מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות ברכות השחר · סימן נו
סעי' א' - ישתדל לרוץ לשמוע קדיש ויענה בקול רם רם ובכונה
כתב הטור מה שאומרים בקדיש יהא שמה רבא יש מפרשים שם יה רבא שאנו מתפללין על שם יה שאינו שלם שיתגדל ויתקדש ושיחזור להיות שלם. וכתב ב"י שכ"כ התוס' בברכות ג. בשם המחזור ויטרי, ודחו דבריו מהגמ' שם בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין אמן יהא שמו הגדול מבורך, ומוכח ששמה רבא הפירוש שמו הגדול מבורך. והטעם שאומרים הקדיש בארמית כתבו התוס' שאין זה מטעם שלא יתקנאו בנו המלאכים שאנו אומרים שבח נאה כזה, שהרי אנו אומרים כמה תפילות יפות בלשון עברי, אלא הטעם שהקדיש נתקן לאומרו אחר האגדתא ויש שם עמי ארצות שלא מבינים לשון עברי לכן תקנו לאומרו בארמית. וכתב הטור שלפי טעם זה הפירוש שמה רבא הוא כפשוטו תרגום של שמו הגדול. ובזוהר פרשת תרומה כתב שאומרו בארמית לשבר כוחות הסטרא אחרא. וכתב גם שלכן עונים בכוח גדול. וכך פרשו בתוס' כל העונה איש"ר בכל כוחו קורעים לו גזר דין של שבעים שנה, דהיינו שעונה בקול רם. ורש"י פירש בכל כוחו, בכל כוונתו. ורבינו יונה כתב שבכל כוחו הפירוש בכל כוונתו ומפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא על ידי הכח אמר בכל כחו אבל אין צריך לתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם. כתב הטור שגם הש"צ חוזר ואומר יהא שמה רבא.
וכ''פ מרן יש לכוין בעניית הקדיש. הגה: ולא יפסיק בין יהא שמיה רבא למברך. (הגהות אשר"י בשם א"ז כתב דלפי' ראשון לא יפסיק בין שמיה לרבא, ולפי' ר"י אין להפסיק בין רבא למברך). ולענות אותו בקול רם ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש. הגה: ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה. ומי שבא לבהכ"נ ושומע הקהל עונין קדיש, עונה עמהם. אף על פי שלא שמע שליח צבור שאמר יתגדל וכו'. (הגהות חדשים במרדכי דברכות). וגם השליח ציבור צריך לומר יהא שמיה רבא, וכשמתחיל יתגדל יש לומר ועתה יגדל נא כח וגו' (במדבר יד, יז) זכור רחמיך וגו' (תהילים כה, ו).
וכתב המ"ב (ס"ק א') יכוין לשמוע הקדיש מפי הש"ץ כדי שידע על מה הוא עונה איש"ר ואמן שאחר דאמירן בעלמא. וכ"ש שצריך ליזהר מאד ומאד שלא להשיח באמצע קדיש או קדושה. ואפי' להרהר בד"ת אסור בשעה שהחזן אומר קדיש מפני שצריך לכוין הרבה בעניית הקדיש [פרי חדש]. ואין חילוק בין קדיש על תנ"ך או אגדה או משניות [פמ"ג]:
עוד כתב (ס"ק ב') שיאמר הדל"ת של יתגדל ויתקדש בציר"י כי מילים אלו בלשון עברי. (ובהלכה ברורה אות יד' מנהג הספרדים לומר הדל"ת בפת"ח). עוד כתב הגימ"ל בפתח. וידגיש הגימל דיתגדל דלא לישתמע יתקדל לשון עורף תרגום עורף קדל. ולא ידגיש ביותר הב' דיתברך. ויחתוך היטב הה' דויתהלל. די ברא ב' תיבות הן. אחר תיבות כרעותיה יפסיק קצת דתיבות אלו קאי אלמעלה על יתגדל. בזמן קריב ואמרו אמן נכון שיאמר הש"ץ בבת אחת ולא יפסיק ביניהם כי נוהגים שאין הקהל עונים אמן עד שיאמר הש"ץ אמן. אם הש"ץ מאריך הרבה בנגון של ואמרו אמן לא ימתינו עליו בעניית האמן. כשאומר העונה איש"ר יפסיק קצת בין אמן ליהא שמיה רבא וכה"ג בין אמן למודים כי תיבת אמן קאי עניה על הש"ץ ויהא שמיה רבא הוא מאמר בפני עצמו. יהא שמיה רבא וכו' הוא תרגום של יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים [ב"י וכפי' ר"י]. שמה בלי יו"ד גם בלי מפיק ה"א [ט"ז] ומדברי הפמ"ג משמע שטוב יותר לומר במפיק ה"א. (וכ"כ בהלכה ברורה אות יד' צריך להדגיש הה"א של תיבת שמה). עוד כתב מברך בקמץ תחת הבית ופתח תחת הרי"ש. לעלם בקמץ תחת העי"ן. ולעלמי בוי"ו. וצריך הש"ץ ג"כ לומר בלחש יהא שמיה רבא וכו' ולא יאמר עוד הפעם אמן רק יתחיל יהא שמיה וכו'. אח"כ יתחיל יתברך וכו' בקול רם ויש בו ח' לשונות של שבח כנגד ז' רקיעים והרקיע שעל גבי ראשי החיות ובתחלה אומר יתגדל ויתקדש שהם ב' לשונות של שבח שהם בס"ה עשרה לשונות של שבח כנגד עשרת הדברות. מן כל ברכתא ג' תיבות ובימים שכופלים הקדישים לעילא ולעילא אין לומר רק מכל ברכתא כדי שלא יהא בס"ה רק כ"ח תיבות: (בהלכה ברורה אות יד' כתב מנהג אשכנז לכפול בעשרת ימי תשובה תיבת לעילא).
עוד כתב (ס"ק ג') מה שכתב מה שכתב הרמ"א שלא יפסיק בין יהא שמה רבא למברך עיין בפמ"ג ומחצית השקל דהיינו שלא יפסיק בשתיקה ביניהם אבל אין צריך לומר בנשימה אחת:
עוד כתב (ס"ק ד') שלמגן אברהם גם בין "יהא שמה" ל"רבא" אין להפסיק.
עוד כתב (ס"ק ו') איש"ר עדיף טפי מקדושה ומודים לכן בקהלות גדולות בעזרה שיש כמה מנינים כששומע שתיהם כאחד יענה איש"ר ומ"מ אם יש לפניו שתי בתי כנסיות באחד מגיעים לקדיש שאחר שמ"ע ובאחד מגיעים לקדושה ילך ויענה קדושה כי שם ישמע ג"כ הקדיש שלאחר שמ"ע. אסור להפסיק באמצע איש"ר כששומע קדושה ולהיפך צ"ע [ח"א]: (ובהלכה ברורה אות יג' אם ענה עד יתברך יפסיק ויענה קדושה. ואם ענה קדושה לא יפסיק כדי לענות קדיש).
עוד כתב (ס"ק ז') שיש לעמוד עד אחר שיסיים איש"ר וי"א שיש לעמוד עד אמן שלאחר יתברך וכו' ואמרו אמן . (ובהליכות עולם ח"א עמוד פט' ובהלכה ברורה אות יז' למנהג הספרדים אין צריך לעמוד בקדיש וברכו, רק אם היה עומד לא ישב עד שיסיים לענות דאמירן בעלמא).
עוד כתב (ס"ק ח') שיש אומרים שלא צריך לעמוד אלא שכל קדיש שתופסו מעומד כגון לאחר הלל לא ישב עד שיענה אמן יש"ר ויש לחוש לדברי המחמירים . (בהליכות עולם ובהלכה ברורה הנ"ל מנהג הספרדים כיש אומרים. ומה שמשמע מהמ"ב שהאר"י ז"ל היה עומד עיין במ"א ובבירור הלכה כל בתר איפכא שלא היה עומד אלא רק בקדיש שתפסו מעומד. וצ"ע) . עוד כתב שבקדיש של ערב שבת שקודם ברכו יש לעמוד.
עוד כתב (ס"ק ט') מה שכתב הרמ"א שהשומע קהל שעונים קדיש עונה עמהם אפילו אם בא בעת גמר עניית אמן יש"ר דהיינו שאומרים מברך וכדומה אפ"ה יאמר יהא שמיה רבא וכו' ולא יאמר אמן, דאמן קאי על יתגדל, אבל יש"ר שבח באפי נפשיה הוא . (ובהליכות עולם ח"א עמוד פג' כתב ואם רצה לענות אמן יש לו על מה שיסמוך). עוד כתב וכן לענין קדושה אם בא קודם שהשלימו מותר לאמר עמהם ואם בא בעת שרוב הצבור אומרים אמן יש"ר, יאמר ג"כ עמהם איש"ר אם יכול אז לכוין דעתו בעניית האמן שיתבונן על מה הוא עונה. [כנלע"ד כוונת המ"א סק"ה ועיין בלבש"ר]:
עוד כתב (ס"ק י') כשאומר החזן יתגדל צריך לשמוע ולשתוק וצריך להאזין ולהבין מה שאומר הש"ץ וגם שידע אח"כ על מה עונה אמן:
עוד כתב (ס"ק יא') מה שכתב הרמ"א לומר ועתה יגדל נא וגו' האר"י ז"ל לא היה רוצה שיאמרו וכמעט היה מגמגם ואומר שאינו מהתיקונים. ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בקדיש דערבית שהוא בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק: (ובהלכה ברורה אות כ' כתב שהמנהג שאין אומרים פסוקים אלו כלל).
סעי' ב' - לדעת מרן עונים אמן אחר יתברך, ואחר בריך הוא, ואחר ואמרו אמן.
כתב הב"י כתב הרמב"ם בעת שיאמר שליח ציבור יתגדל ויתקדש שמיה רבא כל העם עונין [אמן ובעת שהוא אומר תחלה ואמרו אמן כל העם עונין] אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא וכשהוא אומר יתברך כל העם עונין אמן וכשהוא אומר בריך הוא כל העם עונין אמן וכשהוא אומר בסוף ואמרו אמן כל העם עונין אמן עכ"ל:
וכ''פ מרן כששליח צבור אומר יתברך, כל העם עונים: אמן. וכן כשאומר בריך הוא, וכן כשאומר ואמרו אמן. ולא נהגו לומר אמן אחר יתברך, ולא אחר בריך הוא, ולא יפסיק בין בריך הוא לעילא מכל ברכתא וכו'.
וכתב המ"ב (ס"ק יב') אחר יתגדל ויתקדש שמיה רבא המנהג לענות אמן [ופלא על השו"ע שלא העתיק האמן הזה אשר הוא מבואר ברמב"ם והעתיקו בבית יוסף]: (ואולי אפשר לתרץ שמרן בסעי' א' שכתב לענות בקול רם כבר הזכיר עניית איש"ר ובסעי' ב' ממשיך מכאן והילך את שאר עניות האמן. ובהלכה ברורה אות כא' כתב שעונה עוד אמן שלא הוזכר בב"י, אחר ויצמח פורקניה ויקרב משיחה. וכן שלא עונה אמן אחר יתברך).
עוד כתב (ס"ק יג') יש שטועים שבשעה שהש"ץ אומר בריך הוא עונים גם הם תיבות אלו בריך הוא לעילא וזה ודאי חירוף הוא דמשמע דמתברך רק לעילא ולא לתתאה ח"ו אלא יש להם לומר גם מכל ברכתא או שיאמרו רק בריך הוא כמנהגנו: (ובהלכה ברורה אות כא' כתב שמנהג הספרדים לענות אמן).
עוד כתב (ס"ק יד') מה שכתב הרמ"א שלא יפסיק בין בריך הוא ללעילא מן כל ברכתא. עיין בשע"ת שהביא שמספר הכוונות מוכח להיפך דתיבת בריך הוא מחובר אל תיבת דקודשא ואח"כ יש הפסק קצת כמו אתנחתא ושוב מתחיל לעילא וכו' כלומר שיתברך וישתבח שמו של הקב"ה לעילא וכו' וכן הסכים בביאור הגר"א:
סעי' ג' - עונה אמן יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.
כתב הב"י בשם ה"ר אבודרהם שעונה איש"ר עד עלמיא. ושכן נראה מרבינו סעדיה. וכן כתב בשם הרא"ש והכל בו. וכן נראה מספר הפרדס לרש"י, וכן נראה מהרמב"ם. והטעם כתב האבודרהם שצריך שיהא בעניה זו שבע תיבות וכח אותיות וכדי שלא יהיו כט' אותיות יאמר ולעלם עלמיא, ולכל בו יאמר ועלמי עלמיא, ולמהר"י אבוהב יאמר לעלמי עלמיא. ולב"י אומר ולעלמי עלמיא ובכל אופן יש כח אותיות כיון שתיבת שמה חסר יו"ד וכן הוא בדניאל ב' כ'. והאבודרהם כתב שיש אנשים שעונים איש"ר עד ואמרו אמן. וכ"כ המהר"י אבוהב שיש אומרים שצריך לענות כח תיבות עד דאמירן בעלמא, ובשם הגאונים כתב שאם עונה עד עלמיא די בזה, אבל אם אמר יתברך ימשיך לענות עד עלמיא, וסיים שכיון שהדבר שנוי במחלוקת כשמפסיק לענות בק"ש וברכותיה יענה רק עד עלמיא. וכתב הב"י שאין להפריד בין עלמיא ליתברך והוכיח כן מדברי המדרש שאסור לספר בין איש"ר ליתברך. ושמצא כן לה"ר יוסף גיקאטלייא ז"ל שכתב שהמפריד בין עלמיא ליתברך כאילו הפריד וקיצץ, וצריך להדביק עלמיא ליתברך.
וכ''פ מרן העונים עד לעלמי עלמיא בלבד טועים הם, כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך.
וכתב המ"ב (ס"ק טו') משמע בב"י שעונה עד דאמירן בעלמא. ולמגן אברהם עונה עד יתברך והשאר ישמע משהש"צ דשומע כעונה. ולגר"א עונה עד עלמיא. וכתב המ"ב ונראה שאם יאמרם בשתי נשימות גם להגר"א שרי. ובעיקר הענין יש מקומות חלוקין במנהגן בזה. ועכ"פ אם הוא עומד במקום שאין רשאי להפסיק יזהר בזה שלא יאמר רק עד עלמיא [ח"א]: (ובהליכות עולם ח"א עמוד צח' כתב שבאמצע ק"ש וברכותיה עונה עד יתברך. וכ"כ בהלכה ברורה סימן סו' אות ט' וכתב שבבין הפרקים רשאי לענות עד דאמירן בעלמא).
סעי' ד' - כשאומר החזן יתגדל, כורע; וכן ביהא שמיה רבא, וכן ביתברך וכן בבריך הוא, וכן באמן.
כתב הטור בשם רב נחשון שארבע כריעות שבקדיש חובה ובעושה שלום הוא רשות. וכתב הב"י שכ"כ בספר הפרדס שכורע ארבע כריעות. אולם הכל בו כתב שכורע חמש כריעות וכשאומר החזן יתגדל כורע וכן ביהא שמיה רבא וכן ביתברך וכן בבריך הוא וכן באמן וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל. וכתב הב"י והעולם נהגו כמו שכתבתי בשם הכלבו:
וכ''פ מרן כשאומר החזן יתגדל, כורע; וכן ביהא שמיה רבא, וכן ביתברך וכן בבריך הוא, וכן באמן.
סעי' ה' - לאחר שסיים הקדיש פוסע ג' פסיעות ואחר כך אומר: עושה שלום
כתב הב"י נהגו שאותו שאומר קדיש פוסע לאחריו שלש פסיעות לאחר שסיים הקדיש וכתב בתרומת הדשן סימן י"ג שפוסע מקודם שלש פסיעות ואח"כ מתחיל בעושה שלום ומביא ראיה לדבר:
כתב הטור עושה שלום במרומיו על שם המלאכים שהם אש ומים שהם שני מלאכים ואין אחד מכבה חבירו. וכתב הפרישה בשם רבי אברהם מפראג שהמלאכים הם, מיכאל שר של אש וגבריאל שר של מים. עוד הביא מירושלמי ר"ה פ"ב שהוא מלאך אחד חציו של אש וחציו של שלג.
וכ''פ מרן לאחר שסיים הקדיש פוסע ג' פסיעות ואחר כך אומר: עושה שלום וכו'.