אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות ברכות › סימן קסט

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות ברכות · סימן קסט

סימן קסח

סעי' א' - לתת לשמש מדבר שיש בו ריח או חמיצות מיד, ושאר מינים אפשר לתת אחר הסעודה ומדת חסידות לתת מיד

בגמ' כתובות סא. כל דאית ליה ריחא או קיוהא (חמיצות) צריך לתת לשמש מעט מכל מין מיד בתחילת הסעודה. ולאחר הסעודה יתן לו משאר מינים שאין בהם ריחא או קיוהא. וחסיד שהיה נותן קודם הסעודה מכל מין אפילו שאין בו קיוהא נגלה אליו אליהו הנביא. נמצא שמכל דבר שיש בו קיוהא או ריח צריך לתת קודם סעודה ודבר שאין בו אפשר לאחר מלתת עד אחר גמר סעודה אלא שמידת חסידות לתת מכל מין שמגיש קודם סעודה.

וכ''פ מרן כל דבר שמביאין לפני האדם שיש לו ריח והאדם תאב לו, צריך ליתן ממנו לשמש מיד; ומדת חסידות הוא ליתן לו מיד מכל מין ומין.

וכתב בביה"ל (ד"ה לשמש) שלאו דוקא שמש אלא כל אדם שעומד שם בשעה שמביאים דבר שיש בו ריח או קיוהא צריך לתת לו לטעום כדי שלא יבא לידי סכנה ולכן המנהג בכל ישראל כשאדם נכנס לבית חבירו בשעה שאוכלים קוראים לו לאכול. (ונראה דדוקא אם הריח וגם ראה את האוכל, אבל בהריח לבד אין קפידא לתת לו, מלבד מעוברת שהריחה ורוצה לאכול דאיכא סכנתא ונותנים לה. עוד נראה פשוט בחנויות ומסעדות שמדיפים ריח, לא צריכים לתת לכל עומד ורואה לטעום שהרי יש באפשרותו לקנות. מלבד אם הוא עני שאין לו, או ילד שאין באפשרותו לקנות חייבים לתת לו לטעום).

וכתב המ"ב (ס"ק ג') שדבר מועט מספיק לתת לו. ואם השמש מיסב עימהם על השולחן לא צריך להקדים לתת לו. ולא מועיל שיתנה עימו קודם שמשכירו לפטור עצמו מלתת לו ואפילו התנה עימו כן תנאו בטל. וכתב הביה"ל (ד"ה צריך ליתן) שמועיל שיעשה עימו תנאי שכל פעם שתביא לי דבר שיש בו ריח או קיוהא אני מרשה לך לטעום בתחילה, ודי בזה.

עוד כתב הביה"ל (ד"ה מיד) שכל המידת חסידות לתת קודם הסעודה לשמש דבר מועט משאר מינים אע"פ שאין בהם קיוהא הוא באופן שאינו רגיל לאכול מהתבשילים אח"כ אבל אם רגיל לאכול מהם אחר הסעודה לא צריך להקדים ולתת לו מהם, כיון שאין נפשו מתאוה להם.

בהמשך - לא יתן לשמש פרוסה כשהכוס בידו

כדי שלא תהיה תקלה של שפיכת כוס בסעודה שהוא גנאי למסובים, אומרת הגמ' חולין קז: תנו רבנן לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו, בין שהכוס ביד בעל הבית, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. ופירש"י שאחד האורחים לא יתן פרוסה לשמש בעוד שהכוס בידו של בעל הבית שמא יכעס בעל הבית וישפך כוסו מידו. וכן כשהכוס ביד השמש לא יתן לו פרוסה שמא ישפכנו השמש. ורבנו ירוחם פירש בין שהכוס בידו הכונה ביד האורח שמא יסתכל עליו בעל הבית שנותן פרוסה לשמש ויקפיד עליו וישפך הכוס מיד האורח. וכתב רבינו יונה שדוקא לשמש לא יתן לו בשעה שהכוס ביד בעה"ב שאז יש קפידא של בעה"ב וחוששים שישפך הכוס מידו אבל כשנותנים המוזמנים אחד לחבירו לא יקפיד בעה"ב שהרי הזמינם לאכול ומותר לתת.

וכ''פ מרן ולא יתן לו כל זמן שהכוס בידו או ביד בעה"ב (ודוקא לשמש, אבל לאחר שבסעודה מותר ליתן בכי האי גונא) (הר"י ס"פ אלו דברים);

וכתב המ"ב (ס"ק ז') שיש אומרים שגם בעה"ב בעצמו לא יתן לשמש כשהכוס בידו של השמש, שמתוך שהוא טרוד בלקיחת הפרוסה ישפך הכוס מידו.

עוד כתב (ס"ק ח') שאורח המוזמן לסעודה לא יתן דבר מהסעודה למי שלא הוזמן שאין אורח מזמין אורח (פמ"ג).

בהמשך - ולא יתן לשמש פרוסה כשלא נטל ידיו

בבריתא שם והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו. וכתב הטור ואסור ליתן לו פרוסה אא"כ יודע בו שנטל ידיו. וכתב עליו הב"י מדברי רבנו נראה דליתן לתוך פיו לאו דווקא אלא אפילו לידו נמי אסור.

וכ''פ מרן ואסור ליתן לו פרוסת פת אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו.

וכתב במ"ב (פ"ק ט') שדווקא לשמש אסור לתת מחשש שמתוך טרדתו ישכח ליטול ידיו, אבל בסתם אדם לא חוששים אלא אם כן רואהו שרוצה לאכול בלא נטילה. ויש מחמירים בזה, אך כשהוא נותן בתורת צדקה בודאי יש להקל ע"כ. (אולם לדעת מרן אין חילוק בזה בין שמש לסתם אדם וכל שלא יודע בו שיטול ידיו לא יתן לו וכמ"ש בסעי' ב' ועיין במ"ב ס"ק י' ונ"מ כשמגיע אורח שאינו חובש כיפה אין להציע לו לאכול אא"כ יבקש ממנו תחילה ליטול ידיו ולברך וכדלקמן ונראה שמותר להזמין לשמחות אדם שיודע בו שלא יטול ידיו ולא יברך כיון דאינו נותן לפניו לאכול ויתכן שלא יגיע כלל לשמחה).

סעי' ב' - לא לתת לאכול למי שאינו מברך.

כתב הב"י וכתב רבי יונה פרק אלו דברים (שם) יש למדין מכאן (מדין שלא לתת לשמש שלא נטל ידיו פרוסה) שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ונראה שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנותן בתורת צדקה מותר ע"כ ואין דבריו נראים דהא ליתן לשמש נמי מצוה הוא ואפילו הכי לא יתן לו אלא אם כן יודע שנטל ידיו:

וכ"פ בשו"ע לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך, ויש מקילין אם נותן לעני בתורת צדקה (הר"י ס"פ אלו דברים). (אולם לדעת הב"י הנ"ל אין חילוק וגם אם נותן בתורת צדקה צריך שידע בו שיברך).

וכתב בביה"ל שמסתברא שמספיק שידע בו שמוחזק לכשר.

וכתב במ"ב (ס"ק יא') שלא מפקיעים מצות צדקה מחשש שמא לא יברך. (ובהלכה ברורה אות ו' כתב שזה למנהג האשכנזים אבל לדעת מרן אפילו ספק בדבר אם יברך ואפילו הוא עני ונותן לו בתורת צדקה, יש להחמיר בזה). עוד כתב במ"ב שלכ"ע אם יודע בו שלא יברך אסור לתת לו אף בתורת צדקה ודוקא מתוך רשעותו אבל מתוך אונסו שאינו יכול לברך לא נפקע מצות צדקה בשביל זה. (פמ"ג).

סעי' ג' - השמש מברך על כל כוס ופרוסה.

בגמ' חולין קז: אמר רב השמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ורבי יוחנן אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה ואמר רב פפא דלא פליגי אלא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב. ופרש"י שכשיש אדם חשוב בטוח הוא שלא ימנעו ממנו לחם. (ומשמע בגמ' דלגבי כוס אין הבדל וגם אם יש אדם חשוב צריך לברך על כל כוס שלא יודע אם יתנו לו). והרמב"ם כתב רק הדין שמברך על כוס וכוס.

וכ''פ מרן השמש מברך בורא פרי הגפן על (כל) כוס וכוס שיתנו לו, לפי שהוא כנמלך, וברכה אחרונה אינו מברך אלא לבסוף; ואינו צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה אם יש אדם חשוב בסעודה, שיודע שיתנו לו כל צרכו מפת; ואם אין אדם חשוב בסעודה, צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה, כמו על היין. הגה: שנים שהיו אוכלין ביחד, השמש אוכל עמהם בלא נטילת רשות, כדי שיצטרפו לזמון וע"ל סי' ק"ע.

וכתב המ"ב (ס"ק יב') שאם הייתה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיביאו לו אין צריך לברך. וכתב עוד (ס"ק יג') בשם הט"ז שאם יש אדם חשוב היינו תלמיד חכם יזהיר את המסובים לתת פת לשמש או דבר שיש בו קיוהא שצריכים לתת לו קודם סעודה אבל בדברים אחרים לא יזהיר לתת לו וצריך לברך על כל פעם ופעם שאוכל מדברים אחרים. והמגן גיבורים מפקפק בדבריו.

עוד כתב (ס"ק יד') על מה שכתב הרמ"א שהשמש אוכל בלא נטילת רשות עם שנים כדי שיצרפוהו לזימון זה דוקא דבר מועט שיתחייב בזימון ויצטרף עמהם.

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה