מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות ברכות · סימן רב
סעי' א' - יין בין חי בין מבושל בין קונדיטון מברך בורא פרי הגפן.
במשנה לה. על פירות האילן אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שמברך עליו בורא פרי הגפן, וכתב הטור בין חי ובין מבושל ברכתו הגפן וכתב הב"י שכן דעת התוס' והרא"ש הר''ן הסמ''ג והרב המגיד בשם הרמב''ן, והרשב''א והמרדכי והגהומ''י ותרומת הדשן, ושבולי הלקט כתב שכן מפורש בירושלמי. וכתב הב''י שכן הלכה, ודלא כרש"י והר"ש שמברכים על יין מבושל שהכל. וגם רבנו ירוחם כתב שלדעת הרמב"ם מברכים שהכל, וכתב עליו הב"י ואני לא מצאתי שכתב כן, דאי משום שכתב שאין מקדשים עליו, הרי פירש שהטעם מפני שאינו ראוי לנסך על גבי המזבח ולעולם ברכתו הגפן. עוד כתב הב"י בשם האורחות חיים שעל הארופי (יין קרוש) מברך שהכל ופשוט הוא. עוד כתב בשם הרשב"א שיין תוסס מברך בורא פרי הגפן וראיה לכך שהרי מקדשים על מיץ ענבים, כמ"ש בב"ב צז: סוחט אדם אשכול ענבים ואומר עליו קידוש היום. (ובאופן שהמיץ ענבים מבושל לכאורה אין ראיה מסוחט אדם דאיכא ליממר שאני התם שעתיד להיות יין משא"כ כשמבשלו שוב לא יכול להיות יין. אולם בהלכה ברורה אות ה' כתב שאפילו נתבשל מברך עליו הגפן). עוד כתב בשם הרשב"ץ אם נתערב יין בשכר תאנים אם הרוב יין מברך הגפן ואם הרוב שכר מברך שהכל, דכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר. (ושונה מיעוט יין המעורב, ממיעוט דגן המעורב שלא בטל, שבדגן כשמברך מזונות לא משקר בברכתו שהרי מזונות פוטר כל דבר בדיעבד, לכן בתערובת מברך על הדגן החשוב ופוטר שאר התערובת, משא"כ הגפן לא פוטר בדיעבד שאר משקים, לכן אף שהוא חשוב אזלינן בתר הרוב. ודו"ק).
וכ''פ מרן על כל פירות האילן מברך בתחלה: בורא פרי העץ, חוץ מהיין שמברך עליו: בפה"ג, בין חי בין מבושל בין שהוא עשוי קונדיטון דהיינו שנותנין בו דבש ופלפלין. הגה: ואם נתערב יין בשכר, אזלינן אחר הרוב, אם הרוב יין, מברך: בפה"ג, ואם הרוב שכר, מברך: שהכל (ב"י בשם התשב"ץ).
וכתב במ"ב (ס"ק ג') שמבואר בסימן רח' סעי' ט"ו במשנה ברורה שבדיעבד את בירך על היין העץ לא חוזר ומברך דסב"ל.
עוד כתב (ס"ק ד') שגם אם בישל ענבים או צימוקים מברך על היין בורא פרי הגפן.
עוד כתב (ס"ק ה') שבקונדיטון אפילו שנשתנה טעם היין וריחו כיון שנשאר טעם היין ולא השתנה לגריעותא והיין עיקר לגבי התבלינים לפיכך מברכים עליו בורא פרי הגפן.
עוד כתב (ס"ק ו') אפילו הדבש והפלפלים יותר משני שלישים לא מבטלים היין כיון שבאו להטעימו ולהשביחו.
עוד כתב (ס"ק ז') שאם נתערב היין בשכר אזלינן אחר הרוב, זה דווקא במיני שכר שטבעם לחזק היין אבל שאר המשקים שפוגמים ומפסידים טעם היין אפילו נתערבו בו מעט מברך שהכל.
עוד כתב (ס''ק ח') שאזלינן בתר רובא משום כל שהוא עיקר מברך על העיקר, והמין שהוא הרוב הוא עיקר והמיעוט טפל לו.
עוד כתב (ס''ק ט') שגם אם הרוב יין ומיעוט שכר צריך שלא יתבטל טעם היין ע"י התערבות.
עוד כתב (ס"ק י') לחלק בין תערובת מים ביין, לשכר ביין, שאם נתערב מים כיון שזה דרך מזיגת היין אפשר למזוג לדעת הרמ''א עד שיהא היין מעט יותר משישית מהמים, אבל שכר שאין דרך למזוג היין בו נחשב כשני מינים שכל מין שהוא הרוב הוא עיקר. ולדעת הגר''א אין הבדל בזה וגם בשכר צריך שיהיה ביין שישית מהתערובת כדי שיתבטל, וכמו במים. וכתב בביה"ל ד"ה (אם הרוב יין) מה שכתב הרמ"א שברוב יין נגד השכר מברך הגפן, אם מעורב ביין מים, צריך שלא יהא נגד היין שכר ומים יותר מששה חלקים. (ונראה שצריך גם שלא יהא בשכר רוב נגד היין לבדו, ולא אמרינן שהיין והמים מצטרפים יחד ודין יין יש להם וכל שאין רוב בשכר כנגדם מברך הגפן). ולשיטת הגר"א שהבאנו במ''ב לעיל דין השכר כדין המים ואפילו יש שש חלקים שכר ומעט יותר מחלק אחד יין מברך בפה"ג. עוד כתב בביה"ל (ד"ה ואם הרוב) שכל משקה שנתערב ביין אם דרך לערבבם ביין להשביח טעמו אפילו אם הם רוב נגד היין כל זמן שאינם שישה כנגדו אינם מבטלים את היין וכמו בקונדיטון כיוון שהם טפלים לגבי היין וממילא מברך על העיקר, והרמ''א מדבר בשכר שאין דרך העולם לערבו ביין כדי להשביח טעמו דהגם דמשמע דשכר מחזק כח היין מ"מ אין דרך העולם לערב בזה כדי להשביחו ולכן לא הוי טפל לגבי היין וע"כ תלוי הדבר ברובא: עוד כתב (בד"ה מברך שהכל) כיוון שלדעת הגר"א ששכר שווה למים ע"כ אם הרוב שכר כל עוד שאין בשכר שש ידות נגד היין מברך הגפן ולדעת הרמ"א מברך שהכל, לכן לענין ברכה ראשונה לכתחילה יברך שהכל ואם ברך הגפן יצא ידי חובה, דסב"ל. ולענין ברכה אחרונה ישתה רביעית יין ויפטור גם את זה. ואם היין חלש גם מים אין להוסיף בו שש חלקים אלא יוסיף מים רק בשיעור שדרך העולם לשתות יין במזיגה כזאת, ואם ערב יותר ברכתו שהכל, וכ"ש שאם ערב שכר שמברך שהכל, גם לדעת הגר"א שהרי לדעתו מים ושכר שוים. (וכל זה לדעת הרמ"א ומנהג האשכנזים. אבל לדידן לעולם צריך רוב יין לברך הגפן על היין כיוון שהיינות שלנו חלושים וכנודע דעתו של מרן שליט"א. וכמ"ש בהלכה ברורה סימן רד' אות יז').
סעי' ב' - אין מברכים העץ על ענבים עד שיהיו גדולים ביותר ושאר כל האילנות משיוציאו ויהיו ראויים לאכילה.
בגמ' לו: הביאה משנה במסכת שביעית ממתי יש איסור להפסיד פירות שביעית בית הלל אומרים החרובין משישרשרו והגפנים משיגרעו והזיתים משיניצו ושאר כל האילנות משיוציאו. ואמר רב אסי הוא בוסר הוא כפול הלבן הוא גרוע. וכתבו התוספות (ד"ה שיעורו) והרא"ש (סי' ה) והרשב"א (שם ד"ה ואמר) מכאן יש ללמוד שאין מברכין בורא פרי העץ על הבוסר כשהוא פחות מכפול הלבן אבל מברך עליו בורא פרי האדמה כמו קפריסין דאמרינן לעיל בורא פרי האדמה. וכתבו עוד הרא"ש והרשב"א כל האילן משיוציאו מיד חשוב הוא לברך בורא פרי העץ וכן כתבו הגהות (מיימוני ברכות פ"ח אות כ) בשם סמ"ג. וכתב הטור ועל החרובין משישרשרו פי' שיראה בהם כמין שרשרות של חרובין מברך עליהן בפה"ע וקודם לכן בפה"א: ועל הזיתים משיניצו פירוש שגדל הנץ סביבם מברך עליהן בפה"ע וקודם לכן בפה"א ועל שאר האילנות משיוציאו פרי חשובין לברך עליהן בורא פרי העץ. וכתב הב"י בבדק הבית ולי נראה שזיתים וחרובים כיון שאפילו אחר ששרשרו מרים הם ואינם ראויים לאכילה, ולא מברכים עליהם. (ובוסר בענבים מברך עליהם בורא פרי האדמה כיוון שראויים לאכילה רק א"א לומר עליהם פרי העץ כיוון שלא הגיעו לכלל הפרי היוצא מהעץ, אבל הם פרי אדמה, אבל כשאינו ראוי לאכילה אפילו יש עליו שם פרי לא מברך עליו כלל). עוד כתב הטור בשם הרא"ש ואם הוא מסופק אם הענבים הגיעו לפול הלבן או לא מברך עליהם בורא פרי האדמה דקיימא לן בירך על פרי האילן בורא פרי האדמה יצא.
וכ''פ מרן הבוסר, כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן, מברך עליו: בפה"א, ומשהוא כפול הלבן ואילך מברך עליו: בורא פרי העץ; ומתוך שלא נודע לנו שיעור פול הלבן, לעולם מברך: בפה"א, עד שיהיה גדול ביותר; ושאר כל האילן, משיוציאו פרי, מברכין עליו: בפה"ע ובלבד שלא יהא מר או עפוץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו ע"י הדחק, דאז אין מברכין עליו כלל. הגה: וי"א דעל חרובין אינו מברך בורא פרי העץ, עד שיראה בהן כמין שרשראות של חרובין, וכן בזיתים עד שיגדל הנץ סביבם, וקודם לכן מברך: בורא פרי האדמה, וכן עיקר (טור). (וצ"ע למה כתב הרמ"א כאן ויש אומרים משמע דפליגי והרי גם מרן מודה שחרובים ששירשרו וזיתים משינצו חשובים פרי, רק אינם ראויים לאכילה כמ"ש בבדק הבית ולכן כללם בדין של כל פרי שהוא מר לא מברכים עליו כלל. ועיין ממאמ"ר שכתב שהרמ"א לא ראה את בדק הבית).
וכתב המ"ב (ס"ק י"ב) שמברך על הבוסר בורא פרי האדמה שכל דבר שגודל על האילן ואינו עיקר הפרי מברך אדמה (טור).
עוד כתב (ס"ק י"ד) כשמברך על ענבים מספק אדמה יש להיזהר שלא לאכול שיעור שא"כ לא יוכל לברך עליהם ברכה אחרונה שהרי ספק אם צריך לברך עליהם נפשות או על העץ.
עוד כתב (ס"ק ט"ו) שאם לפי מראית עין נגמר בישול הענבים אפילו הוא קטן מברך עליהם בורא פרי העץ (נראה שהכונה לזן מיוחד שהוא קטן ולא גדל יותר). וכן אם החרצנים שלהם נראים מבחוץ בודאי הוא קרוב להתבשל ומברך עליהם העץ.
עוד כתב (ס"ק י"ח) שלדעת מרן בשאר פירות אם הפרי הקטן נאכל ע"י הדחק מברך עליהם בורא פרי העץ, ולדעת החיי אדם והעוללות אפרים מברך עליהם שהכל, ואם מיתקם ע"י האור מברך העץ. (וכתב בילקו"י עמוד שצו' שהעושה כדעת מרן השולחן ערוך ומברך העץ יש לו על מה לסמוך. וכ"כ בהלכה ברורה אות יג' למנהג הספרדים מברכים עליהם בורא פרי העץ אם נאכלים בדוחק).
עוד כתב (ס"ק י"ט) שבפירות שלא נגמרו ואינם ראויים לאכול כלל מחמת שהם מרים ביותר שכתב מרן שלא מברך עליהם כלל, אם מתקן ע"י האור מברך עליהם שהכל, כדין גרעינים שמתקן, ולפי זה פירות מסוכרים אם מתחילתם לא היו ראויים לאכול כלל כיוון שהם קטנים, ברכתם שהכל. כתב בביה"ל (ד"ה ושאר כל אילן) שלדעת הגר"א רק אם הגיעו הפירות לעונות המעשרות שהוא שלב יותר מאוחר מברך עליהם בורא פרי העץ, וקודם לזה דהיינו בענבים קודם שיראו החרצנים מתוכם ובזיתים משיביאו שליש, ובחרובים משיראו בהם נקודות שחורות, וכן בכל מין ומין כמבואר ברמב"ם, יברך עליהם בורא פרי האדמה, ואפילו מיתוק לא מהני כיוון שלא חשובים פרי קודם לזה, ויש לנהוג כן למעשה ויוצא ממה נפשך, והנוהג כדעת מרן שכל שלעניין שביעית חשוב פרי כן לעניין ברכה חשוב פרי העץ יש לו על מה לסמוך. ובתפוחים מגיעים לעונת המעשרות כשהם מתחילים להיות עגולים והם קטנים ביותר, לכן בתפוחים לא יחלקו מרן והגר"א שהרי כשהם קטנים ביותר נחשבים פרי ואפילו שנאכלים ע"י הדחק ברכתם העץ, ולדעת החיי אדם והעוללות אפרים יברך עליהם שהכל ורק אם מתקם ע"י האור מברך העץ.
עוד כתב המ"ב (ס"ק כ') מה שכתב הרמ"א שחרובים ששרשרו מברך עליהם העץ דווקא כשאינם מרים ביותר.
עוד כתב (ס"ק כ"ב) שמה שכתב הרמ"א שקודם לכן מברך אדמה היינו אפילו הם מתוקים, כיוון שעדיין אינם עיקר הפרי.
סעי' ג' - גרעיני פירות מתוקים העץ, מרים לא מברך כלל, מתקן מברך שהכל.
בגמ' לו : קליפי אגוזים והגרעינים חייבים בערלה. וכתבו התוס' כיוון שחייבים בערלה שמע מינא גרעיני הפירות נחשבים פירות ולכן יברך עליהם בורא פרי העץ, וכ"כ הרא"ש ורבנו יונה וכתבו שבתנאי שלא יהיו מרים שאם הם מרים לא מברך עליהם כלל שהרי לא נהנה מהם, והרשב"א חולק על זה וסובר שגרעיני הפירות לא חשובים פרי (ואם הם מתוקים ברכתם בורא פרי האדמה) ומה שחייבים בערלה הוא משום ריבוי בפסוק את הטפל לפריו ולא משום שחשובים פרי. עוד כתב הרשב"א שאם הם מרים לא מברך עליהם כלום (וזה גם דעת הרא"ש ורבנו יונה הנ"ל). עוד כתב הרשב"א שגרעינים מרים לאו אדעתא דידהו נטעי להו כלל, ואי ממתק להו ע"י האור מברך עליו שהכל . (ונראה שגם הרא"ש יודה בזה שאף דבעלמא גרעין חשוב פרי, כיוון שלא נטעו העץ אדעתא דהגרעינים המרים לכן אף שממתקן ע"י האור ברכתם שהכל. עיין מ"ב ס"ק כ"ה ולפי"ז כל מה שפסק מרן בסעי' ג' הוא כדעת הרא"ש).
וכ''פ מרן גרעיני הפירות, אם הם מתוקים מברך עליהם: בורא פרי העץ; ואם הם מרים, אינו מברך עליהם כלל; ואם מתקן ע"י האור, מברך עליהם: שהכל.
וכתב המ"ב (ס''ק כג') שגם אם הגרעין לא מתוק אלא שהחיך נהנה ממנו מברך עליו העץ לדעת מרן. והרבה אחרונים חולקין וסוברים כהרשב''א שברכת הגרעין שראוי לאכילה אדמה וכן דעת הגר''א. וכתב בדרך החיים שלכ"ע אם ברך העץ בדיעבד יצא. (ובחזון עובדיה עמוד קכג' כתב גרעיני הפירות המתוקים יש לברך עליהם בפה"א כיון שכן דעת הרשב"א וסב"ל. ובהלכה ברורה אות טו' כתב שיברך שהכל). עוד כתב המ"ב שאם אוכל הגרעין אחר שאוכל הפרי מסתברא דלכולי עלמא נפטר בברכת בורא פרי העץ שברך על הפרי משום דהוי טפל לפרי.
עוד כתב (ס"ק כ"ד) מה שכתב מרן שאם הם מרים לא מברך עליהם כלל, היינו שאינם ראויים לאכול אפילו ע"י הדחק. וכמ"ש בסעי' ב'. כתב בביה"ל (ד"ה גרעיני הפירות) להסתפק בגרעין משמש שהוא מתוק אם יודה בו הרשב"א לברך בורא פרי העץ כיוון שכולם נוטעים אותו אדעתא דהכי ולכן יחשב כפרי בתוך פרי. ונשאר בצ"ע, (ולפי"ז מי שמגדל אבטיח בבית ודעתו גם על הגרעינים נכנס לספק זה אם יברך אדמה על הגרעינים, ואפילו שדעת מרן שגרעין הפרי נחשב פרי הרי זה דווקא בפירות האילן שנלמד מאת הטפל לפריו, וכיוון שיש בו דין ערלה חשוב פרי, משא''כ בגרעין של אבטיח שאין לנו גילוי בו לא, או שמערלה נילמד שגרעין חשוב פרי לכל ענין וגם בפרי האדמה. והיותר נראה שיברך האדמה שלא שייכת כאן השאלה אם נחשב פרי, דכל תוצאות האדמה נקרא פרי האדמה. משא"כ כשאומר פרי העץ צריך שיחשב הדבר לפרי העץ דווקא. ומה שכתב הביה"ל שגרעין משמש מתוק נטעי אדעתא דהכי, בהלכה ברורה אות טו' כתב שלא נטעי אדעתא דהגרעין וברכת הגרעין שהכל).
סעי' ד' - שמן זית לבדו מזיק ולא מברך, ועם אניגרון אם לרפואה מברך העץ, ואם לאכילה מברך שהכל, שהסלקא עיקר.
כתב הטור בגמ' לה : שמן זית מברכין עליו בפה"ע ומוקמינן לה בחושש בגרונו שזו היא רפואתו שנותן שמן (ס"א הרבה) לתוך אניגרון ובולעו דהשתא הוי ליה שמן עיקר אבל אי אכיל ליה ע"י פת הוה ליה פת עיקר ומברך על העיקר ופוטר הטפלה. ואי שתי ליה בעיניה אזוקי מזיק ליה ולא יברך עליו כלל. ואם ערב שמן זית עם מי סלק ומתכוין לאכילה, כתב הטור בשם הרב רבי יוסף שהולכים בזה אחר הרוב כמו בכל תערובת, ואם השמן זית הרוב מברך העץ ואם האניגרון שהכל. אבל לדעת הבה''ג והמהר''מ מרוטנבורג והרמב''ם, שונה זה מכל תערובת ואפילו אם השמן הרוב מברך על האניגרון. וכתב הב''י שמברך שהכל ופוטר את השמן, וכתב הרשב''א לפרש דין זה שאם מתכוון לרפואה מברך העץ כיוון שהשמן עיקר, וכל שמתכוון לאכילה האניגרון עיקר ומברך עליו, (ואע''פ שהשמן הרוב אינו אלא כתבלין לאניגרון). ואם שותה השמן זית כמות שהוא, לדעת הרמב''ם מברך עליו שהכל. אבל לדעת הרי''ף והגהומ''י בשם הר"מ והטור כתבו כיוון שאומרת הגמ' שהוא מזיק לא מברך עליו כלל, וכן הסכים הב"י. וכתב הכ''מ לישב את הרמב''ם, שסובר שאע"פ שהוא מזיק כיוון שנהנה מברך שהכל . (ולהסביר הכ''מ צריך לומר שנתכוין כיוון שיש לו הנאת רפואה מהשמן אע"פ שמזיק לו צריך לברך שהכל. ואין הכוונה להנאה בטעם השמן שהרי כתב הרמב''ם שלא נהנה בטעם השמן. ולדעת שאר פוסקים לא מברך כלל על הנאת רפואה כיוון שהוא מזיק. [ולכאורה יוצא שלכ"ע אם יש הנאת רפואה באיזה דבר ואינו מזיק יברך שהכל אף שלא נהנה בטעם הדבר. וצ"ע למעשה. ועיין בסימן רד' סעי' א' בדין החומץ מש"כ הרא"ש שמברך עליו שהכל כיון שחושש בשיניו. משמע שרוצה לומר שמברך על הנאת רפואה]).
וכ''פ מרן שמן זית, אם שתאו כמות שהוא אינו מברך עליו כלל, משום דאזוקי מזיק ליה; ואם אכלו עם פת, אינו מברך עליה דפת עיקר ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה; ואם שתאו מעורב עם מי סלק"א (הנקרא אניגרון), שאז אינו מזיק אדרבא הוא מועיל לגרון אם הוא חושש בגרונו, הוה ליה שמן עיקר ומברך עליו: בפה"ע; ואם אינו מתכוין לרפואה אלא לאכילה, הוי ליה אניגרון עיקר ואינו מברך אלא על האניגרון (שהכל).
וכתב המ''ב (ס''ק כז') אפילו חושש בגרונו ושותה השמן זית בלא אניגרון לא מברך עליו כלל. (וממה שסיים דשמן כמות שהוא אין נהנה ממנו, כלומר אף שנהנה ממנו הנאת רפואה לא חשובה הנאה ולא מברך. ומשמע שאם נהנה בטעמו אף שהוא מזיק כיוון שיש לו בו תועלת וגם הנאת גרון מברך עליו).
עוד כתב (ס''ק כח') שאם אוכל השמן עם פת לא מברך על השמן אלא על הפת אפילו שהשמן לא מזיק לו וגם נהנה מהשמן משום שהפת עיקר ומברך עליו ופוטר את השמן.
עוד כתב (ס''ק כט') שדווקא אם אוכל את הפת ורק מלפת הפת עם השמן לכן אפילו אם השמן הרבה הפת עיקר, אבל אם אוכל השמן כיוון שחושש בגרונו ואוכל מעט פת שלא יזיקנו השמן ולא מתכוון לשבוע מהלחם, בזה יברך העץ על השמן ויפטור הפת. ויש חולקים וסוברים שתמיד הפת עיקר.
עוד כתב (ס''ק ל') שגם אם עירב משקה אחר עם השמן שוב איננו מזיק ואם נהנה מהשמן מברך עליו העץ.
עוד כתב (ס''ק לא') אף שהאניגרון מרובה על השמן אם חושש בגרונו כיוון שעיקר כוונתו לשמן מברך עליו שנחשב עיקר והאניגרון טפל. (ובהלכה ברורה אות כ' כתב דסב"ל וכל שאין שמן הזית מרובה יברך שהכל).
עוד כתב (ס''ק לב') שאם שתה שיעור מהשמן שברך עליו בורא פרי העץ, יברך ברכה אחרונה על העץ ועל פרי העץ,
עוד כתב (ס''ק לג') כשמתכוון לאכילה מברך על האניגרון ולא על השמן לדעת הט''ז דווקא שהאניגרון הרוב, ולדעת המ''א אפילו שהאניגרון מעט מברך עליו. (וכתב בהלכה ברורה אות כ' דסב"ל ויברך שהכל אפילו הרוב שמן זית).
עוד כתב (ס''ק לד') שהרמב''ם כתב שברכת האניגרון שהכל, ולא מברך אדמה כמו מי שלקות, כיוון שמתקנו לשתיה הרי הוא משקה וברכתו שהכל. כתב בביה"ל (ד''ה אם הוא חושש) שמסתפק הפרי מגדים אם חושש בגרונו ושותה השמן עם אניגרון בסתמא, ולא מתכוון מפורש לרפואה אם יברך עליו בורא פרי העץ.
סעי' ה' - שקדים מרים, אוכלם בקטנותם העץ, בגדלותן לא מברך. מתוקים קטנים שהכל, גדולים העץ.
(טבע השקד, בצעירותו מחופה בקליפה ירוקה בשרנית, והיא נאכלת יחד עם השקד שעדיין הוא לבן ורך, ואח''כ נוצרת קליפה קשה סביב השקד והקליפה הירוקה מתייבשת, ואז פשוט שאי אפשר לאכול את הקליפה רק את השקד הבשל, אם הוא מתוק נאכל כמות שהוא ואם הוא מר ממתקו ע"י האור). כתב הטור שקדים המרים קטנים בפה"ע גדולים ולא כלום דאזוקי מזיקי ליה ואם מתקן ע"י האור או על ידי ד"א מברך בורא פרי העץ. וכתב הב"י שכן כתבי ה"ר יונה והרא"ש (סי' ג) והרשב"א (לו. ד"ה ואע"ג) בריש פרק כיצד מברכין בשם בה"ג (שם ח:) וטעמא דמילתא דכשהם קטנים עיקר אכילתם היא הקליפה ואינה מרה וכשהם גדולים עיקר אכילתם הוא מה שבפנים והוא מר. ודין שקדים המתוקים הוי איפכא דבקטנותן מברך שהכל וכשהם גדולים מברך בורא פרי העץ וכמו שיתבאר בסימן ר"ד . (מה שכתב שמתוקים קטנים מברך שהכל לא קשה ממה שפסק מרן בסעי' ב' ושאר כל האילן משיוציאו מברך בורא פרי העץ. דשאני הכא שאוכל השקד עם הקליפה לכן מברך על הקליפה שהיא עתה העיקר שהכל, כיוון שלא נטעי אדעתא דהקליפה כלל, ופוטר את השקד. ואה"נ אם יפרק הקליפה ויאכל השקד יברך עליו בורא פרי העץ). ומה שכתב הטור ואם מתקן ע"י האור או ע"י דבר אחר מברך בורא פרי העץ כן כתבו שם ה"ר יונה והרא"ש.
וכ''פ מרן שקדים המרים, כשהם קטנים מברך: בורא פרי העץ; גדולים, ולא כלום דאזוקי מזקי; וטעמא דמלתא, כשהם קטנים עיקר אכילתם היא הקליפה ואינה מרה, וכשהם גדולים עיקר אכילתם מה שבפנים והוא מר; ואם מתקן ע"י האור או דבר אחר, מברך: בפה"ע.
וכתב המ"ב (ס"ק ל"ה) שבשקדים המרים בקטנותם מברך העץ כיוון שבגדלותם הם מרים ולא נאכלים רק ע"י מתוק נטעי להוא גם אדעתא לאכול אותם בקטנותם. משא"כ במתוקים לא נטעי להוא כלל על דעת לאכול אותם בקטנותם לכן ברכתם שהכל.
עוד כתב (ס"ק ל"ו) שאם מיתק את השקדים המרים ברכתם העץ שדומה לפירות שאינם ראויים לאכול חיים רק ע"י בישול וכשמבשלם מברך העץ.
עוד כתב (ס"ק ל"ז) שכל פרי חמוץ או מר ולא ראוי לאכילה ומיתקו או בישולו מברך עליו בורא פרי העץ. (מדובר כאן שהפרי גמור, אבל אם עדיין לא נגמר הפרי וגם מר, ומתקו, מברך עליו שהכל. כמ"ש במ"ב ס"ק יט'. שעה"צ).
סעי' ו' - צלף, על העלים התמרות והקפריסין האדמה, על האביונות העץ.
(כיוון שלמדנו בסעי' ב' משביעית שכל האילנות משיוציאו הפרי יש עליהם שם פרי ולכן לענין הברכה אפשר לברך על אותו הפרי העץ, וכל שאין עליו שם פרי לעניין שביעית כמו בוסר בענבים ברכתו אדמה. ולמדנו מערלה בסעי' ג' שכל הטפל לפרי דהיינו גרעינים וקליפות הנאכלים גם נחשבים פרי לברך עליהם בורא פרי העץ. ולמדנו בסעי' ה' דכל דבר שלא נטעי כלל אדעתא דהכי ברכתו שהכל כמו קליפת השקד המתוק, ואם נטעי גם אדעתא של הקליפה כמו בקליפת השקד המר ברכתו העץ, כיוון שלמדנו שנחשבת הקליפה לפרי מערלה, וגם לא נשללה ממנו כוונת פרי בדעת הנוטעים. לפי זה בצלף שנוטעים על דעת לאכול האביונות שהם עיקר הפרי וגם והקפריסין שהם הקליפה החופפת את הפרי, וגם על דעת העלים שהם נאכלים, וגם התמרות הגדלים על העלים. לכן על העלים והתמרות שאין לנו לימוד שיהא עליהם שם פרי ברכתם אדמה כמו בוסר, ועל האביונות ברכתו העץ שהוא עיקר הפרי, ועל הקפריסין שהוא הקליפה של הפרי לכאורה היה צריך לברך עליה בורא פרי העץ שהרי למדנו מערלה שעל גרעיני הפירות והקליפה יש שם פרי, ונוטעים את הצלף גם אדעתא דהכי, וכמו קליפת השקד המר בצעירותו שברכתו העץ, אלא שראינו בגמ' דלקמן לו: שהקפריסין גבי ערלה לא נחשב פרי אף שהוא קליפת האביונות עכ"פ שונה קליפה זו משאר קליפות בזה שאם נסיר את הקפריסין מהאביונות לא ימותו האביונות משא"כ בשאר קליפות, ולכן ברכת הקפריסין אדמה כמו הבוסר).
כתב הב"י בגמ' כיצד מברכין לו. אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין למימרא דאביונות פירא וקפריסין לאו פירא ורמינהו על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ הוא דאמר כרבי עקיבא דתנן רבי אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין רבי עקיבא אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד מפני שהוא פרי. ואיתא תו בגמרא (שם) רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקא אכיל קפריסין. וכתב הרי"ף (כה:) על זה והלכתא הכי ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא גבי ברכה נמי לאו פירא ולא מברכין עילויה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. וכתב הרא"ש (סי' ג) עליו ולא נהירא דמשמע דהא דאכיל מר בר רב אשי קפריסין לאו משום דהלכה כרבי עקיבא אלא משום דמיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ וכיון דבארץ ישראל פירא הוא לענין ברכה נמי פירא הוא ואין חילוק בברכה בין בחוצה לארץ בין בארץ ישראל. וכ"כ התו"ס. אבל דעת הרמב"ם והרשב"א כדעת הרי"ף.
וכ''פ מרן צלף (פי' צלף מין אילן שעלין שלו ראויים לאכילה ויש בעליו כמין תמרים. אביונות הוא הפרי מהצלף וקפריסין הן קליפה שסביב הפרי כקליפות האגוזים), על העלין ועל התמרות ועל הקפריסין: בפה"א; ועל האביונות שהם עיקר הפרי, בפה"ע. (וכתב בהלכה ברורה אות כב' שהיום אין דרך לאכול את העלים והתמרים ולכן ברכתם שהכל).
וכתב המ"ב (ס"ק לט') שאם ברך על הקפריסין בורא פרי העץ בדיעבד יצא ידי חובה. ועל קליפת תפוזים מסוכרים נחלקו האחרונים יש אומרים שהכל יש אומרים אדמה ויש אומרים העץ לכן יברך שהכל, ובדיעבד אם ברך העץ או אדמה יצא.
סעי' ז' - תמרים שמיעכן לא נשתנית ברכתם, ומברך העץ.
כתב הב"י מגמ' לח. והלכתא תמרי ועבדינהו טרימא מברכין עלייהו בורא פרי העץ מאי טעמא במילתייהו קיימי כדמעיקרא. ופירש רש"י טרימא דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק ומשמע מדבריו שאם היה מרוסק לגמרי אין מברכין עליו בורא פרי העץ וכן נראה מדברי רבינו וכן כתוב בתרומת הדשן סימן כ"ט. אבל הרמב"ם (שם ה"ד) כתב תמרים שמיעכן ביד והוציא גרעינין שלהם ועשאם כמו עיסה מברך עליהם תחלה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. וכתב הטור שאפשר שגם ר"י מודה לרמב"ם. ובסוף סימן רד' הביא הב"י את תרומת הדשן שהסתפק אם לברך העץ או שהכל על דבר המרוסק וכתב וכל היכא דאיכא ספיקא בברכה ראשונה מברך שהכל, וכתב הב"י על זה, ואין דבריו נראין בעיני שאם רש"י פירש דטרימא הם תמרים שכתשן קצת כבר נתבאר בסימן ר"ב (קעט.) דלהרמב"ם (ברכות פ"ח ה"ד) אפילו מיעכן ועשאן עיסה מברך בורא פרי העץ.
וכ''פ מרן תמרים שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם, אפילו הכי לא נשתנית ברכתן ומברך עליהם: בורא פרי העץ ולבסוף ברכה מעין שלש. הגה: ולפי זה ה"ה בלטווערן הנקרא פווידל"א מברכין עליהם: בפה"ע; ויש אומרים לברך עליהם שהכל (ת"ה סי' כ"ט וב"י בשם הטור), וטוב לחוש לכתחלה לברך שהכל אבל אם בירך בפה"ע יצא, כי כן נראה עיקר.
וכתב המ"ב (ס"ק מ') שהוא הדין בפירות המרוסקים כגון תפוח אדמה, שמברך עליהם בורא פרי האדמה.
עוד כתב המ"ב (ס"ק מב') להלכה על תמרים מרוסקים לגמרי שלא איבד כל צורתו וניכר מהו, מברך העץ. ועל הפוודיל"א יברך לכתחילה שהכל כהכרעת הרמ"א כיוון שאיבד כל צורתו ולא ניכר כלל מהו. וכ"כ בביאוה (ד"ה תמרים) שאפילו נתרסקו לגמרי אם ניכר במקצת מהות הפרי לא נשתנית ברכתם, ואם נמוחו לגמרי ולא ניכר צורתו כלל יברך שהכל ובדיעבד אם ברך העץ יצא. (אבל לדעת הב"י הנ"ל בסימן רד' שחלק על תה"ד גם על הפוודיל"א מברך העץ גם בנימוחו לגמרי. ועיין בחזון עובדיה עמוד קלו' שאם השתנה שמו טעמו ומראהו מברך שהכל כמו ב'לדר'). ובדבר הנימוח לגמרי שלרמ"א מברך מספק שהכל, אם הוא משבעת המינים לעניין ברכה אחרונה לא יברך נפשות כיוון שנפשות לא פוטר מעין שלוש אלא יאכל דבר שברכתו מעין שלוש וגם דבר שברכתו נפשות ויפטור זה ממאי נפשך, ואם אין לו יברך מעין שלש שגם הרמ"א תופס שמעיקר הדין מברך העץ.
עוד כתב (ס"ק מג') שעל פירות קטנים שסוחטים אותם ומבשלים אותם בדבש ובסוכר ברכתם שהכל, ובדיעבד אם ברך עליהם ברכתם הראויה יצא.
עוד כתב (ס"ק מד') שאם דרך אותו מאכל ע"י ריסוק כמו זנגביל ושאר בשמים שאוכלים אותם עם סוכר מברכים בורא פרי האדמה. (ומשום הכי פסק הרה"ג רבי יצחק יוסף שליט"א שיברך על הבמבה אדמה, כיון שנוטעים את התירס שממנו מיצרים את הבמבה לאוכלו בצורה זו. ויש לדחות דשאני התירס שנשתנה שמו טעמו ומראהו וכל כה"ג אפילו שדרכו בכך מברך שהכל. וכ"כ בהלכה ברורה אות כט' שיש לברך על חטיפי תירס שהכל).
סעי' ח' - על דבש הזב מהתמרים ושאר מיץ פירות מברך שהכל.
בגמ' לח. דובשא דתמרי מברכים עליו שהכל וכתבו התוס' שכן הדין על שאר משקים היוצאים מהפירות מברך שהכל חוץ מיין ושמן. וכ"כ הרא"ש ורבינו יונה והרמב"ם ודלא כדעת הבה"ג שסובר שברכת הדבש הזב מהתמרים העץ ורק אם עירבו במים מברך שהכל. וכתב הרא"ש אפשר שבשאר פירות שסוחט ומוציא משקה גם בה"ג מודה לברך שהכל ורק בדבש הזב מהתמרים מאיליו הוא דבש האמור בפסוק ומברך עליו העץ. ובהגהות אשרי כתב שיש אומרים לברך על דבש תמרים בורא פרי האדמה, וכל הפוסקים חולקים על סברא זו.
וכ"כ מרן דבש הזב מהתמרים, מברך עליו שהכל. וכן על משקין היוצאין מכל מיני פירות, חוץ מזיתים וענבים, מברך: שהכל.
סעי' ט' - על סופי ענבים ונובלות מברך שהכל.
בגמ' לח. יין תפוחים וחומץ סופניות ושאר מי פירות זיעה בעלמא הם וברכתם שהכל כדובשא דתמרי. ופרש"י סופי ענבים שאין מתבשלים עולמית ועושים מהן חומץ, וכתב הטור בשם המהר"מ מרוטנבורג שמברכים גם על הסופי ענבים עצמם שהכל, וכתב הטור ונראה לי שמברכים עליהם אדמה כמו על הבוסר. עוד כתב הב"י בריש הסימן (אות ב') כתב רבינו ירוחם נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו שהכל עכ"ל. ולא דק שהרי אמרו בגמרא (שם מ:) דנובלות היינו בושלי כמרא ופירש רש"י בושלי כמרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם עד כאן לשונו. וא"כ אינם ענין לשלא נגמרו בישולם עדיין: (הב"י לא חולק שברכתם שהכל אלא רק על ההגדרה של נובלות).
וכ''פ מרן סופי ענבים שאין מתבשלין לעולם, וכן על הנובלות שהם תמרים שבישלם ושרפם החום ויבשו, מברך: שהכל.
וכתב המ"ב (ס"ק מט') ושאר מפרשים פרשו דלא כרש"י בנובלות ופרשו בנובלות היינו מין תמרים שאין מתבשלין על האילן ואין נכשרין לאכילה אלא תולשין אותן ומחממין אותן בעפר ומתבשלין או נותנין אותן במחצלאות או בתבן להתחמם עד שיתבשלו: (ויש לעיין לפי פרוש זה על תמרים הצהובים שלנו שמכשירים אותם לאכילה ע"י הקפאה והפשרה).
עוד כתב (ס"ק נ') ברכה אחרונה על הנובלות בנ"ר. ולא דומה סופי ענבים לבוסר שמברך עליו אדמה. כיון שבוסר הוא פרי טוב רק לא נגמר בישולו, משא"כ סופי ענבים שהם מקולקלים ועומדים לחומץ, וכן בנובלות שאינם מתבשלים לעולם לכן ברכתם שהכל. וכתב בביה"ל (ד"ה מברך שהכל) דע דמבואר בש"ס למסקנא דתמרים שנופלין מן האילן מחמת רוח פירי מעליא נינהו ומברך עלייהו בפה"ע וכ"כ ר"ח מובא באו"ז [ודברי רש"י באלפסי במשנה שם אינו מדוקדק עי"ש] וכ"כ הגר"א ואם נפלו קודם שנתבשלו עיין מה שכתבנו מקודם דתלוי זה בדעות. ולכתחלה יותר טוב לברך שהכל אם ראוין לאכילה קצת ובדיעבד אם בירך בפה"ע יצא: ובביה"ל (ד"ה שבשלם) מסתפק שמא גם אם קודם גמר בשולם נשרו הפירות מהעץ ואח"כ נתבשלו יברך שהכל. ולדעת מרן שכל הפירות משיוציאו נחשבים פרי ומברך העץ על כל פרי שיצא וראוי לאכילה בשעת הדחק, ואפילו קודם שנתבשל לגמרי. (וכ"כ בהלכה ברורה למנהג הספרדים מברך בורא פרי העץ, והמברך עליהם שהכל יש לו על מי לסמוך).
סעי' י' - בישל פירות מברך על המים שהכל, והרא''ש מסתפק לברך העץ.
כתב הטור אם בשל הפרי ונכנס טעם הפרי במים כתב הרשב"א שמברך עליו שהכל, ולא דומה למי שלקות שרוב אכילתם על ידי שליקה לכן מי שליקתן כמותם ומברך אדמה, אבל בפירות העץ שאין דרך לשולקן ולסוחטן לא אומרים שיהא מימיהן כמותם. אבל הרא"ש כתב שאם סוחט משקה אין טעם המשקה כטעם הפרי לכן מברך שהכל, אבל במי שלקות טעם השלקות במים ולכן מברך אדמה. והסתפק הרא"ש אם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים שאפשר שיברך על המים בורא פרי העץ. וכתב הב"י שמי שלקות שמברך עליהם אדמה מדובר בין בשלק אותם במים ובין בשרה אותם במים ונתנו טעמם במים.
ופסק מרן בסתם כדעת הרשב"א משום סב"ל. פירות ששראן או בשלן במים, אף ע"פ שנכנס טעם הפרי במים, אינו מברך על אותם המים אלא שהכל; והרא"ש כתב דאפשר שאם נכנס טעם הפרי במים מברך בפה"ע.
וכתב המ"ב (ס"ק נא') שאם שרה הפירות מעת לעת במים בזה רגילים לתת טעם במים.
עוד כתב (ס"ק נב') בפירות שרוב אכילתם הוא ע"י בישול או כבישה מי כבישתם ושליקתם כמותם ומברך עליהם בורא פרי העץ לכולי עלמא. (ולפי''ז על מי כבישת האננס הנאכל ברובו על ידי כבישה, צריך לברך האדמה וכל זה ששותה המשקה קודם אכילת הפרי ויש לו כוונת אכילה, אבל כשיש לו כוונת שתייה, כגון ששפך המיץ לכוס ושותהו כמות שהוא יברך שהכל, וכמ"ש התוס' ברכות לח. והרא"ש שכל שתיה עיקר כוונת השתייה היא המים והוא העיקר ופוטר את הטפל. ולפי"ז אתי שפיר למה מברך על קפה שהכל שהעיקר הוא המים שהשותה קפה או תה עיקר כונתו לשתיה דהיינו להרוות את צמאונו והמים עיקר, ומברך שהכל ופוטר את הקפה שהוא טפל ובא רק להטעים את המים. אבל השותה מרק ירקות שאומרת הגמ' שברכתו אדמה, שם כוונתו כוונת אכילה כדי להזין ולהברות את גופו ולא להרוות את צמאונו, לכן עיקר כוונתו על מה שמכילים מי המרק והם העיקר, ומברך אדמה, ואם נתבשל שם בשר הוא העיקר ויברך שהכל. אך לפי"ז יצא לנו חידוש דין אם שותה שלא על מנת להרוות צמאונו וכל עיקר כוונתו הוא לטעם השתיה כמו שיש היום קפה סמיך מאוד הנקרא "אספרסו" ונמכר לפעמים בכמות מועטת פחות מרבע כוס, מסתמא כוונת השותה רק לטעם הקפה וצריך לברך עליו העץ. אולם מה שכתב המ"ב שבפירות שרוב אכילתם ע"י בישול לכ"ע מברך בורא פרי העץ על מי בישולם, לכאורה לפי מה שכתב בחזו"ע ברכות עמוד קסד' גבי מרק ירקות שטוב לחוש לדעת החולקים לברך שהכל, א"כ כ"ש גבי מרק פירות שיברך שהכל. וכ"כ בהלכה ברורה אות לח' שאפילו אם דרך העולם לגדל פירות על דעת לבשלם ולשתות מימיהם מברך שהכל). וכל זה בפירות שמתחילת נטיעתם נטיעתם נטעי להו אדעתא לאוכלם מבושלים או כבושים אבל בפירות שדרכן לאוכלן חיים רק שיש שמייבשין אותן ואח"כ מבשלין אותן אין מברך על רוטבן לעולם רק שהכל אע"ג דדרך כולן לבשלן כשהן יבשין מ"מ תחלת נטיעתן לא נטעי להו אדעת ליבשן אלא לאוכלן חיין. ולענין פלוימי"ן (שזיפים) יבשים או קרשי"ן (דובדבנים) כתב הח"א דבמדינות שגדילים שם הרבה מסתמא נטעי להו ברובא אדעתא ליבשן וא"כ ברכתן של רוטבן בורא פרי העץ. (ולהלכה ברורה הנ"ל מברך שהכל).
עוד כתב (ס"ק נג') לעניין הלכה אם נכנס טעם הפרי במים לכתחילה מברך שהכל על המים, ובדיעבד אם ברך העץ יצא. וכתב בביה"ל (ד"ה על אותם המים) שעל מי בישול הפירות מברך שהכל ועל הפירות עצמם נשארת ברכתם עליהם באופן שטובים לאוכלם בין חיים בין מבושלים, שאם טובים הם חיים ממבושלים מברכים עליהם רק שהכל, ועל מימהם לא תלוי בזה ואף שטובים מבושלים מחיים לא מברך העץ אלא אם כן רובם עומדים לבישול רק אז מברך על מימהם העץ ואם אין רובם עומדים לבישול אלא שדרך לאוכלם בין חיים ובין מבושלים מברך על מימהם שהכל. וגם הרא"ש שסובר שמברכים העץ על מי שריית ושליקת פירות אפילו שרובם נאכלים שלא על ידי בישול עכ"פ צריך שיהיו הפירות ראויים לאכול בין חיים ובין מבושלים שאם אינם ראויים לאכול מבושלים כמו חיים כיון שברכת הפרי עצמה שהכל, כל שכן שמימהם לא יהיו עדיפים מהם ויברכו עליהם שהכל.
סעי' יא' - מי שריית תאנים וצימוקים שהכל, וברכה אחרונה ספק להרא''ש.
כתב הב"י ומכאן דלדעת הרא"ש (הנ"ל) מי שריית צמוקים ותאנים או בישולם מספקא לן אם יש להם דין הפרי עצמו לענין ברכה ואף על גב דלענין ברכה ראשונה לא נפקא לן מידי דהא תנן (ברכות מ.) על כולם אם אמר שהכל יצא נפקא מינה לענין ברכה אחרונה שאם יש להם דין הפרי עצמו מברך ברכה אחת מעין שלש ואם אין להם דין הפרי עצמו מברך עליהם בורא נפשות רבות. ולכן ירא שמים הרוצה לשתות מהם אל ישתה מהם אלא בתוך הסעודה דברכת המזון פוטרת ברכה שלאחריהם בין שתהיה מעין שלש בין שתהיה בורא נפשות או יאכל פרי משבעת מינים וישתה מים גם כן כדי שיצטרך לברך אחר כך ברכה אחת מעין שלש ובורא נפשות וממה נפשך יוצא ידי חובת מי הצמוקים או התאנים אבל אין תקנה על ידי שישתה יין ויברך אחריו ברכה אחת מעין שלש ויוסיף בה העץ ועל פרי העץ שאף על פי שבתוספת זה אינו מזכיר שם ומלכות אין לו לעשות כן וכמו שכתוב בתרומת הדשן סימן ל': והא דמי צמוקים שוים למי תאנים דוקא כשהצמוקים מעורבים עם המים הא אם נמשכו המים מהצמוקים הוי ליה יין ומברך עליו בורא פרי הגפן:
וכ''פ מרן מי שריית צמוקים ותאנים, או מי בישולם, מברך עליהם שהכל ויוצא גם להרא"ש; אבל בברכה שלאחריהם יש להסתפק אם מברך בורא נפשות או אם מברך ברכה אחת מעין שלש, כהרא"ש. ולכן ירא שמים לא ישתה אלא בתוך הסעודה, או יאכל פרי מז' מינים וגם ישתה מים, כדי שיצטרך לברך ברכה אחת מעין שלש ובורא נפשות; ואם משך המים והבדילם מהצמוקים, הוה ליה יין ומברך עליו בפה"ג וברכה אחת מעין שלש, והוא שיהיו צמוקים שיהיה בהם לחלוחית שאם ידרוך אותם יצא מהן דבשן, אבל אם כשיעצרו אותם לא יצא מהם שום לחלוחית דבש, לא.
וכתב המ"ב (ס"ק נד') שאם אוכל הפירות ואח"כ שותה המים, המים נחשבים כטפלים לגבי הפרי ולא מברך עליהם לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, ואם עיקר כוונתו בשביל המים ואכל איזה מהפירות מתחלה ובירך בפה"ע צ"ע אם יברך שנית על המרק שהכל דלהרא"ש כבר יצא בברכת פה"ע וע"כ יברך על ד"א תחלה שהכל: (ובהלכה ברורה אות לח' כתב שבדיעבד אם בירך על הפרי ולא נתכוין שלא לפטור את המרק לא יברך על המרק כלל).
עוד כתב (ס"ק נז') דלדעת המ''א אם שרה צימוקים במים על דעת לשתות המים מברך הגפן ואפילו לא משך המים מהצימוקים ושותה מהכלי שמעורב בהם הצימוקים מברך הגפן, אבל לדעת המגן גיבורים מפרש כפשוטו שבכל אופן דווקא אם משך מברך הגפן ואם לא משך מברך שהכל. וכל זה בתוך ג' ימים, אבל אחר ג' ימים בין משך בין לא משך מברך הגפן. (ובהלכה ברורה אות מא' כתב לדעת מרן כל זמן שלא הפריד המים מהצימוקים אין זה יין כלל).
עוד כתב (ס"ק נח') שיין צימוקים הוא אפילו לא הכניס ג' חלקים צימוקים והוציא ארבעה חלקים. כיוון שהצימוקים טעמם חזק וכוח הפרי עומד בתוכם. (ובהלכה ברורה אות מא' כתב שצריך שיהיה שיעור הצימוקים מרובה יותר מהמים).
עוד כתב (ס"ק נט') מה שכתב מרן שאם ידרוך את הצימוקים יצא דבשן. היינו קודם ששראן במים.
עוד כתב (ס"ק ס') שאם לא יוצא מהצימוקים לחלוחית אע"פ שהמתיקו את המים מברך על המים שהכל, שאינו אלא זיעה בעלמא. וכתב בביאו''ה (ד"ה בתוך הסעודה) שאם שותה מי בישול או שריית הפירות בתוך הסעודה צריך לברך שהכל, שהרי לרא"ש ספק ברכתם העץ ואין המוציא פוטרתם וגם לדעת הרשב"א שסובר שברכת המים שהכל כיוון שאין דרך לבשל על פי רוב פירות אלו, אין כוונתו שדין מים עליהם, אלא כרוטב פירות, וצריך לברך עליהם בתוך הסעודה. (וצ"ע מה בכך שהם רוטב פירות הרי כוונת השותה הוא להרוות את צמאונו מהמים ודומה לשותה מים או מיץ בתוך הסעודה שלא מברך עליהם כיון שבאים מחמת הסעודה, ולא דומה לאכילת פירות שלא באים מחמת הסעודה. וכ"כ הכה"ח ס"ק פ'. ובהלכה ברורה אות לט' יצא לחלק אם שותה לתענוג יברך שהכל ואם להרוות צמאונו לא יברך). עוד כתב בביה"ל (ד"ה ברכה אחת) שמקדים ברכת מעין שלוש לברכת בורא נפשות כיוון שהיא חשובה. עוד כתב (ד"ה ובורא נפשות) אם אין לו דברים לפטור את המים מברכה אחרונה, לדעת הכנה"ג יברך נפשות, ומהמ"א משמע שלא יברך כלל, וכן משמע מהב"י והב"ח. ובאופן זה שאין לו דבר אחר ויש לו יין גם לדעת הב"י יכלול על העץ בעל הגפן כמ"ש הט"ז שבשעת הדחק יכול לכלול, ומה שכתב הב"י שלא יכלול זה באופן שיש לו תקנה לפטור ע"י דבר אחר.
סעי' יב' - פירות שאין דרך לאוכלם חיים אכלם חיים מברך שהכל מבושלים העץ.
כתב הב"י בגמ' לח: אסיקנא כל שתחילתו בורא פרי אדמה שלקו שהכל וכל שתחלתו שהכל שלקו בורא פרי האדמה. ופירש רש"י כל הירק הנאכל חי שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו אפקיה ממילתיה לגריעותא ומברך שהכל, וכל ירק שאין דרכו ליאכל חי שמתחלתו אם אכלו חי הוא מברך שהכל שלקו והביאו לדרך אכילתו הוא עיקר פריו ומברך בורא פרי האדמה. וכתבו התוספות (שם ד"ה משכחת) והמרדכי (סי' קכב) ונראה שכל דבר שהוא כל כך טוב מבושל כמו חי וחי כמו מבושל כמו מיני קטנית וכן תפוחים יש להם ברכה [ה]ראשונה שכל כך שוים מבושלים כמו חיים וקרא וסלקא וכרוב וכיוצא בהם שטובים יותר מבושלים מחיים כשהם חיים מברך עליהם שהכל ומבושלים בורא פרי האדמה וכן אותם ערמוניות וחבושים שאינם ראויים לאכלם חיים כמו מבושלים בתחלה מברכים עליהם שהכל מבושלים בורא פרי העץ אך אותם ערמוניות שקורין לומבירדא"ש מברך עליהם בורא פרי העץ אפילו בתחלה וכן דעת הרמב"ם בפ"ח (ה"ג) וכן כתבו ה"ר יונה (כז. ד"ה ושלושה) והרא"ש (סי' טו) והרשב"א (לח: ד"ה ואני) אלא שהרשב"א כתב שהראב"ד סבור שאף על פי שאינו נפגם בשליקתו וראוי בחיותו ובשליקתו כיון דאשתני מפרי האדמה מברך עליה שהכל.
וכ''פ מרן כל הפירות שטובים חיים ומבושלים, כגון תפוחים ואגסים, בין חיים בין מבושלים מברך בפה"ע; ואם אין דרך לאוכלם חיים אלא מבושלים, אכלם כשהם חיים, מברך שהכל; כשהם מבושלים, בורא פרי העץ.
וכתב המ"ב (ס"ק סא') שאפילו טובים יותר כשהם מבושלים כיוון שכשהם חיים הם גם טובים והרבה בני אדם אוכלים אותם כך מברך עליהם העץ כשהם חיים.
עוד כתב (ס"ק סב') אם כשהם חיים הם חמוצים ולא נאכלים לרוב בני אדם רק ע"י בישול, כשהם חיים מברך שהכל.
עוד כתב (ס"ק סג') מש"כ מרן אם אין דרך לאוכלם חיים, רוצה לומר שרוב בני אדם אוכלים אותם כשהם מבושלים,
עוד כתב (ס"ק סד') שלדעת הא"ר והח"א שאפילו הפירות טובים גם כן לאוכלם חיים, ודרך רוב בני אדם לאכול אותם ע"י בישול דווקא מברך שהכל כשהם חיים. (וצ"ל מה שנאכלים ע"י בישול כיוון שטוב יותר לאוכלם כך, ולא מטעם אחר, כגון שאינו מצוי חי כמו פרי האננס בימינו).
עוד כתב (ס"ק סה') שהוא הדין להיפך שדרך אכילתם שהם חיים כמו אגוזים אם בישלם מברך שהכל וברכה אחרונה נפשות אפילו הם משבעת המינים. (קיצור הענין בהלכה זו אם איכא תרתי לריעותא שאין הפרי טוב כל כך לאוכלו בדרך זו היינו מבושל או שאינו מבושל, וגם אין דרך לאוכלו בדרך זו מברך עליו שהכל).
כתב בביה"ל (ד"ה ואם אין) לתרץ מדוע הכוסס את החיטה מברך אדמה לכאורה צריך לברך שהכל שהרי אין דרך לאכול החיטה על ידי כסיסה, כשהיא חיה. ותירץ שמיני דגן כיוון שהוא מוכן למזון חשוב יותר, עוד כתב בביה"ל (ד"ה לאוכלם חיים) שאם לא ראוי לאכול את הפרי אפילו על ידי הדחק לא מברך עליו כלל. עוד כתב (בד"ה מברך שהכל) לתרץ מה שאמרנו בסעיף ב' שכל אילן משיוציא הפרי ונאכל על ידי הדחק מברך עליו העץ אף שאין הדרך לאוכלו כך רק עד שיתבשל ויגמור בישולו א"כ מדוע לא יברך עליו שהכל, כדין פרי הטעון בישול. אלא שאני התם שנאכל הפרי כשיגדל ללא בישול לכן נקרא עליו שם פרי גם בקטנותו, משא"כ אם אינו נאכל רק על ידי בישול אף בגדלותו אין עליו שם עיקר פרי כלל.
סעי' יג' - אגוז גמור המטוגן בדבש מברך עליו בורא פרי העץ.
כתב הטור אגוז המטוגן בדבש בורא פרי העץ. וכתב הב"י שכן כתבו התוס' וה"ר יונה והרא"ש והגה"מ בשם הר"מ. והרא"ש כתב ויש רוצים לומר (כתב הב"י שהוא ברוקח סי' שמב') דכיון דאילו בשלו בלא דבש נשתנה לגריעותא והיה ראוי לברך עליו שהכל נמצא מעליותא ע"י הדבש והדבש עיקר ומברך עליו שהכל, ולא מסתבר, שאע"פ שנתעלה ע"י הדבש מכל מקום האגוז עיקר עכ"ל.
וכ''פ מרן אגוז גמור המטוגן בדבש ונקרא נואינד"ו (ר"ל נויאי"ט), מברך עליו בפה"ע.
וכתב המ"ב (ס"ק סז') שכן הדין בכל הפירות שאם יבשלם במים ישתנו לגריעותא ותשתנה ברכתם לשהכל, אם בישלם בדבש וכיוצ"ב משתנים למעליותא ומברך עליהם את הברכה הראויה להם. כדין פירות הטובים חיים ומבושלים.
עוד כתב (ס"ק סח') שגם אם נתפוררו האגוזים המבושלים ברכתם העץ רק שלא יהא כתות ושחוק ביותר שאם אין צורתו ניכר לגמרי ברכתו שהכל. (וכבר כתבנו לעיל סעי' ז' דלדידן ברכתו העץ. כל שלא נשתנה גם שמו וטעמו).
סעי' יד' - אגוז שטרם התבשל ובשלו בדבש מברך שהכל.
כתב הב"י אגוז רך שמטגנים בדבש ונקרא נואי"ז מושקאד"ה פשיטא שאין מברכים עליו אלא שהכל כיוון דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי, אפילו אם היו ראויים לאכילה בלא דבש, וכדין שקדים הרכים שברכתם שהכל שהם קטנים. וכ"כ רבינו ירוחם. (עיין בסעי' ה' שכתבנו כיון שאוכל השקד עם הקליפה לכן מברך על הקליפה שהיא עתה העיקר שהכל, כיוון שלא נטעי אדעתא דהקליפה כלל, ופוטר את השקד. וכן כאן אגוז זה לוקחים אותו למרקחת עם הקליפה. וכמ"ש המ"ב ס"ק ט').
וכ''פ מרן אגוז רך שמבשלים בדבש וקוראין לו נואיס מושקאד"ה, מברך עליו שהכל. הגה: וכן אותם אגוזים שמבשלים בדבש בעודם ירוקים, מברכים שהכל (רבי' ירוחם נתיב י"ז ח"ב וב"י)
וכתב במ"ב (ס"ק ע') שאין זה אגוז מושקא"ט האמור בסעי' י"ז דשם פרי גמור הוא.
סעי' טו' - על הסוכר שהכל וכן המוצץ קני הסוכר שהכל.
כתב הרא"ש והטור בשם בה"ג שעל הסוכר מברך בורא פרי העץ. וכתב הטור והרמב''ם ז''ל כתב קנים מתוקין שסוחטין אותן ומבשלין מימיהן עד שיקפו וידמו למלח כל הגאונים כתבו שמברך בפה"א, וי"א בפה"ע וכן אומרים המוצץ אותן קנים מברך בפה"א, ואני אומר שאין זה נקרא פרי ומברכין עליהם שהכל, לא יהא דבש של אלו הקנים שנשתנה ע"י האור גדול מדבש תמרים דלא נשתנה ע"י האור ומברכין עליו שהכל. ע"כ. ואפשר להשיב על דבריו שאינו דומה לדבש תמרים שהתמרים הן פרי ונטעי להו אדעתא לאוכלם הלכך כשנשתנו נשתנית ברכתן מידי דהוה אכול הפירות שמברכים על משקין היוצאין מהם שהכל חוץ מהיין והשמן אבל, אלו הקנים שאינן ראויין לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברכין עליו בפה"ע. וכתב הב''י שלדעת הרמב'"ם גם המוצץ את הקנים מברך שהכל. ומה שכתב הטור להשיב על דברי הרמב"ם דברי טעם הם, ואף על פי כן כיוון דפלוגתא היא, לברך שהכל עדיף, דעל כולם אם אמר שהכל יצא.
וכ''פ מרן על הסוקא"ר מברך שהכל וכן המוצץ קנים מתוקות שהכל.
וכתב המ"ב (ס"ק ע"ו) שהמוצץ את מתיקות הקנים נחשב כשותה את המשקה הנסחט מהם ולכן מברך שהכל, וכן המוצץ שורש הלקרי"ץ (אקסוס) מברך שהכל, ובדיעבד אם בירך על הסוכר העץ או האדמה יצא י"ח, וכן בסוכר שלנו המיוצר מסלק סוכר מברך שהכל ואם ברך אדמה יצא. וכתב בביה"ל (ד"ה על הסוקא"ר) שהקני סוכר הם סוג עץ, והסוברים שברכתו אדמה כתב בה"ג כיוון שלא מוציא פרי ולא אוכל פרי אלא מוצץ הקנים לא שייך לומר בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה כמו עלי הצלף. והרמב"ם סובר שברכתו שהכל מאותה סיבה כיוון שהוא טועם רק המתיקות שבעץ ולא אוכל את הקנה בעצמו וגם אין כאן פרי אלא עץ ברכת הטעם שהכל משא"כ במי שלקות אומנם יש רק טעם אבל הטעם יוצא מפרי לכן מברך בורא פרי האדמה, ובסלק סוכר שיש פרי שהיא הסלק הסיבה שיברך שהכל לרמב"ם זה כמו שכתב כיוון שמשתנים ע"י האור, שאין ניכר כלל מהיכן יצא הסוכר הזה. ולהלכה מברך על הסוכר שהכל ואם בירך העץ או אדמה על הסוכר היוצא מקני סוכר, או אדמה על הסוכר היוצא מסלק סוכר יצא ידי חובה, ודלא כהט"ז שיעץ לברך על סוכר היוצא מהקנים, העץ, ואף שכן דעת הבה"ג והר"ח והתוס' והרא"ש והמרדכי והר"מ, אולם לדעת תר"י והריא"ז והכל בו וכל הגאונים מברך אדמה, ולדעת הרמב"ם שהכל, ולמה לא חשש הט"ז להם. וכן אם מוצץ קני סוכר יש בזה דעות אם שהכל או העץ או אדמה לכן לכתחילה יברך שהכל כדעת מרן, ובדיעבד אם ברך העץ או אדמה יצא.
סעי' טז' - על פלפל וזנגביל יבש, ושאר תבלינים לא מברך כלום.
בגמ' לו : פלפלי רב ששת אמר שהכל רבא אמר ולא כלום מיתיבי היה רבי מאיר אומר ממשמע שנאמר (ויקרא יט כג) וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא, אלא מה תלמוד לומר עץ מאכל, להביא עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה הפלפלין, לא קשיא, הא ברטיבתא הא ביבישתא. וביבש פסקו כל הפוסקים כרבא שלא מברך כלום. וכתב הטור כיוון שאינו ראוי לאכילה בעיניה. וכן זנגבילא יבש וכל כיוצא בזה כגון גירופלא (ציפורן) שאין דרך לאוכלו אלא ע"י תערובת. וכתב הב"י שכן היא בגמ' שם אמרו ליה רבנן למרימר כס זנגבילא ביומא דכיפורי פטור, והא אמר רבא האי הומלתא דאתיא מבי הנדואה שרי ומברכינן עליה בורא פרי האדמה, לא קשיא הא ברטיבא הא ביבישתא.
וכ''פ מרן על פלפל וזנגביל יבשים ועל הקלאוו של גירופלי (ר"ל נעגלי"ך) וכל כיוצא (בזה) שאין דרך לאכלם אלא על ידי תערובות, אין מברך עליהם כלום.
וכתב המ"ב (ס"ק עט') דווקא אכלן לבדן לא מברך כלום אבל אם מערבם בסוכר מברך אדמה.
סעי' יז' - על אגוז מושקא''ט בורא פרי העץ ועל קינמון אדמה.
כתבו התו"ס שם לו: ד"ה ברטיבא, עץ של קינמון שקורין קאניל"ה מברכין עליו בורא פרי האדמה מפני שרגילין לאכלו ביובש וגם הוא גדל על הארץ כמו קנים. ואגוז שקורין מושקאד"ה מברכין בורא פרי העץ שגם נוהגים לאכול אותו ביובש. והשיבולי הלקט כתב כיוון שהקינמון הוא קליפת עץ אין מברכים עליו אלא שהכל אפילו כשהוא לח, והמרדכי כתב כדברי התוס' לברך עליו אדמה, ומה שכתב הרא"ש שעל הקינמון מברך בורא פרי העץ כתב הב"י דטעות סופר הוא וצריך לברך עליו בורא פרי האדמה.
וכ''פ מרן על אגוז מושקא"ט, בפה"ע; על קניל"ה (ר"ל צימרינ"ד), בורא פרי האדמה. (וכתב בהלכה ברורה אות מח' שבזמנינו אין דרך לאכול הקינמון, ומברך עליו שהכל).
וכתב המ"ב (ס"ק פ') ומי שיש לו שלשול ונותן לתוך השכר מושקא"ט כדי שיעצור אם אינו צמא ואינו שותה אלא לרפואה המושקא"ט עיקר והשכר טפל ומברך בפה"ע, כמו גבי שמן לעיל בס"ד, ואם הוא תאב לשתות השכר גם בלא רפואה אע"פ שנותן לתוכו המושקא"ט לרפואה השכר עיקר ומברך שהכל ופוטר את המושקא"ט, וה"ה גבי שמן לעיל כשהוא תאב לשתות מי אניגרון והשכר אע"פ שנותן לתוכו השמן לרפואה מברך על השכר לבד אם הם הרוב:
עוד כתב (ס"ק פא') שמברך על הקינמון בורא פרי האדמה, כי הוא גדל על הארץ כמו קנים ורגילים לאוכלו ביובש.
סעי' יח' - פלפל וזנגביל שהם רטובים מברך בורא פרי אדמה.
בגמ' לו: מה שנחלקו רב ששת ורבא בברכת הפלפל שלרב ששת ברכתו שהכל ולרבא לא מברך כלל, זה דווקא אם הפלפל יבש אבל לא ברטוב. וכתב הרשב"א בשם הראב"ד שהפילפל הרטוב ברכתו בורא פרי העץ שהרי לדעת ר"מ חייב בערלה. וכ"כ הרא"ש, אולם לדעת הרי"ף וכתב הרשב"א שכן דעת רב האי גאון, וכן דעת הרמב"ם לברך על הפילפל בורא פרי האדמה. וכתב הרשב"א הטעם לזה שברכתו אדמה ולא העץ, כיון שאין נוטעין אותן אלא על דעת שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקין כתבלין ואינם נאכלין בפני עצמם אלא מיעוטן לפעמים, אין מברכין עליהם בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה וקרוב היה שלא יברכו עליהם אלא שהכל כקורא, אלא לפי שנאכלין המעט מהם ברטיבותן ואדעתא דהכי נמי נטעי קצת מברכין עליהם בורא פרי האדמה מיהא. (ולפי"ז פילפל הוא מין עץ וחייב בערלה. אולם בחזון עובדיה בהלכות ערלה עמוד כד' בשם כמה אחרונים, שלדעת הרי"ף והרמב"ם והגאונים שסוברים שמברכים על פילפל האדמה סוברים שאין הפילפל מין אילן, ודלא כר"מ בגמ' אלא כרבנן דפליגי עליה וסוברים שפטור מערלה. והכי הלכתא דפילפל ירק הוא בין לענין ערלה ובין לענין ברכת האדמה). ולענין הזנגביל בגמ' שם לו: שאמר רבא שברכת הזינגביל בורא פרי האדמה מדובר ברטוב ומה שאמרנו כס זינגבילא ביום הכיפורים פטור שלא נחשב אוכל מדובר ביבש.
וכ''פ מרן על פלפל וזנגביל כשהם רטובים, בפה"א. הגה: כל הפירות שיודע בהם שהם עיקר הפרי, מברך עליהם בפה"ע; ושאינן עיקר הפרי, בפה"א; ואם הוא מסופק בו אם הוא עיקר הפרי או לא, בפה"א; ואם אינו יודע מה הוא, מברך שהכל (טור).
וכתב המ"ב (ס"ק פב') שהזינגביל הוא שורשים מן העץ תחת הקרקע, לכן ברכתו אדמה.
עוד כתב (ס"ק פג') מה שכתב הרמ"א כל שאינו עיקר הפרי מברך אדמה, כמו על הקפריסין העלים והתמרות של הצלף.
עוד כתב (ס"ק פד') מה שכתב הרמ"א שאם הוא מסופק מברך אדמה, היינו אחר שלמד ואינו יכול לברר, אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמוד הלכות ברכות.
עוד כתב (ס"ק פו') מה שכתב הרמ"א ואם אינו יודע מה הוא מברך שהכל, היינו שמסתפק שמא הוא מין שברכתו שהכל.