אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות ברכות השחר › סימן ס

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות ברכות השחר · סימן ס

סימן נט

סעי' א' - ברכה שניה אהבת עולם אינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה ליוצר אור.

כתב הטור ברכה שנייה פליגי בפתיחתה רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה ורבנן אמרי אהבת עולם ופסק רב אלפס כרבנן והגאונים הכריעו לומר שחרית אהבה רבה וערבית אהבת עולם לצאת ידי שניהם וכן נוהגין באשכנז ואינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברכת יוצר אור וחותם בא"י הבוחר בעמו ישראל באהבה: וכתב הב"י שהוא בברכות יא: ומ"ש הטור והגאונים וכו. הכריעו כן כתבו התוספות (ד"ה ורבנן) והרא"ש (סי' יב) ז"ל אבל הרמב"ם (ק"ש פ"א ה"ו) כתב בשניהם אהבת עולם וכדברי הרי"ף (ה:) וכן מנהג בני ספרד:

וכ''פ מרן ברכה שנייה: אהבת עולם (הגה: וי"א אהבה רבה, וכן נוהגין בכל אשכנז), ואינה פותחת בברוך, מפני שהיא סמוכה לברכת יוצר אור. ואם היא פוטרת ברכת התורה ע"ל סי' מ"ז.

וכתב המ"ב (ס"ק ב') שבדיעבד אם אמר בבקר אהבת עולם בית ישראל וכו' שאומרים בערבית, יצא.

בהמשך - סעי ב' - קרא ק''ש בלא ברכה יצא י''ח ק''ש, ויחזור לקרא הברכות. וטוב שיחזור לקרא ק''ש עם ברכות.

בברכות יג' במשנה היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא וכתב הרא"ש (סי' א) על זה ואע"פ שלא קראה בברכותיה יצא וכן פירש ר"ח ואמרינן נמי בירושלמי (ברכות פ"ב ריש ה"א) אמר רבי אבא זאת אומרת ברכות אינם מעכבות. והקשה רב האי גאון מגמרא יא: שמסקינן סדר ברכות אינו מעכב, ודייק אבל ברכות מעכבות זו את זו שאם לא אמר ברכה אחת לא יצא י"ח אפילו הברכות שאמר, ומימלא גם אם לא אמר הברכות וקרא ק"ש לא יצא י"ח ק"ש כתיקנה. ותירץ שהמשנה מדברת ביחיד ואז הברכות לא מעכבות את ק"ש, אבל הגמ' ביא: מדברת בציבור ואז ברכות מעכבות זו את זו ומעכבות את ק"ש. אולם הרשב"א אחר שהביא דברי רב האי גאון כתב ויש מקצת גאונים שאמרו דבין ביחיד בין בציבור אין מעכבות כסתם מתניתין דהיה קורא דלא חלקה בין יחיד הקורא לציבור הקורין. וכן נראה בעיני כדבריהם עכ"ל . (ואף שסדר ברכות אינו מעכב לא מדייקים אבל ברכות מעכבות זו את זו ואת ק"ש, אלא גם ברכות אינם מעכבות). וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שהגאונים והרשב"א הסכימו שבין ביחיד בין בציבור צריך לקרות הברכות אע"פ שכבר קרא ק"ש. שברכות ק"ש אע"פ שנתקנו על ק"ש כתב הרשב"א שאינם ברכת המצוות שהרי אינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא את שמע ולפיכך אע"פ שיצא ידי קריאה, ידי ברכות לא יצא, וחוזר וקורא ברכות בפני עצמן.

וכ''פ מרן קרא ק"ש בלא ברכה יצא י"ח ק"ש וחוזר וקורא הברכות בלא ק"ש. ונ"ל שטוב לחזור ולקרות ק"ש עם הברכות.

(בדין אדם שהגיע מאוחר לתפלה והתחילו הציבור יוצר מבואר בסימן נב' שיתחיל יוצר אע"פ שמפסיד ברכת ברוך שאמר וישתבח, ולכאורה לפי המבואר במרן כאן שברכות ק"ש יש להם תקנה לאומרם אחר התפלה היה עדיף שהמאחר יאמר ברכות ברוך שאמר וישתבח שהרי אין להם תקנה לאומרם אחר התפלה במקום שיאמר ברכות ק"ש שיש להם תקנה. כך הקשה ידידי הרב נתן אליאס שליט"א ונומתי לו שמרן כתב כן בלשון דיעבד קרא ק"ש וכו' משמע דלכתחילה אסור לעשות כן ואפילו שיפסיד ברכות ברוך שאמר וישתבח, דלא אמרינן ליה שיקלקל הסדר של ברכות שמע לאומרם אחר התפילה בקום עשה, ומה שמדלג ברכות ברוך שאמר וישתבח הוא בשב ואל תעשה).

וכתב המ"ב (ס"ק ד') שטוב לחזור לקרא ק"ש עם הברכות כדי לעמוד בתפילה מתוך ד"ת וק"ש זו נחשבת כקורא בתורה: וכתב בביה"ל (ד"ה ונראה לי) שגם אם קורא הברכות אחר ג' שעות שכבר עבר זמן ק"ש טוב שיחזור על ק"ש, מהטעם, שיעמוד בתפילה מתוך דברי תורה.

בהמשך - סעי ג' - סדר הברכות אינו מעכב, שאם הקדים שנייה לראשונה יצא ידי חובת ברכות.

הזכרנו בסעי' הקודם גמ' ברכות יא: סדר ברכות אינו מעכב שאם הקדים שניה לראשונה יצא ידי חובתו.

וכ''פ מרן סדר הברכות אינו מעכב, שאם הקדים שנייה לראשונה יצא ידי חובת ברכות.

וכתב המ"ב (ס"ק ה') והוא הדין אם אמר ברכת אמת ויציב קודם ק"ש או שאלו הברכות אמר אחר ק"ש או אפילו אחר התפילה:

עוד כתב (ס"ק ו') שברכות אינם מעכבות זו את זו, שאם בירך ברכה אחת ושנייה לא בירך כלל יוצא מיהא ידי חובתו בההיא שבירך . (ובהלכה ברורה אות י' אם אינו יכול לברך כל ברכות ק"ש מוטב שלא יברך כלל, דסב"ל).

סעי' ד' - י''א שאין מצות צריכות כוונה, וי''א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה.

במשנה יג. היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון ליבו יצא. וכדי שלא יקשה לרבה שסובר שמצוות אינם צריכות כונה, העמידה הגמ' שהיה קורא להגיה ובשעה שקרא את הק"ש כיון ליבו לקריאה ועדיין כונתו להגיה בלי כונה לצאת י"ח קריאת שמע. וכתב הב"י שנחלקו הראשונים מה פירוש כיון ליבו, לפירוש רש"י כיון ליבו שקרא ונתכוין לקריאה ולא כקורא להגיה. (שהקורא להגיה לא מתכוין כלל למה שכתוב רק משוה הכתבים). ותוס' והטור פירשו שקרא בניקודן ודיקדוקן ולא כמי שמגיה שקורא בחסרות ויתרות. וה"ר יונה פירש שקורא בלא לדלג ולא כמגיה שקורא בדילוג מילים שלא מבטא בשפתים כל המילים. ובה"ג והרא"ש פסקו שלא כרבה אלא מצוות צריכות כונה ופירשו המשנה אם כיון ליבו יצא שמכוין ליבו לצאת י"ח עשיית המצוה, ולא כקורא להגיה שלא מכוין לצאת. נמצא שלדעת רש"י ותוס' ורבינו יונה והטור מצוות לא צריכות כונה ולדעת הרא"ש ובה"ג מצוות צריכות כונה. וכתב הב"י בסימן תקפט' כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש סוברים שמצוות צריכות כונה הכי נקטינן.

וכ''פ מרן י"א שאין מצות צריכות כוונה, וי"א שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצוה, וכן הלכה.

וכתב המ"ב (ס"ק ז') שלכולי עלמא לכתחילה צריך לכוין למה שמוציא מפיו ואם לא כיון יצא בדיעבד חוץ מפסוק ראשון של ק"ש וברכה ראשונה בתפלה, והמחלוקת כאן היא אם צריך לכוין קודם המצוה שבא לצאת ידי חובת עשיית המצוה, ולמצוה מן המובחר כולי עלמא מודים שצריך כונה.

עוד כתב (ס"ק ח') שלמ"ד מצוות צריכות כונה הכונה מחוייבת מדאורייתא. ולכן אם מסתפק אם כיון צריך שוב לקיים המצוה, דספיקא דאוריתא לחומרא, כ"כ הפמ"ג וכתב המ"ב מכל מקום לא יברך, דסב"ל. (ובהלכה ברורה אות יב' יג' כתב אם מסתפק אם כיון מעיקר הדין אינו צריך לחזור ולקיים המצוה ואם אפשר טוב שיחזור ויקיים המצוה בלא ברכה, ואפילו בודאי לא כיון כשחוזר ומקיים המצוה אינו חוזר ומברך. וכ"כ המ"ב ס"ק י' בשם המ"א).

עוד כתב המ"ב (ס"ק ט' י') שהחיי אדם כתב שמצוות צריכות כונה היינו שלא יעשה המצוה ויתכוין לדבר אחר כגון התוקע להתלמד או קריאת שמע דרך לימודו וכדומה אבל אם קורא ק"ש כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב אע"פ שלא כיון לצאת יצא שהרי משום זה עושה כדי לצאת אע"פ שאינו מכוין עכ"ל ור"ל היכא שמוכח לפי הענין שעשייתו הוא כדי לצאת אע"פ שלא כיון בפירוש יצא. וכ"ז לענין בדיעבד אבל לכתחילה ודאי צריך ליזהר לכוין קודם כל מצוה לצאת ידי חובת המצוה. וכתב בביה"ל (ד"ה וכן הלכה) שאף לדברי הח"א בק"ש של ליל שבת לפי מנהגינו שאנו קורין אותה בבהכ"נ בברכותיה קודם זמנה וסומכין על מה שיקרא אותה עוד הפעם בזמנה אז אף אם אירע שקרא אותה בבהכ"נ בזמנה אך שלא כיון לצאת נראה דצריך לחזור ולקרותה מדינא דהכא לא מוכח מדקראה בסדר התפלה שכדי לצאת קראה דהרי קוראה תמיד בסדר התפלה אף שלא בזמנה כדי לסמוך גאולה לתפלה: עוד כתב המ"ב שאם נתכוין גם לשם המצוה וגם לענין אחר נחשב שכיון במצוה ויצא ידי חובה. עוד כתב שכתב המ"א בשם הרדב"ז שבמצוות דרבנן גם בלא כונה יוצא וכתב המ"ב שלדעת מרן והגר"א משמע שגם במצוות דרבנן צריך כונה. (וכ"כ בהלכה ברורה אות יד' יש אומרים שאף במצוות דרבנן צריך כונה ויש לחוש לדבריהם). עוד כתב שהמברך ברכת המזון עם קטנים לחנכם במצות והוא היה ג"כ חייב בבהמ"ז ושכח אז להתכוין לצאת בה ג"כ עבור עצמו וכן כה"ג בכל המצות שעשאם לשום איזה ענין לא יצא ידי חובתו . (ובשו"ת חזון עובדיה כרך ב' עמוד תקס"ב כתב דבספיקא דדינא לא מוקמינן אחזקת חיוב ומימלא הדרינן לכלל דסב"ל. עכת"ד וצ"ע למה הוי ספיקא דדינא אחר שפסק מרן שצריכות כונה). וכתב בביה"ל (ד"ה לצאת) שאם לא אכל כדי שביעה וחייב בברכת המזון רק מדרבנן אפשר לסמוך בדיעבד על הרדב"ז שסובר שבמצוות דרבנן אם לא כיון יצא. ולכתחילה המברך עם הקטנים או שיכוין בפירוש לצאת או שיכוין שלא לצאת ויחזור ויברך לעצמו. עוד כתב בביה"ל (ד"ה יש אומרים) שגם היוצא בשמיעה מאחר צריך כונה כמו מגילה ושופר. עוד כתב שיש אומרים שבמצוות התלויות באמירה כמו ק"ש וברכת המזון לכ"ע מצוות צריכות כונה. (ובהלכה ברורה אות טו' כתב שיש אומרים שאין לחלק בזה, וכן עיקר. ומכל מקום כבר נתבאר שהלכה כמ"ד מצוות צריכות כונה). עוד כתב הביה"ל שמתעסק במצוה לכ"ע לא יצא ידי חובתו כגון שנפח בשופר שלא לשם השמעת קול ועלה תקיעה בידו. עוד כתב שאם בשעת עשיית המצוה חשב שאינו חייב במצוה כגון שנטל לולב ביום א' דסוכות וקסבר שהוא ערב סוכות או שקסבר שלולב זה פסול הוא לכו"ע לא יצא. עוד כתב שאם מתכוין בפירוש שלא לצאת לכו"ע לא יצא. כתב בביה"ל (ד"ה ויש אומרים) שמצוות התלויות באכילה כמו מצה בפסח וכזית מצה בסוכה כתב מרן בסימן תע"ה סעי' ד' שגם אם לא כיון יצא, שהרי נהנה וכמו המתעסק בחלבים ובעריות שחייב משום שנהנה . (ונראה הפירוש שמצוות צריכות כונה משום שבלא כונה לא נחשב מעשה המצוה למעשה, וכמו דבר שאינו מתכוין שבשבת מותר, אבל במידי דאכילה ההנאה מחשיבה את המעשה למעשה כמו שהכונה מחשיבה למעשה). והב"ח מחמיר בזה. עוד כתב שהמתעטף בטלית הקהל כדי לעלות לתורה צריך לכוין שמתעטף לשם מלבוש של מצות ציצית כדי שיוכל לברך עליו שאם לא מכוין ומתעטף מחמת הכבוד לא מקיים מצות ציצית וכמו המודד ציצית שלא מברך, וגם שמצוות צריכות כונה.

סעי' ה' - כיון ליבו בפסוק ראשון ושאר הפסוקים קרא ללא כונה יצא.

במשנה יג. היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון ליבו יצא. הב"י כתב את לשון הרמב"ם כמו שכתוב בשולחן ערוך כאן, וכתב שביאר דבריו בכסף משנה. ושם מבאר שהרמב"ם סובר שצריך כונה רק בפסוק ראשון כבריתא בגמ' דף יג: ת"ר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד עד כאן צריכה כונת הלב דברי ר"מ, ואמר רבא הלכה כר"מ. וממילא פירוש המשנה אם כיון ליבו יצא היינו בפסוק ראשון, ואפילו ששאר הפסוקים קרא בלא כונה לצאת י"ח מצות ק"ש ואפילו היה קורא להגיה שאין כאן כונת קריאה כלל (לפירוש"י) יצא ידי חובה כיון שכיון ליבו בפסוק ראשון. וכתב הכס"מ ואפילו שבקורא להגיה אמרנו (בסעי' הקודם) שלא נחשב שקורא כלל ואפילו למ"ד מצוות לא צריכות כונה אם קרא להגיה לא יצא, זה דוקא אם לא כיון בפסוק ראשון אבל אם כיון בפסוק ראשון אפילו קרא להגיה בשאר פסוקים יצא י"ח.

וכ''פ מרן הקורא את שמע ולא כוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו. והשאר, אם לא כוון לבו אפילו היה קורא בתורה, או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע, יצא, והוא שכוון לבו בפסוק ראשון.

וכתב המ"ב (ס"ק יא') שצריך לכוין בפסוק ראשון לא רק שהוא יוצא י"ח מצות ק"ש מדין מצוות כונה הנ"ל. אלא להתבונן ולשים על ליבו מה שהוא אומר ולכך הוא לעיכובא רק בפסוק ראשון שיש בו עיקר קבלת עול מלכות שמים ואחדותו יתברך.

(וכ''פ מרן בסימן סג' סעי' ד' שצריך בפסוק ראשון גם כונת הענין) ולדעת הריטב"א והשטמ"ק בשאר הפסוקים צריך כונה לצאת י"ח המצוה אפילו שכיון בפסוק ראשון. ולדעת הכס"מ בדיעבד מספיק כונה לצאת בפסוק ראשון.

עוד כתב (ס"ק יב') שקורא להגיה שאר הפרשיות יצא דוקא כשקורא כהלכתה. (והוא מהמ"א. אולם לכס"מ הנ"ל כיון שקרא פסוק ראשון כהוגן אפילו קורא להגיה ממש ואין הקריאה כהלכתה יצא י"ח. ונראה שהרמב"ם יפרש קורא להגיה כמו רש"י שקרא המילים כהלכתם רק לא היתה לו כונת קריאה, וכיון שהמילים היו בסדר וכיון בפסוק ראשון יצא י"ח. ועיין בסעי' הקודם מה הפירוש קורא להגיה).

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה