מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות ברכות · סימן קעט
סעי' א' - נטל מים אחרונים אסור לאכול עד שיברך ברכת המזון.
בברכות מב. שלוש תכיפות הן תיכף לנטילה ברכה וכו'. ופירש רש"י כל זמן שלא נטל מים אחרונים מותר לאכול ומשנטל אסור לאכול. ובגמרא פסחים קג. כיון דאמירתו הב לן ונבריך איתסר לכו למשתיה. ופרש"י עד אחר ברכת המזון, משמע שגם אם יברך הגפן אסור לשתות עד אחר ברכת המזון, שהב לן וניבריך שוה לנטילת מים אחרונים. וכן דעת הרשב"ם והרשב"א. אולם בגמ' חולין פו: פירש רש"י כיון שאמר הב לן וניבריך גילה בדעתו שגמר הסעודה ואסור לשתות עד שיברך ברכה ראשונה. משמע שאף שאמר הב לן ונבריך מותר לשתות קודם ברכת המזון. וכ"כ התוס' שאף שאמר הב לן ונבריך מותר לו לאכול ולשתות ע"י שיברך ברכה ראשונה כיון שהסיח דעתו, אבל אין היסח הדעת מזקיקו לברך ברכת המזון. וכ"כ הרא"ש וכן דעת הר"ח והרי"ף והר"ן ורבנו יונה והמרדכי שלא נאסר באכילה ושתיה. וכתב הב"י וכיון דכל הני רבוותא מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. ואם נטל מים אחרונים לכ"ע אסור לאכול ולשתות עד שיברך ברכת המזון. (לבד מהטור שכתב שאחר נטילת מים אחרונים מותר להמשיך לאכול בברכה. ונשאר עליו הב"י בצ"ע). וכתב הב"י הטעם לזה שכיון שתכף לנטילה ברכה והכוונה למים אחרונים נחשב כאילו התחיל ברכת המזון ולכן אין להפסיק אפילו בשיחה. מה שאין כן בהב לן ונבריך אין כאן התחלת ברכת המזון אלא רק היסח הדעת לכן יכול להמשיך לאכול ולשתות אחר שיברך ברכה ראשונה. כתב הב"י שלדעת הר"ן ורבנו יונה לחלק בין אכילה לשתיה שאם אמר אחר הסעודה הב לן ונבריך רק אם רוצה לשתות צריך לברך שוב שנחשב שסילק עצמו משתיה, אבל מהפת לא סילק עצמו ויכול להמשיך לאכול בלא ברכה. וכתב הב"י שזה קשא כיון שהוא בתוך הסעודה ויכול להמשיך לאכול פת בלא ברכה מדוע יצטרך לברך על השתיה. ושכן כתב הרא"ש שאין לחלק בין אכילה לשתיה ועל שתיהם צריך לברך אם אמר הב לן ונבריך. ולדעת הרמב"ם אם אמר הב לן וניבריך כאילו התחיל בברכה ואסור לאכול ולשתות עד שיברך ברכת המזון. ואם גמר בליבו שלא לאכול ולשתות ונמלך רשאי לאכול ולשתות, רק כיון שהסיח דעתו צריך לברך שוב ברכה ראשונה. וכתב הד"מ שאפשר שכן דעת רש"י ורשב"ם שכתבו לענין הב לן וניבריך שאסור לאכול, אפשר שיסכימו שאם גמר בדעתו שלא לאכול ונמלך לדעת הרמב"ם שצריך לברך ברכה ראשונה.
ופסק מרן גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים, אינו יכול לאכול ולא לשתות, עד שיברך בהמ"ז; ואם אמר: הב לן ונברך, הוי היסח הדעת ואסור לו לשתות אלא א"כ יברך עליו תחלה, ואכילה דינה כשתיה להרא"ש; אבל להר"ר יונה והר"ן אכילה שאני, שאע"פ שסילק ידו מלאכול ואפילו סלקו השלחן אם רצה לחזור לאכילתו א"צ לברך פעם אחרת, שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילה. (בהלכה ברורה אות ב' וג' כתב שאם אמר הב לן ונבריך, על שתיה מברך, אבל על אכילה לא יברך דסב"ל).
וכתב המ"ב (ס"ק א') שאחר מים אחרונים לא ידבר אפילו מעט, ולא יתעסק באיזה עסק ולא ישהה שהיה מרובה (שיעור הילוך כב' אמה). ואם הפסיק לאיזה דבר נחוץ יטול ידיו שנית מים אחרונים. (ובהלכה ברורה סימן קפא' אות ה' בדיעבד אם דיבר, נכון שיחזור ויטול ידיו).
עוד כתב (ס"ק ג') שפירוש הב לן וניבריך, תן לנו כוס ונברך. וגם אם מברכים בלא כוס אם אמרו בואו ונברך נחשב להסיח הדעת. ואם הסיח דעתו בליבו מלשתות ואח"כ רוצה לשתות צריך לברך על השתיה. (אולם בב"י הקשה על דעת הר"ן ורבנו יונה הסוברים שאם אמר הב לן וניבריך צריכים לברך על השתיה ולא על האכילה דמאחר שאינו צריך ברכה על האכילה, לא יצטרך ברכה על השתיה, ששתיה בתר אכילה גרירא. א"כ ה"ה כאן אם הסיח דעתו רק משתיה לא יצטרך לברך על השתיה דבתר אכילה גרירא).
עוד כתב (ס"ק ד') שאם מסובים רק לשתיה ואמרו בואו ונברך ברכה אחרונה, הוי הסיח הדעת ואסורים לשתות בלא ברכה. כתב בביה"ל (ד"ה אפילו סילקו) דלדעת רבנו יונה והר"ן סילוק השולחן, או גמר בדעתו שלא לאכול נחשב ליותר הסיח הדעת מהב לן וניבריך. ובכל אופן לא חוזר ומברך על אכילה. ועל שתיה מברך אפילו אמר הב לן וניבריך. ולרמב"ם להיפך הב לן וניבריך נחשב להיסח הדעת יותר מגמר בדעתו שלא לאכול, שאם אמר הב לן וניבריך אסור לו לאכול כלל עד שמברך ברכת המזון, ואם גמר בדעתו שלא לאכול מותר לו להמשיך לאכול רק צריך לברך ברכה ראשונה. [וכן דעת הרא"ה] ואם סילק השולחן לא נחשב להסיח הדעת ויכול להמשיך לאכול בלא ברכה. ולדעת הרא"ש אפשר שסובר שהב לן ונבריך דומה לגמר בדעתו שלא לאכול ולשתות. ובשניהם צריך לחזור ולברך על אכילה ושתיה, ורק אם סילק השולחן נחשב פחות היסח הדעת. (ולכאורה לפי"ז לכ"ע אם סילק לא מברך שוב על אכילה והרי בסימן קעז' מבואר שדברים הבאים אחר הסעודה היינו לאחר סילוק שולחן טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. ואולי יש לחלק דהכא ממשיך לאכול פת דאז לא נחשב אחר הסעודה ולכן אף שסילק לא יצטרך לברך, משא"כ התם שאוכל רק בשר ודגים וכיוצ"ב לכן חשיב אחר הסעודה וצריך לברך).
סעי' ב' - אורח שאמר הב לן ונברך לא הוי היסח הדעת.
בגמ' ברכות מב. רבא ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדרו להו דיסתנא (מנה של בשר) מבי ריש גלותא, רבא אכיל ורבי זירא לא אכיל, א"ל לא סבר לה מר סלק אסור מלאכול, א"ל אנן אתכא דריש גלותא סמכינן. וכתב התו"ס והא דאמרינן כי אמר הב לן ונבריך אסור למשתה וכן אסורים כולם, היינו דווקא כי אמר בעל הבית אבל לא אורח, ואף איהו גופא יכול לחזור ולאכול עם בעה"ב. וכ"כ המרדכי.
וכ''פ מרן מי שסומך על שלחן אחרים, אפילו אמר: הב לן ונברך, לא הוי היסח הדעת עד שיאמר בעל הבית.
וכתב המ"ב (ס"ק י') שאם האורח גמר בדעתו שלא יאכל וישתה עם בעה"ב אסור לו לאכול ולשתות שוב עד שיברך ברכה ראשונה להרא"ש, ולרבנו יונה והר"ן אסור לו לשתות עד שיברך. וכן אם נטל מים אחרונים נאסר באכילה כלל עד שיברך ברכת המזון. (ובהלכה ברורה אות י' כתב אם נטל האורח מים אחרונים ובעל הבית לא נטל נחלקו הפוסקים אם צריך לחזור לברך, ולכן נכון להחמיר שלא יאכל עוד עד אחר שיברך).
עוד כתב (ס"ק יא') שאם אמר בעל הבית הב לן ונבריך נאסרו כולם באכילה אם שתקו והסכימו לדבריו, אבל אם לא מסכים, מותר לו להמשיך לאכול וטוב שיגלה דעתו למסובים שלא סילק עצמו מאכילה, שלא יחשבוהו כנמלך. וכתב בביה"ל (ד"ה לא הוי הסיח) שגם אם אמר האורח הב לן ונברך ובעל הבית גם הפסיק מלאכול ורוצה האורח להמשיך לאכול, רשאי, כיון שאין אמירתו הוי היסח הדעת גמור כל זמן שלא אמר בעל הבית. עוד כתב בביה"ל (ד"ה עד שיאמר) שלדעת הא"ר גם שאין בעה"ב, הגדול שבשולחן דינו כבעה"ב. ולשון מרן לא משמע הכי. וצ"ע למעשה.
סעי' ג' - לא אמר הב לן ונברך, משנטל הכוס לברך הוי היסח הדעת.
כתב הב"י מדברי רבינו ירוחם (נתיב ט"ז ח"ז קמט.) נראה שאם לא אמר הב לן ונברך משנטל הכוס לברך הוי היסח הדעת:
וכ"פ בשו"ע אם לא אמר הב לן ונברך וגם לא נטל ידיו משנטל הכוס לברך, הוי היסח הדעת.
וכתב במ"ב (ס"ק יב' יג') שנטילת הכוס לברך עדיפה מהב לן ונבריך ודינה כמו נטילת מים אחרונים, שאסור לדבר ואסור לאכול ולשתות, עד שיברך ברהמ"ז. וכתב בביה"ל (ד"ה משנטל הכוס) שאם בעה"ב נטל הכוס פשוט שכל המסובים אסורים בשיחה כמוהו. ואם זה אחד המסובים, תלוי דבר זה בדעות הפוסקים לקמן בסימן קפ"ג אם המסובין רשאין להשיח אחר שנטל הכוס בידו דלדידהו בודאי אין נגררין בתריה כ"ז שלא הסיחו דעתם ולא אמרו נברך בהמ"ז . (ובהלכה ברורה סימן קפג' אות כד' כתב שטוב להחמיר שאף השומעים לא ידברו משעה שנתנו את הכוס ביד המברך, אף שלא נטלו ידיהם למים אחרונים).
סעי' ד' - המקבל כוס מחבורות שונות מברך על כל כוס.
כתב הב"י, כתב הכל בו (הל' סעודה סי' כד יח ע"ג) בשם הר"ם (תשב"ץ אות ש) כשאדם נכנס לבית חבירו ויש שם חבורות הרבה שאוכלים וכל אחד מושיט לו כוסו מברך על כל חד וחד בורא פרי הגפן כי בכל פעם הוא נמלך ע"כ:
וכ"פ בשו"ע כשאדם נכנס לבית חבירו ויש שם חבורות הרבה שאוכלים וכל אחד מושיט לו כוס, יש מי שאומר שמברך על כל א' בפה"ג, כי בכל פעם הוא נמלך.
וכתב במ"ב (ס"ק יד'-טז') שמדובר כאן באדם שלא מוזמן לסעודה, ונכנס לחבורה אחת וכל אחד מושיט לו כוס, ואפילו הם רק חבורה אחת, כיון שבשעה שברך על הכוס הראשון לא ידע אם יושיטו לו כוס אחר צריך לברך על כל כוס. ואם היה דעתו בשעת ברכה על כל כוס שיתנו לו או שהמנהג באותו מקום שנותנים לשתות לכל הנכנסים אמרינן בסתמא שהיתה דעתו שיתנו לו וברכה אחת פוטרת הכל, וטוב שיכון בשעת ברכה בהדיא על כל כוס שיתנו לו.
סעי' ה' - אורח לא צריך לברך על כל מין ומין.
עוד כתב הכל בו שלדעת המהר"מ כשאוכל פירות והביאו לו עוד מה שלא היה לפניו צריך לברך עליהם שוב. ורבנו פרץ כתב שבאורח לא צריך לברך שוב ודי בברכה אחת על כל המינים שיביאו לו, שדעתו על כל מה שיביא לו בעה"ב. וכתב הב"י שלדעת הטור גם בבעה"ב שהביאו לו עוד פירות מאותו המין לא יברך, וכתב הב"י שנראים דבריו. ובסימן קע"ז כתב שמאותו המין לא דוקא אלא כל שברכותיהם שוות מאותו המין קרי ליה, וכאילו היה לפניו בשעת הברכה. וכתב התוס' בגמ' ברכות מ"ב ד"ה אתכא דריש גלותא שיש אומרים שאורח שמביאים לפניו מיני פירות בזה אחר זה צריך לברך על כל אחד ואחד, ודחה דבריהם ממה שאמר אנן אתכא דריש גלותא סמכינן וממילא לא מברך על כל אחד ואחד. וכתב הב"י טעם לזה שיודע האורח שיביאו לו כל צרכיו ויותר, פירות מינים ממינים שונים, ולכן דעתו על כל מה שיביאו לו. ולא דומה לשמש בסעודה שמברך על כל כוס ששמש לא עשוי לאכול ולשתות בעודו עומד עליהם ולכן נחשב כנמלך על כל כוס וכוס.
וכ''פ מרן הקרואים בבית בעל הבית לאכול מיני פירות, ומביאין להם בזה אחר זה, אינם צריכים לברך אלא על הראשון.
וכתב המ"ב (ס"ק יז') שאף אם האורח הסיח דעתו וחשב שיותר לא יביאו לו לא נחשב להיסח הדעת גמור ואם הביאו לו אח"כ לא צריך לברך. (ובהלכה ברורה אות טז' כתב שאם גמר בדעתו שלא לאכול ולא לשתות עוד ונמלך צריך לברך על השתיה וכנ"ל בסעי' ב').
סעי' ו' - לאכול מלח אחר אכילה ולשתות מים אחר משקים.
בגמ' ברכות מ. ת"ר אכל כל מאכל ולא אכל מלח שתה כל משקה ולא שתה מים ביום ידאג מפני ריח הפה ובלילה מפני ריח הפה ומפני אסכרא וכתבו רבוותא ז"ל כיון דאי לא אכל ולא שתי הוי סכנה אין צריך לברך מידי דהוה אשותה משקה לרפואה שאין צריך לברך. והאוכל מלח אחר אכילתו לא יאכל בגודל דקשה לקבור בנים ולא בזרת דקשה לעניות ולא באצבע דקשה לש"ר אלא באמה ובקמיצה והשתא לא נהוג עלמא במלח משום מלח סדומית עכ"ל שבלי הלקט (סי' קמט).
וכך פסק מרן אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקה ולא שתה מים, ביום ידאג מפני ריח הפה, ובלילה מפני ריח הפה ומפני אסכרה (פי' חולי חונק); והאוכל מלח אחר אכילתו לא יאכל בגודל (גודל הוא אצבע הגס; אצבע הוא קרוב לגס; אמה הארוך; קמיצה הוא הסמוך לקטן; זרת הוא הקטן), דקשה לקבור בנים; ולא בזרת, דקשה לעניות; ולא באצבע, דקשה לש"ד, אלא באמה ובקמיצה (וע"ל סי' ק"ע למה אין אנו נוהגין באכילת מלח ושתיית מים). (בהלכה ברורה הגריסא בשו"ע לשם רע במקום לש"ד. וראיתי בדפוס ראשון של השו"ע שכתוב שם בר"ת לש"ר).
וכתב המ"ב (ס"ק יח') מה שלא נוהגים באכילת מלח ובשתית מים. כיון שבכל האוכלים שלנו מעורב מלח. ובכל שתיה מעורב מים. וגם בלאו הכי אין להקפיד בזמננו כיון שנשתנו הטבעים.