אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות ברכות › סימן קפא

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות ברכות · סימן קפא

סימן קפ

סעי' א' - מים אחרונים חובה.

כתב הטור, (בברכות נג:) ואחר כך יטול ידיו דא"ר יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא, והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש אני זה שמן הטוב, פירוש שמושחים הידים בשמן כדי להסיר הזוהמא, אני ה' אלהיכם זו ברכה. והם חובה דגרסי' בפ' כל הבשר קה. א"ר אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשיאן מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה. ומפרש לה טעמא משום מלח סדומית שמסמא העינים. ופירש"י ואמרו חכמים (ברכות מ א) אחר אכילתך אכול מלח ויש לחוש שמא מלח סדומית מעורב בו והצריכו ליטול הידים שלא ישאר בהם שום דבר ממנה. כתב הב"י, וכתב ה"ר יונה (מ: ד"ה ואי) וזה לשונו אומר הרמב"ם (ברכות פ"ו ה"ג) שאע"פ שעכשיו אין לנו מלח סדומית יש לחוש מפני מלח אחר שטבעו כמלח סדומית ואם יעביר ידיו על גבי עיניו קודם נטילה יסמא עיניו ורבינו ירוחם (ני"ו ח"ה קמז:) כתב בשם רי"ף (חולין לז:) שאע"פ שלא אכל מלח חובה ליטול ידיו משום דמים אחרונים הרגו את הנפש: בסוף פרק קמא דעירובין (יז:): ואפילו ההולכים במחנה למלחמה שפטורין ממים ראשונים חייבין באחרונים.

וכ''פ מרן מים אחרונים חובה .

וכתב המ"ב (ס"ק א') ואפילו למי שאינו מברך בעצמו אלא שומע לצאת מפי המברך, ויותר מזה אפילו כשאין ידיו מזוהמות כלל מן האכילה ג"כ חייבו חז"ל בנטילת מים אחרונים, והוא מפני חשש מלח סדומית.

עוד כתב (ס"ק ב') ואם יש לו מים מצומצמים צריך למעט במים ראשונים, בכדי שישאר לו מעט למים אחרונים. ואם אין לו רק כפי שיעור מים ראשונים הם קודמים אפילו למי שנזהר תמיד במים אחרונים דהאידנא דאין מצוי מלח סדומית בינינו אינם חובה כ"כ כמו מים ראשונים. יש אומרים דמתחלה אין לו לאכול אא"כ יודע שיהיה לו ג"כ מים אחרונים ומ"מ אין החיוב עליו יותר ממים ראשונים דהיינו בלפניו ד' מילין ולאחריו מיל, ואם בתוך שיעור זה לא נמצא מים אעפ"כ מותר לו לאכול וגם לברך אח"כ ברהמ"ז, וכל אימת שימצא מים אח"כ יטול ידיו משום חשש מלח סדומית:

סעי' ב' - אין נוטלים על גבי קרקע.

בחולין קה. מים אחרונים אין ניטלים אלא בכלי, ואמרי לה אין ניטלין על גבי קרקע, מאי בינייהו, איכא בינייהו קינסא. ופירש"י קינסא אם נותן שפאי עצים וקיסמים תחתיהם, למאן דאמר כלי, הכא לאו כלי הוא, ולמאן דאמר אין ניטלין על גבי קרקע, שפיר דמי. וכתב הטור אם נוטל על גבי עצים דקים שפיר דמי. וכתב הב"י, ומשמע לרבינו דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא. וכן דעת הרשב"א בתורת הבית (ארוך ב"ו ש"ב ע:). אבל הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות ברכות (הט"ז) דמים אחרונים אינם ניטלין אלא על גבי כלי: ומ"ש רבינו דטעמא דאין ניטלין על גבי קרקע הוא משום רוח רעה. הכי מפורש בגמרא פרק כל הבשר שם:

וכ''פ מרן מים אחרונים אין נוטלים על גבי קרקע אלא בכלי, מפני רוח רעה ששורה עליהם; ואם אין לו כלי, נוטל ע"ג עצים דקים וכיוצא בהן .

וכתב המ"ב (ס"ק ג') ולא יתחוב ידיו בתוך הכלי לרוחצם אלא ישפוך המים על ידיו שירד לתוך הכלי . (ובילקו"י עמוד רמח' כתב שהנוהגים ליטול מים אחרונים עלידי הכנסת ידיהם לתוך קערה עם מים יש להם על מה שיסמוכו).

עוד כתב (ס"ק ד') ובמקום שאין עוברים שם יכולים ליטול ע"ג קרקע, ולכן מותר ליטלם תחת השלחן ואע"ג שלפעמים מסלקין השלחן, מ"מ יתנגבו ביני וביני: וכתב בביה"ל (ד"ה אלא בכלי) להסתפק אם אחר שנטל בתוך כלי אם מותר לשופכם ע"ג קרקע. דלטעם הלבוש צריך כלי כדי שלא ידרסו עליהם בני אדם, לפי"ז אסור לשפוך, ולשאר פוסקים שכשנוטל בכלי אין רוח רעה כלל, יהא מותר לשפוך. אלא שיש לדחות שאפילו שנטל בכלי כיון ששופך שוב על הארץ יש בהם שוב רוח רעה. וכן משמע מרש"י שם שכל שהם על הקרקע שורה עליהם רוח רעה. (ובילקו"י עמוד רמז' הכריע שמותר לשפוך אח"כ את המים אף במקום עוברים ושבים. וכ"כ בהלכה ברורה אות ח').

עוד כתב (ס"ק ו') ויש מקילין ליטול אף ע"ג רצפה, אם אין לו כלי ליטול בתוכו דס"ל דדוקא ע"ג קרקע ממש שורה עליהם רוח רעה. אבל לפי מה שכתב הלבוש יש להחמיר בזה:

סעי' ג' - לא נוטלים מים אחרונים במים חמים.

כתב הטור מגמ' שם ואין ניטלין אלא בצונן אבל לא בחמין מפני שמפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא ודוקא חמין שהיד נכוית בהם אבל פושרין שפיר דמי. כתב ב"י כתב הרשב"א בתורת הבית (שם) שכל המימות שפסולים למים ראשונים כשרים למים אחרונים בזמן שהם צוננין, שכולם מעבירים את הזוהמא ע"כ. והכי משמע מדברי הגמרא והפוסקים, אלא שהרמב"ם הצריך שיהיו ראויים לשתיית בהמה. ודבר תימה הוא מנין לו לפסול במים אחרונים מפני שאינם ראויים לשתיית בהמה, ומיהו אפשר דלאו מים

שלאחר הסעודה קאמר אלא מים ראשונים שצריך לשפוך על ידיו פעמיים ושפיכה שנייה קרי מים אחרונים וכההיא דתנן פ"ב דידים (מ"ב) שאין המים 'האחרונים' מטהרים אלא המים שעל גבי הידים:

וכ''פ מרן אין נוטלין בחמין שהיד נכוית בהם, מפני שמפעפעין (פי' מבעבעין מלשון שחין אבעבועות) את הידים, ואין מעבירין את הזוהמא.

וכתב המ"ב (ס"ק ז') בפושרים מותר. ורש"ל פסק דוקא בצוננין, ומיהו אם אין לו כ"א אלו הפושרין בודאי אין להחמיר:

עוד כתב (ס"ק ט') שמפעפעין - מרככין את הידים ומבליעין בהן את זוהמת התבשיל [רש"י] ונ"ל דחמין שנצטננו מותר ליטול בהן:

סעי' ד' - אין צריך ליטול אלא עד פרק שני של אצבעות.

כתב הטור ואין צריך ליטול אלא עד פרק שני של אצבעות. כן כתב הרשב"א בתורת הבית (ב"ו ש"א סט.) וטעמא לפי שאין מגיע למעלה משם לכלוך המאכל. ובספר שלחן של ארבע (לרבינו בחיי מהדו' י - ם עמ' תסו) כתב שיש אומרים שצריך ליטול עד מקום שהאצבעות כלים. ולענין הלכה נקטינן כדברי הרשב"א ורבינו:

וכ''פ מרן אין צריך ליטול אלא עד פרק שני של אצבעות.

וכתב המ"ב (ס"ק י') ומן אצבע האגודל צריך ליטול פרק ראשו, ואם היה המאכל מגיע למעלה יותר צריך רחיצה גם למעלה. ומי שנוטל רק ראשי האצבעות אינו יוצא חובת הדין כלל וכלל. ובביה"ל (ד"ה עד פרק) כתב שטוב לנהוג לכתחילה ליטול עד סוף קשרי האצבעות.

סעי' ה' - צריך שישפיל ראשי אצבעותיו למטה, כדי שתרד הזוהמא.

כתב הטור, וצריך שישפיל ראשי אצבעותיו למטה כדי שתרד הזוהמא. והוא מגמ' סוטה דף ד:

וכ''פ מרן צריך שישפיל ראשי אצבעותיו למטה, כדי שתרד הזוהמא.

סעי' ו' - נשארו חמשה שלא נטלו, מתחילין מן המברך.

בריש פרק שלשה שאכלו (מו:) מים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל חמשה וחוזרים ומתחילים מן הגדול ולמקום שמים אחרונים חוזרים לשם ברכה חוזרת ופירש רש"י ובזמן שהם מאה. לאו דוקא דהוא הדין עשרה ולכל יותר מחמשה שגנאי הוא שיסלקו השולחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם יושב ובטל עד שיטלו כולם לפיכך כשהם יותר מחמשה מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין שולחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לחמשה שאצלו: וחוזרין ומתחילין מן הגדול. ונוטלין שולחן מלפניו: למקום שמים אחרונים חוזרים. כשמגיעים לחמשה אם נטל הגדול הוא מברך ואם צוה לאחר ליטול קודם לו הוא מברך: וכתב הרשב"א מה שמתחילים מהגדול בחמשה, לא משום כבוד הגדול הוא שהרי אין מכבדים בידים מזוהמות, אלא מחמת כבוד הברכה וכדי שיעיין בברכה בעוד שהאחרים נוטלים ידיהם וכדאמר ליה רב חייא לרב עיין בברכת מזונא קאמר לך ושיערו חכמים שבשיעור נטילת הארבעה יש לעיין בארבע ברכות של מזון וכן נמי בשיעור זה ליכא הפסק בין נטילה לברכה ושמעינן מינה דהא דאמרינן (ברכות מב.) תיכף לנטילת ידים ברכה לאו דוקא תיכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו אפשר למיפסק ממש בכדי לא מפסיקינן אלא תיכף לנטילה ברכה. עכ"ל. ואיתא תו התם בברייתא בגמרא (מז.) אין מכבדין בידים מזוהמות וכתב הרא"ש (סי' יד) והא דאמרינן לעיל בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול היינו משום כבוד הברכה אבל לאחר שרחץ הגדול אין צריך לכבד זה את זה:

וכ''פ מרן אם המסובין רבים, עד חמשה מתחילין מן המברך; ואם הם יותר, מתחילין מן הקטן ונוטלין דרך ישיבתן, ואין מכבדין זה את זה ליטול עד שמגיעין לחמשה האחרונים, וכיון שלא נשארו אלא חמשה שלא נטלו, מתחילין מן המברך.

וכתב המ"ב (ס"ק יב') ואע"ג דהיום המנהג שכל אחד מהמסובין מברך לעצמו ואין יוצאין בברכתו וא"כ לא צריך ליטול קודם כדי לעיין בברכה, מ"מ לא נשתנה הדין דגם היום מהנכון שיאמרו המסובין כל ברכה וברכה בלחש עם המברך שמברך בקול רם כדאיתא לקמן בסימן קפ"ג ס"ז וגם ברכת הזימון צריך המברך לומר לפניהם, משו"ה צריך לעיין קצת מתחלה: כתב בביה"ל (ד"ה מן הקטן) שמשמע מהרשב"א הנ"ל שביותר משיעור חמישה נוטלים, יש הפסק בין הנטילה לברכה, ומה שכתוב בגמ' שביותר מחמישה מתחילים מן הקטן, כיון שהם לא היו מברכים ורק שומעים אין בזה הפסק, ולכן בזמנינו שכולם מברכים מהנכון שיושיטו מים על השלחן לנטילה באיזה מקומות [ולא כוס אחד לכל המסובין שעי"ז ימשך הרבה] כנלענ"ד:

עוד כתב (ס"ק יד') הטעם שאין מכבדים בידים מזוהמות, דאין זה כיבוד במה שירמוז לו שהוא ירחץ תחלה ידיו המזוהמות:

סעי' ז' - אין מברכין שום ברכה על מים האחרונים.

כתב הטור בשם הרמ"ה כיון שמים אחרונים חובה, צריך לברך עליהם. וקצת גאונים כתבו שיש לברך עליהן על רחיצת ידים. ובה"ג כתב כיון שאינן אלא לצורך האדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה. וכתב הב"י שכן כתבו התוספות בשמו בפרק כל הבשר (קה. ד"ה מים), וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות ברכות (ה"ב): עוד כתב הטור שכ"כ רב עמרם שאין לברך עליהן לא בלשון נטילה ולא בלשון רחיצה ולא בלשון שטיפה ונתן סימן לדבר בשמתא נר"ש. וכתב הב"י שכן כתבוהו רבינו יונה והרא"ש. והראב"ד הכריע שאם אכל תבשיל שידיו מזוהמות טעון ברכה על רחיצת ידים. ואם אכל פת חריבה שצריך מים אחרונים משום מלח סדומית, אין טעונין ברכה, ולא עוד אלא אם ירצה יטול ידיו אחר בה"מ ודיו, אבל בידים מזוהמות לא יברך עד שיטול. עוד כתב הטור בשם רב אחא משבחא (שאילתות יתרו שאי' נד) שהמברך לפי שמזכיר את השם צריך ליטול קודם שיברך אבל האחרים אם ירצו אין נוטלין קודם ברכה. כתבוהו ה"ר יונה (שם ע"א ד"ה והייתם) והרא"ש (שם) בסוף פרק אלו דברים: עוד כתב בשאילתות שבהמות ועופות הקרבים לגבי המזבח לא נקרא דבר מזוהם ולא פוסל את הידים לברכה, ובהמות ועופות ודגים שלא קרבים נקרא דבר מזוהם ופוסלים את הידים לברכה. (עוד כתב בשאילתות שם שרק כשמברכים על כוס אסור לברך בידים מזוהמות, ורק המברך על הכוס בעצמו ולא האחרים. וז"ל שם "וכשהן פסולין לברך אין פסולין אלא כשמברכין על כוס של ברכה, אבל אם מברכים על הכוס, [נראה דצ"ל אבל אם אין מברכים על הכוס] אין פסולין. ואף כשמברכין על היין נמי אין פסול אלא אותו שהוא מזומן לברכה, שצריך ליטול בידו את הכוס").

וכ''פ מרן אין מברכין שום ברכה על מים האחרונים.

וכתב המ"ב (ס"ק יז') הטעם שאין מברכים, לפי הטעם של מלח סדומית, לא מברכים על שמירה מסכנה כמו שלא מברכים על סינון מים בלילה מפני סכנת עלוקה וכיוצא בזה. וגם לטעם שלא יברך בידים מזוהמות לא מברך כיון שעכשיו אין עושין המצוה כתקנת חכמים ומנהגם שהיו נוהגים למשוח הידים גם בשמן ערב אחר הנטילה להעביר את הזוהמא מהידים וכיון שאין אנו עושים המצוה כתיקונה נהגו שלא לברך בכל גוונא.

סעי' ח' - מים אחרונים אינם צריכים נגוב, ולהרמב''ם מנגב ואח''כ מברך.

כתב הב"י משמע מדברי הרשב"א בתורת הבית (ב"ו ש"ב) שבמים אחרונים אין צריך לנגב ידיו. וכן כתב בספר שולחן של ארבע (עמ' תסו). וכן כתב הכל בו (סי' כג יג ע"ג) בשם הראב"ד. אבל הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות ברכות (ה"כ) שכל הנוטל ידיו באחרונה מנגב ואח"כ מברך: כתוב בספר שולחן של ארבע (עמ' תסז) מים ראשונים צריכים שיעור ואחרונים אינם צריכים שיעור:

וכ''פ מרן י"א שמים אחרונים אינם צריכים נגוב; ולהרמב"ם מנגב ואח"כ מברך.

וכתב המ"ב (ס"ק יח') אינן צריכין ניגוב כיון שאינם באים רק לנקות את הידים גם בלא ניגוב הן נקיות:

עוד כתב (ס"ק יט') לכתחלה טוב לנגב ידיו לצאת דעת כולם [ח"א]. עוד כתב שלדעת הב"י בשם ספר שלחן של ארבע וכן הביא בא"ר בשם הכלבו דמים אחרונים אין צריכין שיעור אלא שיהא בהן כדי להדיח בהן את ידיו. ובספר מעשה רב הביא דהנהגת הגר"א היתה ברביעית:

סעי' ט' - מים אחרונים נוטלים בכל מיני משקים.

כתב הב"י, כתוב עוד בספר שולחן של ארבע שם, מים ראשונים דוקא מים ולא שאר משקים, מים אחרונים אפילו שאר משקים, כגון: יין וחלב, שאינו אלא להעביר את הזוהמא. ע"כ. וכן כתב הכל בו בשם

הראב"ד מים ראשונים אין השמן והדבש ושאר משקין לבד [המים] מטהרים את הידים, אחרונים בכל מיני משקים מפני שהם מעבירין הזוהמא. וכבר כתב רבינו בסימן קע"א שאין נוטלין הידים ביין בין חי בין מזוג אפילו נטילה שאינה צורך אכילה ושם נתבאר הטעם: (משום הפסד אוכלין). עוד כתב הב"י בשם המרדכי בסוף פרק אלו דברים (שם) דבמים אחרונים אין צריך לשפוך על ידיו אלא פעם אחת בלבד:

וכ''פ מרן מים אחרונים נוטלים בכל מיני משקים.

וכתב המ"ב (ס"ק כ') מיירי באין לו מים כ"א משקין הא יש לו מים אין ליטול במשקין [פמ"ג]:

עוד כתב (ס"ק כא') שמותר ליטול במיני משקין אפילו בשמן ודבש וחלב חוץ מיין מפני חשיבותו. (ובהלכה ברורה אות יז' כתב אם אין לו אלא יין יטול ידיו מן היין). כתבו האחרונים שכל מיני מים הפסולים לראשונים דהיינו שנעשה בהן מלאכה או שנשתנו מראיהן ואפילו מים שנפסלו משתית בהמה וכה"ג מ"מ כשרים לאחרונים וגם אין צריך להם כלי וכח גברא כראשונים ואין חציצת הידים פוסלת בהן. גם אין צריך לשפוך על ידיו אלא פעם אחת:

סעי' י' - יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים.

כתב הטור בשם התוספות שלא נהגו בהן האידנא אותן שאין מברכין לפי שאין מלח סדומית בינינו. וגם מטעם שהמברך צריך שלא יברך בידים מזוהמות, כיון שאין אנו עושין כמ"ש הפסוק 'קדוש אני' זה שמן ערב, להעביר בו את הזוהמה שבידים, גם בנטילה לא נהגו. ועוד לא מיקרו לדידן ידים מזוהמות כיון שאין אנו רגילין ליטול ואין אנו מקפידים בכך, ומיהו אם יש אדם שהוא איסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידיה הוה ידים מזוהמות וצריך ליטול קודם ברהמ"ז אבל לא יברך עליהם כלל: וכתב הב"י שכן כתבו הרא"ש והמרדכי והגהות מימוניות.

וכתב מרן יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים; ואפי' לנוהגים כן (שלא ליטול), אדם שהוא אסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול ידיו קודם ברכת המזון.

(וכבר פסק מרן בסעי' א' מים אחרונים חובה. והביא בב"י רבנו יונה בשם הרמב"ם שאע"פ שעכשיו אין לנו מלח סדומית יש לחוש מפני מלח אחר שטבעו כמלח סדומית ואם יעביר ידיו על גבי עיניו קודם נטילה יסמא עיניו. ורבינו ירוחם (ני"ו ח"ה קמז:) כתב בשם רי"ף (חולין לז:) שאע"פ שלא אכל מלח חובה ליטול ידיו משום דמים אחרונים הרגו את הנפש) . וכך כתב המ"ב (ס"ק כב') שלדעת הגר"א צריך ליטול גם האידנא כמ"ש בסעי' א'. וכ"כ המ"א בשם המקובלים דכל אדם יזהר במים אחרונים, וכן החמיר המהרש"ל בים של שלמה, וכ"כ הברכי יוסף ע"ש שהחמיר הרבה בזה:

עוד כתב (בס"ק כג') שמה שכתב מרן סעי' זה לומר שאם הוא איסטניס לכולי עלמא צריך ליטול קודם שמברך, וכתבו האחרונים שאפילו רוצה לברך על היין או פירות באמצע הסעודה צריך לקנחם מקודם, כיון שידיו מלוכלכות והוא איסטניס:

עוד כתב (ס"ק כד') וצריך ליזהר שלא להפסיק בין הנטילה לבהמ"ז אפילו בד"ת: (וכתב בילקו"י עמוד רנז' ובהלכה ברורה אות ה' שאם עבר ודיבר דברים בטלים יחזור ליטול שוב מים אחרונים. ויש נוהגים לומר כמה פסוקים בין נטילת ידים של מים אחרונים לברכת המזון).

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה