מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות ברכות · סימן קצו
סעי' א' - אכל דבר איסור לא מצטרף לזימון, ולא מברכים על דבר אסור.
במשנה מה. אכל דמאי מזמנים עליו, אכל טבל אין מזמנים עליו. ובגמ' מז: אפילו הוא טבל מדרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב. וכתב הרשב"א בשם הראב"ד שכן הדין אם אכלו פת שלא הפרישו ממנה חלה אע"פ שחייבת רק מדרבנן, לא מזמנים.
ולענין ברכה על דבר איסור. כתב הטור שלדעת הרמב"ם לא מברכים על דבר איסור אפילו הוא אסור רק מדרבנן לא בתחילה ולא בסוף, ולדעת הראב"ד והרא"ש מברכים כיון שנהנה. וכתב הב"י שהוכיח הרא"ש מגמ' בבא קמא צד. הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ. משמע שמברך רק ברכתו ניאוץ. ודחה ראיה זו הב"י שהרמב"ם יפרש שכונת הגמ' שלא יברך שאם יברך ברכתו ניאוץ היא. ועוד הוכיח הב"י שלא מברך, מהירושלמי שכתב שלא מברכים על מצה גזולה ברכה ראשונה, ועל ברכת המזון נחלקו רבי אושעיא, ורבי יוסי ורבי אילא, דלר' אושעיא מברך, כיוון שקנאה בשינוי שהרי אכלה וחייב לשלם רק דמים, ולרבי יוסי ורבי אילא לא מברך ברכה אחרונה על מצה גזולה. והרמב"ם סובר כר' יוסי ורבי אילא. וכן מוכח מתוספתא דמאי פ"ב לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח, ולא כוס יין לנזיר, שאין מאכילים את האדם דבר שהוא אסור לו, ועל כולן אין מברכים עליהם, ואין מזמנים עליהם, ואין עונים אחריהם אמן. וכן משמע מרש"י במשנה, וכן נראה דעת ה"ר יונה. והרשב"א הביא ראיה משבת כג. הדמאי מערבים בו ומשתתפים בו ומברכים עליו ומזמנים עליו. משמע רק על דמאי מברכים, אבל טבל הטבול מדרבנן ושאר איסורים, לא מברכים. וכתב הב"י וכן הלכה.
וכ''פ מרן אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף.
וכתב המ"ב (ס"ק א') שאפילו אין הדבר אסור מצד עצמו, אלא האדם אסר על עצמו לא מברך עליו, כמו שהביא הב"י מתוספתא ולא כוס יין לנזיר.
עוד כתב (ס"ק ב') שאין עונים אמן על מי שאוכל דבר איסור, והוא מהתוספתא הנ"ל.
עוד כתב (ס"ק ד') שאם אכל איסור בשגגה, לדעת הט"ז וכמה אחרונים אין מזמנים עליו, כיון שאכילת איסור לא נחשבת לקביעות, אבל מברך אחריו. (אולם הרמב"ם כתב להדיא כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף. וכ"כ בהלכה ברורה אות ג'). עוד כתב שאם קנה הגזלה בשינוי כגון גזל חיטים וטחן ואפה, דלדעת הרמב"ם לא מברך ולדעת הרא"ש מברך, כתב המ"א שאם אכל כדי שביעה שיש כאן חיוב ברכת המזון מהתורה, יש להחמיר ולברך. (ונראה שכן דעת הכה"ח אות ב'. אולם לדידן אחר שפסק מרן כדעת הרמב"ם, נראה דלא שייך בזה ספיקא דאורייתא, ולא מברך אפילו שבע. וכ"כ בהלכה ברורה אות ג').
סעי' ב' - האוכל דבר איסור במקום סכנה מברך עליו.
כתב הב"י האוכל דבר איסור במקום סכנה כתב רבינו ירוחם (ני"ו סוף ח"א) בשם הרמ"ה שאינו מברך עליו. ולי נראה דמודה הרמב"ם דכל כהאי גוונא מברך עליו. ואכתבנו בסימן ר"ד (ד"ה ומ"ש בשם) בס"ד:
וכ''פ מרן אם אכל דבר איסור במקום סכנה, מברכים עליו. (וע' לקמן סי' ר"ד).
וכתב המ"ב (ס"ק ה') כיוון שהיא סכנה, אוכל היתר, ואדרבא עושה מצווה להציל נפשו כמ"ש וחי בהם. (ובחזו"ע ברכות עמוד קנט' כתב שהאוכל דבר איסור במקום סכנה לא יברך דסב"ל).
עוד כתב (ס"ק ו') שכתב הרמ"א בסימן ר"ד שאם אנסהו לא מברך, אע"פ שהיה חייב לאכול מפני הסכנה, שהרי לא אוכל מרצון.
סעי' ג' - אם אינם יכולים לאכול זה לחמו של זה וזה של זה, אינם מצטרפים.
בגמ' ערכין ד. כהנים שאכלו תרומה וזר אכל חולין מצטרפים לזימון, כיון שהכהן יכול לאכול חולין, וכתב הב"י שמכאן למדו הפוסקים לאחד נזהר מפת גוים ואחד אינו נזהר שמצטרפים. וכ"כ הטור כתב רשב"ם, ג' שאכלו כאחת, אחד נזהר מפת עכו"ם ואחד אינו נזהר, או אחד מהם כהן ואוכל חלות, אע"פ שאותו שנזהר אינו יכול לאכול עם אותו שאינו נזהר, ולא ישראל עם הכהן, כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר, וכהן עם הישראל מצטרפין. כתב ר"י יש ללמוד מדבריו דשלשה שמודרין הנאה זה מזה אין מצטרפין לזימון, אע"פ שיכולין לישאל על נדרם ולהתירם, מ"מ עדיין לא נשאלו: ע"כ. וכתב הב"י שכ"כ התו"ס וה"ר יונה והרא"ש והרשב"א והמרדכי. וכתב הב"י ונראה שגם כן יש ללמוד משם שאם היה אחד מהם מודר הנאה מן השנים שמצטרפין, דנהי דהוא אינו ראוי לאכול עמהם הם ראויים לאכול עמו. וכן כתבו התוספות והרשב"א: עוד כתב הב"י הטעם שאם שלושתם מודרים הנאה זה מזה לא מצטרפים, נלמד מהגמ' בערכין הנ"ל שדוקא אם הכהנים יכולים לאכול חולין אז מצטרפים אבל כשגם הכהנים לא יכולים לאכול חולין כגון שנזהרים מפת גוים או מודרים הנאה מהישראל, כיון שאלו לא יכולים לאכול מאלו ואלו מאלו, לא מצטרפים. וכ"כ הגהומ"י והמרדכי. ודלא כמ"ש האגור בשם שבולי הלקט שאם הכהן זהיר מפת גוים והיה אוכל תרומה וחברו אוכל פת גוים אף על פי שאף אחד לא יכול לאכול מחבירו מצטרפים, כיון שאם יזדמן להם פת ישראל יוכלו שניהם לאוכלו. ודחה דברים אלו הב"י שמהגמ' הנ"ל משמע שאם שניהם אינם יכולים לאכול לא מצטרפים.
וכ''פ מרן שלשה שאכלו כאחד, אחד נזהר מפת עובד כוכבים ואחד אינו נזהר, או אחד מהן כהן ואוכל חלות, אע"פ שאותו שנזהר אינו יכול לאכול עם אותו שאינו נזהר, ולא ישראל עם הכהן, כיון שאותו שאינו נזהר יכול לאכול עם הנזהר וכהן עם הישראל, מצטרפין; אבל אם היו כהנים וזר אוכלים כאחד, והכהנים אוכלים חלה ונזהרים מפת של עובד כוכבים והזר אוכל פת של עובד כוכבים, אינם מצטרפין. וה"ה לשלשה שמודרים זה מזה שאינם מצטרפין לזימון. הגה: ודוקא כשכל אחד אוכל מככרו, אבל אם אוכלים מככר בעל הבית, מצטרפין דהא אוכלים מככר אחד. (א"ז)
וכתב המ"ב (ס"ק ט') שגם אם אחד יכול לאכול מהשניים והשניים לא יכולים לאכול ממנו, כגון שמודרים הנאה ממנו או ששניהם אוכלים בשר והוא חלב מצטרפים כיון שהוא יכול לאכול איתם ע"י שיקנח פיו וידיחנו. [והמנהג שהאוכל חלב הוא המזמן כיון שהוא הגורם לזימון ואם אחד מהאוכלי בשר כהן, יזמן הוא. שעה"צ]. והנוהגים להיזהר בגבינה קשה להמתין, וכן הנזהרים שלא לאכול בשר אפילו בסעודת מצווה בתשעת הימים, ואוכלים חלב, לא מצטרפים עם אוכלי בשר כיון שלא יכולים לאכול בשר ע"י קינוח והדחה. ואם היה זמן שאחד אכל כזית לחם ואחרים יכלו לאכול אותו מצטרפים, כגון שאחד אכל כזית פת קודם שהתחיל לאכול בשר או חלב, או שלקח בסוף הסעודה פת אחר שלא אכלו עימו בשר או חלב ואכלו. כיון שכולם יכולים לאכול מכזית זה שאינו מלוכלך מבשר או חלב מצטרפים. (ובהלכה ברורה אות יא' כתב שאפילו לא אכלו מאותו פת הראויה לאכול לכולם רק היתה מונחת לפניהם יכולים להצטרף לזימון, ונכון שיאכל אחד מהם כזית מפת זו).
סעי' ד' - אכל פחות מכזית לא מברך ברהמ''ז ולא מזמנים עליו.
במשנה מה. עד כמה מזמנים עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה. וכתב הטור וקיימא לן בכזית כת"ק. וכן לעניין יחיד, אינו מברך ג' ברכות אלא עד שיאכל כזית:
וכ''פ מרן אין מזמנין על מי שאכל פחות מכזית.