אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות ברכות › סימן קצג

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות ברכות · סימן קצג

סימן קצב

סעי' א - בברכת המזון אם הם שנים מצוה לחלק אא''כ אחד בור ומבין לשון הקודש.

בברכות מה: תניא שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק, במה דברים אומרים כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. ופירש"י מצוה ליחלק בין ברכת המזון בין ברכת המוציא. אולם הרא"ש והתו"ס והמרדכי ורבנו יונה, כתבו שרק בברכת המזון מצוה ליחלק אבל בברכה ראשונה לא והחילוק ביניהם, שבברכה ראשונה כיון שבאים לאכול יחד יש קביעות ודעתם להצטרף יחד לכן יוצא אחד בברכת חברו, משא"כ בברכת המזון שסיימו לאכול בטל הקביעות. ועוד שברכת המזון דאוריתא לכן החמירו בה שלא יצא לכתחילה מדין שומע כעונה, משא"כ בברכה ראשונה שהיא דרבנן. ורק אם אחד לא יודע לברך ברהמ"ז מברך היודע ומוציאו ידי חובה .(ומה שמוציא האיש את אשתו בקידוש הלילה שהוא של תורה אע"פ שהיא יודעת לקדש, יש לומר כיון שצריך להיות כל איש שורר בביתו חשיב כבקי המוציא את שאינו בקי. ועיין מה שכתב הב"י בסימן קפה' סעי' ג' בשם הכל בו לענין ברכת המזון שבעל הבית עם בניו ואשתו הוו כסופר מברך ובור יוצא). וכתב המרדכי והסמ"ג בשם רבינו מאיר שצריך שיתכוונו השומע לצאת והמשמיע להוציא ואפילו למאן דאמר מצוות אין צריכות כונה לצאת לשמוע צריכות כונה. וכ"כ הטור שצריך לכוין מילה במילה לכל מה שיאמר חברו. וכתב הרא"ש שסופר מברך ומוציא הבור, דוקא אם הבור מבין לשון הקודש רק שאינו יודע לברך, אבל אם לא מבין לשון הקודש לא יוצא, ודלא כרש"י שהביא ראיה ממשנה מגילה יז. הלועז ששמע אשורית יצא משמע שאפילו לא מבין הלשון יוצא בלשון הקודש, שיש לדחות שפרסומי ניסא שאני. וכן כתב התוספות ורבנו יונה והמרדכי וכ"כ הטור שאם אינו מבין לשון הקודש אינו יוצא בשמיעה.

וכ''פ מרן שניים שאכלו, אע"פ שבברכת המוציא פוטר אחד את חבירו, מצוה ליחלק שיברך כל אחד בהמ"ז לעצמו; במה ד"א כשהיו שניהם יודעין לברך בהמ"ז, אבל אם אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע ויוצא השני אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך; וצריך לכוין מלה במלה לכל מה שיאמר. הגה: וצריך המברך שיכוין להוציאו (מרדכי ר"פ ג' שאכלו וב"י בשם סמ"ג). אבל אם אינו מבין, אינו יוצא בשמיעה.

וכתב המ"ב (ס"ק ב') שרק לכתחילה מצוה ליחלק ובדיעבד יוצא. וכתב הפמ"ג שנכון לחוש לטעם הראשון שמצוה ליחלק משום שברכה אחרונה אין לה קביעות, ולכן גם אם אכל כזית וחיובו מדרבנן, מצוה ליחלק.

עוד כתב (ס"ק ה') שיש סוברים שבלשון הקודש יוצא אפילו אם לא מבין הלשון, רק בשאר לשון אם לא מבין לא יוצא. (וכתב בהלכה ברורה אות ג' לדעת מרן אם לא מבין לשון הקודש, לא מועיל שישמע מאחר). וכן המנהג להוציא הנשים בקידוש אפילו לא מבינות כלל לשון הקודש. ובכל אופן עדיף שיחזרו מילה במילה אחר המברך. וגם המבינים הלשון עדיף בברכת המזון שיאמרו מילה במילה עם המברך שקשה לכוין בשמיעה לבד כל הברכה. וכתב בביה"ל (ד"ה וצריך) שאם לא כיון השומע לא יצא ואם כיון עיקרי הברכות פתיחתן וחתימתן יצא בדיעבד. ואם שמע ברהמ"ז כשהוא מתנמנם לא יצא. עוד כתב בביה"ל (ד"ה אינו יוצא) בשם הברכת אברהם, שדוקא אחד לא יכול להוציא חבירו כשלא מבין לשון הקודש אבל כשיש זימון בשלושה ובעשרה יכול להוציאם אפילו אינם מבינים. והעתיקוהו הרבה אחרונים, ומהב"ח והלבוש משמע שלא כדבריו.

בהמשך - שלושה או עשרה אינם רשאים ליחלק, ששה או עשרים נחלקים.

במשנה נ. ג' שאכלו כאחת אינם רשאים ליחלק וכן ד' וכן חמישה, ששה נחלקים עד עשרה, עשרה אינם נחלקים עד עשרים. וכתב הרא"ש שמצוה לחזר אחר שלישי לזמן משום ברוב עם הדרת מלך, וראיה מגמ' מה. גבי שמש המשמש שניים אוכל עימהם בלי רשות כדי שיוכלו לזמן איתו. ועוד ראיה מחולין קו. שהוכיחה הגמ' שם שאיו זימון לפירות ממה שלא נתנו רב אמי ורב אסי לרבה בר בר חנה לאכול מהפירות שמע מינא שאין זימון לפירות. ומכאן שאם היה זימון היו מחזרים אחריו ונותנים לו.

כתב הב"י בפירוש התוספתא אם היו עשרים וקדם אחד וזימן בשלושה או בירך ברהמ"ז לעצמו אינם נחלקים, משמע שאם אחד מתוך העשרה בירך בלא זימון או זימן בשלושה שוב אינו מצטרף עימהם לזמן בעשרה, כיון שכבר זימן פרח זימון ממנו ואינו מצטרף. (וזה דלא כמו שכתב בביה"ל סימן קצד' ד"ה אחד מהם, שאפילו ג' ברכו יכולים להצטרף לזמן בעשרה. וכ"כ בכה"ח אות ו' וכ"כ בברכת ה' פ"ו סעי' לז'. וממה שכתב שם מרן שבשלושה אם אחד בירך יכול להצטרף לא קשה דשאני הכא בעשרה דחמיר כיון שמזכיר שם שמים לכן לא מצטרף. ואפשר קצת לדחוק בב"י שמה שכתב כאן בירך היינו בירך והלך לו, וכיון שנשארו תשעה עשר אנשים אינם רשאים לחלק, ולעולם אם בירך בלא זימון ונישאר במקום, מצטרף, ורק אם זימן פרח זימון ממנו ולא מצטרף. וצ"ע. ובהלכה ברורה בבירור הלכה סימן קצד' אות ב' כתב בשם הפמ"ג והמאמ"ר שמ"ש הב"י כאן שלא יתחלקו הוא לכתחילה שלא יתחלקו וסמכו לצרף לעשרה אחד שברך, אבל בדיעבד שכך הוא המצב שאחד מהעשרה ברך שפיר דמי לצרפו לזימון בעשרה. וכ"פ כאן בהלכה ברורה אות ו').

כתב הטור מצוה לחזר אחר זימון בעשרה וכתב הב"י שההגהומ"י כתב כן והביא ראיה מגמ' נ. שרב חמא חיזר אחר זימון במאה לומר ה' אלוקינו, ואף שהלכה כר"ע שגם במאה אומר נברך אלוקינו וכו' עכ"פ מכאן ראיה שצריך לחזר אחר זימון בשם.

וכ''פ מרן אבל שלושה שאכלו אינם רשאים ליחלק; ושנים שאכלו, מצוה שיחזרו אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון; וכן ארבעה או חמשה אסור להם ליחלק, שכולם נתחייבו בזימון; ששה נחלקים, כיון שישאר זימון לכל חבורה עד עשרה, ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרים. (הגה: דאז יכולים ליחלק, אם ירצו; ונ"ל דה"ה בששה אינן מחויבים ליחלק, רק אם ירצו נחלקים). כיון שנתחייבו בהזכרת השם, ומצוה לחזר אחר עשרה.

וכתב המ"ב (ס"ק ו') שלדעת הב"ח טוב שלא יקבעו שלושה יחד לאכול פירות משבעת המינים, כיון שיש מחמירים בשבעת המינים להצריכם זימון. והברכ"י יוסף כתב שהמנהג פשוט לקבוע כמה אנשים על פירות משבעת המינים, וכן לאכול פת הבאה בכסנין (ועיין בסימן קצב' שהב"י דחה שיטה זו שצריך לזמן על פירות, וכתב שדעת הרמב"ם שאין זימון אלא על הפת).

עוד כתב (ס"ק ז') שמצוה לחזר אחר זימון באופן שהשלישי נמצא עמהם בבית, וגם שמש המשמש בסעודה מצוה שיקראו לו לאכול איתם כדי שיוכלו לזמן.

עוד כתב (ס"ק ח') שאחד שאכל אין עליו מצוה לחזר אחר שניים.

עוד כתב (ס"ק יא') שלדעת הדרכי משה עדיף לא להתחלק בששה או עשרים משום ברב עם הדרת מלך, ויש חולקים שאין עדיפות שלא להתחלק כיון שיש ברוב עם בשני החבורות.

עוד כתב (בס"ק יב') שגם אם הם שבעה מצוה לחזר אחר שלושה הנמצאים בבית שאכלו או ישתו כדי לצרפם לזימון בעשרה.

בהמשך - במקום שאי אפשר לשמוע הזימון בעשרה, יזמנו בשלושה.

בגמ' נ'. אמר רבא כשהיו אוכלים בביתו של ריש גלותא היו מברכים שלושה שלושה, ולא היו ממתינים לזימון בשם, עם כולם, כיון שהיו שם הרבה אנשים ולא היו יכולים לשמוע ברכת הזימון מפי המברך. וגם לא יכלו לזמן לבד בעשרה שלא ירגיש בהם ריש גלותא ויקפיד עליהם. כך פירש הב"י את דברי הגמ' והרא"ש. וכתב בב"י שברכת המזון לא צריך לשמוע מפי המברך ואדרבא עדיף שכל אחד יברך לעצמו בלחש. (יש לעיין למה לא ענו על ברכת הזימון יחד עם כולם אף שלא שמעו את המזמן הרי שמעו את העונים וכמו באלכסנדריא של מצרים שהיו עונים אע"פ שלא שומעים את החזן. ואולי לזה כיון הרא"ש שכתב "אף על פי שנתחייבו בברכת השם בעשרה טוב להם זה (זימון בשלשה) ממה שלא היו יוצאים בברכת המזון שלא היו יכולים לשמוע את המברך". ולכאורה מה שייך לומר טוב ועדיף שלושה מלא כלום, אם לא שכוונתו שעדיף לזמן בשלושה באופן ששומע את הזימון מאשר בעשרה ורק לענות עם כולם).

וכ''פ מרן. ומיהו אם היו רבים מסובים יחד ואינם יכולים לשמוע ברכת הזימון מפי המברך, ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה, מפני שיצטרכו לברך בקול רם וישמע בעל הבית ויקפיד עליהם, יכולים ליחלק לחבורות של ג' ג' ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית, וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת ברכת זימון, שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך.

וכתב המ"ב (ס"ק יד') שאם צריכים ליחלק ויכולים ליחלק לקבוצות של עשרה עשרה אסור להם ליחלק לקבוצות של שלושה.

עוד כתב (ס"ק טו') שאם לא יכולים לזמן בעשרה שמא יקפיד בעה"ב וצריכים הם לצאת לדבר מצוה, ואם ימתינו לזימון של כולם תתבטל המצוה, לדעת המ"א רשאים לזמן בשלושה, ולדעת החיי אדם אם לא ישארו עשרה בלעדם אסור לצאת אפילו לדבר מצוה. וכתב המ"ב שאם היא מצוה דאורייתא אפשר שיש להקל גם אם לא ישארו עשרה. (וכתב בהלכה ברורה אות ט' שבאופן שלא סיימו המסובים סעודתם רשאי לצאת לצורך דבר נחוץ או הפסד ממון. וכן אם מכוין בדעתו מתחילה שאינו קובע סעודתו עמהם לברך ביחד, יש להקל בכל ענין).

עוד כתב (ס"ק יז') שלדעת מרן שברכת הזימון היא עד שאכלנו משלו ובטובו חיינו, אם כן, אם יכולים לשמוע עד כאן, ואת שאר ברכת המזון לא יכולים לשמוע, פשוט שלא יכולים לזמן בשלושה, שהרי לא צריכים לשמוע כלל את ברכת המזון. אבל לדעת הרמ"א בסימן ר' שצריך לשמוע מהמזמן עד הזן את הכל שעד לשם היא ברכת הזימון, אם לא יכולים לשמוע עד לשם יזמנו בשלושה. וכתבו האחרונים שבמקום שיש מסיבה גדולה יתנו לזמן למי שקולו גבוה כדי שישמעו כולם.

סעי' ב' - קבעו שניים או אחד ואח''כ הצטרפו עימו מזמנים.

כתב הב"י כתב הרא"ש בשם רבנו יונה שכדי להתחייב בזימון צריכים השלושה להיות קבועים יחד מתחילת הסעודה דהיינו שישבו לאכול יחד מתחילת הסעודה. והרא"ש דחה דבריו וסובר שאפילו לא היו יחד בתחילת הסעודה אלה רק סיימו לאכול יחד נחשב קביעות סעודה, ולכן אם בא השלישי וסיים אתם הסעודה נחשב קביעות ונתחיבו בזימון, אבל אם לא ישב עימהם ואכל בלא קביעות כלל כל הסעודה לא מצטרף אתם, ורק בשמש המשמש בסעודה ואכל אתם כזית אף שלא ישב וקבע אתם כלל מצטרף כיון שזה דרכו של השמש, אבל שאר אדם לא. ומה שאמרנו בעשרה שהולכים בדרך אם אמרו נאכל במקום פלוני מזמנים, לא שצריך קביעות מתחילה אלא ששם אם לא יאמרו אין קביעות מתחילת הסעודה ועד סופה כיון שאין אכילתם אכילת קבע. עוד כתב הב"י בשם הגהומ"י בשם בה"ג שאם באו שלושה במקרה, ואכלו במקום אחד בלא לקבוע יחד, (כגון במסעדה ציבורית) לא חייבים בזימון. וכ"כ הסמ"ג. וכתב הב"י שזה לדעת המפרשים שאין חיוב זימון אלא כשקובעים יחד לברכת המוציא, אבל לדעת הרא"ש שסובר כדברי המפרשים שאע"פ שלא ברכו המוציא יחד אלא אח"כ נקבעו באכילה יחד, נקבעו לזימון אפילו בא כל אחד שם במקרה וישב מזמנים יחד מאחר שבגמר אכילתם הם קבועים יחד. עוד כתב הב"י בסוף הסימן בשם מצאתי כתוב שאם ישבו שלושה ואכלו בשלושה שולחנות נפרדים כיון שלא נתכוונו להיסב יחד, אינם חייבים בזימון ורשות בידם לחלק, וטוב שיזמנו משום ברוב עם הדרת מלך.

ופסק מרן כדעת הרא"ש, אפילו לא הוקבעו מתחלה כולם לאכול יחד, אלא שהשנים קבעו ואח"כ בא השלישי וקבע עמהם; או שאחד קבע תחלה ואח"כ קבעו השנים עמו, אינם רשאים ליחלק כיון שהם קבועים יחד בגמר האכילה, ומ"מ אם יאכל עמהם בלא קבע רשאים ליחלק, אא"כ הוא שמש. הגה: ומ"מ אפי' כ"מ שרשאין ליחלק עדיף טפי לזימון, משום דברוב עם הדרת מלך (משלי יד, כח) (ב"י).

וכתב המ"ב (ס"ק יח') קביעות כשיושבים ואוכלים על שלחן אחד או במפה אחת אפילו כל אחד אוכל מככרו וכמבואר לעיל בסימן קס"ז סי"א ועיין לעיל שם בסי"א בביאור הגר"א דדעתו שם דבעה"ב עם בני ביתו שישבו לאכול הוי קביעות ומצטרפים אפילו בלא שלחן אחד:

עוד כתב (ס"ק יט') שצריך שיאכלו יחד או בגמר סעודה, אבל אם בא השלישי אחר שהתחילו השניים לאכול ואחד מהם סיים קודם יכול לברך לעצמו כיון שלא חל עליהם חובת זימון, שאין כאן לא תחילה ולא גמר ביחד. אבל אם המתינו לשלישי עד שסיים אכילתו אף שהם סיימו לפניו נתחייבו בזימון, כיון שהיה כאן גמר יחד, כדין סיימו לאכול, ובא שלישי ואכל עימהם, חייבים לזמן, שדינם כגמרו לאכול יחד. וכנזכר בסימן קצז'.

עוד כתב (ס"ק כג') בשם הדרכי משה שאם הם עשרים או ששה, אע"פ שרשאים לחלק מכל מקום עדיף טפי שלא לחלק משום ברוב עם. עוד פירש המ"ב בדעת הרמ"א שאם הם שלושה שאכלו בלא קביעות עדיף שיזמנו. וכתב (בס"ק כד') שהקשה על זה המ"א שאם אין חובת זימון מימלא יש עליהם מצוה לחלק כמו בשניים שיש עליהם מצוה לחלק, וא"כ מה שייך לומר שטוב שיזמנו. וכן הסתפק בזה הפמ"ג וכתב שבעשרה שמזכירים ה', לא יזמנו אם לא חייבים. וכתב בביה"ל (ד"ה עדיף טפי) שאין מקור לדין זה של הרמ"א ששלושה שלא נתחייבו הרשות בידם לזמן רק לשיטת רבינו יונה שחיוב זימון הוא שאכלו השלושה יחד מתחילת הסעודה, א"כ יש ראיה מגמ' מז. שאמר שמואל לרב שאע"פ שגמרו לאכול יכולים לצרף שלישי שיאכל ויזמנו יחד כיון שאם יביאו להם גוזליא וארדליא יכולים לאכול מהם א"כ לא נחשב שסיימו לגמרי אכילתם. ולכאורה איך יפרש גמ' זו רבנו יונה הרי מצריך שהשלושה יאכלו יחד מתחילה ועד סוף, אלא יאמר שנכון שאין כאן חובת זימון עכ"פ הרשות בידם לזמן. וכן ראיה משמעון בן שטח שזימן לינאי המלך אע"פ שלא התחיל לאכול עימהם, וגם כאן יצטרך לומר רבנו יונה לומר שאין כאן חובה אלא רשות. אבל לשיטת הרא"ש שמספיק שיסיימו יחד הסעודה כבר מתחייבים בזימון, אין ראיה מהגמ' הנ"ל שיש רשות לזמן במקום שאין חיוב זימון. (אולם אפשר שלא נתכוין הרמ"א בהגה לומר ששלושה שלא נתחייבו בזימון שהרשות בידם לזמן, אלא רק מה שכתב בד"מ שאם הם עשרים או ששה עדיף שלא יתחלקו משום ברוב עם. ומה שציין המציין בסוף דברי הרמ"א בסוגריים ב"י נראה שכוונתו למה שהבאנו לעיל בב"י בשם מצאתי כתוב, ושם מיירי בשלושה, אולם במחכ"ת אין זה מקור דינו של הרמ"א. ומה שהב"י הביא זה ומשמע שסובר כן זה משום שהב"י לשיטתו שסובר שברכת הזימון עד שאכלנו משלו, ולכן אין כאן את השאלה הרי מצוה עליהם לחלק, שהרי אין הכי נמי סובר מרן שאפילו שלושה שמזמנים מתחלקים בברכת המזון וכל אחד מברך לעצמו, משא"כ הרמ"א שחולק וסובר שברכת הזימון עד הזן את הכל, ודאי שלא יזמנו ויברך אחד, באופן שמצוה עליהם לחלק. וכ"כ בהלכה ברורה אות יב' שכשעונים רק לזימון וכל אחד מברך לעצמו רשאים לזמן בשלושה).

סעי' ג' - רוכבים שאמרו נאכל עמדו מצטרפים, הולכים או עומדים מפורדים אינם מצטרפים.

כתב הב"י כבר כתבתי בסימן קס"ז (קמה: ד"ה כתב הר"י) בשם ה"ר יונה (לא. ד"ה ואומר) שאם היו רוכבים ואמרו נאכל אע"פ שכל אחד אוכל מככרו ולא ירדו מהבהמות מצטרפין, כיון שעמדו במקום אחד. אבל אם היו הולכים ואוכלים לא. ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים אע"פ שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד, כיון שלא קבעו מקום ואוכלים [מפוזרין] אינם מצטרפים ע"כ:

וכ''פ מרן אם היו רוכבים, ואמרו: נאכל, אף ע"פ שכל אחד אוכל מככרו ולא ירדו מהבהמות, מצטרפין כיון שעמדו במקום אחד; אבל אם היו הולכים ואוכלים, לא; ואם היו אוכלים בשדה מפוזרים ומפורדים, אע"פ שאוכלים כולם בשעה אחת ומככר אחד, כיון שלא קבעו מקום לאכול אינם מצטרפין. הגה: המנהג שלא לזמן בבית עובד כוכבים, ונראה לי הטעם משום דלא יוכלו לקבוע עצמן בבית עובד כוכבים, משום יראת העובד כוכבים והוי כאלו אכלו בלא קבע, ועוד דיש לחוש לסכנה אם ישנו בנוסח הברכה ולא יאמרו הרחמן יברך בעל הבית הזה, ולכן מתחלה לא קבעו עצמן רק לברך כל א' לבדו, ולכן אין לשנות המנהג אף אם לא היו טעמים אלו מספיקים, מ"מ מאחר דכבר נהגו כך הוי כאלו לא קבעו עצמן ביחד.

וכתב המ"ב (ס"ק כו') בשם המ"א שמסתפק אם היושבים בעגלה שאמרו נאכל מצטרפים לזימון, דהא קימ"ל בעלמא שרכוב כמהלך דמי, או שעכ"פ בעגלה יש יותר קביעות מאשר רוכבים ע"ג בהמה, והחיי האדם הכריע שכל שיש ספק אם נתחייבו בזימון, אם הם שלשה יזמנו, ואם הם עשרה לא יזמנו מחשש שם השם לבטלה. וכתב המ"ב שאם יש ספק לעשרה יזמנו בלא שם, ויוצאים בזה בדיעבד. ובאופן שנוסעים באוניה הביא המ"ב בסימן קסז' שלכ"ע פשוט שמצטרפים. (ולענין נוסעים ברכב נראה שדומה לנוסעים באוניה שמצטרפים, אבל הנהג נראה שלא מצטרף שהרי טרוד בנסיעה ולא קבוע לאכילה. וכ"כ בהלכה ברורה אות יד').

עוד כתב (ס"ק כז') שהאחרונים חולקים על הרמ"א שכתב שלא מזמנים בבית גוי ושהיום המנהג שמזמנין. ובהרחמן לא אומרים יברך את שולחן הגוי, אלא ישנה הנוסח. ואם אוכלין במלון ביום דרך עראי בבית עו"ג אפשר דאין זה קביעות ואין מזמנין [מ"א]. וטוב שלא יקבעו אז שלשתן יחד ויצאו מידי ספק [פמ"ג]: (וגם לחיי אדם הנ"ל שכתב שבמקום ספק והם שלושה מזמנים, היינו דוקא שכבר נכנסו לבית הספק, אבל טוב שלא יכניסו עצמם לספק כיון שמצוה ליחלק. אומנם לדידן שנחלקים בברכת המזון גם שמזמנים, אפשר שאין ענין שלא להכניס עצמם לספק. ועיין לעיל סוף סעי' ב') .

סעי' ד' - התחילו לאכול אפילו לא אכלו כזית אינם רשאים ליחלק.

במשנה (נ.) שלשה שאכלו כאחד אינם רשאים ליחלק. ושואלת הגמ' מאי קמ"ל הרי שנינו בריש הפרק שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן. ומתרצת קמ"ל מה שאמר רבי אבא אמר שמואל שלשה שישבו לאכול כאחד ועדיין לא אכלו אינם רשאים ליחלק. וכתב הטור ורב אלפס גורס קמ"ל ג' שישבו לאכול אף ע"פ שכל אחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק. הלכך צריך לחוש לשתי הגירסאות אפילו כל אחד אוכל מככרו ואפי' לא אכל עדיין כזית פת אין רשאין ליחלק. וכתב הרא"ש (סי' כט) פירוש שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה אינם רשאים ליחלק, ולא מסתבר לפרש שעדיין לא אכלו כלל, רק נתנו דעתם לאכול, דחומרא יתירה היא זאת. אולם דעת ה"ר יונה נוטה לפסוק דכיון שגמרו בדעתן לאכול ביחד חל עליהם חובת זימון ואינם רשאים ליחלק. וגם הרשב"א (נ. ד"ה קמ"ל) כתב בשם רבינו האי שכיון שישבו לאכול ביחד אע"פ שלא התחילו בסעודה כיון שנזקקו לאכילת זימון אינם רשאים ליחלק וכן כתב הראב"ד. ומיהו משמע שהתחילו קצת לאכול ואח"כ חזרו פניהם זה לכאן [וזה לכאן] וגמרו סעודתן אבל אם לא התחילו כלל, לא . (משמע מלשון הרשב"א שכתב ואח"כ חזרו פניהם וכו' שמפרש אינם רשאים ליחלק היינו חייבים לזמן, ומתחילה רציתי לומר שאם עדיין לא אכלו כזית אינם רשאים ליחלק, היינו, אינם רשאים לסיים כל אחד אכילתו בפני עצמו ולברך בלא זימון, אבל כרגע לא חל עליהם חובת זימון, ונ"מ אם אכלו פחות מכזית ועברו ונחלקו ואחר גמר אכילתם נתחברו שוב לא חייבים בזימון. והריני מבטל דעתי כעפרא דארעא. וכך פסק המ"ב שחל עליו חובת זימון ואפילו רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים כיון שהחיוב של זימון חל כבר עליו בהתחלת אכילה שלו: ע"כ ומשמע אפילו נחלק וחזר חייב בזימון). וכתב הב"י ובעל הבית עם בני ביתו היה נראה לומר דאע"פ שלא התחילו לאכול אינם רשאים ליחלק אלא שהרא"ש כתב בפרק ערבי פסחים (סי' יד) בשם רבינו יחיאל שרשאים ליחלק:

וכ''פ מרן שלשה שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא, אפילו כל אחד אוכל מככרו ואפילו לא אכל עדיין כזית פת, אינם רשאים ליחלק.

ובביה"ל (ד"ה אפילו כל) כתב שהמ"א הביא דברי הב"ח שאם יש תרתי לריעותא, גם שלא אכלו כזית, וגם שכל אחד אוכל מככרו רשאים ליחלק. ודחה זה הביה"ל ופסק כפשט מרן שאינם רשאים ליחלק. (וכ"כ בהלכה ברורה אות יז').

סעי' ה' - שלושה שבאו משלושה חבורות ולא זימנו עליהם חייבים לזמן.

עוד מתרצת הגמ' נ. שכפלה המשנה חייבים לזמן ואין רשאים לחלק, אי נמי כי הא דרב הונא דאמר רב הונא שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות אינם רשאים ליחלק, היינו שאם היו שלושה חבורות של שלושה או ארבעה בכל חבורה שאכלו יחד, ופירש אחד מכל חבורה קודם שזימנו, ונתחברו אלו השלושה יחד, חל עליהם חובת זימון אפילו לא אכלו יחד כלל. [וכתב הב"י שמדובר שאכלו השלושה חבורות באותו בית, שאם כל אחד אכל בבית אחר, אסורים לברך במקום אחר, אי נמי כיון שצריכים לזמן יחד לכן צריכים לאכול יחד שחל עליהם חובת זימון ואינם רשאים ליחלק]. (וקשה שהרי ברכת המזון שיברכו על אכילתם השניה לא תפטור את אכילתם הראשונה כמבואר בסימן קעח'. וצ"ל שבדיעבד אם אכלו במקום אחר פוטרת, וה"נ חשיב כדיעבד). ואמר רבא דוקא אם לא זימנו עליהם במקומם אבל זימנו עליהם במקומם פרח זימון מהם. ופירשו רש"י ותוס' שהפסיק אחד לשניים שזימנו והוא ענה עימהם. (לתוס' הפסיק עד הזן את הכל ולרש"י עד ובטובו חיינו). ולכאורה מה חידש רבא פשיטא שאם זימנו לא צריכים לזמן שוב, כתב הרא"ש שהחידוש אפילו שהמשיכו לאכול אלו השלושה יחד לא יזמנו שוב כיון שזימנו על תחילת סעודתם.

וכ''פ מרן ג' שבאו מג' חבורות של שלש שלש בני אדם, ונתחברו אלו השלשה, אם זימנו עליהם במקומם כגון שהפסיקו כל אחד לשנים [ עד שאמרו הזן ] , שוב אינם יכולים לזמן אפי' אכלו אח"כ יחד וגמרו סעודתן; ואם לא זימנו עליהם במקומם, חייבים לזמן ואינם רשאים ליחלק ואפילו לא אכלו אלו הג' ביחד משנתחברו. (בדפוס פרידמן 'עד שאמרו הזן' בסוגריים מרובעות, כנראה משום שדעת מרן בסימן ר' שלא צריך להפסיק עד הזן, אלא רק עד סוף הזימון. וכן במרן בדפוס ראשון ליתא לתיבות אלו עד שאמרו הזן).

וכתב בביה"ל (ד"ה כל אחד) שאם אחד זימן לא יכול להצטרף לשניים שלא זימנו, אבל אם אכלו שוב יחד יכול להצטרף עימהם, וסיים וצ"ע לדינא. (ובברכת ה' ח"ב עמוד תפה' פסק שאם אכלו כזית יחד חייבים לזמן. וכ"כ בהלכה ברורה אות יח'. ועיין מש"כ בסעי' הבא בשם הרשב"א שמי שזימן לא מצטרף לשניים שלא זימנו. וצ"ל דמיירי שלא אכלו שוב יחד).

וכתב המ"ב (ס"ק לא') שלכתחילה כל אחד מהשלושה צריך לחזור לחבורתו שהם שניים שאם לא יחזור אליהם יפסידם מזימון, אלא שכאן מדובר שנתפזרו ונתפרדו החבורות, או שהיה לכל אחד איזה אונס או הפסד ממון שמותר לו למהר ולסיים סעודתו בלא זימון, ונפגשו יחד קודם שברכו, חייבים לזמן.

במ"ב (ס"ק לב') תירץ עוד ב' תירוצים על קושיית הב"י הרי ברכת המזון צריך לברך במקומו, ותירץ שכאן מיירי שעזב מקומו בשוגג ובשעת הדחק לא חוזר כדעת הרמב"ם, או שמיירי שאכלו שוב כאן, אך לא אכלו יחד.

סעי' ו' - פרשו יחידים מחבורתם וזמנו בלעדיהם, פרח הזימון מאותם יחידים, ולא מצטרפים לזימון.

עוד הביא הב"י שהביא הרא"ש פירוש רבנו יהודה על הא דאמר רבא אי אזמין עליהו בדוכותייהו פרח זימון מנייהו, לא ששמעו את הזימון כל אחד בחבורתו, שזה פשיטא ששוב לא מזמנים, אלא שהיו ארבעה בכל חבורה ופירש אחד מכל חבורה ונצטרפו יחד לחבורה של שלושה. וזימנו השלושה שבכל חבורה שיצאו ממנה, פרח זימון מהיוצאים מהחבורות ולא מזמנים אלו השלושה שנצטרפו יחד. (ואע"פ שהרא"ש דחה פירוש זה ופירש כדלעיל בסעי' ה' עכ"פ מרן פסק כן בשולחן ערוך. ולכאורה מרן כמזכה שטרא לבי תרי, שהרי רבנו יהודה והרא"ש חלוקים בפירוש דברי הגמ' וא"כ איך פסק מרן בסעי' ה' כדברי הרא"ש דלית ליה פירושו של רבנו יהודה ובסעי' ו' פוסק כפירוש רבנו יהודה. וצ"ל שנחלקו רק בפירוש הגמ' אבל לדינא אפשר שמודים זה לזה). וגם רבינו יונה הסכים לדברי רבנו יהודה, והוסיף וכתב שהוא הדין אם היו שלושה בכל חבורה ופירש אחד מכל חבורה, קודם הזימון ובא אחר ואכל כזית ונצטרף עם אלו השנים הראשונים וזימנו שלשתן, כיון שכבר זימנו חבורתם אע"פ שלא זימנו עמהם פרח זימון מינייהו. עוד כתב רבנו יונה שאפילו אם כל אחד מהשלושה הפורשים אכל אחר שפירש מחבורתו, ואח"כ נצטרפו יחד השלושה לא יכולים לזמן כיון שלא אכלו יחד, וחובת הזימון פרחה מהם כיון שזימנו החבורות שפרשו מהם. (משמע מדבריו שאם היו אוכלים יחד אחר שנצטרפו חל עליהם שוב חובת זימון אע"פ שזימנו החבורות שפרשו מהם. וכ"כ המ"ב ס"ק לג' שכן כתב רעק"א בשם רבנו יונה). עוד כתב הב"י שהרשב"א בשם רבנו האי גורס בדברי רבא אי אזמין פרח זימון מנייהו. ופירש שאם היו שלושה חבורות ובכל חבורה שלושה אנשים ויצא אחד מכל חבורה ונצטרפו יחד אינם רשאים לזמן שהרי מפקיעים זימון מחבורתם, ולא יכולים לחזור שוב לחבורתם ולזמן שמי שזימן לא יכול להצטרף לשניים שלא זימנו, ואע"פ שמי שברך בלא זימון מצטרף לשניים שלא זימנו כמפורש בגמ' נ. עכ"פ מי שזימן גרע, שפרח חובת זימון ממנו ולא מצטרף. אבל אם היו ארבעה בכל חבורה רשאים הפורשים לזמן שהרי לא מפקיעים הזימון מחבורתם שהרי נשארו שלושה בכל חבורה. והרמ"א הביא דברי הרשב"א להלכה.

וכ''פ מרן שלש חבורות שהיו בכל אחת ארבעה, ופירש אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחרת וזימנו הג' הנשארים, פרח זימון מינייהו כיון שחבריהם זימנו; וה"ה אם לא היו בכל חבורה אלא ג', והלך אחד מכל חבורה קודם זימון ונתחברו אלו הג' ובא א' לכל חבורה ונצטרף עם ב' הראשונים וזימנו יחד, פרח זימון מאלו הג' כיון שכבר זימנו חבורתם אע"פ שלא זימנו עמהם. הגה: שלש חבורות שאכלו, ובכל חבורה ג' בני אדם, אסור לכל א' ליפרד מכל חבורה ולזמן ביחד, דהרי הב' הנשארים בכל חבורה אינן יכולים לזמן אח"כ; אבל אם היה בכל חבורה ד', מותר ליפרד א' מכל חבורה ולזמן ביחד, והנשארים יזמנו כל חבורה במקומם (ב"י בשם הרשב"א).

וכתב בביה"ל (ד"ה כיון שחבריהם) שלדעת רעק"א שאם נתחברו השלושה הפורשים יחד קודם שזימנה חבורתם מצטרפים לזימון אף שחבורתם תזמן לפניהם, כיון שנתחברו יחד קודם שניפקע מהם חובת זימון, שוב לא יפקיעו חבורתם מהם חובתם במה שיזמנו, ורק אם זימנו חבורתם קודם שנתחברו הפקיעו מהם חובת זימון. וכתב הביה"ל שמלשון מרן לא משמע חילוק זה, שהרי כתב "ונצטרפו לחבורה אחרת וזימנו הג' הנשארים, פרח זימון מינייהו". ואעפ"כ פסק הביה"ל כדעת רעק"א כיון שכך כתב הרמב"ן להדיא. (והכה"ח אות לד' כתב שבזימון בשם יש להחמיר כדעת מרן ולא לזמן, ובשלושה שנתחברו קודם שיזמנו חבורתם יכולים לזמן אפילו אחר שזימנו חבורתם כדעת רעק"א, רק לכתחילה יזמנו קודם חבורתם לחוש לדעת מרן).

כתב המ"ב (ס"ק לה') שמה שכתב מרן '' ובא אחד לכל חבורה ונצטרף עם ב' הראשונים'' הוא לאו דוקא אלא גם אם רק חבורה אחת צירפה אחד אחר וזימנו, שוב לא יכולים הפורשים לזמן שהרי הם רק שניים שחייבים בזימון ומהשלישי פרח חובת זימון. (זה לדעת הרשב"א הנ"ל שזימן גרע מברך ולא מצטרף לשניים שלא זימנו כיון שפרח זימון ממנו, ומשמע שהב"י סבירא ליה הכי שהרי הביא דברי הרשב"א אלו בסימן קצד' סעי' א'. ועיין לעיל סעי' ה' בביאור הלכה ד"ה כל אחד).

עוד כתב המ"ב (ס"ק לו) מה שכתב הרמ"א שאם היו ארבעה מותר להם להפרד, זה באופן שלא הולכים לבית אחר, שהרי צריך לברך במקום שאכלו. כתב הביה"ל (ד"ה אבל) בשם החיי אדם שאם היו שני חבורות אחת של ארבעה ואחת של שניים, יכול אחד מהארבעה להצטרף לשניים ויזמנו. ודחה דבריו הביה"ל כיון שהם לא חייבים בזימון א"כ איך יצטרף זה שחייב בזימון בלא שיאכל עימהם. (ולכאורה למה דחה דבריו מי גרע משניים שאכלו שמצוה לחזר אחר שלישי, ואם אכל כזית ירק מזמנים עליו, כ"ש זה שאכל ושבע ולא זימן ולא ברך שיזמנו איתו. וי"ל שצריך שיאכל איתם בדוקא כדי שיתחייבו בזימון. עיין במ"ב סימן קצט' ס"ק א', וכמובא בגמ' מח. אפילו לא טיבל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד מצטרף עמהם).

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה