מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות ברכות · סימן קע
סעי' א' - אין משיחין בשעת הסעודה
בגמ' תענית ה: הכי אמר ר' יוחנן אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה. ופרש"י שכשמוציא קול נפתח הכובע שעל פי הקנה ונכנס בו מאכל ומסתכן. וכתב הטור בשם הירושלמי ברכות כיצד מברכין הלכה ו' שאפילו מי שהתעטש באמצע הסעודה לא אומרים לו לבריאות.
וכ''פ מרן. אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט; ואפילו מי שנתעטש (פי' שטארנודאר"י בלע"ז) בסעודה, אסור לומר לו אסותא.
וכתב המ"ב (ס"ק א') שאפילו בדברי תורה אסור לדבר ודוקא בשעת אכילה עצמה אבל בין תבשיל לתבשיל מותר. ומצוה ללמוד על השולחן וטוב לומר אחר טעימת המוציא מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר שהוא גם תפילה על מזונו וגם ד"ת על השולחן. אולם בפרישה כתב שמה שלא נזהרים להמנע מלדבר בזמנינו כיון שלא מסובים על שמאלם (פי' כיון שמסיב על שמאלו נפתח הושט שבצד ימין ונסגר הקנה שבצד שמאל וכשמדבר נפתח הקנה ונופל לתוכו האוכל אבל כשהוא יושב ומדבר לא נופל לקנה האוכל. וכ"כ בילקו"י (עמוד קלט') שע"ז סמכו להקל לדבר בפרט בדבר תורה, ושכן דעת הברכי יוסף).
בהמשך - נטילת ידים בתוך הסעודה
ביומא ל. וברש"י שם אדם שיצא מתוך הסעודה להטיל מים נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה ניצוצות. וכתב בהגהות אשרי אם לא שפשף ויודע שלא נגע במקום הטינופת לא צריך נטילה, אבל אם עשה צרכים גדולים ודאי צריך נטילה. עוד בגמ' שם דיבר עם חברו בחוץ ושהה שעה אחת או שתיים כיון שהסיח דעתו מהסעודה וידים עסקניות הם נוטל שתי ידיו. ונטילות אלו צריך גם לשתיה שהיו רגילים לשתות אחר הסעודה שמא יתן פרוסה לתוך פיו (ושתיה בלא סעודה לא צריך נטילה. רבינו יונה). וכשנוטל צריך לטול בפני המסובים שלא יחשדו בו שלא נטל אבל כשנוטל לאכילה יכול לטול אפילו בחוץ שלא יחשדו בו שאוכל בלי נטילה.
וכ''פ מרן היו מסובין בסעודה ויצא אחד להטיל מים, נוטל ידו אחת ששפשף בה; ואינו נוטל אלא בפני כולם, שלא יחשדוהו שלא נטל; הגה: ואם לא שפשף אינו נוטל כלל, אם לא נגע במקום טנופת, אבל אם עשה צרכיו, ודאי צריך נטילה (הגהות אשירי פ"ב דברכות). וה"מ לשתות, אבל לאכול נוטל אפילו בחוץ, דמידע ידעי דאנינא (פי' שמתטרפת ומתבלבלת דעתו) דעתיה ולא אכל בלא נטילה. ואם דבר עם חבירו והפליג, נוטל שתי ידיו כיון שהסיח דעתו. הגה: והא דבעינן נטילה לשתייה היינו בתוך הסעודה, דחיישינן שמא יאכל, אבל בלאו הכי אין צריך נטילה לשתייה (הר"י ס"פ אלו דברים ורש"י פרק אמר להם הממונה). (וכתב הכה"ח (אות ט') שהמנהג עכשיו פשוט ליטול בחוץ מפני שהכל יודעים שהמנהג ליטול וליכא חשדא).
וכתב המ"ב (ס"ק ג') שאם נוטל ידו אחת בשביל לאכול כתב המ"א שצריך לברך על נט"י. (אבל בסימן קסד' ס"ק יג' הכריע המ"ב שיטול בלא ברכה. וכ"כ הכה"ח אות ה' שנוטל בלא ברכה ולא בזו בלבד אלא גם ביצא והפליג שלדעת המ"ב שמברך וכן בעשה צרכיו גדולים, לדעת הכה"ח בסימן קסח' אות טז' שא"צ לברך וכמ"ש הרש"ל דלא מצינו שתיקנו ברכה באמצע סעודה. ובהלכה ברורה אות ג' ובסימן קסד' אות ו' כתב שאם נגע בשתי ידיו במקומות המכוסים ובדעתו לאכול עוד כביצה פת צריך לברך על נטילת ידים).
עוד כתב המ"ב (ס"ק ד') שאם שפשף בשתי ידיו צריך ליטול שתיהם.
עוד כתב (ס"ק ט') שאם יצא לחוץ לדבר שעה או שתים ופת בידו לא צריך לחזור ליטול ידיו שלא מסיח דעתו ונזהר לשמור ידיו.
עוד כתב (ס"ק י') שברכת המוציא לעולם לא צריך לחזור ולברך אף שיצא והפליג וגם ודאי נגע במקום המטונף.
סעי' ב' - שנים ממתינים בקערה
בגמ' ברכות מז. שניים ממתינים זה לזה בקערה שלושה אין ממתינים.
ופירש בב"י וכן בשו"ע שניים ממתינים זה את זה בקערה, שכשהאחד מסלק ידו מן הקערה לשתות, חבירו מפסיק מלאכול עד שיגמור השתייה; אבל אם הם שלשה, אין השנים פוסקין בשביל האחד.
וכתב המ"ב (ס"ק יב') שהאחד שמפסיק דוקא אם חבירו לא שוהא הרבה בשתיה או בדבר אחר וכן לא מפסיק בדברי שיחה.
עוד כתב (בס"ק יג') מתוס' בכורות מד' ת"ח לא ישתה לבדו בפני רבים, ואם כולם שותים או אוכלים מותר . (וכתב הכה"ח (אות יח') שהמנהג היום לשתות בין מים בין שאר משקים בין בתוך הסעודה בין שלא בתוך הסעודה בפני רבים. וכ"כ בהלכה ברורה אות ז' מנהג העולם להקל אפילו שלא בשעת הסעודה, לשתות בפני רבים).
עוד כתב המ"ב בש"ס כתובות סה' אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין וכשהיא בדרך באכסניא אפילו בעלה עמה אסור וה"ה בשאר משקין המשכרין. ואם היא רגילה לשתות בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה [מ"א]:
סעי' ג' - להשאיר פאה בקערה
בגמ' עירובין נג: משיירים פאה בקערה ואין משיירים פאה באילפס ופרש"י כשהשמש מערה מן האילפס לתוך הקערה אין צריך להניח באילפס כלום לצורכו אבל כל אחד מניח פאה בקערה ומחזירה לשמש והוא מאכל שמש.
וכ''פ מרן משיירין פאה בקערה, כל אחד מהאוכלים, והוא מאכל השמש; אבל כשהשמש מערה מן האלפס לתוך הקערה אין דרך להניח באלפס כלום לצרכו.
וכתב המ"ב (ס"ק יד') שמידת חסידות ליתן לו גם מיד דבר מועט. כנ"ל קסט' סעי' א'.
עוד כתב (בס"ק טו') שהטעם שהשמש לא ישייר באילפס שאין זה מדרך המוסר שישמר לעצמו. ובתוס' שם ד"ה משיירים כתב הטעם שצריך לשייר בקערה משם שלא יראה כרעבתן ולכן גם בלא שמש צריך לשייר מעט. (וכ"פ הבא"ח פרשת בהר. וכ"כ בהלכה ברורה אות ט' ובמסכת דרך ארץ פ"ו כתב בנחלת יעקב שם דדוקא אם הוא דבר מרובה צריך להשאיר אבל מדבר מועט לא. עיי"ש).
סעי' ד' - שלא להסתכל בפני האוכל
כתב הרמב"ם בפ"ז מברכות ה"י. וכ"פ מרן אין מסתכלים בפני האוכל ולא במנתו שלא לביישו.
בהמשך - אכילת ושתית זוגות
כתב הטור דברי הגמ' פסחים קט: לא יאכל אדם ולא ישתה זוגות משום סכנה. ותמה עליו הב"י שהרי בתוס' בחולין קז: כתבו שהיום לא מקפידים בזה לפי שאין סכנה מצויה לבוא בזמן הזה ע"י כך.
סעי' ה' - כל מה שיאמר לך בעה''ב עשה
במסכת דרך ארץ רבה פ"ו ובפסחים פו:
וכ''פ מרן הנכנס לבית כל מה שיאמר לו בעל הבית יעשה .
וכתב בביה"ל שיש נוסחאות שכתוב חוץ מצא והפירוש שאם ישלח אותו בעל הבית לאיזה שליחות מחוץ לבית ואין זה מכבודו לצאת לשווקים לא צריך לשמוע לבעל הבית.
ובמ"ב (ס"ק טז') כתב שצריך לשמוע לבעל הבית אפילו דבר שיש בו קצת גסות ושררה שלא היה עושה כן האורח משום ענוה. אבל אם נוהג האורח שלא לעשות הדבר משום סרך איסור לא חייב לשמוע לבעל הבית, ואם הדבר פרישות בעלמא ישמע לו שטוב לגבר להסתיר מעשיו.
עוד כתב (בס"ק יז') שאם אכל ושתה ולא תאב לאכול ולשתות יותר ובעה"ב מפציר בו שיאכל לא חייב לשמוע לו שמא תזיקנו האכילה המרובה.
סעי' ו' - לא יהא קפדן בסעודה
במסכת דרך ארץ רבה פ"ו לא יהא קפדן בסעודתו ומעשה בהלל הזקן שעשה סעודה לאדם אחד ובא עני וישב על פתחו אמר (ליה רבי) אשה אני צריך להכניס היום ואין לי (פרוסה) [פרנסה] כלום לסעודת נישואין אז נטלה אשתו כל הסעודה ההיא ונתנה לו ואחר כך לשתה עיסה אחרת ובשלה אילפס אחר ובאה והניחתו לפניהם [וכו'] אמר לה בתי אף אני לא דנתי אותך לכף חובה אלא לכף זכות שכל המעשים שעשית לי לא עשית אלא לשם שמים.
וכ''פ מרן לא יהא אדם קפדן (פי' כעסן או רגזן) בסעודה.
במ"ב (ס"ק יח') כתב שני טעמים לזה א'. שמונע מבני ביתו לתת אוכל לעניים שחוששים ממנו שיקפיד עליהן. ב '. שהאורחים ובני ביתו מתבישים לאכול פן יקפיד עליהם.
סעי' ז' - לא יאחז פרוסה כביצה
במס' דרך ארץ סוף פ"ו לא יאחז פרוסה כביצה בידו בפעם אחת והעושה כן הרי זה רעבתן וגרגרן. וכתב הב"י ומשמע מלשון הברייתא שאם אוחז פרוסה כביצה אע"פ שאינו אוכל אלא קצת ממנה נקרא רעבתן. וכ"פ בשו"ע לא יאכל אדם פרוסה כביצה ואם אכל הרי זה גרגרן.
סעי' ח' - לא ישתה כוס גדולה של יין חזק בבת אחת
במסכת דרך ארץ שם וביצה כה: ולא ישתה אדם כוסו בבת אחת ואם שתה הרי זה גרגרן, וכמה ישהה וישתה שניים מדרך ארץ, שלושה מגסי הרוח. ובפסחים פו: רבי ישמעאל ברבי יוסי איקלע לבי רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא יהבון ליה כסא קבליה בחד זימנא ושתייה בחד זימנא אמרי ליה לא סבר לה מר השותה כוסו בבת אחת הרי זה גרגרן אמר להו לא אמרו בכוסך קטן ויינך מתוק וכריסי רחבה:
וכ''פ מרן לא ישתה כוסו בבת אחת, ואם שתה ה"ז גרגרן; שנים, דרך ארץ; שלשה, הרי זה מגסי הרוח. הגה: מיהו כוס קטן מאוד, מותר לשתותו בבת אחת (ב"י); וכן גדול מאוד, בשלשה או ארבעה פעמים (ד"ע).
וכתב המ"ב (ס"ק כ' - כב') שבאופן שמשאיר מעט בכוס מותר לשתות כולו בבת אחת, וכן אם הכוס קטן היינו פחות מרביעית מותר לשתות כולו, וכן בכוס גדול והיין מתוק מותר לשתות כולו, ואף אם הוא גדול ולא מתוק רק כרסו של השותה רחבה מותר לשתות כולו. ולכן בשכר שאינו חזק מותר לשתות כולו. וכתב בשה"צ שהיי"ש שלנו (כגון ערק) שהוא חזק לא ישתה בבת אחת אפילו פחות מרביעית.
סעי' ט' - לא יאכל בצל ירוק מראשו
במסכת דרך ארץ רבה פ"ו. וביצה כה:
וכ''פ מרן לא יאכל אדם שום ובצל מראשו אלא מעליו ואם אכל הרי זה רעבתן.
כתב הטור ממסכת ד"א שם מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לתלמידיו הביאו לפניהם ב' תבשילין אחד חי ואחד מבושל בתחלה הביאו לפניהם קלח של כרוב בא הפקח שבהם אחז הקלח בידו ותלשו ולא בא אחריו משך ידו הימנו ואכל פת לבדו הטפש שבהם אחז הקלח בשתי ידיו א"ל ר"ע לא כי אלא הנח עקבך עליה בתוך הקערה ותלוש בו: וכ"כ הרמ"א בהגה ולא יאכל דרך רעבתנות, ולא יאחוז המאכל בידו אחת ויתלוש ממנו בידו השניה (טור).
וכתב המ"ב (ס"ק כג') שהראש הלבן הוא המשובח והעלים הירוקים גרועים ומחזי רעבתנות להתחיל מהמשובח, ובשבת מותר משום חיבוב מצוה.
עוד כתב (ס"ק כה') שמה שכתב הרמ"א שלא יתלוש בידו השניה הנוסח אצלנו שלא יאחז הקלח בידו אחת וינשוך בשיניו (בדבר שלא נחתך ביד כגון שאינו מבושל דיו ומתאמץ לחותכו בשיניו).
סעי' י' וטו' - לא ישוך פרוסה ויניחנה על השולחן
כתב הטור
וכ''פ מרן ולא ישוך פרוסה ויניחנה ע"ג השולחן (ואולי המקור לזה ממסכת דרך ארץ פ"ט "ולא יניח אדם פירורים ויניח ע"ג השולחן מפני שהוא ממחה דעתו של חבירו"). ופירש הפרישה הביאו המ"ב (ס"ק לו') שלא יוציא מפיו הפרוסה שנשך ויניחנה על השולחן. ויותר מזה כתבו הטור והשו"ע בסעי' טו' ממסכת דרך ארץ שם ולא ישוך פרוסה ויתננה לפני חבירו או לתוך הקערה. לפי שאין דעת כל הבריות שוה. ופירש הפרישה, שהכא מיירי ממה שנותר בידו לאחר הנשיכה לא יתן לחבירו לאכול מפני שאין דעת כל הבריות שוה ויש שנמאסים מזה.
סעי' יא' - לא ישתה ב' כוסות בסוף הסעודה
במסכת דרך ארץ (רבה פ"ו)
וכ''פ מרן לא ישתה אדם ב' כוסות בבת אחת בתוך סעודתו ויברך ברכת המזון מפני שנראה כגרגרן.
ובמ"ב (ס"ק כז') כתב הטעם דנראה כששותה אותם בב"א שעושה לשרות המאכל כדי שיוכל לחזור ולאכול אחר ברהמ"ז עוד הרבה. ובשעה"צ בשם מחצית השקל כתב שמשמע שבתוך הסעודה מותר לשתות שתי כוסות בבת אחת. ובטור הגירסא לא יביא שתי כוסות ופירשו הרבה אחרונים דהכונה שרוצה לשתות עתה רק כוס אחד והשני יניחנו לברך עליו ברהמ"ז אפ"ה לא יביאם בפעם אחד מפני הרואים שסבורים שבשביל להרבות בשתיה מכוין:
סעי' יב' - שהגדול פושט ידו תחילה
במסכת ד"א פ"ז.
וכ''פ מרן שנים שיושבין על השלחן, הגדול פושט ידו תחלה; והשולח ידו בפני מי שגדול ממנו, הרי זה גרגרן.
וכתב המ"ב (ס"ק כח') אפילו בדאיכא קערות טובא לא יפשוט ידו לקערה שלפניו עד שהגדול יפשוט תחלה לקערה שלפניו וה"ה במניחין פירות לפני כאו"א שיפשוט הגדול ידיו תחלה:
סעי' יג' - הנכנס לא יבקש לאכול
במסכת ד"א פ"ח. הנכנס לבית בעה"ב לא יאמר תנו לי לאכול עד שיאמרו לו אכול ושתה.
וכ''פ מרן הנכנס לבית לא יאמר תנו לי לאכול עד שיאמרו הם.
וכתב המ"ב (ס"ק כט') שמדובר שאינו מתארח שם בשכר.
עוד כתב (ס"ק ל') אם נתנו לפניו לאכול שוב לא צריך להמתין עד שיגידו לו לאכול.
בהמשך - לא יאמר לחבירו אכול עמי מה שהאכלתני
במסכת ד"א פ"ח לא יאמר אדם לחבירו בא ואכול מה שהאכלתני שזהו דרך רבית. ומסיימת הברייתא לפי גירסת הב"י ובירושלים היו הופכים אכסניא לנישואין. וכתב הב"י ונראה לי דהכי פירושו לא יאמר אדם לחבירו בוא ואכול מה שהאכלתני משום דאיכא למיחש שמא הראשון האכילו מועט וזה מאכילו מאכל מרובה אי נמי שמא הראשון האכילו בזמן הזול וזה מאכילו בזמן היוקר ואע"פ שאינן מתכוונין לכך שלא האכילו על דעת שיפרע לו יותר ממה שהאכילו ואין כאן רבית מכל מקום הא מיהא מיחזי כרבית והיינו דקתני מפני שהוא דרך רבית כלומר דרך רבית הוא אבל לא רבית ממש ובתר הכי קתני ובירושלים היו הופכים אכסניא לנישואין כלומר בירושלים לא היו חוששין לכך ואדם שהאכיל את חבירו באכסניא היה הלה פורע לו שהיה מאכילו בנישואין ואף על פי שסעודת נישואין מרובה ביותר מסעודת אכסניא לא הוו חיישי לדרך רבית. אי נמי הכי קאמר דבני ירושלים נמי הוו חיישי לדרך רבית ולא היו אומרים בוא ואכול מה שהאכלתני וכדי שלא ישאר על זה חוב שהאכילו באכסניא היה פורע לו בשמאכילו בנישואיו דסעודת נישואין כיון שלא נעשית בשביל זה לא מיחזי דרך רבית כלל: ע"כ. (ונראה שהב"י לא חשש להאי דינא וכפירושו הראשון שבירושלים לא היו חוששים, ולכן לא העתיק דין זה בשו"ע). ובד"מ פירש אחרת גירסת הטור "ובירושלים היו הופכין" פירוש כשמזמין את חבירו לסעוד עימו וכדי לרצותו שיסכים ולא יתבייש לאכול עימו בחינם אומר לו שיחזיר לו ביקור ויאכל אצלו, כיון שאלו דברים שמדרך המוסר מותר.
וכ"פ בהגה לא יאמר אדם לחבירו: בא ואכול עמי מה שהאכלתני, דהוי כפורע לו חובו ונראה כאילו הלוה לו, ויש לחוש שיאכילוהו יותר ואית ביה משום רבית; אבל מותר לומר לו: בא ואכול עמי ואוכל עמך בפעם אחרת, ומותר לאכול עמו אח"כ אפי' בסעודה יותר גדולה (ד"ע לפי' הטור).
וכתב המ"ב (ס"ק לב') שהט"ז חוכך גם בזה להחמיר.
סעי' יד' - לא יפרוס על גבי הקערה אבל מקנח הקערה בפרוסה.
במסכת דרך ארץ פ"ט
וכ''פ מרן לא יפרוס אדם פרוסה ע"ג הקערה, אבל מקנח הקערה בפרוסה. והטעם שלא יפרוס פת ע"ג הקערה, כתב המ"ב (ס"ק לד') שמא תיפול הפרוסה לתוך הקערה וימאס האוכל. איתא בגמרא [ברכות ח'] כשיחתוך בשר יחתכנו ע"ג השלחן וכדומה ולא ע"ג היד שמא יפגע בידו וגם שמא יצא דם וימאס האוכל:
ולענין מקנח בפרוסה כתב המ"ב (ס"ק לה') ובלבד שיאכל אח"כ הפרוסה, דאי לאו הכי איכא בזיון אוכלין.
סעי' טו' - לא ילקט פירורים ויניח ע''ג השולחן
במסכת דרך ארץ פ"ט וכ"פ מרן לא ילקט פירורים ויניח ע"ג השולחן, מפני שהוא ממחה (פרוש מטריד) דעתו של חברו. (ועיין לעיל סעי' י')
סעי' טז' - לא ישתה מהכוס ויתנו לחבירו מפני סכנת נפשות
במסכת דרך ארץ פ"ט וכ"פ מרן לא ישתה מהכוס ויתנו לחברו מפני סכנת נפשות .
והטעם לזה כתב המ"ב (ס"ק לז') שמא מחמת הבושה ישתה בעל כורחו, והוא אסטניס, ויחלה ע"י זה. ולפי"ז אם לוקח מעצמו אין איסור לשתות ממה ששתה חברו, אולם לפי מה שכתב בצואת ר' אליעזר הגדול שאם לא מכירים את השותה אם הוא בריא, אסור לשתות ממה ששתה, שמא אינו בריא ויצא רוח מפיו לאותו שיור. (וכתב בילקו"י עמוד קמב' והמנהג לשתות מכוס בעה"ב שקידש עליו, ואם יש אורחים זרים בבית, נכון שיקנח בידיו המקום ששתה ממנו, (וכ"כ בהלכה ברורה אות כז') או שיתן מעט יין מהבקבוק לתוך כוס אחר ויתן לפניהם).
סעי' יז' - לתת לכוס הריק לשמש ולא יניחנו ריק על השולחן
במסכת ד"א פ"ט,
וכ''פ מרן לא ישתה כוס ויניחנו על השלחן, אלא יאחזנו בידו עד שיבא השמש ויתננו לו.
וכתב המ"ב (ס"ק לח') הטעם לזה שאין זה דרך כבוד להניח על השולחן כוס ריקן. (ונראה היום שאין לנו שמש לא יסיים את הכוס עד תומו).
סעי' יח' - לא יתן חלקו מיד לשמש.
במסכת ד"א פ"ט
וכ''פ מרן הנכנס לסעודה לא יקח חלקו ויתננו לשמש, שמא יארע דבר קלקול בסעודה, אלא יקחנו ויניחנו ואח"כ יתננו לו.
והטעם לזה כתב המ"ב (ס"ק לט') בשם הב"ח שנראה שחלקו בזויה בעיניו ולא חפץ בה ומסרה לשמש ולכן יניחנה לפניו דמראה שמקובל בעיניו אלא דלפי שא"צ לאכול מסרה לבסוף לשמש ומ"ש המחבר דבר קלקול ר"ל שעי"ז יוכל לבוא לידי קטטה הבעה"ב עם האורח והלבוש פי' כפשוטו דלפיכך לא יתננו תיכף להשמש שמא יהיה קלקול בסעודה ויצטרך לחלק הזה לחלק לשאר המסובין אלא יניחנו עד אחר הסעודה ואח"כ יתן לו וכתב הט"ז דלפ"ז א"צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל אחד חלקו כראוי. כתב מ"א כשעושה סעודה דרך ארץ להשקות בעצמו למסובין כדאיתא בקידושין ל"ב: (ונראה לפי טעמים אלו שלשמש לאו דוקא, אלא אף לחברו לא יתן מנתו).
סעי' יט' - לא יתן האורח מנתו לבנו או עבדו של בעה''ב.
במסכת ד"א פ"ט ובחולין צד.
וכ''פ מרן אורחים הנכנסין אצל בעל הבית אינם רשאים ליטול מלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, אא"כ נטלו רשות מבעל הבית. וכתב הב"י טעמא דמילתא כדקתני התם מעשה באדם אחד שהכניס ג' אורחים בשני בצורת והיה לו כג' ביצים והניח לפניהם בא בנו של בעל הבית ועמד בפניהם ונטל אחד מהם חלקו ונתן לו וכן השני וכן השלישי וכיון שבא אביו ומצאו שהוא עוזק אחד בפיו ושתים בידיו עמד והגביהו מלא קומתו וחבטו בקרקע ומת ואף אמו כיון שראתה שמת בנה עלתה לראש הגג ונפלה ומתה אף אביו כיון שראה כך עלה לראש הגג ונפל ומת.
וכתב המ"ב (ס"ק מ') בשם המ"א וא"ר דדוקא בכה"ג דש"ס שהיתה סעודה מצומצמת ומתבייש בעה"ב כשיחסר להם אבל אם יש הרבה על השלחן שלא יחסר עי"ז רשאים ליתן להם ולפ"ז כ"ש אם כבר כלו לאכול ונשתייר מותר ליתן להם מהשיריים ובספר שמן רוקח חוכך בכל זה להחמיר:
עוד כתב (ס"ק מא') שמותר לתת לשמש אחר שהניחו אצלו ואח"כ נותן לו כמו בסעי' יח'. ויש אומרים שגם לשמש אסור, ומה שהתרנו בסעי' יח' לתת לשמש כתב בשעה"צ שמדובר כשכבר שבע האורח, או שהיה הרבה על השולחן כנ"ל, או שהאורח לא רוצה לאכול כלל ובכגון זה לא אסרו לתת לאחרים. כתב הביה"ל (ד"ה אורחים) בשם ספר תוספות ירושלים איתא בירושלמי ברכות [פ"ו ה"ו] אין רשות לאורח ליכנס אחר ג' פרפראות ע"ש בפי' בעל ספר חרדים. ולא יפה הם עושים הבאים לסעודת מילה ונשואין וכדומה בסוף הסעודה דפעמים אין לבעה"ב מה ליתן לפניהם ונמצא מתבייש:
סעי' כ' - ת''ח לא יסב עם עם הארץ
בסנהדרין כג. תניא כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעים מי חותם עמהם ולא היו יושבים בדין אלא אם כן יודעים מי יושב עמהם ולא היו נכנסים בסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם ופירש רש"י מפני שגנאי הוא לתלמידי חכמים לישב אצל עם הארץ בסעודה:
וכ''פ מרן נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אא"כ יודעים מי מיסב עמהם, מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה.
וכתב במ"ב (ס"ק מב') בשם אחרונים שהקפידא אפילו בסעודת מצוה. ובביה"ל (ד"ה לא היו מסובים) כתב לצדד שאפשר שבסעודת מצוה מותר, וגם למי שאוסר אם על ידי שמיסב הת"ח בסעודה יתחזק הענין של גמילות חסדים וכיוצא בזה אין שום חשש ואדרבא כבוד התורה שמצוותיה מתחזקים, וכן אם יושב הת"ח במקום מסויים או שלצידו יושבים חבורה של לומדים מותר.
סעי' כא' - השמש שמשמש שנים אוכל בלא רשות
בברכות מה.
וכ''פ מרן השמש שהיה משמש על שנים, הרי זה אוכל עמהם אע"פ שלא נתנו לו רשות; היה משמש על שלשה, אינו אוכל עמהם אא"כ נתנו לו רשות.
וכתב המ"ב (ס"ק מג') שמסתמא מסכימים שיאכל מעט כדי שיצטרף לזימון. ואם אוכלים דבר שאין מזמנים עליו לא יאכל עימהם ללא רשות. וכתב הא"ר שגם אם הם תשעה מותר לו לאכול כדי שיהא להם זימון בעשרה לזמן בשם.
סעי' כב' - אחר שתיית יין קינוח. ואחר שתיית מים שפיכה
כתב הב"י כתוב באורחות חיים (הל' סעודה אות ל) אמרינן במסכת תמיד (כז: וע"ש) חמרא כפר, מיא שפוך. כלומר אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתות חבירך קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס ולא תשפוך משום בל תשחית אבל אחר שתיית מים שפוך מהם דרך שם עכ"ל:
וכ''פ מרן אחר ששתית ונשאר יין בכוס לשתיית חבירך, קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס, ולא תשפוך משום בל תשחית אבל אחר שתיית מים שפוך מהם דרך שם. הגה: אחר כל אכילתך אכול מלח, ולאחר כל שתייתך שתה מים, וכמו שיתבאר לקמן סי' קע"ט. ונ"ל דוקא שלא היה מלח בפת או במאכלים שאכל, וכן שלא שתה משקה שיש בו מים, אבל בלאו הכי ליכא למיחש. וכן נוהגין שלא ליזהר באכילת מלח ושתיית מים אחר הסעודה, מטעם שנתבאר.
כתב המ"ב (ס"ק מה') כתב אליה רבה בשם השל"ה, ייטיב לבו בסעודתו אם מעט ואם הרבה יאכל פתו בשמחה. יאכל הטוב והמועיל לו לרפואה ולא מה שערב לו לפי שעה. ולא יישן סמוך לאכילה אלא ימתין אחר אכילה ועיין ברמב"ם הלכות דעות פ"ו שהאריך בדברים אלו והנהגתן. גם האריך בשל"ה ליזהר מרבוי אכילה ושתיה אלא יאכל וישתה רק להעמיד ולהברות את גופו מזומן לעבודת הנפש ובזה כל סעודותיו הוין סעודת מצוה וע"ש בא"ר שהביא עוד כמה ענינים הנוגעים בענין זה: