מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות ברכות · סימן קפה
סעי' א' - ברכת המזון נאמרת בכל לשון.
כתב הטור מסוטה לב. במשנה אלו נאמרין בכל לשון. ומני בהדייהו ברכת המזון ובגמרא לומדים מהכתוב וברכת בכל לשון שאתה מברך.
וכ''פ מרן ברכת המזון נאמרת בכל לשון .
וכתב במ"ב (ס"ק א') שאם מברך שלא בלשון הקודש צריך להבין את אותו לשון. ועכ"פ גם כשמבין מצוה מן המובחר לברך בלשון הקודש. כתב בספר החינוך: כל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויים לו כל ימיו בכבוד. והמדקדק יזהר לברך לכתחילה תוך הספר ולא בע"פ.
סעי' ב' - ישמיע לאוזנו, ואם לא השמיע והוציא בשפתיו יצא.
בגמ' טו': תניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם ברך יצא. ופירש"י בלבו שלא השמיע לאוזנו. משמע מדבריו שצריך שיוציא בשפתיו ואם הרהר בלבו לא יצא. ובגמ' כ: נחלקו בזה אמוראים דלרבינא הרהור כדיבור דמי ולרב חסדא הרהור לאו כדיבור דמי. וכתב הרא"ש שרבנו חננאל פסק כרב חסדא דלאו כדיבור דמי וצריך להוציא בשפתיו. אולם לדעת הרמב"ם והסמ"ג הרהור כדיבור דמי ואפילו לא הוציא בשפתיו יצא.
ופסק מרן כרש"י ורבנו יונה והרא"ש שצריך שיוציא בשפתיו . צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו; ואם לא השמיע לאזניו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו.
וכתב המ"ב (ס"ק ב') בשם המ"א שאם היה אנוס והרהר בלבו יצא. וכתב המ"ב שאם עבר האונס אם עדיין לא נתעכל המזון יברך ברכת המזון. (ובכה"ח אות ז' כתב שיצא לגמרי אף שעבר האונס. וכ"כ בהלכה ברורה אות ה'. ובאות ד' כתב שאם אכל ושבע וברך בהרהור בלא שהיה אנוס חוזר ומברך, וטוב שיאמר קודם ברוך שם וכו. ולא אמרינן בזה סב"ל אף דהוא ספיקא דדינא, כיון שמבטל הברכה שבברך בהרהור).
סעי' ג' - בעל הבית יברך בקול רם להוציא בניו ואשתו.
כתב הב"י, כתב הכל בו (סי' כה כא:) שבעל הבית עם בניו ואשתו הוו כסופר מברך ובור יוצא (שם מה:) ולפיכך צריך לברך בעל הבית בקול רם כדי שישמעו בניו ואשתו ויצאו בברכתו ומי שבירך בלחש טועה אם יש שם אשה ובנים: (ממה שכתב כסופר מברך בכ' הדמיון משמע אפילו שיודעים לברך, רק מפני הכבוד שיהא כל איש שורר בביתו, מותרים לצאת מדין שומע כעונה. ולפי"ז מתורצת קושית המ"א שהקשה הא מילתא דפשיטא היא, דהחידוש אפילו שבקיאים יכול להוציאם. אומנם המ"ב (ס"ק ג') כתב שדוקא אם אינם בקיאים לברך בעצמם מברך להם. ובביה"ל (ד"ה יש מי) כתב בשם הברכי יוסף והנהר שלום, שהחידוש שאע"פ שלא מבינים כלל הלשון ולא יכולים לצאת מדין שומע כעונה כמבואר בסימן קצג' סעי' א' עכ"פ עדיף ממה שלא יברכו לגמרי, ולכן כתב כן בשם יש מי שאומר. ע"כ. אולם אנן קימ"ל דכל מקום שכותב מרן יש מי שאומר, כן הלכה, אלא שלא מצא דין זה רק באחד מהראשונים, והכי נמי צ"ל שכן הדין לכתחילה, וכדי שלא יסתור לסימן קצג' יש לפרש כדפירשנו דלעולם במבינים הלשון וגם יודעים לברך מיירי אלא משום כבוד בעל הבית יכול להוציאם מדין שומע כעונה. ועיין בסימן קצג' סעי' א' שעל פי הבנה זו בכל בו ישבנו דברי הב"י שם).
וכ"פ יש מי שאומר דבעל הבית עם בניו ואשתו, צריך לברך בקול רם, כדי שיצאו בברכתו.
וכתב המ"ב (ס"ק ג') שיש שכתבו לעולם לברך בקול שהקול מעורר הכוונה, ובפרט בשבת וראש חודש שלא ישכח מעין המאורע .
סעי' ד' - שיכור, אף שאינו יכול לדבר כראוי, מברך ברכת המזון.
כתה הטור, ירושלמי בפרק קמא דמסכת תרומות (ה"ד) שכור מהו שיברך אבא בר אבין אמר חד חסיד שאל לאליהו שכור מהו שיברך א"ל ואכלת ושבעת וברכת אפי' מדומדם פירו' נרדם ואינו מיושב בדעתו:
וכתב הב"י בשם התוספות ברכות לא: ד"ה מכאן ואפילו מדומדם פירוש ואפילו הוא שתוי ושיכור כל כך שאינו יכול לדבר, דהכי משמע ושבעת וברכת וגם סמ"ג (שם קי ע"ג) כתב מדומדם פירוש מלשון אבן דומם פירוש שיכור שאינו יכול לדבר כראוי:
וכ''פ מרן אפילו נשתכר כל כך עד שאינו יכול לדבר כראוי, יכול לברך ברכת המזון.
סעי' ה' - ברך שהיה שיכור, או ליד צואה, נסתפקו התוס' והרא''ש אם חוזר. ומי רגלים לא חוזר.
בגמ' עירובין סד. שתוי הוא מי שיכול לעמוד ולדבר לפני המלך, ושיכור הוא מי שאינו יכול לדבר לפני מלך. וכתב הב"י, אם בירך והיתה צואה כנגדו או שהיה שיכור נסתפקו התוספות (ד"ה שכור) (ערובין סד.) והרא"ש בפרק הדר (סי' ה) אם צריך לחזור ולברך כמו שאנו אומרים בתפילה או נאמר כיון דבברכת המזון מדומדם כלומר שתוי ואפילו שיכור יכול לברך לכתחלה מה שאין כן בתפילה א"כ גם אם בירך כנגד צואה או שהיה שיכור לא יחזור לברך שוב אחר שהתפקח מיינו ע"כ. וכתבו רבינו ירוחם (ני"ו ח"ז קנ.) וכתבו עוד שם התוספות ומיהו משום מי רגלים פשיטא דאין צריך לחזור ולברך וכתבתיו בסימן ע"ו (ד"ה וכתבו):
וכ"כ מרן אם בירך והיתה צואה כנגדו, או שהיה שכור (פי' לגמרי), נסתפקו התוספות והרא"ש אם צריך לחזור ולברך; ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר לברך.
וכתב המ"ב (ס"ק ה') שכל הספק בענין מצא צואה הוא במקום שהיה חשש שיש שם צואה ולא בדק. אבל במקום שמוחזק כנקי ולא היה צריך לבדוק כלל ואח"כ נמצאה שם צואה לכ"ע יצא י"ח. ובמ"ב (ס"ק ו') הביא קושיית האחרונים דהא בסעיף הקודם כתב מרן ששיכור מברך ובסעיף זה כתב שנסתפקו בזה התו"ס והרא"ש. ומסקנתם ששיכור מברך, רק לכתחילה לא יביא עצמו לידי זה. ושיכור כלוט פשוט שלא יברך ואם ברך לא יצא וצריך לחזור ולברך. (ובמחכ"ת השאירו את מרן בקושיה. והישוב הנראה בזה, דבסעי' ד' פשיטא לן ששכור אפילו שאינו יכול לדבר כראוי וודאי שאינו יכול לדבר לפני מלך מותר לברך, (שאם ימתין עד שיפוג יינו יתכן וירעב מעט מאותה אכילה) וכמבואר בירושלמי ובתוס' הנ"ל בסעי' ד'. וכאן מיירי כשברך בשעת שכרותו ואח"כ פג יינו מעליו ועדיין לא נתעכל המזון, מספקא לן אם צריך לחזור שוב לברך או דיצא לגמרי בשעה שברך כשהיה שיכור. שו"ר בילקו"י עמוד שיז' בהערה שפירש כן דעת מרן בשם הבית מנוחה. וכתב שם להלכה שאם פג יינו ועדיין שבע מאותה אכילה הוי ספיקא דאוריתא ויחזור שוב ויברך. אולם להלכה נראה שלא יברך כיון דהוי ספיקא דדינא וכל כה"ג אמרינן סב"ל ולא חוזר. ודוקא שהספק במציאות כגון שמסתפק אם ברך או לא אמרינן העמד אדם על חזקתו שלא ברך, וחוזר ומברך. ובספיקא דדינא לא מעמידים על חזקת חיוב. כ"כ המשנה למלך הביאו בחזו"ע פסח ח"ב עמוד תקסב'. וכך משמע בהלכה ברורה אות ז' שרק אם ברך כשהוא שיכור כלוט חוזר ומברך).
וכתב המ"ב (ס"ק ז') בשם הרמב"ן ששום ברכה אסור לומר מדאוריתא נגד צואה. שכתוב והיה מחנך קדוש. ובדיעבד אם ברך ברכת המזון ומצא צואה בתוך ד' אמותיו בין מלפניו ובין מאחריו צריך לחזור ולברך, אם עדיין שבע מאותה אכילה. דספיקא דאוריתא לחומרא. (ואם לא שבע דחיובו רק מדרבנן או שאר ברכות שהם מדרבנן. לכאורה לא צריך לחזור דספיקא דרבנן לקולא. ובילקו"י עמוד שטז' כתב שיצא י"ח ולא צריך לחזור ולברך ולא חילק אם שבע או לאו. ולא נתן טעם לדבר. וצריך לומר שנתכוין שלא אכל כדי שביעה, וכנ"ל. או שפוסק ככה"ח אות יד' שפסק כדעת החיי אדם שלא צריך לחזור דלא הוי ספיקא דאוריתא, שמדאוריתא וודאי יצא ידי חובה ורק חכמים קנסו לענין תפילה, ובברכת המזון הוי ספיקא אם קנסו. ועכ"פ כתב הכה"ח שאם אפשר יאכל עוד ויברך או ישמע מאחר ואם א"א יהרהר הברכה בליבו. וכ"כ בהלכה ברורה אות ח'. וכל זה במקום שהיה ראוי להסתפק אם יש שם צואה, אבל במקום שהוא נקי בדרך כלל אינו חוזר אפילו בתפלה).
ובביה"ל (ד"ה אם ברך) כתב אם עבר וברך במזיד ליד צואה, לדעת הלבוש אין ספק בזה שחוזר ומברך. ולפמ"ג גם בזה יש ספק. כיון שמרן לא חילק בין שוגג למזיד. עוד הביא דעת הח"א שסובר כהפמ"ג שהספק הוא גם על מזיד, אלא שפסק להלכה שבדיעבד לא חוזר ומברך אפילו במזיד משום דלא הוי ספיקא דאוריתא. שמדאוריתא יצא י"ח בכל גווני ורק קנס הוא שקנסוהו חכמים בתפילה שצריך לחזור, ובברכת המזון נסתפקו הראשונים אם קנסוהו, וספיקא לקולא. ודחה הביה"ל את דבריו כיון שדעת הרמב"ן ושאר אחרונים הכריעו לחומרא שצריך לחזור ולברך. וגם שבמזיד מסתבר מאוד שלא נסתפקו בזה הראשונים ולכ"ע צריך לחזור ולברך. (ודעת הכה"ח והילקו"י והלכה ברורה כתבנו לעיל שלא חוזר ולא חילקו בזה בין שוגג למזיד).
עוד כתב (ס"ק ח') שאיסור ברכה נגד מי רגליים הוא רק דרבנן, ובספק אם יש מי רגליים לא צריך לבדוק ומותר לברך לכתחילה, ולכן פשיטא שאם ברך שלא צריך לחזור ולברך. ואם ידע שיש מי רגליים ועבר וברך ספק אם צריך לחזור כמו בספק אם מצא צואה כנגדו. (וכיון שאיסור ברכה נגד מי רגליים דרבנן ומדאוריתא ודאי שיצא א"כ הו"ל ספיקא במילי דרבנן ולקולא. ובהלכה ברורה אות ח' כתב שיש אומרים שאפילו אם ידע מתחלה שיש שם צואה וטעה וברך ברכת המזון אינו חוזר ומברך. ויש חולקים).