מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות ברכות · סימן רו
סעי' א' - ברך אדמה על פרי העץ יצא, ולכן מספק מברך אדמה, ועל הכל אם אמר שהכל יצא.
במשנה מ. ברך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא, ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא. ובגמ' מתניתין ר' יהודה היא שסובר שעיקר האילן הוא האדמה. דתנן יבש המעיין נקצץ האילן מביא ואינו קורא. רבי יהודה אומר מביא וקורא, שהארץ שנשארה היא העיקר. וכתבו התוס' והרא"ש והרשב"א שהלכה כרבי יהודה שסתם לן תנא כוותיה. אבל הרמב"ם כתב בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה לא יצא. וסובר שהלכה כת"ק ואין הלכה כסתם משנה כיון שהיא כרבי יהודה ולא כחכמים. והטור כתב כשאר פוסקים ודלא כהרמב"ם. וכתב הטור הילכך אם אדם מסופק בפרי אם הוא פרי העץ או פרי האדמה מברך בורא פרי אדמה.
וכ''פ מרן כשאר פוסקים בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה, יצא; אבל אם בירך על פרי האדמה בורא פרי העץ, לא יצא; הילכך אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי עץ או פרי האדמה, מברך בורא פרי האדמה. ועל הכל, אם אמר שהכל, יצא ואפילו על פת ויין.
וכתב המ"ב (ס"ק א') שאפילו הזיד וברך אדמה במקום העץ יצא שלא שיקר בברכתו.
עוד כתב (ס"ק ג') שכן הדין באופן שצריך לברך בורא פרי האדמה על פרי הגדל בעץ, כמו בוסר וכיוצא, אם ברך העץ יצא. וכן בירקות שטובים מבושלים יותר מחיים שברכתם כשהם חיים שהכל אם בירך עליהם אדמה יצא.
עוד כתב (ס"ק ד') שדוקא אם הוא פרי העץ או אדמה או שהוא מסופק מצד הדין. אז מברך אדמה אבל אם הוא ספק לו מחמת שלא למד לא יאכל עד שילמד.
עוד כתב (ס"ק ה') שרק בדיעבד אם אמר שהכל יצא אבל לכתחילה צריך לברך על כל דבר ברכה המיוחדת לו.
סעי' ב' - היו לפניו עץ ואדמה ובירך אדמה ונתכוין לפטור העץ יצא.
כתב הב"י כתב רש"י מא. ואף על גב דתנן בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא הני מילי בחד מינא וטעה ובירך עליה בורא פרי האדמה, אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר זית. ומיהו ה"ר יונה כתב שם (כח: ד"ה אבל) דהיינו דוקא כשבשעה שבירך בורא פרי האדמה לא נתכוין לפטור פרי העץ אבל אם נתכוין לפטור את פרי העץ אין צריך לחזור ולברך:
וכ''פ מרן כדעת רבינו יונה היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ, ובירך על פרי האדמה ונתכוון לפטור את פרי העץ, יצא.
וכתב המ"ב (ס"ק ז') שדווקא בדיעבד אבל לכתחילה אין לכוין בברכת האדמה להוציא את ברכת העץ.
עוד כתב (ס"ק ח') ברך אדמה ולא נתכוין לפטור העץ אפילו העץ היה לפניו לא פוטר, ואם נתכוין לפטור פוטר אפילו לא היה לפניו פרי העץ כשברך.
עוד כתב (ס"ק ט') שכן הדין אם היה לפניו שהכל ואדמה והתכוין בשהכל לפטור האדמה יצא בדיעבד.
עוד כתב (ס"ק י') שיש חולקים על דין זה וסוברים שאפילו נתכוין לפטור את הפרי המונח לפניו, לא יצא, ולהלכה לא חוזר ומברך כדעת מרן וסב"ל, רק יותר טוב להיות נמלך ואחר זמן יחזור ויברך על פרי העץ. (ובהלכה ברורה אות ח' כתב שבאופן שלא מונח פרי העץ לפניו, ונתכוין לפוטרו בברכת האדמה, טוב להחמיר שישנה את מקומו ויחזור ויברך עליו).
סעי' ג' - לא יפסיק בין ברכה לאכילה, לא השמיע לאוזניו והוציא בשפתיו יצא, ומברך בכל לשון.
כתב הטור כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה וצריך להשמיע לאזניו ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו. וכתב הב"י שלא יפסיק בין ברכה לאכילה נלמד מגמ' מ'. דטול ברוך או גביל לתורי לא נחשב להפסק בין ברכה לאכילה. משמע שאם דיבר שאר דברים שאינם מצרכי סעודה נחשב להפסק וצריך לחזור ולברך: ובסוף הסימן הביא הב"י דברי שיבולי הלקט שאם התעכב כדי שאילת שלום דהיינו שלום עליך רבי ומורי צריך לחזור ולברך בין אם ברך על הדבר ולא עלה בידו, ובין ברכה שנתחייב בה ולא יכול לברך אותה לפי שעה כמו אם ראה ברקים והוא בבית הכיסא. (ובהלכה ברורה אות יד' כתב בדיעבד אם הפסיק בשתיקה אפילו הרבה יותר מכדי דיבור אינו חוזר ומברך). לענין שצריך להשמיע לאוזנו ניתבאר בסימן קפה'.
וכ''פ מרן כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה. הגה: יותר מכדי דבור (ב"י בשם שיבולי לקט); וצריך להשמיע לאזניו, ואם לא השמיע לאזניו, יצא ובלבד שיוציא בשפתיו; ונאמרים בכל לשון;
וכתב המ"ב (ס"ק יא') שכן הדין בברכת המצוות שלא יפסיק בין ברכה למצווה.
עוד כתב (ס"ק יב') כדי דיבור הוא שאלת תלמיד לרב שלום עליך רבי. ויותר מזה חשיב הפסק, וכל זה בשתיקה. אבל אם דיבר אפילו מילה אחת נחשב הפסק וצריך לחזור ולברך משא"כ בשתיקה בדיעבד אם שהה יותר מכדי דיבור לא חוזר ומברך, אם לא הסיח דעתו. כתבו האחרונים דאפילו מפני הכבוד והיראה אסור להפסיק אחר הברכה ואם הפסיק חוזר ומברך ואפילו לעניית אמן או לקדיש וקדושה וברכו ג"כ לא יפסיק. לא יברך על מאכל או משקה שהוא חם או קר ביותר משום חשש הפסק. ומי שבירך על מאכל ולאחר שבירך נמאס בעיניו יש לו לאכול קצת שלא יהיה הברכה לבטלה. הרוצה לשתות מים ששופך קצת ממנו ישפוך תחלה ואח"כ יברך דתרווייהו איתנהו משום הפסק ומשום ביזוי ברכה כ"כ בשערי תשובה בסי' ר"ב בשם אחרונים. כשאוכל אגוז ישברנה ואח"כ יברך דאין כדאי להפסיק הרבה בין הברכה לאכילה ועוד שמא לא ימצאנה יפה ואינה ראויה לברכה ולענין שאר פירות עיין לעיל בסימן ר"ב בשערי תשובה: וכתב שם באות א' דאפילו תימא דלאו הפסקה היא כ"כ אין לעשות כך לכתחילה.
עוד כתב המ"ב (ס"ק יג') שאם הרהר את הברכה בליבו לא יצא.
עוד כתב (ס"ק יד') שמברך בכל לשון ב סימן קפה ' סעי' א' מבואר במ"ב שצריך שיבין את הלשון שמברך אם הוא לא לשון הקודש.
בהמשך - לא יברך ערום או ליבו רואה את הערוה. או בראש מגולה.
כתב הטור ולא יברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו בד"א באיש אבל באשה יושבת ופניה טוחות בקרקע ומברכת כי בזה מתכסה ערותה. וכתב הב"י דבגמ' כד. אמר רב הונא עגבות אין בהם משום ערוה, ולא קימא לן כוותיה, אלא כדמתרגם רב נחמן בר יצחק שם כגון שהיו פניה טוחות בקרקע. וכן כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות ברכות. עוד כתב הב"י שאפילו רק ליבו רואה את הערוה אסור לברך. וכן כתב הרא"ש שהירושלמי מסתפק בזה אם ערום יכול להוציא ראשו מחוץ לחלון ולברך ברכת הזיקים, ופסק הרא"ש לאסור. וכ"כ הגה"מ בשם סמ"ק. דלא כרש"י והר"ן שדוקא בתפילה אסור ובברכות מותר. עוד כתב הב"י כתב רבנו ירוחם שאסור לברך בגילוי הראש.
וכ''פ מרן ולא יברך ערום, עד שיכסה ערותו; במה דברים אמורים באיש, אבל אשה יושבת ופניה של מטה טוחות בקרקע, כי בזה מתכסה ערותה (ועי' לעיל סימן ע"ד סעיף ד'); ואפילו אם אינו ערום, אם לבו רואה את הערוה או שראשו מגולה, אסור לברך.
וכתב המ"ב (ס"ק טז') מה שמותר באשה יושבת זה באופן שגם עגבותיה מכוסות כמו שכתב בב"י שעגבות יש בהם משום ערוה, וכ"כ הא"ר ומגן גיבורים, ודלא כהמג"א וכן נוטה קצת דעת הגר"א שעגבות אין בהם משום ערוה.
סעי' ד' - כל דבר שמברך עליו אוחזו בימינו בשעת ברכה.
כתב הטור כל דבר שמברך עליו לאוכלו או להריח בו צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך. וכתב הב"י נראה שלמד כן מדתניא בפרק כיצד מברכין (מג:) הביאו לפניו יין ושמן בית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין ואחר כך מברך על השמן וכמו שיתבאר בסימן רי"ב (קצ: ד"ה הביאו) בסיעתא דשמיא.
וכ''פ מרן כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו, צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך.
וכתב המ"ב (ס"ק יז') טעם האחיזה ביד כדי שיכוין לבו על מה שמברך, והוא רק לכתחלה דבדיעבד אם בירך עליו כשהיה מונח בפניו אף אם לא אחזו כלל יצא וכדלקמיה:
עוד כתב (ס"ק יח') הטעם שאוחז ביד ימין משום חשיבות [ובאיטר יד אזלינן בתר ימין ושמאל דידיה ולא בתר דעלמא כן משמע מחי' רע"א וכ"מ במ"א סימן קפ"ג] וכן בכל ברכה שמברך על איזה מצוה יש לו לאחוז הדבר ביד ימינו בשעת ברכה וע"ד הקבלה אין לתחוב הפרי שמברך עליו בסכין אף שיאחוז הסכין בימינו. כשאומר לחבירו להושיט לו ספר יקבלנו ביד ימינו [ס"ח]: (ומש"כ גבי איטר שיאחז ביד שמאל עיין בסימן קפג' סעי' ג' שכן דעת מרן, אולם בהליכות עולם ח"ב עמוד מז' כתב שיאחז הכוס בימין כדעת המקובלים, אא"כ חושש שישפך הכוס מידו, ולכאורה הוא הדין הכא יאחז הפרי ביד ימין. וכ"כ בהלכה ברורה אות כ').
סעי' ה' - בירך ואח''כ הביאו הפרי לפניו צריך לברך פעם נוספת.
כתב הטור אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו, בירך ואח"כ הביאוהו לפניו צריך לברך פעם אחרת. וכתב הב"י שכן כתב הרמב"ם, וכתב הב"י ואם תאמר מאי שנא מדין אמת המים הנזכר בסמוך שאע"פ שבשעת ברכה לא היו המים לפניו כיון שדעתו עליהם מהני, אפשר דשאני הכא שאפשר שלא יביאו לו, אבל מים סופם לבוא. ודין זה שצריך לברך אחרי שיביאו לפניו נלמד מהירושלמי שכתב מי שתופס עיגולא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו, צריך לחזור ולברך.
וכ''פ מרן אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה, עד שיביאוהו לפניו; ברך ואחר כך הביאוהו לפניו, צריך לברך פעם אחרת;
וכתב המ"ב (ס"ק יט') שאפילו אם כיון על הפרי בשעת ברכה כיון שתלוי בדעת אחרים אין לברכה על מה לחול משא"כ באמת המים נחשב כמונח לפניו. ובפרי מגדים מצדד שאם הפרי נמצא בחדר הסמוך וודאי שיבא אצלו דומה לאמת המים ולא צריך לחזור ולברך. (וכ"כ בחזון עובדיה עמוד קעג' שאם היה יודע בברור שיובאו לפניו ונתכוין על כך יצא). וכתב המ"ב שלכתחילה וודאי שיש להיזהר בזה, גם מטעם הפסק, וגם שצריך לאחוז הפרי בידו בימינו בשעת הברכה.
בהמשך - מי שברך על פרי והביאו לו מאותה ברכה לא צריך לברך שוב.
כתב הטור בירך ואח"כ הביאוהו לפניו צריך לברך פעם אחרת אבל מי שבירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין א"צ לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך. וכתב הב"י שלאו דווקא הביאו לו אותו המין ממש אלא אפילו שלא מאותו המין אלא שהוא מאותו ברכה לא צריך לחזור ולברך. והמקור לדין זה ממה שכתב הרשב"א גבי דברים הבאים בסעודה בשם ה"ר זרחיה בעל המאור שלפרוש רש"י רב פפא שאמר שדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה, בא לחדש שהייתי חושב שכל הדין של עיקר שפוטר את הטפל זה דווקא אם הטפל מונח לפניו, קמ"ל אפילו שהטפל אינו לפניו נפטר בברכת העיקר שהיא הפת. ומכאן לומד הב"י ראיה לכל דבר הנפטר בברכת חברו, אפילו שאינו נמצא לפניו נפטר בברכה, וכן כתב ה"ר מנוח שכן משמע מירושלמי באמת המים דבסמוך, וכדאמרינן בגמ' נא: כולה נבגא דברכתא היא. וכן כתב בספר אוהל מועד. (לכאורה יש לדחות הראיה מאמת המים כמו שחילק הב"י לעיל דשאני הכא שאפשר שלא יביאו לו אבל המים סופן לבא. וכן הראיה מנבגא דברכתא לכאורה שם מיירי בפשטות שהנבגא ששלח לילתא היתה מונחת לפניו, משא''כ הכא שבא ממקום אחר).
וכתב עוד הב"י ועיין במה שכתבתי בסימן קעט' בשם הכל בו, ושם כתב הכל בו שצריך לברך על כל פרי שמביאים לפניו מפני היסח הדעת, והגיה רבנו פרץ שהאורח לא צריך לחזור ולברך שתלוי בדעת בעל הבית ולא מסיח דעתו. ואחר זה הביא הב"י את דברי הטור בסימן זה שאין צריך לחזור ולברך וכתב וכבר כתבתי בסימן קעז' שנראים דברי רבנו, (ומשמע שבא לומר שגם בלא אורח לא הוי היסח הדעת ולא מברך על מה שמביאים שוב לפניו). עוד כתב הב"י לעיל סעי' ב' בשם הרשב"א שאם היה אוכל תפוחים ובירך עליהם ואחר כך הביאו לפניו אגוזים אם התפוחים חביבים לו יותר פוטר את האגוזים בגררת ברכת התפוחים אבל אם אינם חביבים אינם פוטרים את האגוזים אלא אם כן נתכוין להם מתחלה ע"כ:
וכ''פ מרן אבל מי שברך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין, או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון, אינו צריך לברך. הגה: וטוב ליזהר לכתחלה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו (בית יוסף טור י"ד סימן י"ט).
וכתב המ"ב (ס"ק כ') שאפילו אכל הפרי הראשון לא צריך לברך שנית על מה שיביאו לו. עוד כתב שאפילו לא היתה דעתו בשעת ברכה לאכול מה שיביאו לו לא חוזר ומברך שדרך האדם להכנס מאכילה קטנה לאכילה גדולה, רק אם הסכים בדעתו לא לאכול עוד או מתחילה היתה דעתו בהדיא רק על הפירות שהיו לפניו צריך לחזור ולברך.
עוד כתב (ס"ק כא') שאם ברך על דגים והביאו לו שכר שהוא מין אחר לגמרי צריך לברך שוב על השכר ולא נפטרים בסתמא אלא אם כן כיון דעתו עליהם בהדיא או שהיו מונחים לפניו. (אולם בחזו"ע עמוד קעט' כתב שגם בשני מינים שונים לגמרי כשכר ודגים לא חוזר ומברך. וכ"כ בהלכה ברורה אות כד').
עוד כתב (ס"ק כב') שיש אחרונים שחולקים על מרן ולדעתם רק אם הוא אותו מין ממש פוטר בסתמא, ואם הוא מין אחר אם עדיין יש לפניו המין הראשון שבירך עליו לא צריך לברך, ואם גמר המין הראשון צריך לחזור ולברך, אלא אם כן קבע עצמו לאכילת פירות אף שבירך בסתמא אינו מסיח דעתו ולא צריך לחזור ולברך. (ובחזו"ע עמוד קעח' כתב שאף שבירך בסתם ולא נשאר מהם לפניו והביאו לו מין פרי אחר מאותה ברכה לא יברך עליו, שסב"ל. וכ"כ בהלכה ברורה אות כד').
עוד כתב (ס"ק כג') על מה שכתב הרמ"א שטוב ליזהר לכתחילה שיהא דעתו על כל מה שיביאו לו, כיון שיש מן הפוסקים שסוברים דבסתמא לא מהני בכל גווני אא"כ היו לפניו בשעת ברכה אבל בלא"ה בעינן שיהיה דעתו על כל מה שיביאו לו אחר כך.
סעי' ו' - בירך על פרי ונפל ונמאס חוזר ומברך אף שיש מאותו מין לפניו
כתב הטור נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו המין לפניו יותר כשבירך על הראשון, וצ"ל ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא שם שמים לבטלה. ואם אמר כשנפל בא"י ולא אמר אלהינו, יסיים ויאמר למדני חוקיך, שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא שם שמים לבטלה. אבל העומד על אמת המים מברך ושותה אע"פ שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך מפני שלכך נתכוון תחלה. וכתב הב"י מקור לדין זה מירושלמי פרק כיצד מברכין ה"א מי שבירך על תורמוס ונפל מידו צריך לברך שוב ולא דומה למברך על המים באמת המים אף שהמים לא היו לפניו, ששם כיון על אותם המים משא"כ כאן שלא כיון דעתו על כך מתחילה. (פירוש בתורמוס חלה הברכה על התורמוס שנפל שעליו כיון את הברכה, משא"כ במים חלה הברכה על המים שעתידים להגיע שאותם התכוין לשתות. ובפשטות אפילו שהיה בידו כמה תורמוסים צריך לחזור ולברך כיון שעל מה שחלה הברכה אבד לא יכול להמשיך באכילה על סמך ברכה זו שאבדה). ובהמשך הירושלמי אמר רבי תנחום צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה. וכתב הרא"ש שלמדים מירושלמי זה שאם היו פירות לפניו ודעתו לאכלם ונטל אחד מהם ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לברך ברכה אחרת על הפירות שיאכל ויאמר תחלה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על הברכה שעשה לבטלה, ויש אומרים שזהו לאחר שאמר אלקינו מלך העולם אבל אם לא אמר אלא ברוך אתה ה' בלבד יסיים ויאמר למדני חוקיך כדי שיהא כקורא פסוק (תהלים קיט יב) ולא יהא מזכיר שם שמים לבטלה עד כאן לשונו. וכן כתב ה"ר יונה ז"ל (כח. דיבור הראשון) וגם הרמב"ם בפ"ד (ה"י) כתב כדברי הירושלמי: וכתב ה"ר מנוח (שם) דלאו דוקא נפל מידו ונאבד אלא הוא הדין אם נפל ונמאס לאכילה ופשוט הוא. אולם לדעת הגהות מימוניות בשם ר"ת והכל בו והאבודרהם בשם הראב"ד שלא צריך לחזור ולברך כיוון שהברכה חלה על כל מה שלפניו. וראיה ממה שכל אחד שותה כוס שבידו על סמך ברכה שברך המברך על כוס שלו. וכתב הב"י שהם מדברים באופן שהיה דעתו עליו משעה ראשונה, ולומדים בירושלמי שהיא בעיא דלא איפשטא ולקולא. והשבולי הלקט בשם רב ניסים גאון כתב שצריך לחזור ולברך וראיה מהירושלמי הזה וכתב השבולי הלקט שמא הוא לומד שהירושלמי נשאר בספק ודינו כמו תיקו דאיסורא ולחומרא. עוד כתב הב"י מצאתי בתשובות אשכנזיות אם בירך אדם על היין וכשהוא טועם הוא מים אם צריך לחזור ולברך ודעתו היתה להוציא אחרים ג"כ בברכתו, והשיב שאין צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן פעם שנית מאחר שהיה דעתו לשתות יין וגם לשאר האחרים שדעתו להוציא יש להם יין לפניהם או הם טועמים יין אחר כך, עד כאן לשונו:
ופסק מרן כדעת הרא"ש והרמב"ם ורבינו יונה . נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו, ונפל מידו ונאבד או נמאס, צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו מין לפניו יותר כשברך על הראשון. הגה: רק שלא היה עליו דעתו לאוכלו (הגהות מיימוני פ"ד וכל בו ואבודרהם ותשובת מהרי"ל סי' צ"ב). וצריך לומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא ש"ש לבטלה; ואם אמר כשנפל: ברוך אתה ה', ולא אמר אלהינו, יסיים ויאמר: למדני חוקיך, שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא ש"ש לבטלה. אבל העומד על אמת המים מברך ושותה, אע"פ שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך, מפני שלכך נתכוון תחילה. הגה: ועיין לעיל סי' ר"ט סעיף א' אם ברך בטעות מה דינו.
וכתב המ"ב (ס"ק כ"ד) שכן הדין אם מצאו שנרקב ואינו ראוי לאכילה כלל, חוזר ומברך. ואם עדיין קצת ראוי לאכילה צריך לאכול ממנו כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.
וכתב עוד המ"ב (ס"ק כו') ובביה"ל (ד"ה רק שלא) שלדעת מרן אפילו אם היה דעתו לאכול משאר פירות שלפניו לא אמרינן שנגררים אותם הפירות אחר הברכה כיוון שנפל הפרי שמברך עליו ולא היתה לברכה על מה לחול וצריך לברך שוב, ושכן דעת התו"ס והרא"ש ורבינו יונה. ולדעת הרמ"א אם היה דעתו לאכול שאר הפירות ואפילו לא היו מונחים לפניו על השולחן לא צריך לחזור ולברך שהברכה חלה על כולם. ורק אם לא היה דעתו אלא בסתמא לא חלה עליהם הברכה וצריך לחזור ולברך אף שהיו מונחים לפניו בשעת ברכה. אבל מהראב"ד המובא בב"י מוכח שכיוון שמונחים הפירות לפניו אפילו בסתמא חלה עליהם הברכה. וכן דעת רבינו גרשום בר שלמה וחכמי הדור שהביא באבודרהם והשבלי הלקט וגם דעת הרמב"ם אפשר לפרש כן, והמ"א כתב כן בשם המבי"ט על כן אמרינן סב"ל וגם בסתמא כיון שהפירות מונחים לפניו לא חוזר ומברך. (ועיין בילקו"י עמוד תס"א שכתב שצריך לברך אם לא היה בדעתו לשתות ממנו. משמע דגם בסתמא כיוון שלא היה בדעתו צריך לחזור ולברך. וכן בנימוקים לא הזכיר מה הדין בסתמא, אולם היות שהביה"ל הנ"ל הביא הרבה דעות שהברכה חלה על כל מה שהוא לפניו בסתמא ולא חוזר ומברך בפשטות צ"ל אף בכה"ג סב"ל. וכ"כ בהלכה ברורה אות כח'. ומה שכתב המ"ב בדעת הרמ"א שאם היה בדעתו אין צריך לברך אפילו כשלא היה מונח לפניו אז על השולחן, צ"ל שאין כונתו שלא נמצא באותו מקום שמברך שאם כן הא אמרינן בסעי' ה' שבכה"ג צריך לברך פעם אחרת אם בשעת ברכה לא היה לפניו אלא על השולחן לא נמצא אבל נמצא באותו חדר. שוב אמר לי ידי"נ הרב יניב שיר שהמ"ב מיירי שדעתו על דבר שהוא בעצמו ילך ויקחנו ולא תולה בדעת אחרים דבכה"ג לא צריך לחזור ולברך. כנ"ל בס"ק יט'. עכ"פ בהלכה ברורה אות כח' כתב שאם לא היה יותר לפניו והיה בדעתו גם על מה שלא מונח לפניו, ובירך ונפל לו מה שבירך עליו צריך לחזור ולברך).