מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות ברכות · סימן רד
סעי' א' - על בשר דגים ובצים חלב וגבינה מברך שהכל.
במשנה מ: ועל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו. ובגמ' ת"ר על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמות חיות ועופות ודגים אומר שהכל נהיה בדברו, על החלב ועל הביצים ועל הגבינה אומר שהכל.
וכ''פ מרן על כל דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועוף, דגים בצים חלב גבינה [מברך שהכל].
בהמשך - פת או תבשיל או תמרים שנתקלקלו ועל הגובאי (חגב טהור) מברך שהכל.
במשנה מ: נחלקו ת"ק ורבי יהודה אם מברך על מין קללה כמו חומץ נובלות וגובאי, לת"ק מברך שהכל, ולר"י לא מברך כלל. והלכה כת"ק. ובבריתא שם מ: על הפת שעפשה ועל היין שהקרים ועל התבשיל שעבר צורתו אומר שהכל. ועל הנובלות כתב הטור שהם מין תמרים שאינן מתבשלים על האילן. וכתב הב"י שדוקא אם נתקלקל התבשיל קצת מברך שהכל אבל אם נתקלקל לגמרי כיון שאין ראוי לאכילה לא מברך עליו כלל.
וכ''פ מרן ופת שעפשה ותבשיל שנשנה צורותו ונתקלקל ונובלות שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו ועל הגובאי. [מברך שהכל].
וכתב המ"ב (ס"ק א') שגם בפת מדובר שנתקלקלה קצת שאם נתקלקלה לגמרי לא מברכים עליה כלל. וכתב בביה"ל ד"ה (ופת שעפשה) לענין ברכה אחרונה מבואר ברמב"ם שכל אלו שברכתם שהכל ברכה אחרונה שלהם בורא נפשות. והקשה בביה"ל שהרי אכילה ע"י הדחק שמא אכילה וא"כ מדאוריתא נתחייב בברכת המזון. וכתב אולי יש לומר דדוקא כשלא אכל כדי שביעה דחיוב ברכת המזון שלו הוא מדרבנן בעלמא, אבל כשאכל כדי שביעה דברכת המזון שלו הוא מדאוריתא, חיב לברך ברכת המזון כיון דעל ידי הדחק חזי לאכילה, ואף דמתחילה ברך שהכל לית לן בה, וצריר עיון למעשה.
עוד כתב (ס"ק ג') שתמרים ששרפם החום ויבשו נשתנו לגריעותא, ולכן ברכתם שהכל.
בהמשך - ועל המלח ועל מי מלח ועל מרק ועל כמיהין ופטריות מברך שהכל.
בברייתא שם מ: על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות אומר שהכל. וכתב הטור שזמית הוא מי מלח, ושרבינו האי פירש שהוא הקצף העולה על רתיחת הקדירה. והב"י כתב בשם הערוך שזמית הוא מרק בלשון יון.
וכ''פ מרן ועל המלח ועל מי מלח ועל המרק ועל כמיהין ופטריות [מברך שהכל].
וכתב המ"ב (ס"ק ה') שבמלח יש הנאה קצת שנותנו לתוך פיו.
עוד כתב (ס"ק ו') שמרק היינו מרק בשר, דאילו של פירות וירקות נזכר בסימן רב' סעי' י' ויא'.
עוד כתב (ס"ק ז') כמהין הם אותם שמצויים תחת הקרקע ונבראים משומן הארץ. (ובמרוקאית נקראים 'טרפש' ואומרים שמצויים באדמה במקומות מסוימים אחר סופות ברקים).
בהמשך - אם לא נטעי אדעתא דהכי, כגון: קורא, לולבי גפנים, שקדים כשהם ירוקים, מברך שהכל.
בגמ' לו. נחלקו שמואל ורב יהודה על ברכת הקורא, לשמואל שהכל ולרב יהודה האדמה, ומסקנת הגמ' כשמואל כיון שלא נטעי אדעתא דקורא. וכתב הטור קורא הוא הנתוסף בענפי הדקל ובשנה הראשונה הוא רך וראוי לאכילה ואחר כך מתקשה כעץ מברכין עליו שהכל כיון דלא נטעי אינשי לאילן אדעתא למיכליה כשהוא רך לאו פרי הוא וכן כל כיוצא בזה כגון לולבי גפנים ושקדים שאוכלים אותם כשהן רכים בקליפיהן כיון דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי מברכין עלייהו שהכל. וכתב הב"י שכן כתבו התוס' וה"ר יונה והרא"ש והרשב"א והמרדכי. וטעמא דשקדים שכשהם רכים אוכלים קליפתם החיצונה, אבל לא נוטעים אותם אדעתא דהכי אלא לאכול השקד כשיתבשל, לכן כשאוכלם ירוקים מברך שהכל. וזה דווקא בשקדים המתוקים אבל בשקדים המרים להיפך הדרך לאוכלם כשהם קטנים, קודם שיתבשלו ויהיו מרים, לכן כשהם קטנים מברך עליהם בורא פרי העץ, ושהם גדולים ומרים לא מברך עליהם כלל, כיוון שהם מזיקים. ואם מתקן ע"י האור או ע"י דבר אחר מברך עליהם העץ.
וכ''פ מרן ועל קורא הגה שהוא הרך הנתוסף באילן בכל שנה שקורין פלמיטו ועל לולבי גפנים ועל שקדים מתוקים שאוכלים אותם כשהם רכים בקלפיהם [מברך שהכל].
וכתב המ"ב (ס"ק ט') בשם הט"ז לענין קטניות רטובים, אם הם של גינות שנזרעים על דעת לאוכלם חיים, מברך אדמה, אפילו על השרביטים לבד שעל דעת כן נזרעו, אבל של שדות שהדרך ליבשם ולאוכלם מבושלים, כשאוכלם חיים רטובים שהכל, ואם בשלם בורא פרי האדמה. אבל הרבה אחרונים חולקים עליו שאין לחלק בין קטניות לקטניות ועל כל קטנית רטובה מברך אדמה. וכן מנהג העולם. ולענין השרביטים אם אוכלם לבדם בלי הקטניות נחלקו האחרונים אם יברך עליהם אדמה או שהכל, לכן טוב לאוכלם עם הקטנית ולברך על שניהם האדמה. ואם אוכל השרביטים לבד יברך שהכל. (ולפי"ז מה ששמענו שקהילת הדובדובים ממרוקו נהגו לבשל את תרמילי הפולים, יברכו על תבשיל זה שהכל, ועדיף שיוסיפו בתבשיל מעט פולים ויברכו עליהם ויפטרו הקליפות).
בהמשך - פרי האדמה שלא נגמר וראוי לאכילה כמו 'שחת' מברך שהכל.
בגמרא עירובין כח: אמר רב יהודה אמר רב, כשות וחזיז מערבין בהן ומברכים עליהם בורא פרי האדמה. ופרש"י חזיז שחת של תבואה כשהוא ירק וגוזזים ואוכלים אותו. כשות אין לו שורש בקרקע וגדל בהיזמי. וינוקא דבי רב אמר כשות בורא פרי האדמה, חזיז שהכל נהיה בדברו. והלכתא כינוקא דבי רב. וכיון שהחזיז לאו גמר פירא שלא נגמר בישולו לכן ברכתו שהכל.
וכ''פ מרן ועל חזיז והוא שחת [מברך שהכל].
וכתב המ"ב (ס"ק יג') ששחת הוא תבואה שלא הביאה שליש, והוא הדין לכל פרי האדמה שלא נגמר וראוי לאכילה מברך שהכל. (ודלא כפירות העץ בסימן רב סעי' ב').
בהמשך - ירק שהוא טוב יותר לאוכלו מבושל, כשאוכלו חי מברך שהכל, כמו דלעת חיה וקמח.
בגמ' לו. אמר רב זירא אמר רב מתנא אמר שמואל אקרא חיה וקמחא דשערי מברך שהכל. ואפילו שקמח שעורים קשה לקוקיאני (תולעים שבמעיים) כיון שיש לו הנאה מברך. וכל שכן קמח חיטים מברך שהכל. וכתב הב"י בשם הרשב"א אפילו קלה את הקמח מברך שהכל כיון שקשה לקוקאיני לא שכיח לאוכלו.
וכ''פ מרן ועל קרא חיה ועל קמחא דשערי [מברך שהכל] .
וכתב המ"ב (ס"ק יד') שקרא טוב יותר מבושל מחי לכן כשאוכלו חי מברך שהכל. (עיין בזה בארוכה ריש סימן רה' דאזלינן בתר הדרך לאוכלו).
עוד כתב (ס"ק טו') שהוא הדין בכל קמח של חמשת מיני דגן מברך שהכל כמבואר בסימן רח' סעי' ה'.
בהמשך - דבר העומד לשתיה כמו שכר תמרים ושעורים ומי שעורים מברך שהכל.
בגמ' בבא בתרא תנו רבנן אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים מברך עליהם שהכל. וכתב הב"י שהרא"ש בברכות לח' הקשה למה יברך שהכל והרי השעורים עיקר וכל יש בו מחמשת מינים צריך לברך מזונות. ותירץ, א. שיש לשעורים עלויא אחרינא בפת. ב. כיוון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים והשעורים רק מטעימים את המים. (ולא דומה למיא דשלקי ששם עיקר שתית המרק לשם תזונה וטעם הירקות עיקר שיש שם כוונת אכילה ולא כוונת שתייה). וכמו בשתיתא רכה (מים וקמח) דאמירנן בגמ' שם שמברך שהכל. וכ"כ התו"ס ורבנו יונה בענין מיא דשלקי, עוד כתב הרא"ש בתשובה שהוא הדין למי שעורים שמבשלים לחולה שמברכים עליהם שהכל.
וכ''פ מרן ועל שכר תמרים ושכר שעורים ועל מי שעורים שמבשלים לחולה [מברך שהכל].
וכתב המ"ב (ס"ק טז') הואיל והשכר צלול ועומד לשתייה לא נחשב בכלל תבשיל, ואפילו יש בו כזית בכדי אכילת פרס מברך עליו שהכל.
בהמשך - על עשבים שאינם נזרעים מברך שהכל.
כתב הטור, כתב הראב"ד עשבא דדברי שאין נזרעים מברכים עליהם שהכל כיוון דלא זרעי להו אינשי לא חשיבי פרי.
וכ''פ מרן ועל עשבי דדברא שאינם נזרעים [מברך שהכל].
וכתב המ"ב (ס"ק יח') ואפילו העשב טוב לאכילה כמו חמציץ ואפילו בשלו והוא מאכל שרים מברך שהכל.
עוד כתב (ס"ק יט') שאם הוא לא עשב אלא פרי והוא טוב למאכל, כמו פרי הגדל בר דומה לתות שדה מברך אדמה.
בהמשך - על ירק העשוי לטעם ולא לאכילה, כמו אניס כמון וכסבור מברך שהכל.
עוד כתב הטור בשם הראב"ד שכתב וכמדומה לי שבתא ושבללתא וכמונא וכוסברתא שהכל והכי אמר בעל הלכות וטעמא דידיה דכל הני לטעמא עבידי ולא לאכילה שבתא הוא שאנו קורין אניס ובלשון ערבי שבתא, שבללתא הוא שאנו קורין פטינ"א, כמונא כמשמעה כוסברתא אליינדר"י בלע"ז ע"כ: וכתב הב"י שכן הוא באורחות חיים.
וכ''פ מרן ועל שבת שקורין אניט"ו (ר"ל אני"ס), ועל כמון וכסבור (דלטעמא עבידי ולא לאכילה), [מברך שהכל].
וכתב המ"ב (ס"ק כא') שאלו הירקות ברכתם שהכל. (ומה שפסק מרן בסימן רב' סעי' ו' וז' שעל מרקחת זנגביל או פילפלין מברך אדמה. שאני הכא שירקות אלו לא נאכלים גופם אלה רק טעמם, לכן כשאוכל גופן אינו דרך אכילתם ומברך שהכל, מה שאין כן זנגביל ופלפל שנאכל גופן ברכתם אדמה אפילו ריקחם).
עוד כתב (ס"ק כב') שאם שלק את האניס מברך על מימיו בורא פרי האדמה דלהכי קיימא להטעים דבר המתבשל בו. (ועיין בסימן ר"ב סעי' י' שגם במי שלקות טוב לחוש לברך שהכל. ויש לעיין דילמא הכא מודו כולי עלמא לברך אדמה על מי האניס ושאר דברים המיועדים לתת טעם, כיון שהגיעו ליעדם, ולא דומה לשלקות אחרים שנאכלים גופם ע"י בישול. ואף אם נאמר כן כל זה דוקא במרק שיש בו כוונת אכילה אבל בשתיה כמו תה או חליטת צמחים מברך שהכל, שהרי כוונתו לשתיה והעיקר הוא המים וטעם הצמחים טפל, ועיין מש"כ בזה בסימן רב' סעי' י').
בהמשך - חומץ שעירבו במים וראוי לשתותו מברך שהכל.
במשנה מ: על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומר שהכל נהיה בדברו. כתב הב"י שהקשה הרא"ש איך מברך על החומץ הא אמרינן ביומא פא: השותה חומץ ביום הכיפורים פטור, אלמא שתיית חומץ לא נחשבת שתיה. ותירץ שמדובר בחומץ מזוג ואז ראוי לשתיה שמיישב הדעת. ועוד תירץ באופן ששותה החומץ לרפואה שחושש בשיניו ונותן חומץ הרבה לתוך מרק והחומץ עיקר ומברך עליו כמו בשמן זית שנותנו בתוך אניגרון. (לכאורה מה בכך שחושש בשיניו הרי סוף סוף לא נהנה ממנו. וצ"ל שנהנה מהתערובת אלא שבכל תערובת מברך על הרוב שבה וא"כ כאן הברכה על המרק שהוא הרוב ואנו רוצים ברכה על החומץ, לכן כתב שחושש בשיניו שאז החומץ עיקר והברכה על החומץ. עוד י"ל שאולי סובר שבהנאת רפואה שאין בה היזק לגוף מברך עליה. וכמ"ש בסימן רב' סעי' ד' בדין השמן). ורבנו יונה כתב שלא קשה מיום הכיפורים כיון שגם ביום הכיפורים אם שתה ממנו הרבה יותר מרביעית חייב, לענין ברכה גם כן לא יצא מכלל אוכל ומברך עליו, כיון שנהנה ואסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה. אולם לענין ברכה אחרונה לא יברך אלא אם כן שתה שיעור הרבה כמו שמתחייב ביום הכיפורים. והטור כתב כדברי הרא"ש שמדובר שעירב את החומץ במים.
וכ''פ מרן ועל החומץ שעירבו במים עד שראוי לשתות מברך שהכל.
וכתב המ"ב (ס"ק כג') שאף שחומץ זה היה יין מתחילתו כיון שנשתנה ונעשה חומץ איבד מעלתו.
סעי' ב' - על החומץ ללא תערובת מים לא מברך כיון שהוא מזיק.
בסמוך הבאנו המשנה מ: שעל חומץ מברך שהכל. ופירש הרא"ש דוקא מעורב במים אבל כמות שהוא לא מברך כלל וכמו שהשותה חומץ ביום הכיפורים פטור. וכך כתב הטור אבל אם הוא לבדו אין מברכין עליו שהוא מזיק. ואף שלרבנו יונה הנ"ל מברך שהכל על החומץ החי, פסק מרן כדעת הרא"ש והטור.
וכ''פ מרן על החומץ לבדו אינו מברך כלום מפני שהוא מזיקו.
וכתב המ"ב (ס"ק כד') שמדובר בחומץ חזק כ"כ שאם ישליכו לארץ יבעבע, אבל בחומץ שאינו חזק כ"כ, יש לו הנאה ממנו וצריך לברך.
סעי' ג' - יין שריחו חומץ וטעמו יין מברך עליו בורא פרי הגפן.
בברייתא מ: יין שהקרים מברך עליו שהכל. בגמ' עבודה זרה סו: נחלקו אביי ורבא ביין שריחו חומץ וטעמו יין, לאביי נחשב חומץ ולרבא נחשב יין. ואביי ורבא הלכה כרבא. וכך סובר רבי יוחנן בבא בתרא צו. כיון שטעמו יין מברך עליו בורא פרי הגפן.
וכ''פ מרן ריחיה חלא (פי' חומץ) וטעמיה חמרא, חמרא הוא ומברך עליו בורא פרי הגפן.
סעי' ד' - יין שהחמיץ ובנ''א נמנעים לשתותו מפני חמיצותו מברך שהכל.
כתב הב"י בשם שיבולי הלקט בשם ספר התרומה בענין יין שהחמיץ היות ואין אנו יודעים כמה יחמיץ ויקרא חומץ לכן לענין מגע גוי מחמירים ואוסר, ולענין ברכה כל שבנ"א נמנעים לשתות ממנו מחמת חומצו קרוי חומץ ולא מברך עליו בורא פרי הגפן.
וכ''פ מרן כל שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו, אין מברכין עליו בורא פרי הגפן (אלא שהכל).
וכתב המ"ב (ס"ק כו') שאפילו רק התחיל מעט להחמיץ כיון שבני אדם נמנעים ממנו ברכתו שהכל. וכתב הביה"ל (ד"ה כל שבנ"א) שכתב המגן אברהם כיון שאין אנו בקיאים בשיעור זה שיש ששותים במעט חמיצות ויש שאינם שותים, לכן יברך הגפן על יין אחר ויפטור יין זה בברכה ראשונה ואחרונה. (ובהלכה ברורה אות טו' כתב שלדעת מרן מברך עליו שהכל ונפשות אף לכתחילה).
סעי' ה' - על לחלוחית שמרי היין מברך הגפן ואפילו הוסיף מים בשיעור שדרך למזוג.
בגמ' בבא בתרא צו: תנו רבנן שמרי יין מברך עליהם שהכל, אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברך בורא פרי הגפן. ובגמ' אמר רבא לכולי עלמא אם נתן שלש מידות מים והוציא ארבע מידות נחשב יין. ואם נתן שלש מידות והוציא שלש מידות לא נחשב יין שהרי אין כאן יין כלל, ונחלקו אם נתן שלש מידות והוציא שלש וחצי, לת"ק לא נחשב יין וברכתו שהכל ולאחרים נחשב יין ומברך הגפן. וכתב הב"י כיוון דקימ"ל שאין הלכה כאחרים לכן לא מברכים הגפן אלא אם כן נתן שלוש מידות והוציא ארבע. דהיינו רבע מהתערובת היא יין אבל פחות מיכן מברך שהכל. וכ''כ הטור נתן שלוש ומצא ארבע נחשב כיין מזוג ומברכים עליו בורא פרי הגפן . (והנה מדברי רבא שנחלקו בנתן שלוש והוציא שלוש וחצי לכאורה יוצא שלדעת ת''ק אם יש ששה חלקים מים נגד היין אז מברך שהכל אבל אם יהא חמישה חלקים מים נגד היין מודה לברך הגפן, אבל מדיוקא דרישא נשמע להיפך שלת"ק צריך שיהא דוקא רבע יין. ומאי אולמי דיוקא דרישא מדסיפא. וראיתי בכה"ח אות ל' שהיא מחלוקת ראשונים לרשב"א כל שהוציא יותר משלש וחצי היינו יותר משביעית יין בתערובת מברך הגפן. ודעת הר''ן כמ"ש הב"י שצריך רבע יין בתערובת דווקא לברך הגפן. וכתב הכה"ח דלענין ברכה ראשונה כל שאין בו רבע יין, מברך שהכל מספק וכדעת מרן. אבל לענין ברכה אחרונה כתב ישתה כוס יין ויפתור גם זה בברכת על הגפן, ואם א"א בכוס יין יברך בנ"ר. ע"כ. אולם ידוע דדעת מרן שליט"א שברכת בנ"ר היא לא ברכה כללית ולא פוטרת על הגפן. ועוד מה שאנו מסיקים לקמן שביינות שלנו שהם חלשים בעינן רוב יין משמע דכן הדין לברכה אחרונה, וא"כ אין נ"מ בהאי פלוגתא). עוד כתב הב"י בשם רבנו יונה בסוף כיצד מברכין שכל זה ביינות שלהם שהיו חזקים אבל בינות שלנו שהם חלשים אפילו יש רבע יין לא מברך הגפן. ואפשר שכן דעת הרי"ף שסתם שאין ההלכה כאחרים. וכתב הב"י שנראים הדברים. (ולא פירש כמה יין צריך להיות כדי לברך הגפן, ובשו"ע כתב לשער לפי מזיגת אותו מקום ועיין בכה"ח אות ל"ב שכתב שלא יהא רוב מים וכ"כ בילקו"י סימן רע"ב אות ז'. ובהלכה ברורה אות יז'). עוד כתב הב"י כתב האגור שהשיב מהר"י מולין (שו"ת מהרי"ל סי' קנג) על יין מזוג לענין בורא פרי הגפן אף על גב דבעלמא (חולין צח: ד"ה רבא) פסק רבינו תם דטעם כעיקר דאורייתא אפילו לקולא, מכל מקום לענין ברכה הוכיח רבינו תם סוף פרק קמא דחולין (כה: ד"ה המתמד) דחד בשיתא בטל דלא חשיב טעמא לענין ברכה, הוה יותר מחד בשיתא הולכים אחר הטעם אי רגילי אינשי למישתי במקום יין מברך. עד כאן . (וכבר כתבנו שדעת הב"י שאפילו ביינות חזקים צריך לפחות רבע יין בתערובת א"כ לא סובר כדעת ר"ת בזה, ור"ת יפרש הסוגיא כדעת הרשב"א הנ"ל, והב"י ס"ל כדעת הר"ן. והרמ"א בהגהה ס"ל כדעת ר"ת. ורק מה שכתב ר"ת אם רגלים לשתות היין במזיגה כזו באותו מקום זה פסק מרן גבי יינות חלשים שצריך מזיגה יותר מרבע יין דאזלינן בתר מזיגת אותו מקום. וזה דלא כפרוש המ"ב ס"ק כט'). עוד כתב הב"י בשם התו"ס (והמג"א כתב שאינו בתו"ס אלא במרדכי בשם ראב"ן) שאם לא נותן בשמרים מים כלל, מברך עליהם בורא פרי הגפן. (ופשטות לשון הטור מברך שהכל).
וכ''פ מרן שמרי יין, מברך עליהם בורא פרי הגפן; נתן בהם מים, אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה, הוה ליה כיין מזוג ומברך: בורא פרי הגפן, אם מצא פחות, אע"פ שיש בו טעם יין, קיוהא בעלמא הוא ואינו מברך אלא שהכל; והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינן חזקים כל כך, אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בפה"ג; ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום. הגה: ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים, כי אז ודאי בטל (אגור). (מה שכתב הרמ"א אחד מששה במים כונתו קודם התערובת, שאחר התערובת יהא היין שביעית בתערובת).
וכתב המ"ב (ס"ק כז') ששמרי יין מזיקים ומה שכתב מרן מברך עליהם בורא פרי הגפן מדובר שמצץ רק הלחלוחית מהם.
עוד כתב (ס"ק כח') שדוקא ביין העשוי מענבים אפשר להוסיף מים על השמרים ויחשב ליין, אבל ביין הנעשה מצימוקים כיוון שבתחילה נעשה ע"י מים, אי אפשר שוב להוסיף מים על השמרים ויחשב כיין כיוון שכח היין שבשמרים חלש.
עוד כתב (ס"ק כט') לפרש בדעת מרן שדווקא כשמוסיף מים על שמרי היין, בפחות מרבע יין בתערובת לא נחשב יין, אבל אם מוסיף מים על יין ממש יכול להוסיף עד שיהא היין מעט יותר משישית וכמ"ש הרמ"א רק צריך שיהא בו טעם יין ודרך לשתותו במזיגה כזו. (וכבר כתבנו לעיל שאין כן דעת מרן שליט"א ובעינן שלא יהא רוב מים. ולכן מה שכותבים היום על בקבוקי היין "ברכתו הגפן גם לדעת הב"י" אין לסמוך ע"ז דילמא כוונתם כדעת המ"ב בדעת מרן דלא פליגי מרן ורמ"א בזה).
עוד כתב (ס"ק לב') שכל מה שאומר הרמ"א שביותר משביעית יין בתערובת סגי זה דווקא ביין רגיל אבל ביין צימוקים כיוון שנעשה ע"י מים לא יכול להוסיף עליו עוד כמות כזו של מים. (והשיעור שיכול להוסיף מים על יין צימוקים כתב בילקו"י סימן רעב' אות ט' שיעור המים שיש לשרות עם הצימוקים, צריך שלא יהיו יותר משיעור הצימוקים לאחר שנתפחו במים. ע"כ. משמע שאם עשה כן אין להוסיף מים לאחר מיכן כלל, כדי שיהא דינו כרוב יין).
עוד כתב (ס"ק ל"ג) אף שבעלמא קיימ"ל טעם כעיקר דאוריתא, בתערובת יין במים אפילו יש טעם יין, אם אין שיעור יין ברכתו שהכל, כיוון שטעם זה לא נחשב טעם יין אלא קיוהא בעלמא הוא. ובתערובת יין בשאר משקים מבואר בסימן רב סעי' א'.
סעי' ו' - פסולת סחיטת הענבים אם נדרכו בקורה דינם כשמרים ואם ברגל אפילו נתן ג' מים ומצא ג' או פחות מברך הגפן.
כתב הב"י בשם רבנו ירוחם בשם התוס' שדין התמד כדין השמרים הנ"ל. ותמד הוא אחר שסחטו הענבים לוקחים הפסולת ומשליכים עליהם מים, ואם השליך שלוש מידות מים ומצא ארבע מברך הגפן. והרמב"ן חילק שזה דווקא באופן שסחט את הענבים בקורה, אבל אם סחטן ברגל נשאר בהם הרבה יין ולכן אפילו שהשליך שלוש מידות ומצא שלוש או פחות מברך הגפן, שהרבה מהמים נבלע בזגים. וכ"כ הרב המגיד בשם הרשב"א (ולכאורה אם מצא פחות משלוש אין בתערובת רבע יין, שהרי אם המדה של הזגים היתה מלאה ביין למה מצא פחות משלוש. וצ"ל שמדובר ששם שלוש מידות מים לא במידה אחת של זגים אלא ביותר ולכן אמרינן שבלוע בזגים יותר ממידה אחת של יין). עוד כתב הב"י בשם הרשב"ץ שאם נתן תאנים בתוך הזגים כדי לחזק כוח היין שנשאר בזגים מה יברך על יין זה שלכאורה יש ללכת אחר הרוב ואם הרוב תאנים פשוט שיברך שהכל וכתב שאפילו התאנים מעוט לא היה סומך לברך עליו הגפן כיוון שהתאנים כל כוחם בהם, משא"כ הזגים נסחט היין שבהם.
וכ''פ מרן תמד שעושים מחרצנים שנותנים עליהם מים, דינם כשמרים; וה"מ כשנעצרו בקורה, אבל אם לא נדרכו אלא ברגל אפילו נתן שלשה מדות מים ולא מצא אלא ג' או פחות, מברכין עליו בפה"ג שיין הוא והמים נבלעים בזגים ובמה שיוצא יש בו יין מרובה. הגה: זגים שנתנו עליהם תאנים לחזק כח היין, אע"פ שהזגין הרוב מ"מ כל כח התאנים במשקה ואין לברך בפה"ג (ב"י בשם התשב"ץ).
וכתב המ"ב (ס"ק לו') שאם סחטן ברגל דינם כצימוקים ולכן אפילו לא מצא שלש מידות שנתן מברך הגפן רק צריך שיהא ביין טעם וריח של יין. וכתב בביה"ל (ד"ה ברגל) שעל שאריות הצימוקים אחר שמשך מהם היין דינם כדין שמרי יין, שרק אם נתן שלש והוציא ארבע יברך הגפן.
עוד כתב (ס"ק לח') שאם שם תאנים לחזק כח היין שמברך שהכל אפילו אם שם שלש מידות מים והוציא ארבע או יותר לעולם אומרים שעיקר המשקה הוא מהתאנים.
עוד כתב (ס"ק לט') שלענין ברכה ראשונה מברך שהכל כשכר של התאנים ולענין ברכה אחרונה כיון שהרשב"ץ מסתפק בזה במיעוט תאנים אם דינו כשכר או יין לכן ישתה יין גמור ויפטור גם משקה זה מברכה אחרונה. וכתב בביה"ל (ד"ה ואין לברך) שכן לענין קידוש אין לקדש עליו. ולענין הבדלה אם היה חמר מדינה ויש בו חוזק בטעמו וריחו מבדילים עליו.
סעי' ז' - שתה מים לצמאו מברך שהכל ואחריו נפשות. ובחנקתיה אומצא אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו.
במשנה מד. שנינו השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו רבי טרפון אומר בורא נפשות. ובגמרא (מה.) איבעיא להו הלכתא מאי ואסיקנא פוק חזי מאי עמא דבר. ופירש רש"י שנהגו לברך לפניו שהכל ולבסוף בורא נפשות ודייקינן בגמרא (מד:) השותה מים לצמאו למעוטי מאי אמר רב אידי בר אבין לאפוקי מאן דחנקתיה אומצא: וכתב הטור אי חנקתיה אומצא ושותה לרפואה אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו דלא כרב עמרם שכתב שמברך לאחריו: וכתב הב"י מ"ש שלא מברך אחריו כן כתבו שם התוספות וה"ר יונה והמרדכי וגם הרא"ש כתב דקשה לדברי האומר דלאחריו מיהא מברך מה הוצרך לשנות לצמאו למעוטי מאן דחנקתיה אומצא פשיטא אניס הוא אלא ודאי הא אתא למעוטי אפילו מברכה אחרונה:
וכ''פ מרן השותה מים לצמאו, מברך שהכל ולאחריו בנ"ר; אבל אם חנקתיה אומצא, ושתה מים להעביר האומצא, אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו.
וכתב המ"ב (ס"ק מ') כל שהחיך נהנה מהמים מסתמא הוא צמא קצת וצריך לברך.
עוד כתב (ס"ק מב') שאם שתה שאר משקים שנהנה בשתייה, או אכל פת שהחיך נהנה מהם חייב לברך בתחילה ובסוף. ואם שותה מים בבוקר לרפואה לא יברך ואם גם לצמאו יברך. (מה שכתב שבשאר משקים יברך בתחילה מיירי שאינו אנוס ודחוק לשתות שאם היה אנוס פטור מברכה כמ"ש בב"י). וכתב בביה"ל (ד"ה השותה מים) שלאו דוקא חנקתיה אומצא אלא כל שאינו צמא ושותה מחמת איזה סיבה כגון שרוצה להצטרף לזימון [למגן אברהם בסימן קצו' שסובר שמועיל ] או שיש לו ספק אם חייב ברכה אחרונה, לא יכול לברך תחילה וסוף, וממלא גם לא מצטרף לזימון. עוד כתב שמשמע מהפוסקים שאם שותה מים אחר ברכת המזון לשרות האכילה שבמעיו נחשב שותה לצמאו ומברך . (וצ"ע אם אין לו הנאת גרון איך יברך ברכה ראשונה. ובהלכה ברורה אות כ' כתב שיברך. וביאר בבירור הלכה אות יג' שכל ששותה לשרות בודאי הוא צמא לשתות). עוד כתב (בד"ה חנקתיה אומצא) שלאו דוקא אם נחנק בגרונו אלא גם אם עומד לו האוכל אחר שבלע, ושותה מים כדי להעבירו לא מברך, כיוון שאינו שותה להנאה.
סעי' ח' - רפואה שהחיך נהנה ממנה מברך תחילה וסוף. אנסוהו לאכול לא מברך.
כתב הטור ופירש ר"י דוקא ששותה מים לרפואה אינו מברך עליהם לפי שאינו נהנה מן המים אבל שאר משקין נהנה בשתייתן ובטעמם הלכך אם שותה אותם לרפואה צריך לברך עליהם. וכתב הב"י שכן כתבו התוס' ורבנו יונה והרא"ש. וראיה מגמ' לה: גבי שמן זית מברך עליו העץ בחושש בגרונו, ושואלת הגמ' פשיטא, ומתרצת מהו דתימא כיוון ולרפואה קא מכיוון לא יברך כלל, קמ"ל כיוון שיש לו הנאה ממנו צריך לברך. וכתבו התוס' שאם יש הנאה בלא הרפואה צריך לברך, ואם המשקים רעים ואין לו הנאה לא צריך לברך. וכ"כ המרדכי. ורבנו ירוחם כתב בשם הרמ"ה בתשובה שכל דבר שהוא לרפואה לא יברך עליו. ואם אוכל דבר אסור אם הוא שלא במקום סכנה לא מברך. וכן אם אוכל דבר רפואה שלא במקום סכנה לא מברך. ותמה עליו הב"י איך פטר בברכה דבר רפואה הרי בגמ' הנ"ל מבואר כיוון דאית ליה הנאה מינה בעי ברוכי. (ועיין בסעי' הבא מה שכתב הב"י אם אכל דבר אסור במקום סכנה). עוד כתב הב"י בשם אוהל מועד בשם הרא"ה שאם אנסוהו לאכול ולשתות אפילו שנהנה לא מברך וכדין אישה אע"פ שסופה ברצון נחשב אונס.
וכ''פ מרן כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליהם תחלה וסוף. הגה: אם אנסוהו לאכול או לשתות, אע"ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו, הואיל ונאנס על כך (ב"י בשם אוהל מועד והרא"ש).
וכתב המ"ב (ס"ק מג') שאפילו אינו תאב כלל ואוכלם רק מחמת אונס חוליו כיון שהחיך נהנה צריך לברך.
עוד כתב (ס"ק מה') על מה שכתב הרמ"א שלא מברך אם אם אנסוהו לא דומה לאוכל מאכל איסור מפני הסכנה שמברך כיון ששם אין אונס על עצם האכילה ואוכל ברצון ובאנסוהו עצם האכילה באונס לכן לא מברך, ויש מהאחרונים שחולקים וסוברים שאין חילוק בזה וכל שנהנה גרונו צריך לברך. ולהלכה סב"ל, ורק אם אנסוהו לאכול פת שברהמ"ז מהתורה יברך.
סעי' ט' - אכל מאכל איסור מפני הסכנה מברך עליו תחילה וסוף.
כתב הב"י על מה שכתב רבנו ירוחם בשם הרמ"ה הנ"ל שאם אכל דבר איסור אע"פ שהוא במקום סכנה לא מברך. שאין כן דעת הרא"ש שכתב שחולה האוכל ביום הכיפורים מברך ומזכיר של יוה"כ בברכת המזון, וכ"כ הגהות מימוניות. ועוד שבסימן קצו' נתבאר שהרא"ש סובר כהראב"ד שהאוכל דבר איסור מברך עליו, וגם הרמב"ם שסובר שלא מברך, באופן שאוכלו לרפואת חולי נראה שגם להרמב"ם מברך עליו.
וכ''פ מרן אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה, מברך עליו תחלה וסוף.
וכתב המ"ב (ס"ק מז') כיון שנמצא במצב סכנה נחשב כאוכל דבר היתר ומצווה עושה באכילתו לכן מברך אבל בלא סכנה לא מברך על דבר איסור כמבואר בסימן קצו'. (ובחזון עובדיה ברכות עמוד קנט' כתב שהאוכל דבר איסור במקום סכנה לא יברך דסב"ל. וזה לא כמו שכתב בהלכה ברורה סימן קצו' אות ז').
עוד כתב (ס"ק מח') שאם קץ באכילת דבר האסור אף שאוכל במקום סכנה נחשב שאין החיך נהנה ממנו ולא יברך.
סעי' י' - דבש דבורים ברכתו שהכל.
כתב הטור דבש דבורים מברך עליו שהכל.
וכ''פ מרן דבש דבורים הרי הוא כשאר דבש ואינו מברך אלא שהכל.
וכתב המ"ב (ס"ק מט') שהוא בכלל דבר שאין גידולו מן הארץ. (ומה שציין בסוגריים ב"י עיין בהגהות והערות על הטור החדש שאינו מהב"י).
עוד כתב (ס"ק נ') מה שכתב מרן כשאר דבש הכוונה לדבש תמרים המבואר בסימן רב' שברכתו שהכל וגם לחולק שם יודה בדבש דבורים כיוון שאין נרגש טעם הצוף בדבש. ב"ח.
סעי' יא' - על ריבת פירות מברך ברכת הפרי.
כתב הטור פירות המרוקחים בדבש לדעתו הדבש עיקר ולא דומה לאגוז המטוגן בדבש שברכתו העץ, כיוון שהאגוז קיים. וגם לא דומה לבשמים שחוקים המרוקחים בדבש שברכתם אדמה, שהבשמים עשויים לטעם לא בטלים. אבל בפירות שהם למאכל הדבש עיקר. וכתב וכיוון שחביריו חלוקים עליו וסוברים שהפרי עיקר ומברך את ברכת הפרי ולכן בריבת עלי ורדים לדבריהם מברך אדמה, ביטל הטור דעתו מפני דעת חבריו. וכתב הב"י שמדובר על חבושים או ורדים כתושים ביותר שהרי כתב הטור שלא דומה לאגוז כיוון שהאגוז שלם, ובאגוז לא מדובר בשלם ממש אלא בחתיכות אגוז, ופירות אלו שחוקים ביותר. ועל מה שכתב הטור שריבת ורדים מברך אדמה, כתב הב"י לא אמרינן כיוון שאי אפשר לאכול את העלים בלא הדבש הדבש יהא עיקר, שאדרבא הדבש בא רק להכשיר ולהטעים את הורד וכמו מים שמכשירים הירקות לאכילה בבישול לא מברכים עליהם ברכת המים. מלבד אם לא נטעי אדעתא דהכי כמו אגוז רך שמבשלו בדבש שברכתו שהכל, לא מסיבת הדבש, אלא שאין נטיעתו על דעת לאוכלו בקליפתו. עוד כתב בשם מהר"י קולון שאם בישל ענבים ונתמחו שברכתם שהכל כיוון שענבים וגודגדניות נאכלים יותר ברצון חיים מאשר מבושלים ולא נטעי להו אדעתא דהכי, ומה שכתב הטור שמברך את ברכת הפרי פירש את דבריו שהטור דיבר דווקא בחבושים וורדים שנאכלים יותר טוב מבושלים מאשר חיים, משא"כ בשאר פירות הנאכלים חיים מברך שהכל. ודחה הב"י את דבריו שמפשטות דברי הטור שלא חילק בסוגי הפירות לא משמע כן ועל כולם מברך ברכת הפרי. ועוד שהטור דימה מרקחת זו לאגוז מטוגן בדבש מלבד הפרט שהאגוז שלם, והרי אגוז נאכל יותר טוב חי מאשר מבושל ובכל זאת ברכתו העץ. (ולכאורה חילוק זה של טובים חיים ממבושלים דהבישול משנה הברכה כתב מרן בעצמו בסימן רה' סעי' א', אלא עיי"ש דאזלינן בתר דרך רוב העולם באכילתו וכל שנאכל לרוב העולם כך לא משתנית ברכתו, ולכן נכון שענבים נאכלים יותר ברצון שהם חיים, וכן אגוז ושאר ריבות, עכ"פ דרך רוב העולם לאוכלם גם מבושלים, על כן לא משתנית ברכתם). עוד כתב הב"י שתרומת הדשן כתב להסתפק על פירות המבושלים בדבש עד שהם נימוחים לברך שהכל, ממ"ש רש"י על טרימא כתוש קצת ואינו מרוסק משמע שאם מרוסק לגמרי מברך שהכל. ומה שמברך על הומלתא אדמה, משום שדרך הבשמים לשוחקם. וסיים ואף שאין חילוקים אלו ברורים מספק יברך שהכל. וכתב ע"ז הב"י שאין דבריו נראים שהרי נתבאר בסימן ר"ב סעי' ז' שהרמב"ם כתב אפילו מיעכן ועשאן עיסה מברך בורא פרי העץ. וכן נתבאר שהטור דיבר במרקחת שהפירות כתושים ביותר וחבירו סוברים שמברך על הפרי ובטל דעתו מפני דעתם. וכן משמע מרבנו יונה כדעת חבריו של רבינו, וכ"כ הכל בו, וכך דייק הב"י מדברי הרמב"ם לקמן סעי' יב'. עוד כתב הב"י בשם ה"ר דוד אבודרהם שעל השומשום מברך אדמה, ואם טחנן מברך שהכל, ועל שמנן ופסולתם מברך אדמה. וכתב ע"ז הב"י ואיני יודע מה טעם יש בפסולת לברך עליו בורא פרי האדמה. (ונראה שגם לעניין "טחנן מברך שהכל" אינו מודה לו וכנ"ל). עוד כתב הב"י בשם הרא"ה שעל כל רפואה מברך שהכל אע"פ שהיא מרקחת העשויה מפירות אם אין הבריות רגילים לאכול כך. והביא ראיה משתיתא (תערובת קמח ומים) שברכתה שהכל כיוון שנעשית לרפואה. ובבדק הבית דחה דברים אלו שאין הטעם שמברך שהכל בשתיתא משום שעשויה לרפואה.
וכ''פ מרן חבושים או גינדא"ש או ורדים ושאר מיני פירות ועשבים שמרקחים בדבש, הפירות והעשבים הם עיקר והדבש טפל, אפילו הם כתושים ביותר, הילכך מברך על חבושים וגינדא"ש בפה"ע; ועל של עשבים, בפה"א; ועל של ורדים, בפה"א. הגה: וכל מרקחת שאין בריאים רגילין אלא לרפואה, מברכין עליו שהכל (ב"י בשם הרא"ש). (צ"ל בשם הרא"ה).
וכתב המ"ב (ס"ק נא') אף שהדבש הרבה מהפרי הפרי עיקר, שהדבש אינו אלא הכשר לדבר המרוקח. וכן שקדים המחופים בסוכר אף שהסוכר יותר מהשקד השקד עיקר ומברך העץ. (ובילקו"י עמוד תלא' כתב שזה דווקא אם הסוכר רך ואוכל שניהם יחד, אבל אם הסוכר קשה ומוצץ קודם הסוכר מברך שהכל ופוטר את השקד. ובהלכה ברורה אות כו' כתב טוב שיפריד מהם הסוכר ויברך העץ על השקדים ושהכל על הסוכר).
עוד כתב (ס"ק נב') שלדעת הרמ"א בסימן ר"ב סעי' ז' שאם הפירות כתושים ביותר שלא ניכר מהותו ותארו מברך שהכל.
עוד כתב (ס"ק נג') אף שהורד הוא עץ מברכים עליו אדמה. כיון שעלה הפרח שמרקחים אינם עיקר הפרי אלא הזרעים שבו הם עיקר הפרי.
עוד כתב (ס"ק נה') על מה שכתב הרמ"א שעל מרקחת המיוחדת רק לרפואה מברכים שהכל, שהסכמת האחרונים כמו שכתב בבדק הבית שצריך לברך את הברכה הראויה לו, כיוון שעכ"פ נהנה. וכתב בביה"ל (ד"ה ועל של ורדים) שאם מתקן הדבש ושם בתוכו בשמים כתושים להטעימו מברך שהכל, שעיקר אכילתו היא הדבש והבשמים טפלים.
סעי' יב' - דבר שניתן בתערובת לתת ריח או צבע או להכשיר הדבר המתבשל נחשב לטפל.
כתב הב"י בשם הרמב"ם כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל הרי זו טפילה, אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקר, לפיכך מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חטה כדי לדבק ועושים מהם מיני מתיקה אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, מפני שהדבש הוא העיקר. עד כאן. ודייק הב"י שאם החלב חיטה היה לאכילה ולא לדבק מברך עליו מזונות וה"ה לפירות המרוקחים שהדבר המרוקח הוא עיקר, ואע"פ שהדבש בה לתת טעם כיוון שהוא משמש את הדבר המרוקח שבה להטעימו נחשב טפל, ומברך על הפרי כברכתו.
וכ''פ מרן כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה; וכל דבר שמערבין אותו לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע התבשיל, ה"ז טפילה; אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות, הרי הוא עיקר; לפיכך מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חטה כדי לדבק ועושים מהם מיני מתיקה, אינו מברך במ"מ, מפני שהדבש הוא העיקר. הגה: ונראה דהא דאם עירב כדי לתת טעם בתערובות שהוא עיקר היינו דוקא שיש שם ממשות מן הדבר הנותן טעם ודבר חשוב, אבל בשמים שנותנין לתוך המרקחת אע"פ שהם לנתינת טעם, אין מברכין עליהם דבטלין במיעוטן אע"פ שנותנין טעם; לכן נוהגין שלא לברך רק על המרקחת ולא על הבשמים שבהן.
וכתב המ"ב (ס"ק נו') בסימן רב' מבואר כל פרטי דין עיקר וטפל.
עוד כתב (ס"ק נז') מה שכתב מרן אם ערב כדי לתת טעם בתערובת הוא עיקר. דווקא בחמשת מיני דגן הולכים אחר הטעם אפילו הוא מיעוט, אבל בשאר מינים הולכים אחר הרוב בתערובת.
עוד כתב (ס"ק נח') על מה שכתב הרמ"א שעל דבר הנותן טעם ויש בו ממשות בתערובת מברך עליו. כתב המ"ב שלפי הנ"ל צריך שיהא רוב בתערובת ולא רק ממשות.
סעי' יג' - על דבר שמסופק מה ברכתו מברך שהכל.
כתב הב"י כתבו הגהות מימוניות בשם התוספות שבכל דבר שהוא מסופק, יברך שהכל ואפילו לכתחלה, ואף על גב דאם בירך משמע דיעבד, כיון שמסופק כדיעבד דמי:
וכ''פ מרן כל דבר שהוא מסופק בברכתו, יברך שהכל.
וכתב המ"ב (ס"ק ס') ומכל מקום אם הוא דבר שיכול לפוטרו בתוך הסעודה עדיף טפי. [מ"א].