מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות ברכות · סימן קצט
סעי' א' - השמש שאכל כזית מזמנים עליו.
במשנה מה: השמש שאכל כזית מזמנים עליו. ובגמרא מז: פשיטא, מהו דתימא שמש לא קבע, פירש"י אין לא קביעות לפי שהולך ובא, קמ"ל.
וכ''פ מרן השמש שאכל כזית מזמנים עליו.
וכתב המ"ב (ס"ק א') שאע"פ שלא ישב בשולחן ואכל בעמידה ובהליכה כיון שזה דרך אכילתו כך היא קביעתו, אבל אדם אחר שאינו שמש לא מצטרף אם אכל כך.
סעי' ב' - כותי בזמן הזה הוא גוי ואין מזמנים עליו.
במשנה מה: כותי מזמנים עליו ובגמ' מז: אמר אביי בכותי חבר, וכתבו הרי"ף והרא"ש הני מילי באותו הזמן אבל עכשיו עכו"ם גמורים הם ואין מזמנים עליהם כמבואר בחולין ו. דרבי אמי ורבי אסי עשאום עובדי כוכבים גמורים.
וכ''פ מרן כותי בזמן הזה הרי הוא כעובד עבודת אלילים ואין מזמנין עליו.
סעי' ג' - עם הארץ גמור מזמנים עליו בזמן הזה.
בגמ' מז: תניא אין מזמנים על עם הארץ. תנו רבנן: איזהו עם הארץ, כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית, דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין, בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו, רבי נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו, רבי נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה, אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים. וכתבו שם התוס' והאידנא אין אנו מדקדקים ורגילים אנו לזמן בע"ה כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו. וכתב הטור פירוש אם היו פורשין מהם, היו גם הם פורשין מן הציבור לגמרי, וכ"כ ר"ח האידנא רגילין לזמן אפי' על עם הארץ גמור: וכ"כ הרא"ש,
וכ''פ מרן עם הארץ גמור מזמנין עליו בזה"ז.
וכתב המ"ב (ס"ק ב') שעם הארץ הוא שלא שימוש ת"ח ועם הארץ גמור הוא שאין בו מקרא ומשנה ובכל אופן מזמנים עליו, שלא יפרוש מן הציבור לגמרי. ואם אינו מקיים מצוות התורה המפורסמת בכל ישראל כמו קריאת שמע של שחרית וערבית, יש אומרים שאף על פי כן מזמנים עליו, ודעת המ"א וכמה אחרונים שאין מזמנים עליו, וכן מי שעובר ועושה עברות בפרהסיא אין מזמנים עליו, (כיוון שאין לחוש לקלקול בזה שיפרשו מן הציבור שהרי פרושים ועומדים הם). וכתב בביה"ל (ד"ה עם הארץ) שאפילו אם ראוהו פעם אחת בפרהסיא שפקר בעברה כגון שאכל נבלה או טרפה אין לזמן איתו, כיוון שאין להתחבר איתו באכילה בשביל לזמן, אבל לצרף אותו למניין לשאר דברים שבקדושה מצרפים אותו, ורק לזימון לא מצטרף. ומסתפק בביה"ל אם אפשר לצרף אותו לזימון עשרה כיון שיש זימון בלא שם בלעדיו. (ולכאורה כיון דהוי ספק, ואמרינן דספק זימון בעשרה לא יזמן בשם משום לא תשא, הכא נמי לא יזמן. ובהלכה ברורה אות א' כתב שמדברי השולחן ערוך נראה שמי שעובר על איסור תורה מצטרף לזימון כל זמן שלא נדוהו. ומכל מקום אם הוא מחלל שבת בפרהסיא או שהוא מומר לכל התורה כולה אפילו חוץ מאיסור עבודה זרה ואיסור חילול שבת אינו מצטרף לזימון). עוד כתב בביה"ל (ד"ה מזמנים עליו) שע"ה בעצמו חייב בזימון כשאר ישראל [ונ"מ לענין אם היו שלשה כה"ג בודאי מחוייבים לזמן, או אם ישב בחבורה של אנשים כשרים שהיו שלשה בלתו בודאי אין רשאי להפרד מהם ויזמן אתם] דכי מי שאכל שום וריחו נודף וכו'.
סעי' ד' - גוי וגר שמל ולא טבל לא מזמנים עליו, וגר גמור אומר שהנחלת לאבותינו.
בגמ' מז: והנכרי אין מזמנין עליו, פשיטא הכא במאי עסקינן בגר שמל ולא טבל, דאמר ר' זירא א"ר יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכמה דלא טבל נכרי הוא. כתב הטור ורבנו תם לא היה מניח אפי' לגר גמור בא"י לברך ברה"מ שאינו יכול לומר שהנחלת לאבותינו ותניא בספרי אשר נשבעת לאבותינו פרט לגרים ולעבדים משוחררים וכ"כ בה"ג ור"י כתב שיכול לברך שיכול לומר לאבותינו דכתיב אב המון גוים נתתיך ודרשינן מתחילה אב לארם מכאן ואילך לכל העולם: ופירש הב"י כוונת ר"ת הובא בתוס' ב"ב פא. כשהגר מברך ברהמ"ז לא אומר שהנחלת לאבותינו, א"כ אם יברך להוציא אחרים ומשמיט שהנחלת לאבותינו השומע שאינו גר נחשב לו כמשנה ממטבע הברכה שטבעו חכמים בברכות. אבל יכול הגר רק לזמן וברכת המזון יברך כל אחד לעצמו. אולם הלכה כדעת ר"י שכן פסקו הרמב"ן והרמב"ם והרשב"א והר"ן.
וכ''פ מרן עובד כוכבים אין מזמנין עליו, ואפילו גר שמל ולא טבל אין מזמנין עליו; אבל גר גמור מזמנין עליו ויכול לברך בהמ"ז ולומר: על שהנחלת לאבותינו.
וכתב המ"ב (ס"ק ד') שכל זמן שלא טבל הגר בפני ב"ד של שלושה לא נחשב שטבל.
עוד כתב (ס"ק ו') שיכול הגר הגמור להוציא אחרים בברהמ"ז.
סעי' ה' - אונן ביום חול שהוא פטור מלברך אין מזמנים עליו.
בגמ' מועד קטן כג: גבי אונן אין מברך ואין מזמן ואין מברכים עליו ואין מזמנים עליו. וכ"כ הטור האונן בחול שהוא פטור מלברך אין מזמנים עליו.
וכ''פ מרן אונן בחול, שהוא פטור מלברך, אין מזמנין עליו.
וכתב המ"ב (ס"ק ח') האונן פטור כל הזמן שמתו מוטל לפניו.
עוד כתב (ס"ק ט') דבסימן עא' ס"ק ד' נתבאר שאם יש חבורה בעיר המיוחדים להוצאת המת ומסרוהו להם. אפילו קודם שהוציאוהו מהבית חייבים בכל המצוות, ואם עדיין לא השתוו באיזה מקום יקברוהו או כל זמן שמספידים אותו פטורים.
עוד כתב (ס"ק י') אפילו בדיעבד אם ברך האונן להוציא אחרים, לא יצאו ידי חובה כיון שהוא פטור מהדבר לא יכול להוציא אחרים ידי חובה (פמ"ג).
סעי' ו' - נשים ועבדים וקטנים אין מזמנים עליהם ומזמנים נשים לעצמן ועבדים לעצמן.
במשנה מה: נשים ועבדים וקטנים אין מזמנים עליהם ובגמ' עב: בבריתא נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמם. נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנים. ופירש"י אם רצו אין מזמנים שאין קביעותן נאה משום פריצותא בין דנשים בין דמשכב זכור דעבדים בקטנים. וכתב רבנו יונה שאפילו עם בעליהם לא מצטרפות הנשים משום שאין חברתן נאה. וכתב הטור וה"ר יהודה הכהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון והיה מביא ראיה מדבעי תלמודא בפ' מי שמתו נשים בברה"מ דאורייתא או דרבנן וקאמר למאי נפקא מינה להוציא אחרים י"ח מכלל דפשיטא ליה דמצטרפות דאי לא תימא הכי אדמיבעיא ליה אם יכולות להוציא תיבעי ליה אם מצטרפות, והר"מ מרוטנבורק השיב על דבריו וכתב שאין מצטרפות, והרמב"ם ז"ל כתב נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם אבל מזמנין לעצמם, ולא תהא חבורה של נשים עבדים וקטנים מזמנות יחד אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמן וקטנים לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם. וכתב הב"י ומ"ש שה"ר יהודה כהן היה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון. כן כתב שם המרדכי (סי' קנח) בשם רבינו שמחה וכתב האגור (סי' רמ) שלא ראה ולא שמע מעולם מקום שנוהגים בו כן: ועל מ"ש הרמב"ם שלא יזמנו בשם כתב הב"י הטעם דהוי דבר שבקדושה וכל דבר שבקדושה לא יהא אלא בעשרה אנשים גדולים ובני חורין:
וכ''פ מרן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם, אבל מזמנין לעצמן; ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד, משום פריצותא דעבדים, אלא נשים לעצמן ועבדים לעצמם; ובלבד שלא יזמנו בשם.
וכתב המ"ב (ס"ק כו') שאין מצרפים קטן, דוקא קטן שלא יודע למי מברכים.
עוד כתב (ס"ק יב') שאין לצרף לזימון אפילו בתורת רשות עם נשים או עבדים כיון שאין חברתן נאה שיהיה הצירוף של השלושה ע"י נשים או עבדים ואפילו אשה עם בעלה ובניה גם כן אין נכון להצטרף מטעם זה.
עוד כתב (ס"ק יג') מה שכתב מרן אבל מזמנים לעצמם, הוא רשות כמו שבסעיף ז'. ודוקא נשים או עבדים אבל לא קטנים כיון שאינם בני מצווה.
עוד כתב (ס"ק יג') שגם אם יש שלושה עבדים לא מזמנים בחבורה אחת עם הנשים שעדיין יש פריצותא.
עוד כתב (ס"ק טו') שזימון בשם הוא כמו דבר שבקדושה שצריך עשרה זכרים ובני חורין.
סעי' ז' - נשים מזמנות לעצמם רשות וכשאוכלות עם אנשים חייבות.
בבריתא מה: נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמם. כתב הטור משמע שהנשים חייבות לעשות כן לזמן לעצמם. ובאשכנז לא נהג כן. וכך כתבו התוס' שם שמה שלא נהגו העולם שהנשים מזמנות לעצמם כיון דנשים מזמנות לעצמם היינו אם רצו לזמן מזמנות. ומה שאומרת המשנה בערכין ג. הכל חייבים בזימון ובגמ' הכל לרבות הנשים, לא שיהיו חייבות אלא לאתויי נשים לענין רשות. אולם כתב הטור שלדעת הרא"ש נשים חייבות לזמן לעצמם. מגמ' בערכין הנ"ל. וכתב הב"י שכן הכריע ה"ר יונה שהם חייבות בזימון. אולם הסמ"ג כתב בשם ר"י שאם אכלו עם האנשים חייבות בזימון ויוצאות בזימון שלנו, אבל אם אכלו לעצמם הרשות בידם לזמן ולא חייבות. וכתב הב"י ומדברי רבנו יונה שכתב שאפילו עם בעליהם לא מצטרפות הנשים משום שאין חברתן נאה, משמע אעפ"י שיש שלושה אנשים ויש זימון בלעדיהם אין הנשים מצטרפות עמהם לזימון. אבל הר"ן במגילה ו: כתב כיון שיש זימון בלעדיהם ולא מוסיפים כלום בנוסח הברכה אין צירוף הנשים ניכר ואין כאן פריצותא. רק כשאין זימון בלעדם אם נצרפם יהא ניכר צירופים ע"י זימון ואיכא פריצותא לכן לא מצרפים הנשים לזימון.
וכ''פ מרן נשים מזמנות לעצמן, רשות. אבל כשאוכלות עם האנשים, חייבות ויוצאות בזמון שלנו. הגה: אע"פ שאינן מבינות (הרא"ש ומרדכי ריש פ' ג' שאכלו בשם רש"י).
וכתב המ"ב (ס"ק טז') הטעם שנשים מזמנות רשות דלא רצו חכמים להטיל עליהם חיוב ברכת הזימון כשהם בפ"ע משום שאינו מצוי כ"כ שיהיו בקיאות בברכת הזימון: וכתב בביה"ל (ד"ה שנשים מזמנות) שדעת הגר"א שנשים חייבות בזימון כדעת הרא"ש ורבינו יונה אך העולם לא נהגו כן.
וכתב המ"ב (ס"ק יח') שכתב בשולחן ערוך הגר"ז שאם רצו הנשים להתחלק מחבורת האנשים ולזמן בפ"ע הרשות בידן: וכתב בביה"ל (ד"ה ויוצאות בזימון שלנו) משמע מדברי היד הקטנה דהיא אסורה לברך ברכת הזימון ולהוציא את האנשים אלא שצריכה לשמוע ולצאת מהזימון שמברכין האנשים:
עוד כתב המ"ב (ס"ק יט') שאף שהנשים יוצאות ידי חובת ברהמ"ז בשמיעה מפי המברך אע"פ שאינם מבינות לשון הקודש מכל מקום יותר נכון שיאמרו אחר המברך מלה במלה בלחש אם אפשר להם. (ובהלכה ברורה אות יא' כתב אם לא מבינות לשון הקודש יוצאות ידי חובת זימון, אבל לא יוצאות ידי חובת ברכת המזון).
סעי' ח' - אנדרוגינוס מזמן רק למינו.
כתב הטור אנדרוגינוס מזמן למינו, ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים. וכתב הב"י שכן הוא בבריתא בר"ה כט. גבי תקיעת שופר אנדרוגינוס מוציא את מינו אבל לא את שאינו מינו. והטעם משום דאנדרוגינוס הוי בריה בפני עצמו הילכך למינו מיהא מזמן.
וכ''פ מרן אנדרוגינוס מזמן למינו, ואינו מזמן לא לאנשים ולא לנשים.
וכתב המ"ב (ס"ק כא') אינו מזמן לאנשים שמא נקבה היא ולא לנשים שמא זכר הוא.
סעי' ט' - טומטום אינו מזמן כלל.
כתב הטור טומטום אינו מזמן כלל. וכתב הב"י שכן הוא בבריתא ר"ה כט. הנ"ל אינו מוציא את מינו ולא את שאינו במינו. והטעם משום דאיכא למיחש שמא ימצא זה זכר והללו נקבות או איפכא.
וכ''פ מרן טומטום אינו מזמן כלל .
וכתב המ"ב (ס"ק כב') אינו מזמן אפילו עם שני טומטומים אחרים וכ"ש דאינו מצטרף עם אנשים ונשים ומ"מ פשוט דעם ג' אנשים יכול להצטרף דלא גריעא מאשה. וכנ"ל בס"ז:
סעי' י' - קטן בגיל שש או שבע שיודע למי מברכים מצטרף לשלושה או עשרה.
בגמ' מח: אמר רב נחמן קטן היודע למי מברכים מזמנים עליו. ונחלקו הראשונים בגיל הקטן. לדעת רבנו חננאל הביאו הטור הוא בין שתים עשרה שנים ויום אחד אפילו לא הביאו שתי שערות. ולדעת הרי"ף והרמב"ם בן שבע או שמונה. וכתב הב"י מה שכתב הרי"ף בן תשע עשר הוא לא דווקא, וכך כתב הרשב"א כיון שהגיע לגיל חינוכו. וכ"כ הריב"ש שלכל הפחות צריך שיהיה גדול מגיל שש, אבל קטן מבן שש אפילו הוא חריף ויודע למי מברכים ולמי מתפללים אינו כלום שהרי לא הגיע לעונת הפעוטות והרי הוא כמי שאינו בן דעת. (משמע מדבריו שאם הוא חריף והוא בן שש מזמנים עליו). ולדעת הרא"ש והגהומ"י בשם ר"י, והסמ"ג, צריך הקטן להביא ב' שערות לצרפו לזימון. וכך פירש הב"י דעת הרא"ש שאע"פ דקימא לן בעלמא ששערות קודם גיל שלוש עשרה הם שומא בעלמא לענין צירוף לזימון אין מדקדקים בכך ומחשיבים אותו לגדול לצרפו לזימון. וכתב הב"י שלשיטתם צריך שיהיו השערות גדולות שאפשר לכוף ראשם לעיקרם. וכ"כ רבנו יונה שמזמנים על קטן שהביא שתי שערות, או כשיגיע לגיל שלוש עשרה. וזה דלא כהמהר"י קולון שפי' שלהרא"ש והטור והסמ"ג צריך שיביא ב' שערות אחר שיהא בן שלוש עשרה כדי לצרפו לזימון. וכתב התוס' שם שיש שנהגו לצרף קטן וחומש בידו ודחו מנהג זה ר"ת בתוס' והרא"ש והמרדכי וכתבו שמנהג טעות הוא זה.
ולענין אם מצטרף לשלושה או לעשרה לדעת הרמב"ם מצטרף בין לשלושה בין לעשרה, ולדעת רבנו פרץ ורב האי, וכן כתבו התוס' והמרדכי בשם ר"ת שלירושלמי זימון בשלושה חמור יותר וצריך שיהיה גדול. וכ"כ האורחות חיים בשם הראב"ד שזימון בשלושה חמור כיון שאין זימון בלעדיו לכן לא מצרפים קטן. וכתבו התוס' שר"ת לא רצה לעשות מעשה לצרף אפילו לעשרה. ולדעת הגהומ"י והסמ"ג זימון בעשרה חמור משלושה. ולדעת הכל בו לשלושה מצרפים קטן אחד, ולא יצרף גדול אחד שני קטנים עמו, אבל לעשרה מצרפים אפילו שלושה קטנים כמו שמצרפים שלושה אוכלי ירק. וכתב הב"י ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. ודווקא לזימון מצרפים קטן לעשרה אבל לא לקדיש ולקדושה וברכו, והטעם כתב הב"י שאלו הם דברים שבקדושה, אבל הכא אינו אלא זימון בעלמא. וכ"כ רבנו יונה ושכן כתבו מקצת גאונים ונראה שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם ובהדיה כתב הרמב"ם גבי תפילה שצריך שיהיו עשרה גדולים. וכ"כ הריב"ש בדעת הרמב"ם שדווקא בזימון מצרפים קטן.
וכ"פ מרן קטן שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברכין, מזמנין עליו ומצטרף בין לשלשה בין לעשרה. הגה: וי"א דאין מצטרפין אותו כלל עד שיהא בן שלש עשרה שנה דאז מחזקינן ליה כגדול שהביא ב' שערות (הרא"ש והמרדכי פ' ג' שאכלו וטור) וכן נוהגין ואין לשנות; וחרש ושוטה אם מכוונים ומבינים מצטרפין לזמון, אע"פ שאין החרש שומע הברכה (מהרי"ל).
וכתב המ"ב (ס"ק כה') שאין לצרף גם לעשרה יותר מקטן אחד. (ולכאורה מרן הב"י הביא דברי הכל בו דלעשרה מהני צרוף ג' קטנים ולא הביא חולק על זה. אולם הילקו"י עמוד שפט' וכן ביחו"ד ח"ד סימן יג' כתב כמ"ש המ"ב שכן כתב החיד"א בברכי יוסף בדעת מרן. וכ"כ בהלכה ברורה אות יג').
עוד כתב (ס"ק כז') מה שכתב הרמ"א שבגיל שלוש עשרה מחזיקים אותו כגדול, זה דווקא אם לא נבדק אבל אם נבדק ואין לא שתי שערות לא מצטרף לזימון. עוד כתב שהקטן לא יזמן ויוציא אחרים ידי חובת ברהמ"ז עד שיהא בן שלוש עשרה ויום אחד וידוע שהביא שתי שערות שבשל תורה לא סומכים על חזקה שהביא שתי שערות, ואם רק מזמן וכל אחד מברך לעצמו סומכים על חזקה שהביא ב' שערות כיון שהוא בן יג' שנה. (ועיין ביבי"א חלק י' עמוד צח' שכתב שדברי המ"א שכתב שדווקא בדרבנן מהני חזקה דרבא ולא בדאוריתא אין דבריו מוכרחים, שדעת המהר"י קולון ועוד פוסקים דמהניא שפיר אף בדאוריתא ויכול להוציא אחרים ידי חובתן). עוד כתב בביה"ל (ד"ה עד שיהא) שלדעת הרמ"א אפילו אם הביא שערות קודם שלוש עשרה לא מהני.
עוד כתב (ס"ק כח') מה שכתב הרמ"א שחרש מצטרף דווקא שהוא מדבר ואינו שומע ולא בחרש גמור שפטור מכל המצוות דלאו בר דעה הוא. וכתב בביה"ל (ד"ה מצטרפין לזימון) שחרש המדבר ואינו שומע מצטרף לזימון ויכול גם לזמן אבל לא יוציא אחרים בברהמ"ז כיון שאם יוציאם מדין שומע כעונה יהא דינם כמוהו וכמו שהוא לא שומע גם הם כאילו לא השמיעו לאוזנם והרי לכתחילה צריך להשמיע ברהמ"ז לאוזנו. וכן לא יתפלל חזרת שליח ציבור אפילו שכל אחד התפלל עכ"פ תקנת חכמים לא זזה ממקומה. אבל בזימון כיון שעונים כולם ברוך שאכלנו לא יוצאים מדין שומע כעונה שפיר דמי. וסיים בצ"ע. (ובהלכה ברורה אות טו' כתב שרשאים לתת לו לזמן ויברך כל אחד ברכת המזון לעצמו. ואילם ששומע ואינו מדבר כתב בכה"ח אות לח' שהפמ"ג בא"א אות ח' הניח בצ"ע, והבא"ח קרח אות יב' כתב שאינו מצטרף. ויש לעיין בזה שהרי מרן בסימן נה' סעי' ח' כתב חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הן כפיקחין ומצטרפים וכו' עיי"ש).
עוד כתב המ"ב (ס"ק כט') מה שכתב הרמ"א ששוטה מצטרף לא מיירי בשוטה גמור אלא שאינו חכם כ"כ והעם מחזיקים אותו לשוטה. (וכתב הכה"ח אות לו' לענין שיכור שאם הגיע לשכרותו של לוט אין מצטרף לזימון. וכ"כ בהלכה ברורה אות טז').
סעי' יא' - מי שנידוהו על עבירה אין מזמנים עליו.
כתב הב"י מי שנידוהו על עבירה כתבתי בסימן נה' שאין מזמנים עליו.
וכ''פ מרן מי שנדוהו על עבירה, בזמן שהותר מצד השררה, אין מזמנין עליו.
וכתב במ"ב (ס"ק ל') בין לשלושה בין לעשרה שזהו לשון נידוי שמרחיקין ומבדילין אותו מאגודתם ועיין לעיל בסימן נ"ה סי"ב בבה"ל: (וכתב בכה"ח סימן נה' אות סה' שדווקא אם נדוהו על עבירה, אבל אם נידוהו על עיסקי ממון מצטרף. וכ"כ בהלכה ברורה אות יז', וכתב וכן אם נדהו ת"ח לכבודו מצטרף לזימון).