מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות ברכות · סימן קפג
סעי' א' - כוס של ברכה טעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ.
בברכות נא'. אמר רבי זירא אמר רבי אבהו, ואמרי לה במתניתא תנא, עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו; ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. אמר רבי יוחנן, אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי, ומלא. תנא: הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ.
וכתב התוס' והמרדכי שם שלא צריך שטיפה והדחה אם הכוס יפה ורק אם יש בו שיורי כוסות צריך שטיפה והדחה. ור' יונה כתב שנהגו העולם בשטיפה והדחה אף אם הכוס נקי. רק אם לא שתו ממנו בסעודה ומוצאים אותו נקי בשעת ברכה לא צריך שטיפה והדחה. והטור כתב כדברי התוס' שאם קינחו יפה במפה שפיר דמי.
וכ''פ מרן. כוס של ברכה טעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ; ואם הוא נקי ואין בו שיורי כוסות, א"צ.
וכתב המ"ב (ס"ק ב' - ג') ששיורי כוסות הוא שיורי יין ששרה בו פת ואם אין בו שיורי פת לא צריך להדיח ונחשב נקי. וטוב להדיח אם לא שהוא נקי וצח . (אולם פשטות הדברים בב"י כנ"ל ששיורי כוסות הם שיירי היין בלא פת ואם אין בו שיריים של יין לא צריך שטיפה. ונהגו העולם לשטוף אף בכה"ג מלבד אם לא שתה ממנו כלל בסעודה. והכה"ח (אות ד') הוסיף שעפ"י הסוד גם אם לא שתה ממנו כלל צריך שטיפה והדחה במים. ועיין בסימן קפ"ב בב"י בשם הראב"ד שאם שתה מהיין שבכוס ע"י ששפך ממנו לידו או לכלי אחר, שפסול דדמי לשיורי כוסות. ואם שיורי כוסות הוא ששרה בו פת מה דומה זה לשיורי כוסות. ומה שהביא המ"א בשם רש"י בביצה, אפשר דהתם אירי מדיני מוקצה וצריך להיות מאוס ביותר לכן פירש ששרה בו פת. ושמעתי שהיעב"ץ כתב מעין זה).
סעי' ב' - חי. נותן היין לכוס כשהוא חי ומוזגו במים בברכת הארץ.
כתב הב"י כיון שקשה איך אמרינן שכוס של ברכה צריך להיות חי, הא אמרינן בברכות נ: אין מברכים על היין עד שיתן לתוכו מים. לכן פירשו הרי"ף והרמב"ם כדאמרינן בגמ' "חי, אמר רב ששת עד ברכת הארץ". ומשם והילך מוזגו במים. ולדעת ר"ת ורבינו יונה והרא"ש צריך להיות מזוג בתחילת הברכה, לכן ימזגנו מעט עד בברכת הארץ ועדיין לא יצא מגדר חי, ובברכת הארץ מוזגו כל צורכו על חד תלת. ורש"י פירש חי, פירושו שיתן היין חי לתוך הכוס ושם ימזגנו במים ולא ימזגנו מחוץ לכוס. (ומה שאמר רב ששת חי עד ברכת הארץ, יתפרש או כהרי"ף והרמב"ם כפשוטו שימזגנו במים רק בברכת הארץ. או כר"ת שבברכת הארץ ימזגנו כל צורכו. אלא שלר"ת יכול לתיתו לכוס כשהוא מזוג מעט). עוד כתב רש"י אי נמי חי להביאו מהחבית לשמו. (שלא יקח כוס שנמזג מקודם לשם שתייה וחי פירושו כמו טרי). וכ"כ התו"ס נ: ד"ה מודים והוסיפו אי נמי חי פירושו שלם שצריך שיהא הכוס שלם בלא שבירה. וכתב הטור וטוב לחוש לצאת ידי כל הפירושים ויין שלנו אין צריך מזיגה. וכתב הב"י כיוון שהיינות שלנו חלשים, ומה שאמרו אין מברכים על היין עד שייתן לתוכו מים, דווקא ביינות שלהם שהם חזקים, אבל נהגו העולם למזוג גם יינות דידן בברכת הארץ וטעם המנהג ע"פ מה שכתב הרמב"ם שאין לך יין שאינו יותר ערב במים מבלא מים, ועוד טעם ע"פ הסוד שכתוב בזוהר סוד נרמז בנתינת המים ביין בברכת הארץ. ואפשר שעל פיו נהגו העולם למזוג כוס של ברכה אפילו יין שאינו חזק. עוד כתב בשם רבנו יונה שהטעם שמוזגים דווקא בברכת הארץ שבשעה שמזכיר הארץ ומוזג היין מראה שבח הארץ שהיין חזק וצריך מים הרבה . וכתב הב"י ואע"פ שמברך בחוץ לארץ כיוון שלא מוזג היין עד ברכת הארץ מוכחא מילתא ששבח
הארץ בא להראות. עוד כתב שיש נוהגים למזוג בסוף ברכת הארץ ואביו של הב"י אמר שאין להם על מה שיסמוכו אלא כשמתחיל בברכת הארץ צריך ליתן בו מים. וכך משמע ברמב"ם ורבנו יונה. (ודלא כמו שנוהגים היום למזוג בסוף ברכת הארץ, ובכה"ח אות ו' כתב שימזגנו ב' ג' טיפות כשיגיע למילה את בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת את". ואפשר כיוון שהוא רק ג' טיפות ואין ניכר בזה שבח היין והארץ ע"כ אין קפידא למזוג בסוף ע"פ הסוד).
ופסק מרן כדעת הרי"ף והרמב"ם. יתן היין לתוכו חי, עד שמגיע לברכת הארץ, ואז מוזגו להודיע שבח הארץ. הגה: וי"א דאם היין אינו חזק א"צ למוזגו (טור), וכן נוהגין באלו הארצות; ויוציאנו מן החבית לשם ברכה (טור בשם רש"י); ונראה דלדידן שאין לנו הרבה יין, א"צ רק לשפכו מן הקנקן ששומרים בו היין לשם ברכה וחבית לאו דוקא, וכן נוהגין במדינות אלו. וכוס של ברכה ימלאנו שיהא מלא על כל גדותיו.
וכתב המ"ב (ס"ק ט') על מה שכתב הרמ"א צריך שיהא מלא, יש שממלאים עד כדי שנשפך קצת לארץ ויש שלא ממלאים כ"כ כדי שלא ישפך לארץ.
סעי' ג' - צריך לחזור אחר כוס שלם.
הזכרנו לעיל מה שהביא התו"ס שיש מפרשים חי, שלא יהא שבור, כמו שמצאנו בגמ' ששלם נקרא חי, 'ריסק ט' נמלים ואחד חי' אלמא חי שלם. וכן כתב הטור ממה שאמרו בגמ' על כלים ששבירתן זוהי מיתתן בבב"ק. נד'.
וכ''פ מרן צריך לחזור אחר כוס שלם.
וכתב המ"ב ששפתו לא יהא פגום אפילו חיסרון מועט, ובשעה"צ בשם הא"ר אפילו רק חיסרון כדי חגירת ציפורן. והפמ"ג כתב שהוא חומרא. עוד כתב המ"ב שבנסדק אפילו לא נוטף יש להקפיד. וכן יש להקפיד שלא ישבר בסיסו אפילו הכוס שלם ויכול לעמוד. ואם אין לו אחר אין להקפיד ואפילו בכיסוי כלים שלא נעשו לקבלה. (הנה יש לעיין על דברי מרן. א. למה לא הזכיר דין מלא בשו"ע והלא הוא מחמשת הדברים החייבים. ב. אחר שפסק בסעי' ב' כפירוש הרי"ף והרמב"ם שחי היינו כפשוטו, מה ראה לפסוק בסעי' ג' כיש מפרשים שהביא התוס' הנ"ל. ואת"ל שחש לדעת הטור שכתב וטוב לצאת ידי כל הפירושים, למה לא הביא להלכה גם את פירוש"י שחי היינו שימזגנו חי לכוס, א"נ שימזגנו לשם ברכה. ועוד שהטור כתב טוב לצאת וכו' ולמה החמיר מרן יותר וכתב צריך לחזור וכו'. ע"כ אילולי דמסתפינא אמינא שיש כאן ט"ס ובמקום שלם צריך להיות מלא. ולעולם גבי חי פסק כהרי"ף והרמב"ם ותו לא מידי).
סעי' ד' - קבלה בשתי ידיו, נתינה לימין, מגביהו טפח, נותן בו עיניו, שיגור לאשתו. עיטור, עיטוף.
הזכרנו בסעיף א' הא דאמר ר' יוחנן הדחה שטיפה חי ומלא. וכתב הטור וסימנו חמש"ה. וכ"פ הרמב"ם כר' יוחנן שלא הביא אלא ארבע דברים אלו. אולם לדעת רבינו יונה ארבע לאו דוקא ור' יוחנן מודה גם בנותנו לימינו מזה שאמר ר' יוחנן שאלו ראשונים מהו שתסייע שמאל לימין ש"מ שצריך לאחוז הכוס בימין. ונמצא שחמישה חייב בהם וחמישה האחרים שהיו נוהגים בהם שאר האמוראים הם רק לרווחא דמלתא ויפוי המצוה. וכ"כ התוס' להחמיר בכולם. (וגם שיגור שהוא האחד עשרה אינו מהחיוב). ושבולי הלקט (סי' קנו) כתב בשם ר"ש דצריך עיטוף מדרב פפא ורב אשי אבל לא הצריך שאר דברים. ולדעת הרא"ש ר' יוחנן מודה גם בשאר הדברים חוץ מעיטור ועיטוף. (ומה שאמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא ארבע דברים בלבד אמר לי ידידי הרב אלישי שליט"א הכוונה שארבע אלו קבלה הם בידינו ושאר הדברים אם יש להם לימוד או סברא נקבלם ואם לאו לא נקבלם, וכיון שמבואר בגמ' לימוד מפסוק או מסברא על שאר הדברים חוץ מעיטור ועיטוף נמצא שאותם מיעט ר' יוחנן. ואף שנותנו לימינו גם אין לו סברא או פסוק עכ"פ כיון ששקיל וטרי בה ר' יוחנן שאלו ראשונים וכו' ש"מ שפשוט לו מסברא שאוחז הכוס בימינו. ודפח"ח. והוספתי אני בעוניי סימן לזה. שהארבעה דברים שקיבלם ר' יוחנן השבח הוא בגוף הכוס עצמו. ושאר חמשת הדברים הנלמדים מפסוק או מסברא השבח הוא בפעולות שפועל האדם בכוס. ועיטור ועיטוף הוא בפעולות שפועל האדם מחוץ לכוס). וכתב הרא"ש שהמנהג ליזהר בכל הדברים גם בעיטוף חוץ מעיטור. והטור כתב בשם הגאונים שאין הלכה כדברי ר' יוחנן כלל כיון שבעיטוף נזהרו בגמ' רב פפא ורב אשי, ש"מ ליתא לר' יוחנן וצריך ליזהר בכל הדברים. ומרן בשו"ע פסק כדעת הרא"ש אבל לא הזכיר את המנהג של עיטוף. ועיטוף פירשו בגמ' רב פפא מעטף ויתיב, ורב אשי פריס סודרא ארישא. וכתב הב"י שהוא סודר שפורסים על כובעיהם העומדים לפני גדולים. ודלא כרבנו ירוחם שפירש שהוא הסודר שנותן על ראשו שלא ילך בגילוי הראש, דא"כ מה הרבותא בברכת המזון הרי בכל הברכות חייב לכסות ראשו. ופירוש עיטור, רב יהודה מעטר ליה בתלמידי, פי' היה מושיב תלמידיו סביבותיו בשעת הברכה. רב חסדא מעטר ליה בנטלי. פירש"י בכוסות (כשהגיע לברכת הארץ היה מוסיף עליו). וי"מ שהיה מניח כוסות יפים סביביו להדרו בהן: כתב הטור מקבלו בשתי ידיו, וכשמתחיל לברך נוטלו בימינו. וכתב הב"י בשם שיבולי הלקט מה שהחמירו בגמ' ששמאל תסייע לימין באופן שתופס הכוס גם ביד שמאל אבל כשאין נוגע בכוס אלא יד ימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייעה אין בכך כלום. עוד כתב הב"י ואם מיסב בשולחנו צריך שיגביהנו מעל השולחן טפח וכן מפורש בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ה) מגביהו מן השולחן טפח:
וכ"כ מרן מקבלו בשתי ידיו, וכשמתחיל לברך נוטלו בימינו, ולא יסייע בשמאל. הגה: והיינו דוקא שלא תגע השמאל בכוס, אבל אם נותן השמאל תחת הימין, לסייעה, מותר (ב"י בשם שבולי הלקט). ומגביהו מהקרקע טפח, אם הוא יושב על גבי קרקע; ואם הוא מיסב בשלחן, מגביהו מעל השלחן טפח; ונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו. הגה: ועל כן אין לוקחין כוס שפיו צר, שקורין גלוק קלא"ז, לברך עליו; ומשגרו לאשתו שתשתה ממנו.
וכתב המ"ב (ס"ק טו') אם מסייע ביד שמאל לימין לא יגע בכוס כלל רק יסמוך את ידיו. והאחרונים כתבו יש להחמיר בזה אם לא לצורך. כתב השל"ה ע"פ הקבלה נכון שיעמיד הכוס על כף ימינו והאצבעות יהיו זקופים סביב. לא יטול הכוס בבתי ידים רק יסירם מקודם:
עוד כתב (ס"ק טז') שיגביהנו כדי שיהא נראה הכוס לכל המסובין ויסתכלו בו.
עוד כתב (ס"ק יז') נותן בו עיניו שלא יסיח דעתו מן הברכה.
עוד כתב (ס"ק י"ח) מה שכתב הרמ"א שלא יקח כוס צר, הקשו על זה האחרונים הרי צריך לתת את עיניו בכוס ולא מה שבתוכו, על כן אין להקפיד בזה אם אינו יכול להשיג בקל כלי אחר.
עוד כתב (ס"ק י"ט) שמשגר כוס ברכה לאשתו אפילו לא אכלה האשה עימהם. וגם יתן לכל המסובים לטעום.
עוד כתב (ס"ק כ') בשם הגר"א שכל מה שנזכר בסעיף זה הוא רק להידור מצווה לכתחילה.
עוד כתב המ"ב (ס"ק י"א) כתב המ"א בשם הב"ח ירא שמים לא יברך במצנפת רק ישים הכובע על ראשו ויש שנוהגין ג"כ להתעטף בבגד העליון דכל זה הוא בכלל עיטוף הנאמר בגמרא אצל כוס ברכה וכן נהגו כהיום בישראל בעת בהמ"ז שמשימין הכובע על ראשיהן אפילו כשהוא מברך ביחיד בלי כוס: (ובהלכה ברורה אות כב' כתב מידת חסידות ללבוש כובע, ויש מקפידים ללבוש בגד עליון נאה).
סעי' ה' - איטר יאחז הכוס בשמאל כל אדם.
כתב הב"י בשם שיבולי הלקט שאם היה המברך איטר אוחז הכוס בימינו שהיא שמאל כל אדם כדאמרינן (מנחות לז.) גבי תפילין:
וכ''פ מרן יש מי שאומר שאם המברך אטר (בלע"ז מנצ"ינו), אוחז הכוס בימינו שהוא שמאל כל אדם.
וכתב המ"ב (ס"ק כ') שאם הוא שולט בשתי ידיו אוחז בימין שהוא ימין כל אדם. (ובהלכה ברורה אות כא' כתב אף מי שהוא איטר יד אוחז כוס של ברכה ביד ימין של כל אדם).
סעי' ו' - לא ישיח המברך משנתו לו הכוס והמסובים בין הברכות.
בגמ' נא: אמר ר' אסי אין משיחין על כוס של ברכה. ופירש"י משאחזו עד שיברך. ומשמע מדברי רבינו יונה ורבנו ירוחם שגם המסובים לא רשאים לדבר. וכתב הב"י שאין נראה כן מדברי הטור וכתבו התו"ס ורבינו יונה והרא"ש שהמסובים לא ידברו בין הברכות בשעה שהמברך שותק מעט, ובדיעבד אם שחו יצאו דומיא דשמע תשע תקיעות ביום דיצא. אבל אם שחו בשעה שמברך אפילו בדיעבד לא יצאו. וכתב בתרומת הדשן שיש להקפיד שלא ישיחו השומעים גם בברכה רביעית.
וכ''פ מרן משנתנו לו כוס לברך לא ישיח המברך; והמסובין אין להם להשיח משהתחיל המברך, לא מבעיא בשעה שהוא מברך, שצריכין לשמוע ולהבין מה שאומר המברך, אלא אפילו בין ברכה לברכה אין להם להשיח; ואם עברו ושחו בין ברכה לברכה בשעה שהמברך שותק מעט, יצאו. (הגה: אפילו אם שח המברך עצמו), אבל אם שחו בשעה שהוא מברך, לא יצאו.
וכתב המ"ב (ס"ק כא') שלא ישיח עד אחר שישתה את הכוס.
עוד כתב (ס"ק כב') שנכון לחוש לפוסקים הנ"ל שלא ישיחו גם המסובים כשאחז הכוס בידו.
עוד כתב (ס"ק כה') שלמ"א אם שח במזיד בין ברכה לברכה צריך לחזור רק בשוגג אינו חוזר. והא"ר נשאר בזה בצ"ע והכריע המ"ב שלא חוזר אפילו שח במזיד. ולכתחילה יש להיזהר בזה הרבה. ואם שהה בין הברכות בלא שיחה כדי לגמור את כל ברהמ"ז יש אומרים שצריך לחזור לראש אם היה אנוס, כדעת הרמ"א בסימן ס"ה לענין ק"ש. אך לדעת המ"ב רק אם שהה באמצע הברכה שיהוי כזה חוזר לראש הברכה. והטעם לזה כתב בביה"ל (ד"ה אפילו) כיון שיש כמה פוסקים שחולקים על הרא"ש שסובר שכל הברכות חשובות כאחת. וגם אפשר שאין מעכבות זו את זו כדעת אבן העוזר, לכן אם הוא באמצע ברכה חוזר רק לתחילת הברכה. (ולדעת מרן יש להסתפק בזה אם הדין בברהמ"ז כדין ק"ש שלא חוזר, או כתפלה שחוזר אפילו שהה שלא מחמת אונס. שהרי בסעי' ח' השוה דין ברהמ"ז לתפלה לענין שאילת שלום. ומהב"י שכתב שהתוס' ורבינו יונה והרא"ש דימו ברהמ"ז לשמע תשע תקיעות ביום שיצא בדיעבד, משמע אפילו שהה כדי לגמור את כולה לא חוזר. וכ"כ המ"ב בדעת מרן בסימן ס"ה ס"ק א' ובביה"ל שם).
עוד כתב (ס"ק כו') שאם המברך בעצמו שח באמצע הברכה ולא שהה לגמור כולה בדיעבד יצא ויצאו גם השומעים אף ששחו גם הם באותה שעה. אבל אם המברך לא שח והשומעים שחו אם הפסידו דברים שהם מעיקר הברכה כמו ברית ותורה חוזרים לראש הברכה אם סיים המברך את הברכה. ואם לא סיים ימתין המברך להם ויחזרו מה שלא שמעו וימשיך המברך את הברכה.
סעי' ז' - נכון שהמסובים יברכו בלחש עם המברך.
כתב הב"י בשם שבלי הלקט בשם ה"ר אביגדור כל אחד מהמסובין חייב לומר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות: וכן משמע מהרא"ש בתשובה גבי ברכות ק"ש שאומרים יחד עם שליח ציבור כי כשאדם קורא בפיו אף אם קורא מקצתה בלא כוונה יצא ע"כ. וכ"כ הארחות חיים בשם רבנו פרץ (תשב"ץ סי' שו) שיש לכל אחד לברך ברכת המזון אף כשזימנו לפי שאין יכולים לכוין כל תיבה ותיבה מפי המברך. ומכל מקום לא יתחיל לברך עד שתכלה ברכת הזן אבל הר"מ לא היה מברך בלחש עכ"ל. וכתב הב"י ומה שכתב לא יתחיל לברך עד שתכלה ברכת הזן היינו משום דסבר דהלכתא כרב ששת דאמר (שם מו.) דברכת הזן מכלל ברכת זימון היא ולפי פירוש רש"י (ד"ה דקסבר) ובסימן ר' יתבאר שיש פוסקים כרב נחמן דאמר שאינה בכלל ברכת זימון ולדבריהם אין צריך להמתין אלא כיון שאמר ברוך שאכלנו משלו וכו' יתחיל ולפירוש התוספות (מו. ד"ה עד) והרא"ש (פ"ז סי' יב) אף לדברי רב ששת יתחיל מיד. ולענין הלכה נראה לנהוג כדברי ה"ר פרץ ושבלי הלקט: (כר"פ רק לענין שצריך כל אחד לומר בלחש אבל לא שיתחיל אחר ברכת זן.
וכ''פ מרן בסימן ר' שברכת הזימון עד ברוך שאכלנו משלו וכו' והרמ"א שם כתב ויש אומרים עד הזן את הכול). עוד כתב הב"י בסוטה (לח:) אמר רבי יהושע בן לוי אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין:
וכ''פ מרן נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה, ואפילו החתימות. הגה: ויקדים לסיים קצת קודם המברך, כדי שיענה אמן, כדלעיל סי' נ"ט. אין נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין (גמרא פרק אלו נאמרין).
וכתב המ"ב (ס"ק כח') שברכת הזן חייבים לשמוע מהמזמן ולומר איתו בלחש ויסיימו קודם המברך ויענו אמן על ברכתו ולא יתחיל לברך בקול כל אחד בפני עצמו, כיון שלהרבה פוסקים ברכת הזימון היא עד הזן את הכול, ומה שמברכים איתו בלחש די לזה. (ולדעת מרן הב"י הכא ובסימן ר' משמע דברכת הזימון עד ברוך שאכלנו. א"כ יכולים לברך כל אחד בפני עצמו אחר שענו ברוך שאכלנו משלו וכו' וכ"כ בהלכה ברורה אות כז' למנהג הספרדים). עוד כתב שמה שפסק המ"א כהתשב"ץ שצריך לשתוק עד אחר הזן, לא נהגו כן, אלא אם כן יודע שכולם מכונים ומודיע להם שיכונו וכולם מבינים לשון הקודש, טוב לעשות כהתשב"ץ.
עוד כתב (ס"ק כט') טוב עין הוא שונא בצע וגומל חסד בממונו.
סעי' ח' - שאלת שלום בברכת המזון אסורה כתפילה.
כתב הב"י כתוב עוד באורחות חיים (שם אות נג) לענין לשאול בברכת המזון מפני הכבוד או מפני היראה דינה כתפילה:
וכ''פ מרן לענין לשאול בבה"מ מפני היראה או מפני הכבוד, יש מי שאומר שדינה כתפלה.
וכתב המ"ב (ס"ק ל') דינה כתפלה שאין שואלין ומשיבין כלל והטעם מדמצינו שהחמירו חכמים בבהמ"ז שאין מברכין אלא במקום אחד כתפלה, לאפוקי ק"ש שיכול לאומרה במהלך מן פסוק ראשון ואילך וי"א מעל לבבך ואילך.
סעי' ט' - צריך לשבת בשעה שמברך ולא יעמוד או יסב.
כתב הטור וצריך לישב בשעה שמברך בין אם היה הולך כשאכל או עומד או מיסב כשמגיע לברך צריך לישב כדי שיוכל לכוין יותר וגם לא יהא מיסב שהוא דרך גאוה אלא ישב באימה. וכתב הב"י שכן מסקנת הגמ' נא: וכתב הרמב"ם בפ"ד (ה"א) דבדיעבד אם בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא. עוד כתב שכתב הארחות חיים בשם הירושלמי אכל כשהוא יושב, יושב ומברך. אכל מיסב, מתעטף ומברך. נראה מכאן שיכול לברך כשהוא מיסב: (אולם פסק בשו"ע כדעת הטור שהרי מסקנת הבבלי "והלכתא בכולהו יושב ומברך).
וכ''פ מרן צריך לישב בשעה שמברך, בין אם היה הולך בביתו כשאכל, או עומד או מיסב, כשמגיע לברך צריך לישב, כדי שיוכל לכוין יותר; וגם לא יהא מיסב, שהוא דרך גאוה; אלא ישב באימה. הגה: נראה לי דלאו דוקא המברך, אלא ה"ה כל המסובין לא ישבו בקלות ראש אלא באימה; מיהו אם לא עשה כן, אפילו בירך מהלך, בדיעבד יצא (רמב"ם פ"ד).
וכתב המ"ב (ס"ק לא') גם בברכה רביעית צריך לישב שלא יבואו לזלזל בה.
סעי' י' - גם ברכת מעין ג' יאמרה מיושב.
כתב הב"י בשם הרמב"ם שנראה מדבריו שם דברכה מעין שלש נמי צריך לאומרה מיושב לכתחלה וכן כתב המרדכי (סי' קפד):
וכ''פ מרן יש אומרים שגם ברכת מעין שלוש צריך לאומרה מיושב.
סעי' יא' - האוכל בדרך ואוכל יכול לברך בהליכה.
כתב הטור בשם הרא"ש הא דאמרינן אכל כשהוא מהלך צריך לישב ולברך. מיירי כשהוא הולך בביתו אבל מהלך בדרך ואוכל א"צ לישב ולברך לפי שאין דעתו מיושבת עליו אם יאחר דרכו כדאמרינן (ברכות ל א) גבי תפלה: וכתב הב"י וכ"כ הכל בו (סי' כה כב סו ע"ג) בשם התוספות אבל כתב שיש חולקים על זה ולפי דבריהם אם אכל והוא רוכב צריך להעמיד הבהמה עד שיברך שלש ברכות שרוכב כמהלך דמי (קדושין לג:). ובספר אוהל מועד (דרך ח נתיב ז) כתב בשם התוספות שהמהלך בדרך עומד ומברך אם ירצה ואין צריך לישב ולענין הלכה נקטינן כדברי הרא"ש:
וכ"פ בשו"ע אם היה מהלך בדרך ואוכל, א"צ לישב ולברך לפי שאין דעתו מיושבת עליו.
וכתב המ"ב (ס"ק לו') דוקא אם אכל בהליכה מברך בהליכה אבל אם כשאכל ישב, ישב גם כן כשמברך.
סעי' יב' - אסור לברך כשהוא עוסק במלאכתו.
כתב הב"י גרסינן בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ה) שאסור לברך והוא עוסק במלאכתו:
וכ"פ בשו"ע אסור לברך והוא עוסק במלאכתו.
וכתב המ"ב (ס"ק לז') שכן הדין בכל הברכות.