כתב (ס"ק ט') שהלבוש והב"ח מסכימים לרמ"א שבית המדרש מותר לת"ח לכל תשמישיהם בלא שעת הדחק. (וביהכ"נ לכאורה אסור בכל ענין אפילו לת"ח שכן דעת הר"ן שרק בחו"ל שעשו תנאי מותר בשעת הדחק. אולם בביה"ל ד"ה ויש אומרים כתב שהרמ"א מיקל גם בביהכ"נ בשעת הדחק כדעת מרן שהוא שיטת הרמב"ם. עוד כתב שלא סובר כדעת הר"ן לגמרי שמותר לת"ח כל התשמישים בביהמ"ד אלא מיקל כמותו רק באכילה ושתיה, אלא שמסתבר להקל בכל). וכתב המ"ב שכן נראה שאין להחמיר לאנשים שלומדים שם כל היום. (אולם לדעת מרן אין חילוק בזה בין בית הכנסת לבית המדרש ובשניהם מותר רק בשעת הדחק. וכ"כ בהלכה ברורה אות יב'). וכתב בביה"ל (ד"ה ואין אוכלים ושותים) שמי שלומד בבית המדרש אפילו שלא בקביעות וצמא לשתות יש להקל שנחשב בזה צורך מצוה שלא יתבטל מלימודו. עוד כתב (ד"ה ותלמידי חכמים) שת"ח מותרים בין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל ובין שבא"י.
בהמשך - אין מחשבים בהם חשבונות ושל מצוה מותר.
בגמ' מגילה כח: אמר רב אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש ומאי ניהו, חשבונות. ובית הכנסת שמחשבים בו חשבונות לסוף שילינו בו מת מצוה. וכתב הרמב"ם שחשבונות של מצוה מותר, וכ"כ הטור כגון חשבון קופה של צדקה ופדיון שבוים וכיוצא בהן.
וכ''פ מרן ואין מחשבים בהם חשבונות, אא"כ הם של מצות, כגון: קופה של צדקה ופדיון שבויים .
וכתב הביה"ל (ד"ה ואין מחשבים) אפילו חשבונות שהם צורך הרבים ואינם של מצווה אסור ואפילו שאין מקום אחר להתאסף שם.
בהמשך - אין מספידים בהם אלא אם כן לאדם גדול שבאים רבים להספד.
בבריתא מגילה כח: ואין מספידין בהן הספד של יחיד אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין בהן הספד של רבים. ופירש"י הספד של רבים, של תלמיד חכם שמת שצריכים להתאסף ולהספידו ובית הכנסת ראוי לכך לפי שהוא בית גדול. וכ"כ הטור.
וכ''פ מרן ואין מספידים בהם אא"כ יהיה ההספד לאחד מגדולי העיר, שכל בני העיר מתקבצים ובאים להספידו.
וכתב המ"ב (ס"ק י') שמת קרובו של אחד מגדולי העיר ולכן באים רבים להספידו וכ"ש שההספד הוא על ת"ח שמותר, (וכתב בהלכה ברורה אות יט' שבזמנינו נהגו להספיד בביהכ"נ אפילו אדם שאינו ת"ח או קרובו של גדול כיוון שאומרים דברי תורה והתעוררות אבל בלאו הכי אין להקל). עוד כתב במ"ב שהאר"י ז"ל היה נזהר שלא לדבר בביהכ"נ אפילו דברי מוסר שלא ימשך לדברים אחרים.
בהמשך - היה צריך להיכנס לבית הכנסת כגון לקרא לחבירו יקרא מעט ואח''כ יקראנו.
בגמ' מגילה כח: אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא מאי, א"ל אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא ואי תנא הוא לימא מתניתין ואי קרא הוא לימא פסוקא ואי לא לימא ליה לינוקא אימא לי פסוקיך, אי נמי נשהי פורתא וניקום. וכ"כ הטור.
וכ''פ מרן ואם צריך ליכנס בהם לצרכו, כגון לקרוא לאדם, יכנס ויקרא מעט או יאמר דבר שמועה, ואח"כ יקראנו, כדי שלא יהא נראה כאילו נכנס לצרכו; ואם אינו יודע לא לקרות ולא לשנות, יאמר לאחד מהתינוקות: קרא לי פסוק שאתה קורא בו או ישהה מעט ואח"כ יצא, שהישיבה בהם מצוה, שנאמר: אשרי יושבי ביתך (תהילים פד, ה) (שיעור הישיבה, כדי הלוך ב' פתחים), (לדעת הי"מ בסי' צ' סוף סעיף כ').
וכתב המ"ב (ס"ק יא') שמועה פירוש הלכה או משנה.
עוד כתב (ס"ק יב') שקודם ילמד ואח"כ יקרא לחבירו שלא יראה שהדבר תורה הוא רק טפל.
עוד כתב (ס"ק יג') ששיעור הילוך שני פתחים הוא שמונה טפחים. (וכתב בהלכה ברורה אות כא' ששיעור זה פחות משניה. עוד כתב שלא צריך לשבת ממש אלא די שישהה מעט).
סעי' ב' - יחיד הקובע מדרש בביתו לצורכו אין בו קדושה כל כך.
כתב הב"י בשם הסמ"ג שבית מדרש הוא דוקא של רבים. וכ"כ המהר"י בן חביב בשם הנימוקי יוסף שיש מי שכתב שאם יחיד קובע מדרש בביתו לצורכו ודאי אין לו קדושה כל כך.
וכ''פ מרן וי"א שמה ששנינו בקדושת בתי מדרשות, ר"ל של רבים דומיא דבהכ"נ, אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו אין לו קדושה כ"כ.
וכתב המ"ב (ס"ק יד') אם הקדיש בית לצורך רבים ללמוד בו, אפילו אין מתפללים שם כלל יש עליו קדושת בית המדרש.
סעי' ג' - שינת עראי אסור בבית הכנסת ובבית המדרש מותר.
כתב הב"י עוד כתב המהר"י בן חביב ששנת עראי אסור בבית הכנסת, ובבית המדרש נראה שמותר אע"פ שהוא חמור יותר מביהכ"נ, וראיה מברכות כה. הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסי.
וכ''פ מרן אין ישנים בבהכ"נ, אפי' שינת עראי, אבל בבית המדרש, מותר.
וכתב המ"ב (ס"ק טז') שהקשה רעק"א מה הראיה להתיר לכל אדם לישון בביהמ"ד מגמ' ברכות הנ"ל הרי שם מדובר בת"ח, ונשאר בצע"ג. (ואפשר שהמר"י בן חביב מדבר על ת"ח ולא בשעת הדחק, שבבית הכנסת אסור להם לישון ובבית המדרש מותר והראיה מציפי דבי רב שכך נהגו באופן תמידי). וכתב המ"ב שלת"ח מותר אפילו שנת קבע ולכל אדם התירו שינת עראי כיון שקשה ליזהר משינת עראי שבית המדרש עשוי לשהות שם הרבה זמן ללימוד. וכתב בביה"ל (ד"ה אבל בביהמ"ד מותר) שבתי מדרשות שמתפללים בהם לכאורה לא גרע מביהכ"נ ויהיה אסור לסתם אדם לישון אף שינת עראי, אבל לטעם שמותר בביהמ"ד כיון שקשה ליזהר משינת עראי ולכן התירו, א"כ ה"ה שיהא מותר בביהכ"נ. ונשאר בצ"ע.
סעי' ד' - לצורך מצוה או לצורך ביהכ''נ מותר לאכול ולישון בתוכו.
כתב הב"י שכתב הגהומ"י בשם ריצב"א שכתב בירושלמי שהיו אוכלים בביהכ"נ כשנקבצו שם לעבר את השנה, וכן לצורך בית הכנסת מותר לאכול ולישון בתוכה (כגון שומר מ"ב ס"ק יז'). ומכאן התירו לישון בביהכ"נ בליל כיפור כדי לשמור את הנרות (שהיו מדליקים נר לכל אחד ואם נכבה הוא סימן רע לו ח"ו) שלא יכנסו זרים לביהכ"נ. וכ"כ הר"ן והנימוק"י והמרדכי.
וכ''פ מרן לצורך בהכ"נ, מותר לאכול ולישן בתוכו, ומטעם זה ישנים בליל יום הכפורים בבהכ"נ; ואפילו לצורך מצוה אחרת, כגון כשנקבצים לעבר השנה בבהכ"נ, מותר לאכול שם.
וכתב המ"ב (ס"ק יח') כשישן בביהכ"נ לדעת המ"א לא יכניס שם מיטתו ולאליה רבה ורעק"א מותר.
עוד כתב (ס"ק כ') שסעודת מצוה שהתרנו היא כדוגמת עיבור השנה שהיתה רק בפת וקיטנית ולא סעודה גדולה שיש בה שכרות שאסור גם בבית המדרש, והנוהגים להקל לעשות סיום הש"ס בבית המדרש מפני שאין להם מקום אחר מרווח לזה אין למחות בידם שיש להם על מה שיסמוכו.
סעי' ה' - אסור לקצר הדרך דרך ביהכ''נ ואם נכנס מתחילה שלא על מנת לקצר מותר.
בגמ' מגילה כט. ובטור, היו לה ב' פתחים לא יכנס בפתח זה לעשות דרך לצאת בפתח הב' לקצר דרכו ואם היה הדרך עובר שם קודם שנבנה ב"ה מותר. וכן אם לא נכנס בה תחלה כדי לקצר דרכו מותר לעשותה דרך. וכשנכנס בה להתפלל מצוה למי שנכנס בפתח זה לצאת בפתח אחרת. מדכתיב ובבא עם הארץ להשתחוות יצא דרך שער נגב. וכתב הב"י שהרא"ש והטור גורסים מצוה לעשותו קפנדריא אבל לרי"ף והרמב"ם מותר לעשותו קפנדריא.
וכ''פ מרן היו לבהכ"נ שני פתחים, לא יכנס בפתח זה לעשותו דרך לצאת בפתח השני לקצר דרכו; ואם היה הדרך עובר קודם שנבנה בהכ"נ, מותר. וכן אם לא נכנס בו תחלה כדי לקצר דרכו, מותר לעשותו דרך. וכשנכנס בו להתפלל, מותר למי שנכנס בפתח זה לצאת בפתח אחר.
וכתב המ"ב (ס"ק כא') שהאחרונים כתבו צריך לומר מצוה למי שנכנס, (אבל לב"י אינו כן שלדעת הרי"ף והרמב"ם אינו מצוה אלא מותר). והטעם כתב הר"ן כדי שיהא נראה כמחבב. וכתב בביה"ל (ד"ה לעשותו דרך) שאם קורא או שוהה מעט בביהכ"נ מותר לעשותו דרך. (ובהליכות עולם ח"א עמוד רסו' וכן בהלכה ברורה אות כו' אוסר, שדוקא לענין לקרא לחבירו הקלו בזה). עוד כתב בביה"ל (ד"ה לקצר דרכו) שלפמ"ג אם מקצר דרך ביהכ"נ כשהולך לדבר מצוה מותר. אבל הביה"ל כתב שמסתברא שאסור ורק אם עושה המצוה בבית הכנסת מותר ליכנס בה אבל אם עושה המצוה מחוץ בית הכנסת ויכול להגיע למצוה בלא להכנס לבית הכנסת אסור לעשותה קיצור דרך. (וכ"פ בהליכות עולם שם ובהלכה ברורה אות כז').
סעי' ו' - מותר להכנס במקלו תרמילו וארנקו, אבל לא בסכין ארוך או ראש מגולה.
בגמ' ברכות סג. רקיקה ומנעל מותר בביהכ"נ כיון שאדם בביתו לא מקפיד בזה, אבל קפנדריא שאדם מקפיד בביתו אסור בביהכ"נ, ואם רקיקה שהיא מאוסה מותרת בביהכ"נ כ"ש שמותר במקלו תרמילו ואפונדתו (ב"ח). וכ"פ הטור. וכתב הב"י שכתב האורחות חיים בשם הר"מ שלא יכנס לבית הכנסת בסכין ארוך שהתפילה מארכת ימיו של האדם והסכין מקצרם. ומה שאסר להכנס באפונדתו הגיה עליו שאפונדתו מותר ובגלוי ראש אסור. ובמסכת סופרים כתוב מי שראשו מגולה לא יוציא הזכרה מפיו.
וכ''פ מרן מותר ליכנס בבהכ"נ במקלו ובתרמילו ובאפונדתו (פי' מיני כיסים תרגום ובילקוט ובתרמיליה), ויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך או בראש מגולה.
(ובהלכה ברורה אות כח' כתב ומדת חסידות להחמיר במקלו ותרמילו וארנקו, פרט לזקן שלא יכול בלא מקל).
וכתב במ"ב (ס"ק כב') שאם נכנס בסכין מכוסה מותר. וכתב בביה"ל (ד"ה בסכין ארוך) שתלמיד חכם שמותר לאכול בבית הכנסת מותר להכנס בסכין לצורך תשמישו. עוד כתב (בד"ה בראש מגולה) שגם במקומות שרגילים ללכת לפני השרים בראש מגולה, בבית הכנסת אסור משום מורא שכינה שכשיש לו כובע יש לו אימה וכובד ראש לפניו יתברך.
סעי' ז' - יכול לרוק בביהכ''נ וישפשפנו ברגלו או ירוק במקום שאינו נראה.
בגמ' שם אע"פ שהרקיקה מאוסה כיון שבביתו לא מקפיד לכן מותר בביהכ"נ. וכתבו רבינו יונה והרא"ש בשם הירושלמי והטור ובלבד שישפשפנו ברגליו. עוד כתב הב"י בשם אורחות חיים שכתב בשם הראב"ד והרשב"א שרגילים לשים שם גמי שאם ירוק בתוכו לא יהא נראה.
וכ''פ מרן יכול לרוק בו, ובלבד שישפשפנו ברגליו או שיהיה שם גמי שאם ירוק לתוכו לא יהא נראה.
וכתב המ"ב (ס"ק כד') שבשעת תפילת שמונה עשרה אסור לרוק, וגם לא בפני חבירו שלא ימאס בו, והאר"י ז"ל היה נזהר מרקיקה. (וכתב בהלכה ברורה אות לא' שהיום שקרקע ביהכ"נ מרוצף או עשוי שטיחים ולא חול יש להחמיר שלא לירוק על רצפת בית הכנסת. ע"כ. ובלאו הכי היום שלא רגילים לירוק בבית כלל, אסור לירוק בביהכ"נ).
עוד כתב (ס"ק כה') שבשבת שאסור לשפשף הרוק ברגליו יעמיד הנעל עליו עד שיתמעך.
עוד כתב (ס"ק כו') שיהא שם גמי, או תבן וחול.
סעי' ח' - ראוי שיקנח הטיט קודם שיכנס ויהיו בגדיו נקיים.
כתב הב"י בשם מהר"י בן חביב ז"ל טיט שעל רגליו אסור שלא לקנחו קודם שיכנס להתפלל וראוי שלא יהא עליו ועל בגדיו שום לכלוך קל וחומר משנכנס לפני מלך בשר ודם עכ"ל:
וכ''פ מרן טיט שעל רגליו, ראוי לקנחו קודם שיכנס להתפלל; וראוי שלא יהא עליו ולא על בגדיו שום לכלוך.
סעי' ט' - נוהגים בהם כבוד כיבוד וריבוץ והדלקת נרות.
בגמ' מגילה כח: ומכבדין אותן ומרבצים אותן כדי שלא יעלו בהן עשבים.
וכ''פ מרן נוהגים בהם כבוד, לכבדן ולרבצן (פי' כבוד נקוי הבית. ריבוץ זריקת המים על פני הקרקע). ונוהגין להדליק בהם נרות, לכבדן.
וכתב במ"ב (ס"ק כז') ונהגו להדליק הנרות קודם שיגיעו המתפללים כיון שהשכינה מקדימה לכולם. וכך היו עושים בביהמק"ד שמקדימים הדלקת המנורה.
סעי' י' - נוהגים בהם כבוד בחורבנן חוץ מכיבוד וריבוץ.
במשנה מגילה כח. ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו ואין מפשילים בתוכו חבלים ואין פורשים לתוכו מצודות ואין שוטחים על גגו פירות ואין עושים אותו קפנדריא שנאמר והשמותי את מקדשכם קדושתן אף כשהן שוממין, עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עוגמת נפש. ובברייתא כט. לא תולש ומאכיל לבהמה אלא תולש ומניח. וכ"כ הטור ואפילו לאחר שחרבו עדיין הן בקדושתן וכשם שנוהגין בהם כבוד בישובן כך נוהגים בהם בחורבנן חוץ מכיבוד וריבוץ שאין מכבדין ולא מרביצין אותן עלו בהן עשבין תולשין אותן ומניחין אותן במקומן משום עגמת נפש כדי שיראו העם ותעיר רוחם וישתדלו לבנותן. כתב הב"י כתב המרדכי פרק בני העיר (סי' תתכו) בית הכנסת נקרא מקדש מעט ולכך אסור לנתוץ דבר מבית הכנסת דתניא בספרי (דברים פיסקא סא) מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה שהוא בלא תעשה תלמוד לומר (דברים יב ג) ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן ליי' אלהיכם ואם נתץ על מנת לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מיקרי עכ"ל:
וכ''פ מרן אפי' לאחר שחרבו, עדיין הן בקדושתן; וכשם שנוהגים בהם כבוד בישובן, כך נוהגים בחרבנם, חוץ מכבוד ורבוץ; ואם עלו בהם עשבים, תולשים אותם ומניחים אותם במקומן, משום עגמת נפש, כדי שיראו העם ותעיר רוחם וישתדלו לבנותם.
וכתב המ"ב (ס"ק כח') שבישובן אין הבדל בין בתי כנסיות שבארץ ישראל לחוץ לארץ.
עוד כתב (ס"ק כט') שלא חייב לתלוש העשבים אלא מותר לתולשם ובלבד שיניחם שם.
עוד כתב (ס"ק ל') שאם סתרו את ביהכ"נ ובנו אותו במקום אחר, שוב לא שייך טעם שיראו העם וישתדלו לבנותו, מותר לתלוש ולקחת משם העשבים, רק יעשו סביבו גדר שלא יבואו לזלזל באותו מקום, או ימכרוהו אם אפשר כפי הנזכר בסימן קנג'.
סעי' יא' - מועיל תנאי להשתמש בביהכ''נ רק לבהכנ''ס בחו''ל, ורק בחורבנו, ולא זריעה וחשבונות של רבים.
בגמ' כח' אמר רב אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויות, ואעפ"כ אין נוהגים בהם קלות ראש ומאי ניהו חשבונות. וכתבו התוס' והרא"ש שמועיל התנאי להשתמש בהם באכילה ושתייה ושאר תשמישים דווקא בחורבנן אבל ביישובן אע"פ שהתנה בשעת בניה שיוכל להשתמש בהם לא מועיל התנאי והראיה מרבינא ורב אדא שלא נכנסו לביהכ"נ שבבבל מפני הגשם, ומכאן שלא מועיל תנאי ביישובן. ובתי כנסיות שבארץ ישראל לא מועיל תנאי גם על חורבנן וכל מה שאסור ביישובו אסור גם בחורבנו. וטעם החילוק בין א"י לחו"ל כתבו התוס' שבארץ ישראל קדושתם לעולם קיימת אבל בחו"ל מהרה יבוא גואל ותפקע קדושתן. ומה שאמר שלא עושים בהם חשבונות להרא"ש הפירוש אע"פ שהתרנו בחורבנה שעשה תנאי להשתמש בה אבל חשבונות של רבים לא עושים בהם (דאושא מילתא טובא והוי דבר מגונה. קרבן נתנאל). וכן לא זורעים באותו מקום. אבל התו"ס פרשו שאין עושין בהם חשבונות כשהיא בנויה ומפרש להיפך שחשבונות הוא תשמיש קל שאין בו קלות ראש כ"כ, והוה אמינא כיון שעשה תנאי יועיל לענין לחשב חשבונות בבנינה קמ"ל שאסור. ולדעת ההגהות אשרי בשם האור זרוע מועיל תנאי לבתי כנסיות שבבבל אפילו בישובן, ומה שלא נכנסו האמוראים לבית הכנסת מחמת הגשם הוא משום שהחמירו על עצמם אבל מצד הדין מותר. ולדעת הר"ן בשם הרמב"ן מועיל התנאי לבית הכנסת שבבבל גם בישובו אבל רק להאכיל בהם עניים או להשכיבם לפי שעה. או שיהנו בהם תלמידי חכמים מתוך דוחק כגון שאין מקום לתלמידים (ולשיטתו בלא תנאי לא פותר לתלמידי חכמים בביה"כ רק בביהמ"ד כמ"ש לעיל). ולכן לא נכנסו האמוראים לביה"כ מחמת הגשם כיון שלא היה שעת הדחק ואפילו הכי לא יועיל התנאי לנהוג בהם קלות ראש וחשבונות וגם בחורבן אין לנהוג בהם קלות ראש ולהשתמש בהם.
ופסק מר"ן כדעת הרא"ש אם בשעת בנין בהכ"נ התנו עליו להשתמש בו, מותר להשתמש בו בחרבנו; אבל ביישובו, לא מהני תנאי. ואפילו בחרבנו, לתשמיש מגונה, כגון: זריעה וחשבונות של רבים, לא מהני תנאה; בד"א, בבתי כנסיות שבחוצה לארץ, אבל בבתי כנסיות שבא"י, לא מהני שום תנאי.
וכתב המ"ב (ס"ק לא') שהתנאי מועיל רק אם עשהו בשעת הבניה אבל לא לאחר מכן.
עוד כתב (ס"ק לב') מלשון מרן משמע שצריך להתנות עליו בפירוש וכ"כ המ"א, ודלא כהמשאת בנימין והאליה רבה שמקילים בזה וסוברים שבסתם נחשב כאילו התנו. וכתב בביה"ל (ד"ה להשתמש בו) שאם התנה שהבהכנ"ס יהיה זמני עד זמן מסוים ואח"כ לא יתפללו בו, משתמש בו ככלות הזמן מה שירצה, וכן בתוך הזמן מותר להשתמש בו תשמישים כמו אכילה ושתיה, אבל אסור בקלות ראש של שחוק והיתול וחשבונות. (ובהלכה ברורה סימן קנג' אות כט' לענין שכירות מקום כתב שרבים מהפוסקים אוסרים אכילה ושתיה). עוד כתב בביה"ל (ד"ה אבל בישובו) שאם יש דוחק כגון להאכיל העניים מותר אפילו בישובו בבית הכנסת שבחו"ל וכדעת הרמב"ן שמועיל תנאי בישובו וכן דעת הר"ן והרשב"א, ובצירוף דעת רש"י והאו"ז שסוברים שמועיל תנאי בישובן חוץ מקלות ראש ממש כמו שחוק והיתול וחשבונות.
עוד כתב במ"ב (ס"ק לד') שלדעת המ"א מועיל התנאי בישובו לשאר תשמישים גם בבתי כנסת בארץ ישראל, ורק תשמישים שיש בהם קלות ראש לא מועיל התנאי כמו אכילה ושתיה ולהכנס בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ובביה"ל (ד"ה לא מהני תנאי) הקשא עליו שהרי מוכח מהרא"ש שלא מועיל התנאי אפילו להכנס כדי לקרא לאיזה אדם וזה לא תשמיש של קלות ראש, ולכן לדעת הרא"ש כל תשמיש אסור בישובן.
עוד כתב במ"ב (ס"ק לו') שבהכנ"ס בחו"ל שנעשה על תנאי, בחורבנו דוקא חשבונות של רבים אסור אבל חשבונות של יחיד דלא אוושא מילתא מותר, כך משמע בפמ"ג. אבל לרבנו ירוחם חשבונות של יחיד חמור יותר כיון שאינו לצורך רבים.
עוד כתב (ס"ק לח') מה שכתב מרן שבארץ ישראל לא מועיל שום תנאי, לדעת המ"א מועיל תנאי לשאר תשמישים שאין בהם קלות ראש וכנ"ל. עוד כתב בביה"ל (ד"ה אבל בבתי כנסיות) מה שכתב מרן שבארץ ישראל לא מועיל תנאי זה דעת התוס', ויתכן שלשאר פוסקים מועיל תנאי גם בארץ ישראל בחורבנן לענין אכילה ושתיה אבל לא שחוק וקלות ראש, וגם נ"מ בישובן בשעת הדחק כמו שכתב בביאור הלכה לעיל ד"ה אבל בישובו, שמועיל תנאי לשעת הדחק לבתי כנסת שבחו"ל בישובן, א"כ גם לבתי כנסיות שבארץ ישראל יועיל התנאי בשעת הדחק. אבל לדעת מרן שפסק כהתוס' לא יועיל תנאי בארץ ישראל כלל. ולדעת הביה"ל אפשר שיש להקל בזה. ולענין תשמישי חול שאין בהם קלות ראש כלל (כגון לאחסן בה חפצים) לדעת המ"א הנ"ל מועיל תנאי בכל מקום אפילו בארץ ישראל ובישובן.
סעי' יב' - להשתמש בעליה שעל גבי בית הכנסת ובעזרת נשים.
כתב הב"י שהמרדכי מסתפק אם עליה שע"ג ביהכ"נ דינה כביהכ"נ שאסור להשתמש בה, כמו עליות של ההיכל בבית המקדש, שאסור להשתמש בהם, או דומה לעליות העזרה שבבית המקדש שלא נתקדשו. מיהו אסור להשתמש בעלית ביהכ"נ תשמיש קבוע של גנאי כגון לשכב שם מדאמרינן בפרק קמא דשבת כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת סופה להיחרב, והוא בתים שמשתמשים בהם, וכנ"ל בסימן קנ' סעי' ב'.
וכ''פ מרן יש ליזהר מלהשתמש בעליה שעל גבי ב"ה תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב שם; ושאר תשמישים, יש להסתפק אם מותר להשתמש שם. הגה: וכל זה דוקא בב"ה קבוע, שנבנה מתחלה לכך, אבל בית שיחדו לאחר שנבנה לבהכ"נ, מותר לשכב עליו (פסקי מהרי"א).
וכתב במ"ב (ס"ק ל"ט) שדוקא לישון שם בדרך קבע אסור אבל בדרך מקרה מותר שזה לא נחשב תשמיש של גנאי. (אומנם בשו"ת פאר הדור להרמב"ם סימן עד' כתב יכול לדור בבית, אבל המקום אשר על ההיכל לא, ואינו יכול לישון שם ולא להניח כלי מלאכתו אבל בשאר הבית יעשה כרצונו. וכתב החיד"א בברכי יוסף שאילו היה רואה מרן תשובה זו היה פוסק כמותו ומה שאמרו במשנה מגילה כו. אין שוטחים על גגו פירות, היינו דוקא כשיש רק גג על בית הכנסת, משא"כ בבנין עליה שנבנה על גבי בית הכנסת שאין משתמשים בו בפרהסיא לעין כל, לא מקרי בזיון. וכ"פ בהלכה ברורה שרק במקום שעל גבי ההיכל אסור להשתמש תשמיש קבוע של גנאי כגון לישון שם או להניח שם כלי מלאכתו. ובעזרת נשים יש קדושת בית הכנסת כיון שהנשים מתפללות שם). וכתב בביה"ל (ד"ה יש להסתפק) שלהשתמש על גג ביהכ"נ כשהוא גלוי לכל כגון לשטוח עליו בגדים או ליבש פירות פשיטא שאסור, מהמשנה מגילה כח. שאפילו בחורבנו לא שוטחים על גגו פירות.
וכתב המ"ב (ס"ק מא') על מה שכתב הרמ"א שבית שעשאו בית הכנסת מותר לשכב עליו, שכל שכן אם בשעה שבנה את בית הכנסת בנה גם דירה מעליו שבזה בודאי לא הוקדש כלל למעלה. ובכל אופן אסור להשתשמש מעל בית הכנסת תשמיש שהוא מגונה מאוד כגון טינוף וכיוצ"ב. וכן אין לעשות דירה בית הכנסת כשיש למעלה דבר מגונה כזה, ואם ביהכ"נ למטה שכור לזמן מסוים נהגו להקל בזה.
עוד כתב (ס"ק מב') ששומר נפשו ירחק מהיתר לישון מעל בית הכנסת ובפרט במקום שהוא נגד ההיכל. וכתב בביה"ל (ד"ה מותר לישכב) מה שהתיר הרמ"א בבית שעשאו בית הכנסת לשון עליו הוא גם בארץ ישראל.
סימן קנב
בהמשך - אין סותרין ביהכ''נ אלא א''כ בונים האחר תחילה, ואם הוא רעוע מותר.
כתב הטור מגמ' מגילה כו: ובבא בתרא ג: אין סותרין ביה"כ כדי לבנות אחרת שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחרת אלא בונין האחרת תחלה ואח"כ סותרין הישנה וה"מ שהיתה הראשונה חזקה אבל היתה נטויה ליפול יכולין לסותרה ולבנות אחרת ובלבד שלא יתעצלו בבניינה אלא ימהרו וישתדלו לבנותה מיד: וכתב הב"י שהרמב"ם כתב אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואח"כ סותר הישן. וטעם האיסור לסתור נחלקו בגמ' בבא בתרא איכא דאמרי משום פשיעותא ואיכא דאמרי משום צלויי. ונ"מ שיש להם בית כנסת אחר להתפלל בו, למ"ד משום צלויי כל הטעם שאסור לסתור לפני שבונים כדי שתמיד יהא להם מקום להתפלל בו, כאן שיש להם מקום אחר מותר לסתור, ולמ"ד משום פשיעותא דהיינו שמא יארע להם איזה אונס ויפשעו ולא יבנו את ביהכ"נ אפילו שיש להם ביהכ"נ אחר להתפלל בו אסור. וכתב הב"י שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורבנו ירוחם פסקו כן שהטעם משום פשיעותא וזה מה שכתב הטור שמא יארע להם אונס ולא יבנאוהו. ולכן אפילו שיש להם מקום אחר לתפילה ואפילו יש להם עוד בית הכנסת אחר לתפילה יש חשש שיפשעו ולא יבנו את בית הכנסת (ונמצא שחסר בית כנסת מכלל בתי הכנסת שהיו) לכן אסור להרוס את ביהכ"נ הישן עד שיבנה החדש. אבל הר"ן כתב שאין חשש שיפשעו ולא יבנו את בית הכנסת לעולם, אלא החשש שיתארך זמן בית הכנסת החדש ובזמן הזה לא יהא להם בית הכנסת הקבוע להתפלל בו. אבל אם יש להם בית הכנסת אחר והוא קבוע ויכולים להתפלל בו מותר להרוס את בית הכנסת קודם שבנו החדש שלמ"ד משום צלויי כדי שיהא להם מקום להתפלל הרי יש להם, ולמ"ד שיפשעו ויתארך הזמן ויתפלל במקום שאינו קבוע, הרי יש להם מקום קבוע. וכתב הב"י שכן דעת הרשב"א והנמוקי יוסף. (ובפשטות בהבנת הב"י יש כאן מחלוקת הראשונים מה הפשט פשיעותא שלדעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ורבנו ירוחם שמא יפשע ולא יבנה בית הכנסת כלל ומה יתן ומה יוסיף אם יש בית כנסת קבוע שיכולים להתפלל בו, והוא חיסר בית הכנסת ולא בנה אחר תחתיו ונמצא שעבר על לא תעשו כן. ולדעת הר"ן והרשב"א והנמוקי יוסף לא חיישינן להכי כלל, ואם יש בית כנסת קבוע ולא יפסידו תפילה במקום קבוע אף שיתארך זמן הבניה מותר להרוס קודם שבנה. ומרן בשו"ע סתם לאסור לסתור בית הכנסת קודם שיבנו אחר ולא חילק בין יש להם בית הכנסת אחר קבוע ובין אין להם משמע דלא פוסק כדעת הר"ן ודעימה). ומה שכתב הטור שאם היה נוטה ליפול יכולים לסתור ולבנות אחרת, כן הוא בגמ' בבא בתרא ג: ולא אמרן אלא דלא חזי בה תיוהא. וזה לשון הרמב"ם אבל אם חרבו יסודותיו או שנטו כתליו לנפול סותרים אותו מיד ומתחילים לבנות במהרה ביום ובלילה שמא תדחק השעה וישאר חרב.
וכ''פ מרן אין סותרים בית הכנסת כדי לבנות בית הכנסת אחר, שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר; אלא בונים אחר תחלה, ואח"כ סותרים הישן (ואפי' לא רצו לסתור רק מחיצה א' להרחיבו, נמי דינא הכי) (רבי' ירוחם נ"ג ח"ה וב"י בשם הרמב"ם). והני מילי, שהיה הראשון חזק; אבל אם חרבו יסודותיו או נטו כותליו ליפול, סותרים אותו מיד ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה, שמא תדחק השעה וישאר חרוב. הגה: ואסור ליקח אבנים מבהכ"נ הישנה כדי לבנות חדשה (הגהות אשר"י פ' בני העיר). ואסור לסתור דבר מבהכ"נ, אלא אם כן עושה על מנת לבנות. (מרדכי פרק בני העיר).
וכתב במ"ב (ס"ק א') שלא סותרים גם בית המדרש בין של יחיד (היינו שאדם יחיד בנאו) בין של רבים.
עוד כתב (ס"ק ב') שאפילו סותר כדי לבנות אחר במקומו ממש אסור, ואפילו רוצה לבנות גדול יותר, ויותר מפואר אסור. (ועיין לקמן בביה"ל ד"ה דינא הכי).
עוד כתב (ס"ק ג') שכן אסור לסתור ביהכ"נ כדי לעשות בית מדרש אף שקדושתו גדולה יותר שמא יארע להם אונס ולא יבנו. כתבו האחרונים שאם הבית כנסת מושכרת לא יבטלו את השכירות עד שישכרו להם מקום אחר.
עוד כתב (ס"ק ד') ואפילו אם היו כבר המעות גבויים לצורך כל הבנין ומונחים ביד הגבאי ואפילו האבנים והקורות וכל צרכי הבנין מוכנים אפ"ה אסור דלמא מתרמי להו פדיון שבויים ויהבי להו [גמרא]:
וכתב בביה"ל (ד"ה אין סותרין) אם רוצה למכור בית הכנסת כדי לקנות בית כנסת אחרת, צריך קודם לקנות ואח"כ למכור.
כתב במ"ב (ס"ק ה') כיון שטעם האיסור משום פשיעותא שלא יבנו האחר לכן אפילו שיש להם מקום אחר להתפלל בו אסור להרוס הישן קודם שבנו החדש. ואם יש להם מקום אחר שהוא בית הכנסת קבוע שיכול להכיל את כל המתפללים שלדעת הר"ן הנ"ל מותר לסתור קודם שיבנו נחלקו בזה הט"ז והמ"א. הט"ז מתיר, והמ"א אוסר. ובביה"ל (ד"ה שלא יבנו) מצדד להתיר כדעת הט"ז כיון שהאיסור לסתור הוא רק מדרבנן שמא יפשעו ולא יבנו ועוד שהרבה ראשונים סוברים כהר"ן והם הרמב"ן והאשכול והרשב"א והנמוקי יוסף והתוס' והאגודה והמאירי. (וכ"פ בהלכה ברורה אות א' וכבר כתבנו לעיל שאין כן דעת מרן כמבואר בב"י ובשו"ע).
עוד כתב (ס"ק ו') שאחר שבנו בית הכנסת החדש וגמרו אותו מותר לסתור הישן אפילו עוד לא התחילו להתפלל בחדש כיון ששוב לא ימכרו אותו לצורך פדיון שבוים וכמבואר בסימן קנג' סעי' יג'. וכתב בביה"ל (ד"ה בונים האחר תחילה) שאפילו התחיל בבנין החדש ורוצה לקחת קורות ולבנים מהישן לבנות החדש ג"כ אסור שכל עוד שלא נגמרה בניית בית הכנסת חיישינן לפשיעותא שימכרוהו לצורך פדיון שבוים ולא יבנו אחר במקומו ונמצאו בלא בית הכנסת, ואפילו יש להם מקום אחר שיכולים להתפלל בו וכמ"ש הרמ"א לקמן ודלא כהב"ח שהקל בזה. (וזה באופן שאין להם בית הכנסת קבוע אחר שיכול להכיל אותם וכנ"ל).
עוד כתב (ס"ק ז') שאחר שבנו החדש יכולים לסתור הישן אפילו הוא בית הכנסת של כרכים שאנשי העיר לא יכולים למוכרו שמא יש אחד בקצה העולם שלא נוח לו במכירה זו, כאן יכולים לסותרו, כיון שבנו בית הכנסת אחר תחתיו אמרינן שמסתמא כל העולם מרוצים בזה. עוד כתב בביה"ל (ד"ה דינא הכי) שאם בית הכנסת קטן מהכיל את כל המתפללים וא"א להרחיבו אא"כ יסתור אותו ואח"כ ירחיבנו יתכן וגם הרמב"ם שאסר לסתור כותל ע"מ לבנות אחר יודה בכה"ג שא"א אחרת וכדעת הר"ש שמתיר בזה. אולם פשטות לשון הרמב"ם וכן בתשב"ץ שבכל גווני אסור. (ובהלכה ברורה אות ב' כתב שאם א"א לבנות החדש קודם שיהרסו את הישן לדעת כמה פוסקים יש להקל בזה ובשעת הדחק יש לסמוך עליהם להקל ובמקום שאפשר יעשו הסתירה ע"י גויים).
כתב המ"ב (ס"ק ט') על מה שאמרנו שאם חרבו יסודותיו סותרים אותו מייד, והוא הדין כשגזרה המלכות שלא יתפללו עוד באותו ביהכ"נ ומן הנמנע להשתדל [א"ר]. כתב הט"ז מעשה בעיר אחת שהיו היהודים דרים חוץ לחומה ואירע הענין שנתישבו בתוך החומה והיתה הביהכ"נ לבדו חוץ לחומה ואמרתי אין לך תיוהא גדולה מזו והתרתי לסתור אותה כדי לבנותה תוך החומה ויתחילו לבנות ביהכ"נ החדשה ויטלו אח"כ האבנים מן הישנה ויבנו תוך החומה מהם: (ומפוני גוש קטיף שנתפנו מבתיהם ונהרסו ע"י השלטונות אחר בין המצרים תשס"ה לא תקפ"צ. היו צריכים לנהוג כן מצד הדין). וכתב בביה"ל (ד"ה אבל אם) שגם אם נתערערו יסודותיו של בית הכנסת לא יסתרוהו אלא מדעת הפרנסים. עוד כתב (ד"ה סותרים) שבנתערערו יסודותיו מותר להרוס אפילו אין להם מקום אחר להתפלל בו.
כתב המ"ב (ס"ק י') מה שכתב הרמ"א שאסור לקחת אבנים מהישנה לבנות החדשה לא מדובר שנוטה הישן לפול שבזה מותר להרוס אלא מדובר בסתם שהתחיל לבנות החדש וחסר לו לבנים ורוצה לקחת מהישן אסור, ודלא כהב"ח שהתיר בזה. והטעם שמא יארע אונס ולא ישלים הבנין.
עוד כתב (ס"ק יא') מה שכתב הרמ"א שאסור לסתור דבר מבית הכנסת הוא הדין לבית המדרש שנקרא מקדש מעט ואסור משום לא תעשו כן לה' אלוקיכם. וכן אסור לשבור אחד מכלי הקודש אע"פ שאינו מחובר אבל לפנות השולחנות והספסלים מבית הכנסת כתב המהר"מ פדווה שמותר אף שאין זה כבוד לבית הכנסת. וכתב בביה"ל (ד"ה ואסור לסתור) שכונתו כיון שאין כלים אלו מחוברים לבית הכנסת ובסילוקם אין נשחת כותלי בית הכנסת וגם להם בעצמם אין מקלקל לא שייך בזה שם נתיצה. (ויש לעיין אם מותר להעביר בית כנסת קרוואן ממקום למקום וזה יהיה תלוי בסימן קנג' סעי' יג' שכל עוד שהוא תלוש וגם אינו גמור צריך לתת אותו לפדיון שבוים וא"כ חיישינן לפשיעותא. ולא תעשו כן לא יהא כאן שסותר ע"מ לבנות במקום אחר. ויש לעיין אם נעשה על תנאי ומה דין המקום שעליו ישב בית הכנסת). כתב בביה"ל (ד"ה אלא א"כ) לתרץ מה שקשה שאחר שבנה החדש איך יהא מותר לסתור הישן הרי עובר על לא תעשו כן ותירץ כיון שמתחילה בנו על דעת שיסתרו הישן לתועלת הבנין החדש לכן נחשב כסותר ע"מ לבנות ומותר. (משמע שבסתירת הישן צריכה להיות תועלת לבנין החדש).
כתב המ"ב (ס"ק יב') שאם עושה גומא בכותל ע"מ להשעין עליה את העץ שתופס את הסטנדר הט"ז אסר, ורבים מהאחרונים מקלים בזה. (וכ"כ בהלכה ברורה אות ח').
סימן קנג
סעי' א' - מותר לעשות מבית הכנסת בית מדרש אבל לא מבית המדרש בית כנסת.
בגמ' מגילה כו: לרב פפא משם רבא בית הכנסת גדול במעלתו מבית המדרש לכן לא עושים מבית הכנסת בית מדרש, ולרב פפי משם רבא בית המדרש גדול יותר. ואמר רב אחא כוותיה דרב פפי מסתברא דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית מדרש ש"מ. וכ"פ הטור מותר לעשות מבה"כ בית המדרש אבל לא מבית המדרש בה"כ שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת. וכתב הב"י בבדק הבית בשם הרא"ש בתשובה בית המדרש שרצו הקהל להשכירו לדירה כיון שטובי העיר הסכימו לשנותו אפילו לדבר הרשות, הרשות בידם.
וכ''פ מרן מותר לעשות מבהכ"נ בית המדרש, אבל לא מבהמ"ד בהכ"נ.
וכתב המ"ב (ס"ק א') שבית המדרש המיוחד לתורה אפילו שלא מתפללים בו קדושתו גדולה יותר. כתב המגן אברהם צ"ע אי מותר לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד ליחיד בביתו. ובא"ר מצדד להחמיר בזה. וכן משמע במאירי שם במגילה: (וכ"כ בהלכה ברורה אות א' שבית המדרש של יחיד מעלתו פחותה מקדושת בית הכנסת).
עוד כתב (ס"ק ב') הטעם שאין עושים מבית המדרש בית הכנסת שמעלין בקודש ואין מורידים. וכתב בביה"ל (ד"ה מותר לעשות) שמותר למכור בית הכנסת לעשות בית מדרש רק באופן שאין חשש לפשיעותא כגון שבית המדרש מזומן לפניו ואינו חסר אלא נתינת מעות. (ומה שכתב בסימן קנב' ס"ק ד' אפילו שהמעות ביד גבאי חיישינן לפשיעותא. שם מדובר שרוצה להרוס את בית הכנסת ואם לא יבנו נמצא שחסר בית הכנסת אבל כאן מוכרים את בית הכנסת לציבור אחר שישתמשו בה לצורך בית הכנסת ולא חסרו כלום מהבית הכנסת רק מהחשש שלא יהא להם מקום ללמוד אין לחוש לכך ומותר באופן שחסר רק נתינת מעות. ועוד יש לומר דהתם מיירי שרוצים לבנות ועדיין אין בית הכנסת בנוי, והכא מיירי שבית המדרש מזומן לפניו).
סעי' ב' - מעלין בקודש ע''ז הסדר. בית הכנסת, תיבה, מטפחות, חומשים נביאים וכתובים, ס''ת. ואין לשנות בעודף הנותר.
כתב הטור. ממשנה ריש פרק בני העיר מגילה כה: בני העיר שמכרו בה"כ יכולים לקנות בדמיה תיבה מכרו תיבה יכולים ליקח בדמיה מטפחת מכרו מטפחת לוקחין בדמיה חומשין מכרו חומשין לוקחין בדמיהן ס"ת אבל איפכא להורידן מקדושתן לא ואפי' אם קנו בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה אין יכולים לשנות המותר לקדושה קלה. וכתב הב"י שבמשנה כתוב ספרים לוקחים תורה ומפרשים הרמב"ם והטור ספרים הם חומשים שכתובים כל חומש ספר בפני עצמו ואין קדושתו כספר תורה. והר"ן פירש שהם נביאים וכתובים. ותיבה למהר"י בן חביב הוא ההיכל שבו הס"ת. ולרבינו יונה הוא לוח שמעמידים עליו ס"ת. עוד כתב הר"ן בשם הירושלמי שאם מכרו נביאים לא קונים אפילו מטפחות של ס"ת. ואם מכרו מטפחות של ס"ת קונים אפילו נביאים. (אפשר שהרמב"ם והר"ן לא פליגי, אלא רק מפרשים מה הם ספרים, ולעולם הסדר תיבה, מטפחות, נביאים, חומשים, וס"ת. וממרן משמע שחומש ונביאים וכתובים מעלה אחת להם. ולמ"ב מעלת החומש יותר ממעלת הנביאים וכתובים, וכך משמע בהלכה ברורה אות ג').
וכ''פ מרן בני העיר שמכרו בהכ"נ, יכולים ליקח בדמיו תיבה, דהיינו היכל שמניחין בו ס"ת או לוח שמעמידין עליו ס"ת; מכרו תיבה, יכולים ליקח בדמיו מטפחת של ס"ת; מכרו מטפחת, לוקחין בדמיה ספרים, דהיינו שכתוב כל חומש לבדו, וכן נביאים וכתובים; מכרו ספרים, לוקחין בדמיהן ס"ת, אבל איפכא להורידן מקדושתן, אסור. ואפילו אם קנו בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה, אין יכולין לשנות המותר לקדושה קלה.
וכתב במ"ב (ס"ק ג') שמותר לכתחילה למכור כדי לקנות עילוי קדושה. (עיין בסעי' ד' שעדיין חיישינן לפשיעותא. ואפשר שמיירי כאן באופן דליכא אפשרות לפשיעותא או שמעלה בקדושה לא חיישינן לפשיעותא ורק בקונה דבר שווה וצ"ע). ולהוריד מהקדושה אסור אפילו בדיעבד שכבר מכר.
עוד כתב (ס"ק ו') שחומש העשוי על קלף בגלילה קדוש יותר מנביאים וכתובים לכן אסור לקנות בדמיו נביאים וכתובים וכן קדושתו חמורה מחומש הנדפס בדפוס על נייר לכן אין לקנות בדמיו חומשים הנדפסים אפילו יש בהם חמשה חומשי תורה. ונביאים וכתובים קדושתן שווה זה לזה ומותר לקנות בדמיהם חומשים. כתב בביה"ל (ד"ה אבל איפכא) שסעי' זה מיירי שלא בזט"ה ובמא"ה ויתבאר בסעי' ז' וט'.
סעי' ג' - ספר תורה שנמצא בו טעות דינו כחומשים.
כתב בב"י בשם הריב"ש ס"ת שנמצא בו איזה טעות או שחסר אות אחת או שיתר אות אחת כיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והרי הוא כחומשין. ושבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ימכרוהו ויתנו שלא לעלות בדמיו. (ומה שהצריך למכור בזט"ה ובמא"ה ולהתנות שלא לעלות בדמיו זה כדי שלא יתחייבו לעלות בקדושה ולקנות בדמים ס"ת כשר מדין מעלין בקודש. אך אם יועיל תנאי זה להשתמש בכסף להוריד בקדושה כגון כדי לחזק את בדק הבית כנזכר בשאלה שם צ"ע אם התיר ואף שהב"י בסעי' א' כתב בשם תשובת הרא"ש שע"י טובי העיר יכולים להשכיר בית המדרש לדירה, אפשר דשאני הכא שהס"ת הוא הקדושה בעצמה ובית המדרש הוא תשמישי קדושה).
וכ''פ מרן ספר תורה שנמצא בו טעות, דינו כחומשים (וע"ל סימן קמ"ג).
סעי' ד' - כשלא מוריד מהקדושה וקונה אותו דבר מותר.
בגמ' מגילה כז. בעיא דלא איפשטא אם מותר לכתחילה למכור ס"ת ישן כדי לקנות חדש. (והצדדים אם מעלים בקודש הוא בדוקא א"כ כאן שא"א לעלות לא ימכור, או הקפידא היא רק על אין מורידין וכאן שלא מוריד יכול למכור). וכתב הר"ן שנוקטין לחומרא. ואם מכרו ספר תורה בדיעבד ודאי שיקנו בדמים ס"ת ולא יורידו. ובשאר ספרים כתב הר"ן שפשוט שאסור למוכרן כדי לקנות כיוצא בהם שהרי אם מוכרן צריך לעלות בקודש ולקנות בהם ס"ת. אבל המהר"י אבוהב כתב לדייק מדברי הטור ושכן מצא בדברי רבנו יונה, לקולא שדווקא להוריד מקדושתן אסור אבל לקנות כיוצא בהם מותר.
וכ''פ מרן בויש בתרא, (וגם להמהר"י אבוהב אסור למכור לכתחילה ס"ת או חומשים כדי לקנות כיוצא בהם, וזה מטעם שמא יפשע ולא יקנה וכמ"ש הב"י בשם רבנו מנוח ביו"ד סימן ער' וכ"פ בשו"ע שם. וכאן מדובר בדיעבד אחר שמכר או במקום שלא חוששים לפשיעותא כגון שהוא מוכר וקונה באותו מעמד בזה אמרינן שיכול לקנות כיוצא בהם ולא חייב להעלות בקודש).
אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה, יש אוסרים ויש מתירים.
וכתב המ"ב (ס"ק ט') שכן הדין אם מוכרים בית הכנסת ישן כדי לקנות חדש וכן בכל הדברים.
עוד כתב (ס"ק יא') שגם למתירים למכור כדי לקנות כיוצא בו. זה דוקא דיעבד אבל לכתחילה גם אם אין חשש פשיעותא כגון שהדבר מזומן לפנינו ולא חסר רק נתינת מעות, אסור דצריך להעלות בקדושה דווקא. (כונתו הגם שאנו פוסקים לקולא בבעיא דגמ' וכמהר"י אבוהב עכ"פ גם הוא יודה דאיכא דאפשר שלא להגיע לכך כגון שיש לו כסף אחר לקנות מה שרוצה לקנות לא ימכור קדושה כדי לקנות כיוצא בה ובאמת שכ"כ המהר"י אבוהב וז"ל, מה שכתב [הטור] מרישא מעלין הוא לומר שישתדלו לעשות זאת כדי לעלות בקודש, אבל אם אינם עולים יש להם רשות לקחת דומה להם אבל לא להוריד). עוד כתב שאם היה רעוע או שהיה קטן מהכיל לכ"ע מותר למכור הביהכ"נ כדי לקנות אחר. עוד כתב בשם הט"ז שמה שאנו רואים הרבה שמוכרים ספרים וקונים אחרים במקומם אפילו לכתחילה משום שבשעה שקנה הספר היה בדעתו ע"מ שאם יזדמן לו יותר יפה ימכור זה ויקח היפה נחשב כאילו התנה כך מתחילה. והא"ר כתב שסומכים ע"מ שכתב מרן בסעי' י' ביש אומרים קמא שמותר ליחיד למכור ס"ת ולעשות בדמיו מה שירצה. (ועוד אפשר לישב המנהג שכל מטרת הקונה ספרים היא כדי ללמוד בהם, ומותר למכור אפילו ס"ת כדי ללמוד תורה). וכתב בביה"ל (ד"ה יש אוסרים) שאם מכרו בית הכנסת ע"מ לקנות אחרת ואין להם בית הכנסת אחרת קבועה להתפלל בה לכ"ע יקנו בית הכנסת ולא קדושה עליונה אחרת. עוד כתב בביה"ל (ד"ה ויש מתירים) שהפמ"ג פוסק כהיש מתירים כיון שנכתב בסוף, ועוד שהוא ספקא דרבנן ולקולא. אולם המאירי כתב שרוב הגאונים סוברים שצריך עילוי דוקא. (וכתבנו לעיל שמרן פוסק כויש בתרא. ובהלכה ברורה אות ו' כתב להחמיר כיון שבסימן קנד' סעי' ט' סתם מרן כדעת האוסרים. אולם אפשר שמשנה שהכא עיקר וכיש בתרא להקל, ומה שסתם שם מרן כהאוסרים זה קודם למה שכתב בבדק הבית שם דעת המתירים, ואחר שהוסיף דעת המתירים בבד"ה על הב"י הוסיף גם בשו"ע יש מתירים, וכל כה"ג לא אזלינן בתר הסתם).
סעי' ה' - גבו מעות לקדושה קלה משנים לחמורה, הותירו משנים המותר גם לקלה.
מכרו קדושה קלה וקנו חמורה והותירו, לא משנים המותר לקדושה קלה. במשנה כו. מכרו תורה לא יקנו ספרים, ספרים לא ייקחו מטפחות וכו' וכן במותריהן. ופירש"י מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה לא ייקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה. ובגמ' כז: אמר רבא לא שנו אלא מכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר. ופירש"י מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה. וכתב הטור דווקא אם גבו וקנו והותירו מותר לשנות המותר לקדושה קלה אבל לפני שקנו אסור לשנותן אלא לקדושה חמורה. (ואף שלא באו לשימוש קדושה חמורה עכ"פ אסור לשנותן כיוון שגבו אותם לצורך אותה קדושה חל על הדמים קדושת אותו הדבר לעניין שלא יכולים לחזור בהם מזאת הקדושה רק להעלות לקדושה חמורה יותר, ורק אם קנו והותירו בדמים כיון שנתקיימה כוונתם והקדושה שבדמים עברה לחפץ שקנו לכן מותר לשנות יתרת הדמים לקדושה קלה כיוון שלא באו לשימוש קדושה חמורה, שאם באו לשימוש קדושה חמורה כגון שקנו בדמים קדושה ומכרו אותה ושוב קנו אותה קדושה או קדושה חמורה ממנה והותירו שוב לא יכולים לקנות במותר קדושה קלה ממנה). וכתב הב"י בשם הגהות אשרי בשם האו"ז שאם התנו כשגבו המעות לעשות חפצם ממותר הדמים אפילו קנו ומכרו וחזרו וקנו קדושה במקצת הדמים, המותר מותר להורידו. אבל אם לא התנו כשגבו אלא כשמכרו התנו אסור להורידם. עוד כתב הב"י שכל זה שאמרנו שאם מכרו הקדושה לא יכולים להוריד זה דוקא שלא התנו זט"ה במא"ה בשעה שמכרו אבל התנו זט"ה במא"ה בשעת המכירה יכולים לעשות בדמים כל מה שירצו. (וצ"ע מה הדין אם מכרו ס"ת או חומשים אם גם בזה יכולים לעשות בדמים מה שירצו, שהרי לא שייך להוציא הס"ת או החומשים עצמם לדבר הרשות, וא"כ גם דמיהם יהיו כמותם. ועיין לקמן סעי' י' שהביא הב"י ריב"ש בתשובה שרק חומשים או ס"ת פסול יכולים להוציא הדמים לאיזה צורך באופן שיתנו בשעת המכירה, אבל ס"ת לא). עוד כתב הב"י שדוקא אם הכסף או הלבנים הגיעו לידי גבאי אז אסור להשתמש בהם תשמיש של חול אבל אם לא הגיעו לידי גבאי מותר להשתמש בהם, ומה שאומרת הגמ' שלבנים שנקנו לצורך בנית בית הכנסת ועדיין לא נשתמשו בהם מותר להלוותם מדובר קודם שהגיעו לידי גבאי, שאם הגיעו אסור להשתמש בהם שום תשמיש. (ולפי"ז אדם שהפריש סכום לאיזה קדושה יכול להלוותם לעצמו ולתת אחרים תחתיהם כיון שלא הגיעו לידי גבאי, ואפשר שאם הניחם בקופה המיוחדת לגביה נחשב כהגיעו לידי גבאי, וצ"ע).
וכ''פ מרן אם גבו מעות לבנות בהכ"נ או בית המדרש, או לקנות תיבה או מטפחת או ס"ת, ורצו לשנותו מלצורך מה שגבו אותם, אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה; אבל אם עשו בהם הדבר שגבו אותם בשבילו, משנין המותר לכל מה שירצו; ואם כשגבו המעות התנו לעשות חפצם ממותר הדמים, אפי' קנו ומכרו וחזרו וקנו קדושה במקצת הדמים, מותר להוריד המותר; אבל אם לא התנו כשגבו, אלא כשמכרו התנו, אסור להורידם. הגה: ואם קנו בדמים אלו שגבו עצים ואבנים, חלה קדושת הדמים על העצים והאבנים, ואסור לשנותן רק לקדושה חמורה; ואם הביאו עצים ואבנים לצורך בנין בהכ"נ, אם באו לידי גבאי אסור לשנותן רק לקדושה חמורה, וקודם שבאו לידי גבאי, מותר לשנותן; אבל מכל מקום לא יוכל לחזור בו. (ב"י וכן משמע במרדכי ריש פ' בני העיר).
וכתב המ"ב (ס"ק יג') אם גבו הגבאים מעות לאיזה קדושה ורוצים הגבאים ללוותן ולהחזיר אח"כ אחרים, למ"א אסור, שבעלי הממון נוח להם שיעשו המצווה בכסף הזה דווקא. ולט"ז מותר. ואם מלווים ע"י זט"ה במא"ה לכ"ע מותר. (ובהלכה ברורה אות ח' כתב מחלוקת המג"א והט"ז בשם יש אוסרים ויש מתירים. ומהב"י הנ"ל משמע שמחמיר בזה כל שהגיע לידי גבאי). וכתב בביה"ל (ד"ה אין משנים) שלדעת המאירי והתשב"ץ והרמ"ך מה שאמר רבא אבל גבו והותירו מותר, הותירו לאו דוקא אלא גם גבו מותר ולא חלה קדושה עליהם והזמנה לאו מילתא היא ואפילו באו לידי גבאי, ולדעת הט"ז גם הטור ומרן מודים בזה שמותר להשתמש בכסף ולהלוותו לאיזה עניין ולהחזיר אחר כך, רק אסרו להוציא המעות לאיזה דבר אחר לחלוטין משום שצריך לצאת על כל פנים ידי נדרו, אבל במעות אין שום קדושה ואפילו באו לידי גבאי. וסיים בביה"ל וצריך עיון לדינא.
עוד כתב (ס"ק יד') שמותר לעשות במותר הדמים שגבו כל מה שירצו אפילו דבר שאין בו קדושה כלל אלא שצריך שיהיה צורכי ציבור, כיון שנתקיימה דעת הציבור במה שקנו.
עוד כתב (ס"ק טו') מה שכתב מרן שאם התנו בשעת גביה שיוכלו להוריד המותר, גם אחר שקנו ומכרו מה שקנו ושוב קנו והותירו מותר להוריד המותר. הגר"א והא"ר מפקפקים בזה כיון שאחר שקנו בפעם הראשונה סתם, חלה הקדושה על כל מה שקנו ואסור לשנות בפעם השניה המותר.
עוד כתב (ס"ק יז') שאם הגיע לידי גבאי אף שעדיין לא נשתמשו בבית הכנסת והוי רק הזמנה, חלה עליו הקדושה זה לדעת הב"י, והמג"א כתב טעם אחר שהוא משום בזיון אם ישנוהו ויורידו מקדושתו.
עוד כתב (ס"ק כ') שבזט"ה במא"ה אפילו הגיעו לידי גבאי מותר לשנותן.