מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות ברכות · סימן ר
סעי' א' - שניים מזמנים על שלישי אפילו בעל כרחו שלא עונה, ולא אחד על כורחם של שניים.
בגמ' מה: שלושה שאכלו כאחד אחד מפסיק לשניים ואין שניים מפסיקים לאחד. ורש"י פירש דרך ארץ הוא שיהא אחד מפסיק סעודתו לשניים עד שיזמנו. אבל רבינו יונה כתב שאחד חייב להפסיק לשניים. והראב"ד הוסיף שמזמנים עליו בעל כרחו אע"פ שדעתו להמשיך לאכול. וכ"כ הרשב"א וז"ל אחד מפסיק לשנים שנים אין מפסיקין לאחד נראה דהכי פירושו אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהן ואפילו לא רצה להפסיק והן מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם אבל שנים אין מפסיקין לאחד אין חייבין והילכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק לברך, ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם לא עשה ולא כלום והילכך אם לא רצו להפסיק אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שעה שיגמרו השנים ויזמן עליהם שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון. אבל ראיתי לרב האי גאון שכתב אם בקש אחד מהם לצאת אין השנים מפסיקין סעודתן ומזמנין עמו אלא הוא מברך לעצמו בלא זימון ויוצא והם גומרים סעודתן וצריכא עיונא. עכ"ל. וכתב הב"י ולע"ד נראה שהגאון לא איירי אלא כשהדבר נחוץ לו לצאת ואי אפשר לו להתעכב אבל היכא דאפשר לו להתעכב גם לדברי הגאון אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השנים ויזמן עמהם.
וכ''פ מרן שלשה שאכלו כאחד, אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ברכת זימון. ואפילו לא רצה להפסיק, מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם. אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד, והלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך, ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם, לא עשה כלום; ואם לא רצו להפסיק, אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק, עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם, שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון.
וכתב המ"ב (ס"ק ג') שאם לא ענה עמהם לא יצא ידי חובת זימון אם נמצא לידם ושומע ויכול לענות, אבל אם יצא ולא שומע הזימון לא מזמנים עליו.
עוד כתב (ס"ק ה') שלדעת הב"ח והמ"א אם אחד סיים לאכול לפני השניים יכול לברך וללכת שלא התחייבו בזימון, אבל לדעת מרן וכל האחרונים כבר נתחייבו בזימון מתחילת הסעודה ואין אחד רשאי לברך ולצאת בלא זימון. ואם היה דבר נחוץ הנוגע להפסד ממון יש להקל שיברך האחד קודם שגמרו סעודתם ויצא, אך באופן זה טוב שהשניים יעשו לפנים משורת הדין להפסיק לו ויזמן עליהם. (אולם לדעת הב"י אפשר שאפילו סיימו לאכול שלושתם ומתעכבים השניים באיזה עניין ולא יכול לזמן עימהם, והוא ממהר לאיזה עניין נחוץ ולא יכול להתעכב, יכול לברך ולצאת. ונראה שגם המ"ב מודה באופן זה, שהרי כתב בביה"ל ד"ה עד שיגמרו השניים, משגמרו השניים את סעודתן שוב אין להם רשות לשהות יותר ולעכב את השלישי הרוצה לזמן ולברך. אולם בהלכה ברורה אות ג' כתב שאם סיימו סעודתם אינו רשאי לצאת עד שיזמנו). וכתב בביה"ל (ד"ה שאכל כאחד) משמע מכמה ראשונים שהשניים יכולים להפסיק האחד מאכילתו ולזמן, דווקא אם יש להם דבר נחוץ שאינם יכולים להמתין לו, אבל אם אינם נחוצים לצאת צ"ע אם יכולים להכריחו להפסיק מסעודתו. ומפשטות דברי מרן משמע שיכולים להפסיק אפילו אין להם דבר נחוץ. עכ"פ לכ"ע ממידת דרך ארץ יפסיק האחד לשניים, וכמ"ש רש"י שדרך ארץ הוא שיהא אחד מפסיק סעודתו לשניים. ואפילו כשאין להם דבר נחוץ.
סעי' ב' - מפסיק לזימון עד ברוך שאכלנו משלו וכו' וחוזר לאכול בלא ברכה ראשונה
בגמ' מו. עד היכן ברכת הזימון, רב נחמן אמר עד נברך, רב ששת אמר עד הזן. ורש"י פירש עד היכן ברכת הזימון שאם הם שניים לא יאמרוה, רב ששת אומר עד ברכת הזן, שאם הם שניים מתחילים בברכה שניה שברכה ראשונה ברכת הזן שייכת לזימון. ודחו דבריו התו"ס והרא"ש ורבנו יונה שברכת הזן היא לא ברכת הזימון לרב ששת וכל יחיד מברך ברכת הזן. אלא נחלקו כשאחד מפסיק לשניים עד היכן מפסיק, לרב נחמן עד נברך, ולרב ששת צריך להפסיק אכילתו עד הזן את הכל כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו. וכך פירש הרי"ף שאם רצה אחד לצאת עד היכן צריך להמתין ולשמוע הזימון. ופסקו התו"ס והרא"ש ורבנו יונה בשם בה"ג כרב ששת שצריך להמתין עד הזן את הכל. והרי"ף וכן משמע מהרמב"ם כרב נחמן שמפסיק האוכל או ממתין היוצא עד ובטובו חיינו. וכתב הב"י וכיון ששניהם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. והד"מ כתב שהלכה כרב ששת כדעת התו"ס והרא"ש ורבנו יונה בשם בה"ג. וכתב הב"י בשם הרא"ש ויחיד המפסיק לשניים צריך שיחזור לתחלת ברכת הזן דנהי דיצא ידי זימון במה שהפסיק להם מכל מקום שלש ברכות צריך לברך על מה שאכל אחריהם. וצריך להתחיל מתחילת ברכת הזן.
וכתב הב"י דלדעת רבנו יונה כיון שבשעת ברכת המזון הייתה כוונתו לאכול ולא התכוון לצאת בברכה זו, אפילו אם נמלך אח"כ ולא רוצה שוב לאכול, צריך לברך שוב ברהמ"ז, שהרי לא יצא בברכה ששמע. ולענין אם צריך לברך שוב המוציא אחר שהפסיק וענה לזימון. כתב הב"י שהרא"ש כתב בשם רב האי והראב"ד, וכן כתבו המרדכי ושיבולי הלקט בשם ר"ח, שצריך לברך שוב המוציא, ולראב"ד צריך גם ליטול ידים. וכתב הב"י שמשמע מדבריהם שלא צריך לברך ברהמ"ז קודם שיאכל שנית, אבל הרשב"א כתב לשיטת רב האי והראב"ד שצריך לברך גם ברהמ"ז על מה שאכל ואם רוצה להמשיך לאכול מברך המוציא. ונתן טעם לדבר שברכת הזימון נחשבת להפסק שאי אפשר לאכול ולברך יחד. והסכים לזה הרשב"א וכתב ונראים הדברים. אולם לדעת הרא"ש ובה"ג, ורבנו יונה, ושיבולי הלקט בדעת רש"י וכתב שכן הורה הר"מ, והאורחות חיים בשם רבנו משולם, שאין צריך לברך שוב המוציא כיון שהיה בדעתו לחזור ולאכול עוד. וכתב הב"י ולענין הלכה כיון שכל אלו הראשונים מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. ועוד דהוי ספק בברכות דרבנן, ולהקל.
כתב הטור שלדעת הרא"ש שצריך המפסיק להמתין עד סוף הזן זה דוקא ביחיד שממתין לשלושה אבל שלושה הממתינים לשבעה אין צריכים להפסיק אלא עד שיאמר נברך אלוקינו. וכתב הב"י הטעם לפי מה שכתבו הרא"ש והתו"ס, שהסברא שיחיד מפסיק לשניים עד הזן כיון שהזימון אינו ברכה מסתבר שצריך להמתין ולהפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת, אבל כשהזימון בשם נחשב לברכה ולא צריך להפסיק יותר.
ופסק מרן אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר: ברוך שאכלנו משלו וכו', וחוזר וגומר סעודתו בלא ברכה בתחלה. הגה: וי"א שצריך להפסיק עד שיאמר: הזן את הכל, וכן נוהגין (הרא"ש ותוס' והר"י בשם בה"ג והטור). ואם היה דעתו לחזור ולאכול פת, אף על פי שלא אכל אחר כן, כשרוצה לברך מברך מתחלה ברכת הזן; וכל שכן אם חזר ואכל (הר"י פרק ג' שאכלו) (טור).
וכתב המ"ב (ס"ק ז') שאם המפסיק לא היה דעתו לחזור ולאכול וחוזר ואוכל צריך נטילת ידים וברכת המוציא. (ולענין ברכת ענט"י כתב בשעה"צ אות ט' שיש לעיין בסימן קסד'). וכתב בביה"ל (ד"ה לחזור ולאכול) שאם אכל פרפרת מחמשת המינים אחר ששמע ברכת הזן לא נפטרה הפרפרת בברכת הזן, ואחר ברכת המזון שמתחיל בנודה לך צריך לברך על הפרפרת שוב מעין שלוש, מ"א. ומסתפק הפמ"ג אם אכל בשר ודגים אם יברך ברכת נפשות אחרי ברכת המזון או שנפטרת בברכת נודה לך. ונישאר הביה"ל צ"ע על דין זה דמשמע שיכול לאכול הפרפרת אחר ששמע ברכת הזן ויתחיל ברהמ"ז מנודה לך. והרי זה דומה לאוכל באמצע ברהמ"ז.
בהמשך - זימן עם שניים יכול להצטרף לשניים אחרים שאכלו איתו.
כתב הטור כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל ושאלתיו עוד (לרא"ש) מי שהפסיק פעם אחת אם יכול להפסיק פעם שנית והשיבני שכן:
וכתב המ"ב (ס"ק ט') כתבו הפוסקים דאחד המפסיק לשנים יכול להפסיק כמה פעמים כגון שמתחלה אכלו ג' והפסיק להם א' ואח"כ באו שנים אחרים ואכלו עם האחד יכול זה עוד הפעם להפסיק לשנים אלו דלא שייך לומר פרח זימון מינייהו כיון שנצטרפו עמו שנים שלא זימנו יכולין לזמן עליו וכן פעם ג' ויותר אבל אם היו חמשה בחבורה אחת והפסיק א' לשנים שוב אינו יכול לזמן עם שנים מהנשארים דפרח זימון מינייהו [מ"א וש"א] ומשמע אפילו אכלו אח"כ ביחד [ובספר אבן העוזר חולק ע"ז אך כמה אחרונים מיישבין את דבריו] אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לשנים מהם יכול אח"כ להפסיק עוד הפעם להשאר דלא שייך בזה פרח זימון מינייהו כיון שהיה בהן כדי זימון. עוד כתבו הפוסקים כשם שאחד מפסיק לשנים להצטרף לזימון ה"ה שלשה או ארבעה צריכין להפסיק מסעודתם להשלים לעשרה ולברך בשם אך דבזה לכו"ע אין צריכין להפסיק רק עד ברוך אלהינו שאכלנו וכו' ולא יותר ואם אכלו ביחד אחר כך לאחר שהפסיקו יכולין לברך בזימון ולא פרח זימון מינייהו כי לא נצטרפו מעיקרא רק להזכרת השם וכן יכולין אח"כ להצטרף לששה אחרים שאכלו אצלם לזמן בשם דלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלהינו דאכל בי עשרה שכינתא שריא וכן אם יש אפי' חמשה שהפסיקו לחמשה אחרים מצטרפין אח"כ לחמשה אחרים לברכת אלהינו כשאוכלים עכ"פ כזית פת ביחד [אחרונים]: