אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות ברכות › סימן קפד

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות ברכות · סימן קפד

סימן קפג

סעי' א' - יצא ממקומו ולא ברך במזיד יחזור, בשוגג יברך במקום שנזכר.

בברכות נא: תנן מי שאכל ושכח ולא ברך בית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר ובגמ' מחלוקת בשכח אבל במזיד יחזור למקומו ויברך.

ופירש הב"י מחלוקת ב"ה וב"ש, לפי מה שכתב הטור שלב"ש אם ברך במזיד לא יצא, דלב"ה ההבדל בין יצא ממקומו בשוגג או במזיד הוא באופן שעדיין לא ברך, דאם שוגג לא חוזר ומברך במקומו, ובמזיד חוזר לברך במקומו. ואם כבר ברך במקום השני בדיעבד יצא, ואפילו יצא ממקומו וברך במזיד. ולב"ש כל עוד שלא ברך בין היה שוגג ביציאתו בין מזיד צריך לחזור למקום שאכל ויברך שם. וההבדל בין שוגג למזיד

הוא אחר שברך, שאם יצא ממקומו במזיד וברך חוזר ומברך במקומו, ואם יצא בשוגג וברך אינו חוזר לברך.

וכתב הרא"ש בשם רב עמרם גאון שהלכה כבית שמאי וכ"כ רבנו יונה בשם הגאונים וכ"פ הטור. אבל הרמב"ם פסק כבית הלל וכ"כ רבנו יונה שתמיד הלכה כבית הלל רק המעשה בגמ' בזה שעשה כב"ש ומצא ארנקי בא להודיעני שמי שירצה לטרוח ולחזור למקומו שיש לו שכר טוב לעמלו. ומודים ב"ה בשוכח שאם רצה להחמיר על עצמו ולחזור למקומו הרי זה משובח.

וכ"כ מרן מי שאכל במקום אחד, צריך לברך קודם שיעקור ממקומו. (הגה: ועיין לעיל סי' קע"ח), ואם יצא ממקומו ולא בירך, אם היה במזיד, יחזור למקומו ויברך; ואם בירך במקום שנזכר, יצא. הגה: ודוקא לדעת הרמב"ם, אבל לדעת הרא"ש דס"ל דאף בשוגג יחזור למקומו לכתחלה, במזיד אף בדיעבד לא יצא (טור), ואם היה בשוגג, להרמב"ם יברך במקום שנזכר, ולהר"ר יונה והרא"ש גם הוא יחזור למקומו ויברך.

(וכתב בהליכות עולם ח"ב עמוד מב שדעת מרן לפסוק כהרמב"ם כיוון שהזכיר שמו בפירוש. עוד כתב שהגירסא בשו"ע ובשוגג להרמב"ם ולרבנו יונה יברך במקום שנזכר, ולהרא"ש יחזור למקומו ויברך).

וכתב המ"ב (ס"ק א' ב') שכל שהוא באותו חדר יכול לברך לכתחילה אף שלא במקום שאכל ואפילו לא רואה מקומו שאכל כגון אחר מחיצה. ואם אכל בחוץ במקום שלא מוקף מחיצות לא יברך מחוץ לד' אמות שאכל, אא"כ יש לו מניעה קטנה לברך שם. וכן אם רוצה לברך בחדר אחר ורואה מקומו הראשון אם יש לו איזה מניעה לברך במקומו, מותר לברך בחדר השני. ואם לא רואה מקומו מהחדר השני והיה דעתו בשעת ברכת המוציא לברך שם יש להקל בשעת הדחק, כגון שהמקום אינו נקי, לברך בחדר השני.

עוד כתב (ס"ק ג') שאם יצא ממקומו במזיד צריך לחזור למקומו ולברך אפילו התרחק ממקומו יותר מארבע מילין. ובאופן שלא יהיה רעב אם יחזור ויפסיד את הברכה.

עוד כתב (ס"ק ה'- ז') לענין הלכה, אם ברך לא חוזר ומברך אפילו היה מזיד בהליכה ובברכה. ואם לא ברך אם יצא במזיד חייב לחזור, ואם יצא בשוגג נכון שיחזור כדעת הרא"ש אא"כ היה שעת הדחק. (ובהליכות עולם (עמוד מה') כתב שבשוגג אם החמיר על עצמו לחזור תע"ב).

סעי' ב' - אכל פת במקום השני מברך שם ולא צריך לחזור למקומו.

כתב הטור כתב הר' פרץ דוקא שאין לו עוד פת לאכול במקום הב' אבל אם יש לו עוד פת לאכול יאכל שם מעט ויברך שם רק שלא יהא רעב מאכילה הראשונה, והא דאמרינן דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן פירוש אם אינו רוצה לאכול במקום הב' צריך לחזור למקומו ולברך אבל אם ירצה לאכול במקום השני א"צ לחזור למקומו. וכתב הב"י כן כתב בהגהת סמ"ק והביאו הגהות מימוניות בפ"ד וכבר נתבאר בסימן קעח'. ושם (ד"ה ובסימן קפד') כתב דזה כדעת הפוסקים כרב חסדא דאילו לדעת הפוסקים כרב ששת כיון שאינו יכול לאכול עד שיברך למפרע על מה שאכל ודאי שהוא צריך לחזור למקומו לברך על מה שאכל ודבר פשוט הוא דרב חסדא נמי לא קאמר אלא בשלא היה לו היסח דעת בנתיים דוקא. וכן כתב רשב"ם (קא ריש ע"ב) דרבי יוחנן דאמר שינוי מקום אין צריך לברך היינו דוקא כשלא היה לו היסח דעת בנתיים:

ומרן פסק כאן כר"פ במה דברים כשאין לו פת עוד, אבל אם יש לו פת עוד, יאכל במקום השני מעט ויברך, רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה. (לכאורה הוי סתירה מסימן קעח' דהתם פסק מרן כרב ששת וכתב הב"י דלרב ששת לא מהני הא תקנתא. ועיין בדרישה שם אות ב' מה שישב דבקפד' מיירי שהיה בדעתו לאכול במקום השני. אולם במ"ב בקעח' כתב דרק מחדר לחדר מהני דעתו דלא להוי שינוי מקום ולא מבית לבית. אומנם אפשר לתרץ שמרן בקפד' איירי באופן שאין בעיה של שינוי מקום, וכגון שהניח מקצת חברים. ועיין במג"א בקפד' אות ג' מה שרצה ליישב ומה שדחה הפמ"ג. וכתב בסוגריים וכי תימא בהניח מקצת חברים, הא בורכא, דצריך לחזור למקומו. ע"כ. וזה לכאורה דחיה למה שכתבנו, אלא שיש לעיין ולומר שהטעם שצריך לחזור למקומו בהניח מקצת חברים זה משום שטעון ברכה במקומו וזה באופן שלא ממשיך לאכול שם, אבל אם אוכל פת במקום השני אין כאן שינוי מקום שעושה אכילה זו לאכילה חדשה, שהרי יכול להמשיך בסעודתו כיון שהניח מקצת חברים, ויכול להמשיך לאכול במקום השני וברכת המזון אחת עולה לזה ולזה. ובהלכה ברורה אות ג' פירש דעת מרן ששינה מקומו מחדר לחדר וגם היתה דעתו מתחלה להמשיך אכילתו בחדר השני, יכול לאכול בחדר השני ולברך שם. אבל אם יצא מבית לבית למנהג הספרדים לא ימשיך לאכול שם. ולמנהג האשכנזים יאכל שם מעט ויברך שם ואפילו יצא ממקומו הראשון במזיד).

וכתב המ"ב (ס"ק ח') שגם אם יצא במזיד מועיל שיאכל מעט פת בלא ברכת המוציא ולבסוף יברך ברכת המזון אחת על שתי האכילות. (מה שכתב שלא צריך לברך המוציא צ"ע קצת שהרי בסימן קעח' ס"ק לא' גבי הניח מקצת חברים כתב שאם אוכל במקום אחר לדעת מרן צריך ברכה לכתחילה. וממילא מה שכתבנו לעיל שמרן איירי בהניח מקצת חברים, צריך לחזור ולברך המוציא).

עוד כתב (ס"ק ט') שיוכל לאכול במקום השני אפילו פחות מכזית, ודוקא פת ולא כיסנין. (ולפי"ז לא קשה מסימן קעח' דמה שצריך לחזור למקומו ולברך הוא משום שאי אפשר לברך ברכת המזון אחת על שתי אכילות, אבל אם אוכל מעט לא מתחייב בברכת המזון, ומברך ברכת המזון אחת על חיוב אחד, לית לן בה. אלא שא"כ מדוע כתב הב"י שם שדברי ר"פ רק לרב חסדא ולא לרב ששת. וצ"ע).

עוד כתב (ס"ק י') שאם במקום השני רעב מאכילה ראשונה הפסיד את ברכת המזון וממילא אם ירצה לאכול שוב יצטרך לברך שוב המוציא.

בהמשך - סעי ג' - גם חמשת מיני דגן שאינם פת טעונים ברכה במקומם.

כתב הב"י דלדעת הרא"ש כל חמשת מיני דגן ואפילו אינם פת טעונים ברכה במקומם, ושאר פירות שבעת המינים לא צריך לברך במקום שאכל. ולדעת הרשב"א גם חמשת המינים אם אינם פת אלא פהב"כ שברכתם מעין ג' לא טעונים ברכה במקומם. ובסימן קעח' כתב שדעת הרי"ף כהרא"ש ולדעת הרמב"ם כל שבעת המינים טעונים ברכה במקומם.

ופסק מרן כדעת הרי"ף והרא"ש יש אומרים שכל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם; וי"א דחמשת מיני דגן דוקא (וע"ל סי' קע"ח סעיף ה').

סעי' ד' - ספק ברך ברכת המזון חוזר ומברך מפני שהיא של תורה.

כתב הטור אכל ואינו יודע אם בירך בהמ"ז אם לאו צריך לברך מספק. וכתב הב"י כיון שברכת המזון מהתורה. וכתב הרא"ש בשם השאילתות שכל הברכות שהם מדרבנן אם מסופק בהם אם ברך לא חוזר ומברך. משמע שברכות שהם מהתורה חוזר ומברך. וכ"פ הרמב"ם שכל זמן שלא נתעכל המזון שבמעיו חוזר ומברך מספק. וספק ברך המוציא או שאר ברכות לא חוזר ומברך מפני שהם מדברי סופרים. ואין ברכה מהתורה אלא ברכת המזון בלבד. וכתב הב"י שסובר הרמב"ם שאפילו ברכה מעין ג' אינה מן התורה.

וכ''פ מרן אכל ואינו יודע אם בירך ברכת המזון אם לאו, צריך לברך מספק, מפני שהיא מן התורה.

וכתב המ"ב (ס"ק יג') כשחוזר על ברכת המזון מספק צריך לברך גם ברכה רביעית שלא יבואו לזלזל בה. (ובהליכות עולם ח"ב עמוד סג' כתב שלא יברך ברכה רביעית, וטוב שיברך בהרהור הלב. וכ"כ בהלכה ברורה אות ה').

עוד כתב (ס"ק יד') בשם רעק"א שיכול גם להוציא אחר שאכל ולא יודע לברך. (לכאורה תלוי אם ספיקא דאוריתא לחומרא מדאוריתא או מדרבנן. דאם היא מדרבנן לא מפיק מחוייב מדאוריתא, וי"ל שמוציאו מדין ערבות כנזכר בסימן רצז' סעי' ד'. וכ"כ בהלכה ברורה אות יא' שלכתחלה אינו רשאי להוציא חבירו שאכל ושבע, אא"כ בשעת הדחק שהשני לא יודע לברך, או בדיעבד שברך וכיון להוציאו, יצא השומע ידי חובה).

עוד כתב (ס"ק טו') חיוב ברכת המזון מהתורה דוקא כששבע דאי לא שבע לרוב הפוסקים הוא מדרבנן. ומ"מ ראוי לירא שמים בנסתפק אם בירך או לא אפילו שלא אכל אלא כזית שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כזית ויברך בהמ"ז [ח"א]:

סעי' ה' - אם התחיל להיות רעב מהאכילה או שתיה לא מברך ברכה אחרונה.

במשנה נא: ועד אימתי יכול לברך עד שיתעכל המזון שבמעיו. ובגמ' נא': וכמה שעורו א"ר יוחנן כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה. וכתב רבנו יונה שמשעה שמתחיל להיות רעב נחשב כנתעכל המזון במעיו. וכתב הרא"ש וכן נמי לענין אכילת פירות ושתיית יין אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותן פירות יברך. והקשה הב"י שאם הוא רעב ששהה כדי שיתעכלו פשיטא שלא יברך אף שאינו תאב לאותן פירות. אלא פירוש דברי הרא"ש אם לא יודע לשער אם התעכלו, אם תאב לאותם פירות חזקה שהתעכלו. וכתב הב"י שיש להסתפק אי בעינן שיהא תאב לאותם פירות דוקא או אפילו תאב לפירות אחרים.

וכן פסק מרן עד אימתי יכול לברך, עד שיתעכל המזון שבמעיו; וכמה שיעורו, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, ומשעה שהתחיל להיות רעב, אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי, כנתעכל לגמרי דיינינן ליה; וכן נמי לענין אכילת פירות ושתיית יין, אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותם פירות, יברך, אם אינו יודע לשער אם נתעכלו.

וכתב המ"ב (ס"ק יז') לדעת המ"א אם רעב מהאכילה ורוצה לאכול שוב צריך לברך המוציא דהוי אכילה חדשה, והרבה אחרונים חולקים וסוברים כיון שלא הסיח דעתו מאכילה לא צריך לברך שוב ברכה ראשונה.

עוד כתב (ס"ק יח') שאם ממשיך לאכול בסעודה פרפראות וכיסנין ושותה הכל נחשב סעודה אחת וכלא נתעכל המזון הראשון דמי אף שעברו כמה וכמה שעות מאכילת הפת וכבר נתעכל. וכל זה בלא הסיח דעתו מאכילה אבל אם אכל פת והסיח דעתו מלאכול עוד כלום ואח"כ אכל שאר דברים אם נתעכלה אכילת הפת לא יברך ברכת המזון שלא נחשב הכל לאכילה אחת.

עוד כתב (ס"ק יט') מה שכתב מרן אם אינו תאב לאותם פירות יברך דהוא לאו דוקא, אלא שאינו תאב לשום פירות הוא סימן שלא נתעכלו עדין במעיו. (אולם בב"י נסתפק בזה כנ"ל).

עוד כתב (ס"ק כ') שדוקא אם שבע מהפת או הפירות ותאב לאכול עוד הוי סימן שנתעכל המזון עי"ז, אבל אם מעיקרא לא שבע והיה תאב לאכול עוד ליכא האי סימן, לכן כל שעברו שבעים ושתים דקות מהאכילה ולא יודע אם נתעכל המזון שבמעיו לא יברך שוב. ואם יש לו עוד פת יאכל כעוד כזית פת בלא ברכת המוציא אם לא הסיח דעתו מלאכול עוד, ויברך ברכת המזון. ובביאור הלכה ( ד"ה אם אינו יודע) כתב ששיעור עד שירעב שהוא דעת ר' יוחנן, הוא שיעור גדול יותר מד' מילים שהוא דעת ר"ל, ובמקום שאין אנו יכולים לשער בשיעור דר"י שהוא להלכה כגון באכילה מועטת שהרי מיד רעב ותאב, משערים העיכול בד' מילים וכדעת ר"ל. ויכול לברך כל שלא עברו שבעים ושתים דקות. שלדעת ר' יוחנן ודאי לא נתעכל בשיעור קטן זה. (ובהלכה ברורה אות יג' כתב שאם אינו יכול לאכול עוד כזית לא יברך אפילו שעדיין לא עבר זמן של שבעים ושניים דקות, רק אם עבר זמן מועט ביותר, יברך).

סעי' ו' - שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון בכזית.

במשנה מה. עד כמה מזמנים עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה. וכתב הב"י וכל הפוסקים הסכימו דהלכה כמאן דאמר בכזית ואע"ג דמתניתין בזימון מיתניא כבר כתבו התוספות (שם מט: ד"ה עד) והרשב"א (ד"ה עד) דהוא הדין לברכת המזון בלא זימון וכתבו טעם אמאי נקט מתני' זימון: וכתב הטור אע"ג דקימ"ל בכל דוכתא הלכה כר"י כנגד ר"מ בהא הלכה כר"מ דר"י קאי בשיטתיה וכן פסק רבינו חננאל והלכות גדולות.

וכ''פ מרן שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון בכזית.

וכתב המ"ב (ס"ק כב') שכזית היא מדרבנן ומדאורייתא שיעור שביעה כמו שכתוב ואכלת ושבעת וברכת. ושיעור שביעה משתנה לפי כל אדם ושביעתו. ואם רגיל לאכול תמיד כדי מחייתו גם זה נחשב לשביעה. וכתב בביה"ל (ד"ה בכזית) דלדעת רוב הפוסקים אם שבע אפילו בכזית חייב בברכת המזון מהתורה וכגון שהוא זקן או חולה או שאכל מקודם ועכשיו אכל כזית ושבע. עוד כתב בשם הפמ"ג שאם אכל בתחילה שאר ירקות ושבע מכזית פת שאכל באחרונה לא נחשב ששבע מפת, ולא חייב בברכת המזון מדאורייתא, אבל אם אכל כזית פת וליפת בו ליפתן ושבע משניהם זהו דרך אכילה וחייב מהתורה. (אולם בהליכות עולם ח"ב עמוד סז' כתב שגם אם שבע משאר מאכלים חיובו מהתורה מס"ס, ספק כמ"ד בכזית חייב מהתורה ואת"ל כמ"ד דבעי כדי שביעה ספק כמ"ד דשביעה משאר מאכלים חשיב שביעה. ולכן אם שבע משאר מאכלים ונסתפק אם ברך ברכת המזון הוי ספיקא דאוריתא וחוזר לברך).

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה