מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות ברכות · סימן קעד
סעי' א' - הפת לא פוטרת יין שבתוך המזון.
בברכות מא: אע"פ שהיין נחשב כדברים הבאים מחמת הסעודה בכל אופן הפת לא פוטרתו וצריך לברך עליו כיון שגורם ברכה לעצמו. ופירש"י שבכמה מקומות הוא בא ומברכים עליו ואעפ"י שלא היו צריכים לשתייתו.
וכ''פ מרן יין שבתוך הסעודה מברך עליו בורא פרי הגפן, ואין הפת פוטרתו.
וכתב המ"ב (ס"ק א') הואיל והיין חשוב אינו נחשב טפל לפת להפטר בברכתו ואפילו כיון בפירוש בברכת הפת לפטור כל מה שישתה בתוך הסעודה לא מהני ליין.
סעי' ב' - יין פוטר כל מיני משקים.
בברכות מא: אמר רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקים. וכתבו התוס' כמו שאין הלכה כמותו בפת שהרי אין הפת פוטר את כל האוכלים אלא רק הדברים הבאים ללפת בהם הפת, כן אין הלכה כמותו ביין ואינו פוטר כל מיני משקים. אולם הרא"ש חולק על התוס' וכתב אע"פ שבפת אין הלכה כמותו, ביין שפוטר הלכה כמותו. וכן דעת רבינו יונה. וכתב הרשב"א יין שפוטר כל מיני משקים לא מדובר בתוך הסעודה שהרי בתוך הסעודה לא צריך לברך על שאר משקים כלל שהפת פוטרתם. אלא בלא סעודה אם ברך על היין פטר שאר משקים. כתב הב"י בסימן זה (סוף סעי' ז') בשם הרוקח שיין פוטר שאר משקים מברכה אחרונה ולא מברכה ראשונה וכתב הב"י לא משמע כן מדברי הפוסקים ופוטר גם מברכה ראשונה, וכשם שבפת הפוטרת כל מיני מאכל הכונה מברכה ראשונה, הכא נמי ביין.
וכ''פ מרן יין פוטר כל מיני משקים. הגה אפילו מברכה ראשונה.
והטעם שיין פוטר כל מיני משקים כתב המ"ב (ס"ק ב') בשם התוס' כיון שהוא ראש וראשון לכל המשקים וכולם נטפלים לו.
עוד כתב המ"ב (ס"ק ג') שהיין פוטר כל מיני משקין דוקא שהיו המשקין על השולחן לפניו בשעה שברך על היין, אבל אם הביאו לפניו את המשקים לפני שסיים לשתות היין, צריך לברך עליהם. ויש מקלים שאם היה דעתו על שאר משקים בשעה שברך על היין אפילו לא היו לפניו בשעת ברכה פוטר אותם בברכת הגפן. ואם קבע לשתות יין (כמה כוסות ולא כוס אחד או שניים) פוטר אפילו לא היו המשקים לפניו בשעת ברכה אלא הביאום אח"כ קודם שסיים שתיית היין. או אפילו סיים לשתות רק חשב בדעתו קודם שסיים שיביאו לפניו שאר משקים, לא מברך עליהם. ולכתחילה טוב יותר שלעולם יהיו שאר משקים לפניו בעת ברכתו על היין. (ובהלכה ברורה אות ד' כתב אם שתה רביעית בדרך קביעות פוטר אפילו לא היו המשקין לפניו ולא היה דעתו עליהם). השומע קידוש ולא טעם מהיין צריך לברך על שאר משקים. (שהרי לא יצא ידי חובה בברכת הנהנין של בורא פרי הגפן ששמע מהמקדש שהרי לא טעם, וא"כ לא שייך לומר ששאר משקים טפלים ליין כיון שלא ברך עליו). וכתב בבאו"ה (ד"ה יין פוטר) שלפחות צריך לשתות מלא לגמיו שהוא שיעור חשוב כדי לפטור שאר משקים, ודלא כהחיי אדם שכתב שלא פוטר שאר משקים אא"כ קבע עצמו על היין, ואף שמדרך החיים משמע שמספיק טעימה לפטור שאר משקים, לכתחילה ישתה מלא לוגמיו. ואם לא שתה מלא לוגמיו אלא טעם מעט מהקידוש ורוצה לשתות שאר משקים יבקש מאחר שיפטרנו, או שיברך על סוכר ויפטור המשקים. (ובהליכות עולם ח"ב עמוד כב' כתב אם טעם מהיין אפילו מעט לא צריך לברך לאחר מכן על שאר משקים. וכ"כ בהלכה ברורה אות ד') . עוד כתב בבאו"ה (שם) שיין פוטר כל המשקים המונחים לפניו אפילו בסתמא ולא כיון בהדיא לפטור אותם. ובשם החתם סופר כתב שאם ברך על היין ורוצה לשתות קפה לא צריך לברך על הקפה וכן לא צריך לברך על הסוכר ששם בפיו למתק השתיה שהרי הוא טפל לקפה. ולדעת החיי אדם עדיף שיברך על הסוכר קודם ויפטור את הקפה. (שהח"א מסתפק אם צריך קביעות ליין כדי לפטור את המשקים, לכן כתב שיברך על הסוכר. אבל לדעת החת"ס נראה שלא יעשה כן שהרי הסוכר נפטר בברכת היין. ובהלכה ברורה אות ז' כתב אינו מברך על הסוכר וישתה תחלה מן הקפה ואח"כ יתן הסוכר בפיו למתק השתיה).
סעי' ג' - יש לו כוס אחד יניחנו אחר ברכת המזון
במשנה ברכות נא: בא להם יין אחר המזון ואין שם אלא אותו הכוס, בית שמאי אומרים מברך על היין ואח"כ מברך על המזון, ובית הלל אומרים מברך על המזון ואח"כ מברך על היין. וכתב הב"י וקיימא לן כבית הלל. וכתב בדרישה שנחלקו אם ברכת המזון טעונה כוס, ולב"ה טעונה כוס ולכן יניח הכוס עד לאחר ברכת המזון. (ולכאורה אם סוברים ב"ה שברהמ"ז טעונה כוס מדוע נקטינן שברכת המזון אינה טעונה כוס אפילו בשלושה, כמבואר בסימן קפב'. וצ"ל שגם לב"ה אינה טעונה כוס מדינא אלא כיון שיש לו כבר כוס שצריך לשתותו ימתין עד לאחר המזון ויעשה בו הידור מצוה).
וכ''פ מרן אם אין לו אלא כוס אחד מניחו עד לאחר המזון ומברך עליו.
וכתב המ"ב (ס"ק ב') שאם הוא צמא לשתות קודם ברהמ"ז עדיף יותר שישתה ויצא לדעת המרדכי שסובר שאם הוא צמא ולא שתה הברהמ"ז שמברך היא רק מדרבנן, ואם שותה היא מהתורה. (וצ"ע מאי אולמי האי הידור שהוא רק לדעה אחת מהידור שהוא לכ"ע. ובהלכה ברורה אות ח' כתב שזה למנהג האשכנזים, אבל לספרדים אם הם שלשה שאכלו עדיף שיניחו את הכוס לברכת המזון).
סעי' ד' - ברכת היין שלפני הסעודה פוטרת היין שבתוכה.
בברכות מב. ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון. ופירוש אחר המזון אין הכונה לאחר ברכת המזון אלא אחר גמר הסעודה קודם ברכת המזון. כן כתבו הרי"ף הרמב"ם והרא"ש וכ"כ הטור וכן נראה מדברי רש"י. וכתב הרא"ש שפשוט שפוטר גם היין שבתוך המזון שבא לשרות המזון במעיו והוא טפל ליין הראשון שבא לשתות. עוד כתב הרא"ש שיין של קידוש בשבת פוטר היין שבתוך המזון שהרי בא לצורך סעודה שאין קידוש אלא במקום סעודה. ואפילו הגפן שבהבדלה פוטר היין שבתוך המזון אע"פ שאין כאן חיוב הבדלה במקום סעודה, עכ"פ כיון שההבדלה מתירה האכילה דומה ליין שלפני המזון שפותח המעיים לאכילה, וכ"כ רבינו יונה והרשב"א. והתוס' כתבו שאם מבדיל קודם נטילה לסעודה לכ"ע לא פוטר ואם נוטל ידיו ואח"כ מבדיל בזה יש פלוגתא אם פוטר. ופסקו שאם נוטל ידיו לסעודה ואח"כ מבדיל, פוטר. ושיש מחמירים שלא להכנס לספק עושים הבדלה בדוקא קודם הנטילה שבזה לכ"ע לא פוטר שהרי מברך עליו מעין שלוש. וכ"כ המרדכי. (ונראה שלדעת הרא"ש לא שנא מבדיל קודם נטילה או אחר נטילה בכל אופן פוטר היין שבתוך המזון ולא מברך על יין ההבדלה מעין שלוש אלא ברהמ"ז פוטרתו, וכמ"ש בפסחים הביאו הב"י לקמן, גבי יין שלפני המזון כיון שבא לפתוח בני מעיים ולהמשיך אדם לתאות אכילה ברכת המזון פוטרתו ואין צריך לברך לאחריו אף כשאין לו יין בתוך המזון. ונראה שכן הדין ביין הבדלה).
וכתב הב"י ולענין הלכה שאם מבדיל עד שלא נטל ידיו יכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה לאפוקי נפשיה מספק ובדיעבד שלא כיון כך, פטר יין שבתוך הסעודה דספק ברכות דרבנן להקל :
(נראה שלכתחילה חושש לדעת התוס' שהבדלה לבד לא מספיק וצריך גם נטילה כדי שיפטור ולכן הנוהגים ליטול קודם הבדלה לא יברכו על יין שבתוך הסעודה שהרי חוץ מהיש מחמירים בתוס' כל הפוסקים סוברים שיין ההבדלה פוטר, ואם לא נוהגים ליטול ידים קודם ההבדלה יש לחוש לדעת התוס' שלא פוטר, לכן יכוונו להדיא שלא להוציא את היין שבתוך הסעודה ויברכו עליו).
וכ"פ בשו"ע אם קבע לשתות לפני המזון, א"צ לברך על יין שבתוך המזון, דיין שלפני המזון פוטרו; וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון; וכן המבדיל על השולחן, פוטר היין שבתוך המזון וי"א שאין ברכת יין הבדלה פוטר, אלא א"כ נטל ידיו קודם הבדלה, הילכך המבדיל קודם נטילה יכווין שלא להוציא יין (וע"ל סי' רצ"ט סעיף ז') שבתוך הסעודה; ובדיעבד שלא כוון כך, פוטר יין שבתוך הסעודה, דספק ברכות דרבנן להקל.
ומבואר במ"ב בסעיף זה דיין שלפני המזון הפוטר יין שבסעודה הוא דוקא בשהיה דעתו בשעת ברכה על היין שלפני המזון לפטור את היין שישתה אחר המזון או בתוכו אבל אם לא היה דעתו בשעת הברכה שישתה אחר הסעודה או בתוכה לא פוטר אלא אם כן קבע עצמו לשתות קודם הסעודה (היינו כמה כוסות וכיוון שמברך על יין הבא לפתוח בני המעיים לסעודה יש שייכות לברכה זו גם על יין שבתוך הסעודה) או שיש לו רגילות לשתות בתוך הסעודה אז פוטר, וקידוש של שבת אע"פ ששותה לשם מצוה ולא דומה ליין ששותה קודם הסעודה לצורך לפתוח המעיים לסעודה, עכ"פ כיוון שבא להתיר האכילה וגם אין קידוש אלא במקום סעודה ולכן אם קידש ורגיל לשתות בתוך הסעודה פוטר אפילו בסתמא, או שלא רגיל אבל היתה דעתו לשתות בתוך הסעודה. (ויש לעיין אם היין נמצא לפניו על השולחן האם צריך גם דעתו לפטור את היין שבתוך המזון, או שיהיה לו רגילות לשתות בתוך המזון, או דלמא שבכה"ג ברכתו חלה על כל מה שלפניו, ופוטר הכל בסתמא, ואני אמרתי בעוניי שכמו שאמרנו בסעי' ב' שיין פוטר כל שאר משקים אם היתה דעתו עליהם, או שהיו לפניו על השולחן, הכא נמי מהני מה שמונח על השולחן. אולם רוה"כ הרה"ג הרב אליהו שליט"א אמר לי כיון שסיים לשתות את היין שהוא לשם לשתות, ועכשיו שותה יין לשם לשרות, הוי כנמלך ואפילו היה היין לפניו צריך לחזור שוב לברך).
עוד כתב המ"ב (ס"ק יג') שדוקא שתיה של הבדלה שבאה להתיר האכילה מותר לשתות אחר נטילה, אבל בלא הבדלה אסור לשתות אחר נטילה קודם המוציא דהוי הפסק.
בהמשך - יין שבתוך המזון לא פוטר את שלאחר המזון.
בגמ' מב: איבעיא להו בא להם יין בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון, כיון שהראשון לשרות והשני לשתות. רבא אמר פוטר רב כהנא אמר אינו פוטר. ופסקו הרי"ף הרמב"ם והרא"ש וכן דעת הרשב"א שלא פוטר. ופרשו התוס' והרא"ש כיון שהיין ששותה לשרות המאכל גרוע מלשתות לצמאו לכן אין הגרוע פוטר את החשוב. וכתב רבנו יונה שזה היה בימיהם שהיו מסלקים השולחן קודם ברהמ"ז אבל עכשיו שאין נוהגים כן אפילו שותה אחר שגמר מלאכול כל זמן שלא ברך ברהמ"ז חשוב בתוך המזון וכ"כ התוס' שאין אנו מושכים ידינו מן הפת כלל. וכ"כ המרדכי. ורק אם אמר הב לן ונבריך ורוצה לשתות גם לדידן צריך לחזור ולברך. ומה נקרא יין שאחר המזון, כתב בספר אוהל מועד וכן כתב הרשב"א שכל ששתה אחר גמר אכילתו ולא צמא לשתות מחמת האכילה, ולאחר מכן צמא מרוב שיחה נחשב ליין אחר המזון. וכל שצמא מחמת האכילה עצמה אפילו עבר הרבה זמן לאחר הסעודה נחשב ליין הבא בתוך הסעודה. וכדברי רבינו יונה פסק המ"ב (ס"ק ז') שאין דין זה מצוי ביננו שאין אנו מושכים ידינו מהפת עד ברהמ"ז וכל יין שבא בסעודה נחשב ליין שבתוך המזון ולא טעון ברכה שנפטר ביין שברך קודם. (אולם אפשר לומר נ"מ בדין זה גם לזמנינו והוא אם רוצה לבלוע כדור אך לא צמא למים, ובולעו עם מעט משקה מתוק דקימ"ל דצריך לברך על המשקה משום הנאת החיך, ושוב צמא למים והוא עדיין בביתו האם צריך לברך שוב על אותו משקה שברך עליו קודם, דלפי הנ"ל ששתית לשרות היא גרועה ולא פוטרת לשתות ה"ה הכא דשתיה הראשונה הבאה לבליעת הכדור נחשבת לשרות ולא פוטרת שתיה השניה שבאה לשם רויה, וצריך לברך שוב. ועיין בהליכות עולם חלק ב' עמוד לו' שגם בזמננו שייך סילוק שולחן באופן שמסלק המפה שאכל עליה ואם אוכל לאחר מכן פירות צריך לברך עליהם תחילה וסוף ואין ברהמ"ז פוטרתם. וא"כ לכאורה בכה"ג צריך לברך על יין שאחר המזון).
סעי' ה' - נמלך לשתות בתוך הסעודה מברך שוב.
בפרק ערבי פסחים קג: אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב אחא אמימר בריך על כל כסא וכסא מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך אמימר אמר אנא נמלך אנא ומר זוטרא אמר אנא דעבדי כתלמידי דרב דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו יתבי בסעודתא הוה קאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב ונבריך ולבסוף אמרו ליה הב ונישתי אמר להו הכי אמר רב כיון דאמריתו הב ונבריך איתסר לכו למישתי פירוש משום דקא עקרי דעתייהו ממשתיא רב אשי אמר לית הלכתא כתלמידי דרב. וכתבו הרי"ף (ל:) והרא"ש (סי' י) וקיימא לן כמר זוטרא וכתלמידי דרב ובנמלך קיימא לן כאמימר דאי בריך ליה אחד כסא אדעתא דלא למישתי אלא ההוא כסא בלחוד והדר אימלך למישתי כסא אחרינא צריך לברוכי בורא פרי הגפן והדר שתי וסיים בה הרא"ש אבל ברכה אחרונה לא בעי דהיסח דעת לא מצריך ברכה [אלא להבא]:
וכ''פ מרן כל מה ששותה בתוך הסעודה די לו בברכה אחת, אלא א"כ כשבירך לא היה דעתו לשתות אלא אותו הכוס ונמלך לשתות אחר. הגה: וכן מי שבא לסעודה ומושיטין לו הרבה כוסות, מברך על כל אחד ואחד דהוי נמלך (כל בו) וע"ל סי' קע"ט; וכן מי שבירך על כוס ברכת נישואין ואינו יודע להיכן יגיע הכוס, כל אחד צריך לברך, דמקרי נמלך (אגודה פרק ערבי פסחים וע"ל סימן ק"צ).
ובמ"ב (ס"ק יח') כתב שצריך לברך רק באופן שהיה דעתו שלא לשתות אלא אותו הכוס ולא יותר אלא שאח"כ נמלך לשתות עוד וכתב הט"ז דה"ה לענין אכילה כגון שקנה לעצמו לחם א' לאכלו כולו וע"ד זה בירך ואח"כ נתאוה לאכול עוד ושולח לקנות עוד צריך לברך שנית המוציא [והטעם דמעשיו מוכיחין דלא היה בדעתו לאכול כ"א הלחם שקנה דאל"כ היה קונה יותר אלא שאח"כ נתאוה לאכול עוד] אבל אם יש לו בבית לחם וחותך לו חתיכה לאכול אותה ואח"כ רוצה לחתוך עוד אין זה נמלך דדרך אדם כן הוא דלפעמים בשעת ברכה חושב שיהיה די לו בחתיכה אחת ואח"כ כשרואה שאינו שבע בזה לוקח עוד: (ונראה שאם הגיע לו מבחוץ מה שלא היה לו בבית לא צריך לברך שוב, כיון שלא עשה בעצמו מעשה המוכיח שלא רוצה יותר כמו זה שלא קנה יותר. ועיין בבא"ח פרשת נשא אות יב' שהביא פלוגתא בזה וכתב שיזהר בכל סעודה להיות דעתו על כל מה שיבוא לו. וכ"כ בהלכה ברורה סימן קעז' אות טז', וכתב שאם לא כיון בשעת ברכת המוציא, יניח מה שהביאו לו עד אחר ברכת המזון ויברך עליהם). ומה שכתב הרמ"א מי שבא לסעודה מברך על כל כוס, כתב המ"ב (ס"ק יט') שאין אדם זה מן הקרואים אלא שבא לשם דרך עראי לכך אמרינן דהוי נמלך. (ובימנו דוגמא לכך, נהג שהביא מוזמנים לסעודה ונשאר לשבת ברכב, כשנותנים לו משהוא לא יודע אם יתנו לו עוד).
סעי' ו' - כל יין שלפני ובתוך המזון נפטר בברכת המזון
כתב הרא"ש בפרק כיצד מברכין ובפרק ערבי פסחים מה שאין מברכין ברכה אחרונה על היין שבתוך המזון אפילו אם לא נשאר לו כוס לברכת המזון פירש רשב"ם (ד"ה אסור) משום דברכת המזון פוטרו מק"ו השתא מעין שלש פוטרו שלש מיבעיא והאי ק"ו פריכא הוא דדברים הבאים [אחר הסעודה שלא] מחמת הסעודה יוכיחו שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם אלא היינו טעמא משום דהיין בא לשרות האכילה ואי אפשר לאכילה בלא שתיה והוי כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה ואף לפניו לא היה טעון ברכה אלא משום דגורם ברכה לעצמו אבל לאחריו ודאי נפטר מהאי טעמא וכן כתבו התוספות (קג. ד"ה אנא) והמרדכי בפרק ערבי פסחים (לו:) ולאפוקי ממחזור ויטרי (סי' עב) שהיה מצריך לברך אחריו ואין הלכה כמותו וגם רש"י לא היה מברך לאחריו וכן נהגו. וכ"כ הרשב"א ולענין ברכה אחרונה של יין הבא בתוך המזון אינו טעון כלל דברכת המזון פוטרת כל מה שבא בתוך המזון כדרך שהיא פוטרת ברכה אחרונה של דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה ואע"פ שהם טעונים ברכה לפניהם והא נמי דכוותייהו הוא ועדיף מינייהו משום דאיהו נמי מיזן זיין. עוד כתב ולי נראה דאפשר לומר דביין ברכה ג' פוטרת מעין שלש דידיה (משמע שם אפילו ששתה אחר המזון לאחר זמן ולא מחמת צמאון האכילה) אע"ג דלגבי תאנים וענבים לא פטרא וטעמא משום דאמרינן בריש פרקין (לה:) חמרא סעיד ומשמח נהמא סעיד ולא משמח אי הכי ליבריך עליה שלש ברכות לא קבע איניש עילויה אלמא אי הויא קביעותא מברכין עליה שלש ברכות וכיון שכן כיון שבתוך הסעודה של קבע שותהו מתוך דהויא קביעות לאכילה הויא קביעות לשתייה וכענין שאמרו גבי הסיבה מגו דמהניא הסיבה לפת מהניא הסיבה ליין עכ"ל. וכתב הרא"ש בפרק ערבי פסחים (סו"ס כד) דיין שלפני המזון כיון שבא לפתוח בני מעיים ולהמשיך אדם לתאות אכילה ברכת המזון פוטרתו ואין צריך לברך לאחריו אף כשאין לו יין בתוך המזון:
וכ''פ מרן אין לברך אחר היין שבסעודה, דברכת המזון פוטרתו; וכן פוטרת יין שלפני המזון, ואפילו היה לו יין בתוך המזון, (וע"ל סוף סימן רע"ב), ולענין יין של הבדלה שלפני המזון ( ע"ל סימן
רצ"ט סעיף ח').
וכתב המ"ב (ס"ק כד') שברכת המזון פוטרת יין שלפני הסעודה דוקא אם שותה סמוך למזון שאז נחשב כאתחלתא דסעודא. (ונראה שהוא כחצי שעה כמו סמוך למנחה לא יאכל. ועיין ילקו"י עמוד ר').
עוד כתב (ס"ק כה') לענין מים ושארי משקים ששותה קודם המזון ואינו שותה בתוך המזון דעת הרבה אחרונים שצריך לברך עליהם ברכה אחרונה שאין ברכת המזון פוטרתם מכיון ששתה אותם קודם המוציא אינם שייכים לסעודה כלל לבד יין שרף שווה ליין, שהוא מעורר תאוות המאכל. ובביה"ל (ד"ה ואפילו) כתב שכן דעת המגן אברהם וברכי יוסף והגר"ז וחיי אדם ומגן גיבורים ודלא כא"ר ועולת תמיד והט"ז שהשוו שאר משקים ליין שסוברים שגם שאר משקים מעוררים תאוות המאכל [חוץ ממים לא"ר] וברכת המזון פוטרתם. רק באופן ששותה המים כדי שיתאב לאכול כגון שצמא הרבה ולא יכול לאכול בלא לשתות מים כתב החיי אדם שברכת המזון פוטרתו. וכן אם שותה שאר משקים גם בתוך הסעודה נשאר בזה המג"א בצ"ע אם יברך ברכה אחרונה על מה ששותה קודם הסעודה ולכן באופן כזה ישתה פחות מרביעית. (וכ"פ הכה"ח אות לד' שעל משקים או פירות שאכל קודם סעודה מברך אפילו באמצע הסעודה שברהמ"ז לא פוטרת רק דברים הבאים בתוך הסעודה ובפת כיסנין יברך קודם הסעודה אבל אם לא נזכר עד שבירך המוציא שוב לא יברך שברהמ"ז פוטרת. אולם בילקו"י עמ' קעד' כתב שלכתחילה לא ישתה שיעור רביעית קודם הסעודה ואם שתה לא יברך דסב"ל). עוד כתב בביה"ל (ד"ה וכן פוטרת) שלדעת התוס' הרמב"ן והר"ן שגם ביין שלפני המזון אין ברהמ"ז פוטרתו וכן ביין של קידוש, וכתב שלכן ישתה בקידוש פחות מרביעית ואם שתה רביעית יכווין לפטור היין של קידוש בברהמ"ז שברהמ"ז פוטרת על הגפן בדיעבד. וכיוון שיש דעות שחייב בברכה אחרונה כבר בכזית לכן בקידוש ששותה מלוא לוגמיו תמיד יכוון בברכת המזון לפטור היין של קידוש. (ובכה"ח אות לו' גם כתב כן שיש להחמיר לא לשתות שיעור יין לפני המזון כדי לא להכנס לפלוגתא זו, אולם לענין יין של קידוש כתב בסימן רע"א אות פג' בשם ספר המנהיג שמצוה מן המובחר לשתות כל הרביעית. ע"כ. ויש לעיין למעשה מה עדיף חומרת הביה"ל או מצוה מן המובחר דספר המנהיג. עוד יש לעיין דהטעם שברהמ"ז פוטרת יין שלפני הסעודה אם משום ששייך לסעודה שבא לפתוח המעיים למשוך תאות המאכל וכמ"ש המ"ב אות כד' וא"כ כששותה מיץ ענבים שלא מושך תאות המאכל מחמת מתיקותו לכאורה ברהמ"ז לא תפטרנו. ואף שבקידוש יש סברא של שייכות היין לסעודה משום שאין קידוש אלא במקום סעודה וכמ"ש במ"ב סימן ער"ב ס"ק לז'. עכ"פ נראה שאם מקדש על מיץ ענבים עדיף שלא ישתה רביעית. ובהלכה ברורה אות טו' כתב רשאי לשתות רביעית מכוס הקידוש אפילו לכתחילה. מפני שהקידוש הוא לצורך הסעודה).
ומה שכתב מרן גבי יין של הבדלה, עיין לקמן סימן רצ"ט סעי' ח', שם כתב שאם לא שתה יין בתוך הסעודה שאחר ההבדלה צריך לברך על הגפן ואפילו ברך כבר ברהמ"ז יברך על הגפן. וכתב שם המ"ב שלא דומה ליין של קידוש שפסק מרן בסימן ער"ב שברהמ"ז פוטרו ששם הטעם שאין קידוש אלא במקום סעודה והיין בא לצורך הסעודה. משא"כ בהבדלה. וכתב המ"ב שם וכאן (ס"ק כ"ז) שלדעת המג"א והגר"א אם לא ברך קודם הסעודה לא יברך אח"כ ויפטרנו בברהמ"ז. עוד כתב שטוב לכוון בברהמ"ז על יין שבא לאחר הסעודה אף שאין אנו מושכים ידנו מן הפת עד ברהמ"ז. וזה משום שיש מחלוקת אם ברהמ"ז פוטרת יין שלאחר הסעודה.
סעי' ז' - על שאר משקים שבסעודה לא צריך לברך.
כתב הטור כיוון שאין דרך לאכול בלא שתיה לכן חשובים המשקים כדברים הבאים בתוך הסעודה שהפת פוטרתם, חוץ מהיין כיוון שקובע ברכה לעצמו. ולדעת הבה"ג מברך על המים שבסעודה והרא"ש כתב שיש אומרים שצריך לברך על כל כוס וכוס ששותה בסעודה כיוון ששותה המים לצמאו ואחר ששתה ולא צמא יותר נמלך מלשתות. ודחה לסברא זו הרא"ש שהרי יודע שאי אפשר לאכול בלא שתיה ולא מסיח דעתו מהשתיה כל זמן שאוכל. והרוצה להסתלק מהספק ישב קודם הנטילה במקום אכילתו ויברך על המים על דעת לשתות בתוך סעודתו. וכתב הב"י שכל המחלוקות שאין לו יין בתוך הסעודה שאם יש לו יין כבר אמרנו שיין פוטר כל מיני משקים. ואם משקים נפטרים בברכת הפת תלוי בפרוש הגמ' מא: יין נמי נפטריה פת, שאני יין שגורם ברכה לעצמו. וכתב הרשב"א שהיין שבתוך המזון גם נחשב כדברים הבאים מחמת הסעודה, אלא שצריך לברך עליו משום שגורם ברכה לעצמו ופירש"י שבכמה מקומות הוא בא ומברכים עליו אע"פ שלא היו צריכים לשתותו (כגון: ברכת הנישואין, ברית וכיוצ"ב) ולפי פרוש זה מים שלא גורמים ברכה לעצמם תפטרם הפת ולא יצטרכו ברכה, וכך היה נוהג רש"י ור"ת וגדולי הצרפתים. ויש מפרשים שהיין שטעון ברכה משום שאכילה והשתיה שתי עניינים ואי אפשר לשתיהן להיות כאחד. (נראה הכוונה שאי אפשר לאכול ולשתות יחד). וכתב הראב"ד שלפי פרוש זה גם על מים צריך לברך בתוך הסעודה כיוון שהפת לא פוטרת משקה. ושיש מחמירים לברך על כל כוס וכוס. וסיים הרשב"א ודברי רש"י ור"ת נראים עיקר. וכן כתבו התוס' ורבנו יונה והמרדכי והסמ"ג וסמ"ק וכן משמע דעת הרא"ש שמים בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה כלל. וכתב רבנו יונה אפילו היה צמא לשתות קודם הסעודה לא צריך לברך על המים שבתוך הסעודה שהרי מה שלא שתה קודם הסעודה הוא משום שלא יזיק לו המים נמצא מה ששותה עכשיו הוא בסיבת הפת לכן הפת פוטרם. אולם בהגהות מימוניות כתב שנהגו העולם שמברך על המשקים בתוך הסעודה פעם ראשונה. וכ"כ בשבלי הלקט שדברי בה"ג נראה לו עיקר ושכן פסק רבי ישעיה ז"ל. והאגור בשם האור זרוע כתב שהעולם נהגו לברך על כל המשקים הבאים בתוך הסעודה ונראה שצריך לברך על כל פעם ופעם והנוהג שלא לברך על שום משקה לא הפסיד ונוהג בטוב. וכתב הרא"ש שכדי להסתלק מן הספק קודם נטילת ידים יברך על המים על דעת לשתות בתוך הסעודה ויוצא אף למי שאומר שצריך לברך על כל פעם ופעם כיוון שכיון על כל מה שישתה תוך הסעודה. וכ"כ בהגהות מימוניות שהר"מ היה מברך על המים קודם ברכת המוציא. וכתב הב"י שבהגהות החדשות כתוב שמברך על המים קודם ברכת המוציא ונטילת ידים וכדברי הרא"ש ושכן עיקר דתיכף לנטילה ברכה (מב.) ולא יברך עליהם אחר נטילה קודם המוציא דהוי הפסק. ומ"ש הרא"ש ישב במקום סעודתו, זה כדי להראות שהוא קובע מקום לשתות שע"י ברכה זו יוצא ידי חובתו בכל הסעודה.
וכ''פ מרן אם אין לו יין ושותה מים או שאר משקה, אין לברך עליהם דחשיבי כבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכול בלא שתייה; ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו, אלא מפני שהוא חשוב קובע ברכה לעצמו; אבל מים או שאר משקים לא חשיבי, ואינם טעונים ברכה; ואפי' אם היה צמא קודם סעודה, כיון שלא רצה לשתות אז, כדי שלא יזיקו לו המים, נמצא כי שתיית המים בסבת הפת היא, ופת פוטרתם. וי"א לברך על המים שבסעודה, ויש מחמירין עוד לברך עליהם בכל פעם, דסתמא נמלך הוא בכל פעם; והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו. הגה: והמנהג כסברא הראשונה.
וכתב המ"ב (ס"ק ל') שאפילו שותה משקים לאחר גמר הסעודה לא מברך לא לפניהם ולא לאחריהם כיון שאין אנו מושכים ידינו מן הפת וחשוב הכל כבתוך הסעודה. (ועיין מה שכתבנו סוף סעי' ד' בשם הליכות עולם).
עוד כתב (ס"ק לב') שכל המחלוקת אם מברך על המשקים שבסעודה זה רק על ברכה ראשונה שיש מדמים לפירות שאין קשורים לסעודה אבל מברכה אחרונה לכ"ע ברכת המזון פוטרתם.
עוד כתב (ס"ק לז') שבשותה קודם הסעודה על דעת לפטור המשקים שבתוך הסעודה יזהר שלא ישתה רביעית שאם כן יכנס בספק אם צריך לברך ברכה אחרונה על מה ששתה כיון ששתה קודם נטילה וכנ"ל בסעי' ו' רק אם מברך ברכת המזון על כוס שכר שמברך עליו בורא נפשות, יכול לשתות קודם סעודה ויפטור בברכה אחרונה שמברך על השכר אחרי ברכת המזון.
עוד כתב (ס"ק לח') אם לא ברך קודם הסעודה על המשקה יבקש ממי שלא אוכל שיברך על המשקה ויכוין להוציאו.
עוד כתב (ס"ק לט') לענין שתית יין שרף (ערק) בתוך הסעודה שיש אומרים שצריך לברך שהרי לא שותה אותו לצמאו ולדעת המ"א לא צריך לברך כיון שמעורר תאות האכילה, כמו שלא מברכים על חמוצים כמו לימונים, זיתים, ומלפפונים מלוחים, וכתב המ"ב שגם ביין שרף עדיף לשתות מעט קודם הסעודה. ואם שותה היין שרף אחר הסעודה כדי לעכל המזון לכ"ע צריך לברך. (ולכאורה צריך להבין מאי שנא לעכל המזון משותה לצמאו מחמת המזון, ועוד שהרי אין אנו מושכים ידינו מן הפת וא"כ לא שתה שתיה אחר הסעודה, ועוד למה לא יהא טפל לאוכל כיון שרק בא לעכל אותו וכמו פת אחר המליח. ותירץ ידי"נ הרב יוסף שבבו זצ"ל דלעכל המזון נחשב מעשה חדש שלא קשור לאכילה והוא כמו מעשה רפואה ולא דומה לשותה לצמאו שהוא מעשה אכילה שאין אכילה בלא שתיה, וגם לא שייך כאן אין אנו מושכים ידינו מן הפת כיון שכמו בפירות צריך לברך הכא נמי ששותה לעקל הוא לא מעשה שתיה וצריך לברך, וגם לא טפל לאוכל כמו פת אחר מליח כיון שהוא לא הכרחי כ"כ כמו פת אחר המליח). ואם שותה כדי להעביר השמנונית שבפה ורגיל בזה נחשב כטפל ולא צריך ברכה. ולענין שתית קפה אחר הסעודה לדעת החיי אדם צריך לברך שנחשב שבא לעכל האוכל. וכתב המ"ב שאינו מוכרח לכן נכון שיברך על סוכר לפטור הקפה. (וכ"פ בילקו"י שאין לברך על קפה בגמר הסעודה משום סב"ל וטוב שיניחנו עד אחר ברהמ"ז ויברך עליו, או יברך על סוכריה ויפטרנו. וכ"כ בהלכה ברורה אות יז'). וכתב בביה"ל (ד"ה ופת פוטרתם) שאם אוכל מעט פת כדי שלא לשתות המשקים אליבא רקניא, הוי הפת טפל למשקים, רק כיון שאוכלם קודם העיקר ולא נפטרים בברכת העיקר מברך על הפת שהכל ותחזור הברכה גם על הפת וגם על המשקים. (ודין זה כתב הב"י בשם תרומת הדשן בסימן ריב' ואין דעת הב"י כן וכתב שבשביל שבא הפת למתק השתיה לא תשתנה ברכתו וכמו שכתב הרא"ש שבשביל חסרון השיעור לא שייך ברכה אחרת). עוד כתב (ד"ה ויברך) שבשותה מעט מים קודם הסעודה כדי לפטור המים שבתוך הסעודה, אינו יכול לברך אא"כ נהנה מהמים.
סעי' ח' - על יין או שאר דברים הבאים בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו.
במשנה מב: בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, לאחר המזון אחד מברך לכולם. ובגמ' הטעם שבתוך המזון כל אחד מברך לעצמו משום שאין בית הבליעה פנוי, ופרש"י ואין לב המסובים אל המברך אלא לבלוע וצריך דעת שומע ומשמיע כדי לצאת. והרא"ש דחה טעם זה שהרי יכולים לשמוע תוך כדי אכילה. וכתב הטעם בשם הירושלמי שיש חשש שמא יענה אמן אע"פ שלא חייב לענות כדי לצאת ידי חובה, ואם הוא תוך כדי אכילה יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. וכתבו התוס' שיש אומרים שאם אמר המברך סברי מרנן והם מפסיקים לאכול ושומעים הברכה ועונים אמן שיוצאים בברכת המברך, ולדעת רבנו אלחנן לא יכול לעשות כן דלא פלוג. וכן דעת הרא"ש ורבינו יונה והרשב"א. והכל בו הסתפק אם מכונים המסובים לצאת אם יפטור אותם וכתב הב"י שזה לא כדעת רבינו אלחנן שסובר דלא פלוג ולא יכול להוציא. (ונראה שאפי' בדיעבד לא פטר). והמרדכי כתב שנהגו העולם שלא כדעת רבנו אלחנן ואומר סברי מרנן ומברך אחד לכולם. ומרן בשו"ע לא הביא מנהג זה אלא הרמ"א.
וכ''פ מרן על יין שבתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, אפילו הסיבו יחד. הגה: דלא יכולין לענות אמן (טור), משום דחיישינן שמא יקדים קנה לוושט. הגה: וי"א דאם אמר להם: סברי רבותי, וישמעו ויכוונו לברכה ולא יאכלו אז ויענו: אמן, אחד מברך לכולם, וכן נוהגין (הגהת מיי' פ"ז מהלכות ברכות ומרדכי ס"פ כיצד מברכין וטור בשם רש"י). ויאמר: סברי רבותי, ר"ל סוברים אתם לצאת בברכה זו, ולא יאמר ברשות רבותי, וכן כ"מ שמברכין על היין משום ברכת היין שבתוך הסעודה א"א ברשות, אלא סברי, מטעם שנתבאר (בית יוסף סימן קפ"ז בשם שבולי הלקט).
וכתב המ"ב (ס"ק מ') אע"ג דבעלמא אמרינן הסיבו אחד מברך לכולם וישיבה שלנו כהסיבה שלהם, עכ"פ בתוך הסעודה לא יעשו כן לדעת מרן.
עוד כתב (ס"ק מה'- מז') דלדעת הרמ"א שנוהגים לומר סברי מרנן ומברך אחד ומוציא כולם לא יאמר ברשות מורי כיון שלא נוטל מהם רשות אלא אומר להם שיכינו את עצמם ויפסיקו מלאכול כדי שיוכל לברך. ולכן נהגו תמיד לומר סברי מרנן אפילו במקום שצריך רק נטילת רשות וצריך היה לומר ברשות מורי ורבותי אטו ברכת היין שבתוך הסעודה, אבל במקום שלא צריך להוציא אותם בברכתו ולא צריך נטילת רשות כתב המ"א שלא צריך לומר סברי מרנן וכגון בחתונה או ברית מילה (אולם הכה"ח באות ד' כתב שדוקא במדינתו של המ"א לא נוהגים לומר סברי בחופה ומילה אבל בשאר מקומות נוהגים לומר סברי מרנן בכל עת שמברכין על היין. וכ"כ בהלכה ברורה אות כ'). עוד כתב בביה"ל (ד"ה וכן נוהגים) על מה שכתב הרמ"א שנוהגים לומר בתוך הסעודה סברי מרנן ולברך אחד לכולם אף שיש להם על מה שיסמוכו עכ"פ אין בזה הידור מצוה של ברוב עם הדרת מלך שהרי אסור לעשות כן לדעת רוב הפוסקים הנ"ל.
בהמשך - יין או שאר דברים הבאים לאחר המזון אחד מברך לכולם.
כתב הטור ועל היין שלאחר המזון אם הסיבו אחד מברך לכולם, ולדידן אפילו בלא היסבה אלא בישיבה, וכן שאר כל הדברים אפילו לדידהו אחד פוטר את חבירו בישיבה לחוד.
וכ''פ מרן בסימן ריג' סעי' א'. וכתב הב"י כאן דאמרינן בגמ' (מג'.) על דברי המשנה על יין שאחר המזון אחד מברך לכולם ועוד במשנה היו יושבים לאכול כל אחד מברך לעצמו הסיבו אחד מברך לכולם, ובגמ' יש תרי לישני במחלוקת רב ור' יוחנן שללישנא קמא דבר חשוב צריך היסבה ולדעת רב דוקא פת צריכה היסבה שהיא חשובה אבל יין לא ולר' יוחנן גם יין חשוב וצריך היסבה, וללישנא בתרא רק דבר חשוב מועיל לו היסבה ולרב דוקא פת החשובה מועיל לה היסבה אבל יין שלא חשוב לא, ולר' יוחנן גם יין חשוב ומועיל לו היסבה. אבל שאר דברים שלא חשובים לא מועיל להם היסבה. וקימ"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וללישנא קמא שאר דברים שאינם חשובים לא צריכים היסבה כדי שאחד יפטור חבירו וללישנא בתרא לא יועיל היסבה, ופסקו הרא"ש והרמב"ן וכן דעת הרי"ף והרמב"ם כיון שברכות דרבנן אזלינן כדברי המיקל, ודלא כהראב"ד שכתב שצריך לפסוק כלישנא בתרא, וכתב ע"ז בבדק הבית ונראה לי כיון שברכות דרבנן שפיר דמי לפסוק לקולא אע"פ שהוא לישנא קמא, וכתב הב"י כיון שהראב"ד יחיד כנגד שאר הפוסקים לא חוששים לו ואחד פוטר את חבירו אפילו בשאר דברים ולדידן שאין אנו רגילים בהיסבה ישיבה דידן הוי קביעות וכהיסבה שלהם. כתב עוד הב"י שלדעת הסמ"ג והתוס' והרשב"א שרק בפת שרגילים לקבוע עצמם עליו אחד מברך לכולם אבל ביין ופירות שאין אנו קובעים עצמנו להסב אין נוהגים עכשיו שאחד יברך לכולם, והמסיבים במקום שאין רגילים להסב בטלה דעתם. וכבר כתבנו לעיל שהלכה כדעת רוב הפוסקים ששאר דברים לא בעי היסבה שהלכה כלישנא קמא ועין עוד בסימן ריג'. כתב הב"י שהתוס' (מג'.) ד"ה הואיל כתבו צריך עיון קצת מהבדלה שאנו מבדילים ועומדים האיך אנו פוטרים זה את זה מיין ומהבדלה אחרי שאין אנו לא יושבים ולא מסובים. ושמא י"ל מתוך שקובעים עצמן כדי לצאת ידי הבדלה קבעי נמי אכילה מילתא. ולכן נאה וטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבדלה שאז יהיה נראה כקבע ופוטר אותם. ע"כ. וכתב הב"י שכ"כ המרדכי.