אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות ברכות › סימן קצז

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות ברכות · סימן קצז

סימן קצו

סעי' א' - שניים שאכלו ואמרו נברך, שוב לא יכולים לצרף שלישי לזימון.

בגמ' מז. רב ושמואל ישבו בסעודה ובא רב שימי בר חייא ומיהר לאכול כדי להצטרף עימהם לזימון, אמר לו רב אנו סיימנו לאכול, אמר לו שמואל לרב אף שסיימנו לאכול יכול רב שימי להצטרף כיון שאם יביאו לנו גוזליא וארדליא, היינו אוכלים א"כ לא הסתלקנו מהסעודה. וכך פסקו הרי"ף והרמב"ם כל שיכולים השניים לאכול יכול השלישי להצטרף עימהם. וכתבו התו"ס והרא"ש והרשב"א שאם אמרו השניים בואו ונברך, כיון שהסיחו דעתם מאכילה, שוב אין השלישי מצטרף עימהם. עוד כתב הב"י שהרשב"א כתב בשם הר"מ שאם בא אחד לשניים שאוכלים חייבים השניים לתת לו לאכול כדי שיזמנו עימו, והוכיח כן מחולין קו. ממה שאמר רבי ירמיה ממה שלא נתנו לי רבי אמי ורבי אסי מהפירות ש"מ אין מזמנים על הפירות. ומכאן שאם היו אוכלים פת חייבים לתת לו.

וכ''פ מרן שניים שאכלו כאחד וגמרו, ובא שלישי, כל היכא דאי מייתי להו מידי מצו למיכל מיניה, מצטרף בהדייהו; וחייבים ליתן לו לאכול כדי שיצטרף עמהם והוא שבא עד שלא אמרו: הב לן ונבריך, אבל אם אמרו: הב לן ונבריך ואחר כך בא השלישי, אינו מצטרף עמהם. הגה: ונטילת מים אחרונים כהב לן ונבריך דמי (מרדכי פרק ג' שאכלו) וע"ל סי' קע"ט.

וכתב המ"ב (ס"ק ב') שאם יכולים השניים לאכול אפילו כל שהוא מפירות וכיוצ"ב יכול השלישי להצטרף עימהם.

עוד כתב (ס"ק ג') שצריך השלישי לישב עימהם באותו שולחן כדי שיצטרף. עוד כתב בשם המאמ"ר שגם אם היה אחד בתחילה וסיים לאכול כיון שיכול לאכול מעט יכולים שניים להצטרף אליו ולזמן, וכן הדין שיכולים להצטרף לעשרה לזמן בשם.

עוד כתב (ס"ק ד') מה שכתב מרן חייבים לתת לו הוא לאו דוקא שהרי בסימן קצג' סעי' א' כתב שמצווה לתת לו. (ובאמת ששם כתב הב"י שכן הוכיח הרא"ש מהגמ' חולין קו הנ"ל. שמצוה לתת לו. ואילולי דברי המ"ב אפשר לומר שדברי מרן בדוקא והיינו שהתם מיירי דלא מצי גבייהו לכן רק מצוה לחזר אחריו. והכא מיירי שבא השלישי אצלם לכן חייבים לתת לו. ולא פליגי הרא"ש והרשב"א בזה). וכתב בביה"ל (ד"ה מצו למיכל) שדוקא אם שניהם ראוים לאכול מצרפים השלישי ונותנים לו אבל אם אחד מהשנים נטל ידיו, או שהסיח דעתו בבירור שלא יאכל עוד לא מצטרף השלישי עימהם. עוד כתב בביה"ל (ד"ה מצטרף) שלדעת הרא"ש שסובר שלא צריך שיתחילו יחד השלושה יש כאן חובת זימון ולא רק רשות, ולרבנו יונה שסובר שצריך שיתחילו יחד אין כאן חובת זימון אלא רשות, ופסק מרן בסימן קצג' כדעת הרא"ש. עוד כתב שהמצטרף יכול בעצמו לזמן ולהוציאם. עוד כתב (ד"ה אבל) שמה שכתב כאן מרן שהב לן וניברך נחשב סיום סעודה, זה לדעת הרא"ש שהביא מרן בסימן קעט' סעי' א' שאם אמר הב לן וניברך אסור לאכול שוב בלא ברכה דהוי הסיח הדעת, ולרבנו יונה והר"ן שם כל שלא נטל מים אחרונים לא נסתלק מהאכילה, כן דעת המ"א ועוד אחרונים, דלא כמ"ש בשו"ע הגר"ז שבזימון הב לן וניברך הוא סיום הסעודה לכ"ע, וכן הפמ"ג נסתפק בזה. (ולפי"ז מרן שכתב כאן הב לן וניברך ס"ל להלכה כדעת הרא"ש שאסור שוב לאכול בלא ברכה. ובהלכה ברורה סימן קעט' אות ג' כתב שלא יברך על אכילה, דסב"ל). עוד כתב (ד"ה אינו מצטרף) שלדעת האו"ז אם יש חיוב זימון שהיו שלשה ובא אח"כ אדם רביעי אפילו שאמרו הב לן וניברך, כיוון שעדין לא זימנו יכול לאכול ולהצטרף עימהם לזימון, ואפילו לזמן להם, אולם משאר ראשונים לא משמע הכי. עוד כתב (ד"ה עימהם) בשם הפמ"ג שכל מקום שיש ספק, אם הם פחות מעשרה יזמנו, אבל בעשרה לא יזמנו בשם, משום חשש איסור לא תשא, וכן נוטה החיי האדם.

סעי' ב' - שבעה שאכלו פת מצרפים שלושה שאכלו כזית ירק או שתו משקה רביעית.

כתב הטור בגמ' מח'. אמר רב יהודה בר שילת משמיה דרב ט' שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין להזכיר השם, ואפילו לא טיבל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד מצטרף עמהם, ואפילו ז' דגן וג' ירק מצטרפין. ובגמ' שם אמר ר' זירא ששה ודאי לא מבעיא לי שלא מצרפים דרובא דמינכר בעינן, ולר' ירמיה ששה מצרפים עוד ארבעה שהרי הם רוב שאכלו פת. כך פרשו כל הפוסקים ופסקו כר' זירא, ורש"י פירש שר' זירא מסתפק אם ששה מצרפים עוד ארבעה, וכתב הב"י שהאגור כתב בשם האו"ז שארבעה מצטרפים לששה, משום שהוא מפרש כפרוש רש"י שר' זירא מסתפק, ור' ירמיה ודאי, לכן פסק כר' ירמיה, וכתב הב"י לעניין הלכה פשיטא דלא חישינן לדברי האור זרוע דיחידאה הוא. וכתבו התו"ס שאפילו אם שתו השלושה מצטרפים ששתיה בכלל אכילה. וכתב הב"י בשם המרדכי שאם שותה להצטרף צריך שישתה רביעית ואם אוכל להצטרף צריך שיאכל כזית, והכל בו נסתפק לומר שבעשרה לא יצטרך לאכול כזית ירק, ורק המצטרף לשלושה לדעת המצריכים שיאכל פת דוקא, צריך שיאכל כזית. או נאמר הגם שבעשרה מספיק שיאכל ירק עכ"פ צריך שיאכלו ממנו כזית. עוד כתב הב"י בשם הרמב"ם שהמברך צריך שיהיה מאוכלי הפת (נראה שכונת הב"י כאן על המזמן. ועין בשעה"צ אות יא'). עוד כתב הב"י שנראה שבשותה צריך שישתה איזה משקה שיהיה חוץ ממים כיון שאינם מזינים.

ופסק מרן בשו"ע שצריך כזית.

וכ''פ מרן תשעה שאכלו דגן ואחד אכל כזית ירק, מצטרפין להזכיר שם ואפילו לא טיבל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד שיש בו רביעית מכל משקה חוץ מן המים, מצטרף עמהם; והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת; ואפי' שבעה אכלו דגן וג' ירק, מצטרפין; אבל ששה, לא, דרובא דמינכר בעינן.

וכתב המ"ב (ס"ק ח') הטעם שצריך המצטרף לאכול דוקא כזית. או משום שאומר שאכלנו משלו ואין אכילה פחותה מכזית, או משום שצריך לברך ברכה אחרונה.

עוד כתב (ס"ק ט') שאם האוכל ירק ברך כבר ברכה אחרונה, נסתלק מהם ולא יכולים שוב לזמן עליו. (ולא דומה לאוכל פת שגם הוא חייב בזימון ולא פוקע חיובו מחמת הברכה).

עוד כתב (ס"ק י') שאם טבל ירק בציר ובשניהם יש כזית מצטרף.

עוד כתב (ס"ק י"ב) דלדעת המ"א והגר"ז והחיי האדם גם אם שותה מים מצטרף, והבגדי ישע ומגן גיבורים והחמד משה הסכימו לדעת מרן שלא מצטרף, (ונראה שאם שותה משקה קל כגון קולה וכיוצא לא חשוב מים לענין זה, שהרי הב"י מיעט את המים כיון שאינו מזין, משא"כ אלו שיש בהם תערובת דבר מזין כסוכר וכיוצ"ב. אולם בהלכה ברורה אות ז' כתב שקולה או לימונדה דינם כמים, אבל אם שתה שכר או חלב או סחיטת פירות מצטרף). כתב בביה"ל (ד"ה כזית ירק) שמהגר"א משמע שחולק על מרן שהצריך שיאכל המצטרף לעשרה כזית דגן, וסובר שיכול להצטרף לעשרה גם בפחות מכזית. וכן משמע בחידושי הרא"ה אלא שאין להקל נגד מרן שמקורו הוא מהמרדכי, וגם הרשב"א כתב הטעם שמצטרף באכילת ירק כיון שחייב בברכה אחרונה, ועל כרחך שאוכל כזית, וכן משאר ראשונים שלא מחלקים לענין צירוף בין שלושה לעשרה משמע שבכל אופן צריך שיאכל כזית, דבשלושה ודאי צריך כזית כדמשמע מהמשנה השמש שאכל פחות מכזית אין מזמנים עליו. ולענין שתיית רביעית כתב בביה"ל (ד"ה שיש בו) שלדעת הגר"א משמע שלא צריך רביעית וזה לשיטתו הנ"ל שלא צריך כזית לצירוף לעשרה, ובא"ר בשם ספר צידה לדרך שגם ברוב רביעית סגי. וכתב שלכתחילה טוב להדר לשתות רביעית, אך בדיעבד אפשר שיש להקל. (ונראה לדידן דבתר מרן אזלינן לא יזמנו בשם אם לא שתו המצטרפים רביעית. וכ"כ בהלכה ברורה אות ח' אם אחד מהעשרה לא אכל כזית או לא שתה רביעית אינו מצטרף).

סעי' ג' - המצטרף שאכל ירק לא יוצא י''ח ברכה אחרונה בברהמ''ז ששומע.

כתב הטור כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל שאלתי לא"א הרא"ש ז"ל אם המצטרף נפטר מברכה אחרונה בבה"מ של אלו והשיבני דלא וכתב הב"י הטעם, שברהמ"ז לא פותרת דברים הבאים אחר סילוק הסעודה, וכ"ש שלא תפטור את זה שלא אכל פת כלל, וכ"כ הרשב"א, חוץ מאם אכל תמרים או שתה יין כיון שמזינים אם ברך עליהם בדיעבד ברהמ"ז יצא.

וכ''פ מרן המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ואינו נפטר בבהמ"ז של אלו .

וכתב המ"ב (ס"ק טז') ברהמ"ז לא פוטרת מעין שלוש או בורא נפשות, ואם אכל תמרים או שתה יין מהני בדיעבד אם שמע ברהמ"ז והתכוין לצאת ידי חובה, ולכתחילה יכון שלא לצאת, כיוון שצריך לברך על כל מין ברכתו הראויה לו.

בהמשך - לזימון בשלושה לא יתנו לו מאכל אחר מלבד פת, ובדיעבד מזמנים עמו.

כתב הטור כתב הרב אלפס ז"ל דוקא לאצטרופי לעשרה אבל לג' אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן. ור"י פי' ה"ה נמי ב' דגן ואחד ירק, אבל איפכא לא, וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל: וכתב הב"י שהרא"ש דחה דברי הרי"ף ממה שאומרת הגמ' מח. אין היחיד מוציא את הרבים עד שיאכל כזית דגן. משמע, דווקא לברך ברכת המזון צריך כזית דגן של פת או שאר דגן שמברך עליו מעין שלוש, ולא לענין להצטרף. וכ"כ רבנו יונה, ור"י הובא בתוס' ד"ה תשעה, וכן כתב הסמ"ק שנהגו העולם להצטרף, אולם השר מקוצי הביאו התוס', והסמ"ג, וכן הרשב"א הוכיח מהירושלמי כדעת הרי"ף, ומה שמשמע מהבבלי שדווקא להוציא אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן אבל להצטרף מצטרף בכזית ירק, זה דווקא בעשרה. וכתב הב"י ודעת הרמב"ם כדעת הרי"ף. ומאחר ששניהם מסכימים לדעת אחת והרשב"א סבר כוותיהו והירושלמי מסייע להו הכי נקטינן. עוד כתב הב"י שצריך המצטרף לזימון בשלושה לאכול כזית פת בדווקא וכך כתב הרמב"ם, ולא כהכל בו שכתב ואפשר לומר שאם אכל תבשיל של דייסא או שאר מעשה קדרה יהיה נחשב ככזית דגן. ושיעור כזית כתב הרוקח שהוא קטן מאגוז וכתב הב"י שצריך שיהא כזית גדול, ובד"מ כתב שהוא כחצי ביצה. כתב הב"י כתב הגהומ"י בשם הר"ם שהיה נזהר כשהיה אוכל ואחר עמו שלא היה נותן לאדם הבא אליהם לשתות אם לא שהיה יכול להזקיקו ליטול ידיו ולאכול עמהם כזית דגן, לאפוקי נפשיה מפלוגתא, ואם אירע שנתן לאדם לשתות ולא רצה לאכול עמו כזית דגן, וגם לא מצא אחר שיאכל עמו, אז היה סומך על דברי התוספות, והיה מזמן על השותה. עכ"ל. ודבריו נכונים הם:

וכ''פ מרן, לכתחילה כדעת הרי"ף והרמב"ם ובדיעבד כדעת התו"ס והרא"ש , במה דברים אמורים דסגי בכל מאכל, להצטרף לעשרה; אבל לג', אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת. וי"א דבכזית דגן מהני אפי' אינו פת; וי"א דבירק ובכל מאכל, מהני; הלכך שנים שאכלו ובא שלישי, אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת, מוטב; ואם אינו רוצה, לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר; ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר, יזמנו עמו אע"פ שאינו רוצה לאכול פת.

וכתב המ"ב (ס"ק יז') הטעם שבצירוף לעשרה לא צריך שיאכל פת הוא משום שיש חיוב זימון מחמת אוכלי הפת ולא צריך את הצירוף רק להזכרת השם.

עוד כתב (ס"ק יט') דלדעת היש אומרים דכזית דגן מהני אפילו אינו פת להצטרף לשלושה היינו שאכל מיני מזונות או דייסא וכיוצ"ב שמברך עליהם לבסוף על המחיה. (ויש אומרים זה, הוא הכל בו, והב"י כתב שהרמב"ם כתב בפירוש כזית פת, ומבואר שאין הלכה כדעת הכל בו. ומה שציין על יש אומרים זה בבאר הגולה אות ח' הרי"ף והרשב"א ע"פ הירושלמי, נראה דט"ס ופוסקים אלו שיכים לאות ז', דאם איתא שדעת הרי"ף והרשב"א והכל בו וכן הרא"ש והתוס' ורבנו יונה דלא בעינן פת דוקא, ורק הרמב"ם ס"ל דבעינן פת ממש להצטרף לשלושה, א"כ מרן היה צריך לפסוק בסתם דסגי בכזית דגן אפילו אינו פת כדעת כל הפוסקים ולא כדעת הרמב"ם, אלא ודאי שמרן הבין שדעת הרי"ף והרשב"א דבעינן פת דווקא כדעת הרמב"ם).

עוד כתב המ"ב (ס"ק כב') על מה שכתב מרן שלא יתנו לשלישי לצרפו לשתות או מאכל אחר כדי לא לעשות נגד דעת הרי"ף והרמב"ם, שהיום נהגו שאם לא רוצה לאכול פת נותנים לו לכתחילה לשתות או לאכול איזה דבר כדעת התוס' והרא"ש ורבנו יונה. (אולם לדידן לדעת מרן לא יתן לו. וכתב בכה"ח אות כ"א בשם החיד"א בחיים שאל, שאפשר לתת לו פת הבאה בכיסנין. וכ"כ בהלכה ברורה אות יב'. ובהלכות עולם ח"ב עמוד נה' כתב שרשאים לתת לו כזית פירות או ירקות או כוס יין).

סעי' ד' - מצוה שהאוכל כדי שביעה יברך להוציא ואם לא יודעים יכול לברך מי שאכל כזית.

כתב הטור כתב בה"ג שמי שאכל כזית דגן אינו מוציא אלא אותם שאכלו שיעור דרבנן אבל לא אותם שאכלו כדי שביעה, ור"י פי' שמוציא אפילו אותם שאכלו כדי שביעה, ומיהו מצוה מן המובחר אם יודעים כולן לברך שיברך אותו שאכל כדי שביעה, ואם אינן יודעין כולן לברך מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה: וכתב הב"י שהרא"ש סובר כדעת ר"י שמצד הדין לא היה צריך המברך לאכול כלום כיון שברהמ"ז היא כביכול ברכת המצוות שאע"פ שיצא מוציא ומה שצריך לאכול כזית דגן הוא רק כדי שיוכל לומר בזימון נברך שאכלנו, ומה שכתב הירושלמי שברהמ"ז צריך לאכול שנאמר "ואכלת ושבעת וברכת" מי שאכל הוא יברך, אפשר שמודה שמהתורה מוציא מדין ערבות רק מדרבנן צריך לאכול

כזית כדי לברך ברהמ"ז והלימוד מהפס' הוא רק אסמכתא בעלמא . (אפשר אפילו רק שניים שאכלו ולא צריכים לזמן ואין את בעיה איך יאמר שאכלנו בכל אופן צריך שיאכל המברך כזית). ומצוה מן המובחר אם כולם יודעים לברך שיברך אותו שאכל כדי שביעה ואם אינם יודעים לברך יברך מי שאכל כזית להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה. וכן דעת התוס' והרשב"א שהאוכל כזית מוציא האוכל כדי שביעה. ורבנו יונה כתב שתי הסברות ולא הכריע. ודברי הרמב"ם בסוף פ"ה (הט"ז) נוטים לדעת בה"ג וכן נראה ממה שהשיב (סי' כד) לחכמי לוניל על זה: וכתב הב"י שגם לדעת בה"ג אם האוכל כזית עושה רק זימון לבד ולא מברך ברהמ"ז להוציא אחרים י"ח באופן שכל אחד מברך לעצמו, לית לן בה ויכול לזמן. עוד כתב הב"י שכתב המרדכי בשם ספר יראים שבכזית חייב לברך מהתורה כדעת ר"מ ושבעת זו שתייה ואם רוצה לשתות ולא שתה לא חייב ברהמ"ז מהתורה ולא יוכל להוציא את מי שאכל ושתה. וכ"כ שיבולי הלקט והכל בו. ודחה דברים אלו הב"י כמו שכתב התוס' מט: ושבעת זו שתיה אינו לימוד גמור אלא אסמכתא בעלמא. וגם אם לא נאמר שהלימוד הוא אסמכתא אלא לימוד גמור ואכלת זה כזית מהתורה ושבעת זו שתיה, אולי אין קשר בין האכילה לשתיה, וכך פירוש הפסוק כשתאכל או תשתה תברך את השם אלוקיך, וכן דעת כל הפוסקים שלא כתבו סברא זו. והכי נקטינן דאכל ולא שתה אע"פ שהיה מתאוה לשתות מוציא את אחרים ידי חובתן:

ופסק מרן כדעת הרא"ש. חברים שאכלו כאחד, קצתם אכלו כדי שביעה וקצתם לא אכלו אלא כזית, אם כולם יודעים לברך מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים; ואם אין יודעים כולם לברך, מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה. הגה: י"א שאינו חייב לברך מדאורייתא אם לא שתה והוא תאב לשתות (מרדכי פ' ג' שאכלו וב"י בשם כל בו ושבלי לקט); וטוב ליזהר לכתחלה אם מקצתן שתו ומקצתם לא שתו, שיברך מי ששתה (דברי עצמו).

וכתב המ"ב (ס"ק כג') שרק לעניין ברהמ"ז מצוה שיברך מי שאכל כדי שביעה להוציא את המחויב מי שאכל כדי שביעה שחייב מהתורה כמותו אבל אם רק מזמן בלא להוציא בברהמ"ז לא קפדינן שיהא המזמן מי שאכל שיעור דאוריתא.

כתב המ"ב (ס"ק כד') בשם המ"א שמסתפק אם הם רק שניים שאכלו ואין בינהם זימון אפשר שיכול אחד להוציא את חבירו אף שלא אכל כלל שהרי לא אומר שאכלנו, ומצדד להחמיר. וכן כתב באליה רבה להחמיר וכן מוכח בחידושי הרא"ה והריטב"א והשיטה מקובצת (אפשר משום שמהירושלמי הנ"ל משמע שאין הטעם משום שצריך לומר שאכלנו אלא סברא מי שאכל הוא יברך).

עוד כתב (ס"ק כח') מה שכתב הרמ"א שטוב שיברך מי ששתה, זה דוקא אם אכל כדי שביעה, שאל"כ לדעת רוב הפוסקים חיוב ברכתו רק מדרבנן, ויברך מי שאכל כדי שביעה אע"פ שלא שתה. עוד כתב מי שהיה שבע קודם שאכל ואכל אכילה גסה שלא היה צריך לאותה אכילה אעפ"כ אם נהנה גרונו מאותה אכילה מברך עליו לפניו ולאחריו ומוציא אחרים, ואם נפשו קצה עליו ואינו נהנה גרונו אינו ראוי לברך לא לפניה ולא לאחריה, לפי שזו אינה חשובה אכילה כלל לכל מצות שבתורה כמו שנתבאר בסימן תע"ו ובסימן תרי"ב:

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה