אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות ברכות השחר › סימן נה

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות ברכות השחר · סימן נה

סימן נד

סעי' א' - קדיש קדושה וברכו נאמרים בעשרה גדולים שהביאו ב' שערות.

כתב הב"י בשם שבלי הלקט בשם האגור בשם הראב"ד שחייבים לומר לפחות שבע קדישים בכל יום וכתבו הגאונים על שם שבע ביום הללתיך. וכל קדיש נאמר על דבר בפני עצמו אחד אחר ישתבח שהוא סיום פסוקי דזמרה. והשני אחר סיום תפלת שמונה עשרה שהיא סיום התפילה. וביום שני וחמישי אומר עוד קדיש אחר קריאת התורה שהיא מצוה בפני עצמה. והשלישי אחר ובא לציון שיש בו קדושה והיא דבר שבקדושה. (וצ"ע לפי"ז איך נאמרת בפחות מעשרה). והרביעי קדיש אחר אמירת מזמור או פרק או אגדה או משנה כדאמרינן בסוטה (מט.) עלמא קאי אקדושתא דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא. והחמישי קדיש אחר אשרי למנחה שהיא מצוה בפני עצמה שכל האומר תהלה לדוד [שלש פעמים] בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא (ברכות ד:). השישי קדיש אחר ברכות ק"ש של ערבית כי תפלת ערבית רשות ויש שהולכים להם קודם שמונה עשרה ולא ישמעו קדיש. והשביעי קדיש לאחר תפלת ערבית שכבר נשלמה התפלה . (ומה שכתב המ"ב ס"ק ה' דקדיש שאחר תפילת ערבית לא חשבינן. צ"ע שכאן מנאו). ובברכות כא: ומגילה כג: כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה:

וכ''פ מרן אומרים קדיש. וא"א אותו בפחות מי' זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות, וה"ה לקדושה וברכו שאין נאמרין בפחות מעשרה.

וכתב המ"ב (ס"ק א') כאשר טוב למעט בברכות כך טוב למעט בקדישים ועיין באחרונים שקראו תגר ע"ז שנאספים עשרה ב"א ואומרים כמה קדישים על פסוקי תורה או משנה או גמרא. עשרה יהודים לועזים שאין מי שיודע בלשון הקודש להוציא אותם י"ח יוכל אחד מהם להיות ש"ץ ולומר קדיש וקדושה בלשון לע"ז:

עוד כתב (ס"ק ב') כל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו וקה"ת ונשיאת כפים אין אומרים אותו בפחות מעשרה. ובגמרא שם לומדים בגז"ש דתוך תוך שצריך עשרה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתוב הבדלו מתוך העדה, ואין עדה פחות מעשרה דכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב נשארו עשרה וקוראן עדה. עוד כתב בשם הט"ז אפילו אם אמרו הפסו"ד בלא עשרה ואח"כ באו עשרה יכולים לומר קדיש וכן אם התחילו להתפלל ערבית ביחידות ובאו עשרה לעת אמירת הקדיש יכול לומר הקדיש וכן בכל לימוד שאדם לומר פסוקים או אגדה או באמירת עלינו או באמירת אשרי שקודם מנחה או באמירת תהלים בבקר אם היה בלי מנין ונזדמן תיכף מנין שיש לומר קדיש ומ"א בסימן ס"ט ורל"ד לא כ"כ וכן מהגר"א בסימן רל"ד מוכח כהמ"א ע"כ הסכימו האחרונים [הפמ"ג ודה"ח וש"פ] דהנכון שיאמרו אח"כ מזמור או ג' פסוקים ויאמרו קדיש. ועיין בפמ"ג במ"ז אות ג' דמוכח מיניה דלענין פסוקי דזמרה ולענין תפלת ערבית גם המ"א מודה להט"ז: (ובהלכה ברורה סימן נג' אות ו' אם באו עשרה אחר ישתבח רשאים לומר קדיש).

עוד כתב (ס"ק ג') שטומטום, אנדרוגינוס, וחצי עבד וחצי בן חורין, אינו מצטרף. [פמ"ג]:

עוד כתב (ס"ק ד') שקטן לא יאמר קדיש אפילו יש עשרה גדולים שעונים אחריו. עוד כתב, כתב בהלק"ט סי' מ"ח כששנים או ג' אומרים קדיש יחד ואחד מקדים אם באים כל אחד תוך כדי דיבור יענה עם הראשון או עם האחרון אמן ויעלה לכולם ואם יש הפסק יענה על כל אחד ואחד. עוד כתב אדם הנוצר ע"י ספר יצירה אם מצטרף ליו"ד ולכל דבר שבקדושה עיין בתשובת חכם צבי סי' ס"ג ובספר עיקרי דינים מה שכתב בענין זה: (ובכה"ח אות יב' כתב דאינו מצטרף).

עוד כתב (ס"ק ה') שחזרת הש"צ נחשבת דברים שבקדושה מפני הקדושה שיש בה.

סעי' ב' - יצאו מקצת מהעשרה באמצע הקדיש או הקדושה אם נשאר רוב מנין גומר הענין.

בירושלמי מגילה פ"ד ה"ד אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין כפיהן ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומר ועליהם (על היוצאים) הוא אומר (ישעיה א כח) ועוזבי ה' יכלו. וכ"כ הרי"ף והרא"ש וכ"כ הרמב"ם וכתב דהוא הדין לקדיש ולקדושה שאם התחילו לאמרם בעשרה ויצאו מקצתן גומרים וכתב הר"ן (יג: ירושלמי) דהא דאמרינן בירושלמי שאם התחילו והלכו להם מקצתן גומר מסתברא דוקא בשנשתיירו רובם.

וכ''פ מרן אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן, גומרים אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל, והוא שנשתיירו רובן. הגה: ומ"מ עבירה היא לצאת, ועליהם נאמר ועוזבי ה' יכלו (ישעיה א, כח) (ירושלמי). אבל אם נשארו י' מותר לצאת (מרדכי פ' בתרא דמגילה).

וכתב המ"ב (ס"ק ו') הוא הדין בכל דבר שצריך עשרה כגון נ"כ וקריאת התורה והפטרה בנביא גומרין כל מה ששייך לענין זה כיון שכבר התחילו בו בעשרה אבל לא מתחילין מה שהוא ענין אחר: (ובהלכה ברורה סימן קמג' אות ב' כתב שיעלו לתורה רק שבעה עולים ולא יותר).

עוד כתב (ס"ק ז') ואם התחיל לומר ישתבח בעשרה ויצאו מקצתן וכן אם התחיל לומר אשרי שקודם מנחה בעשרה ויצאו מקצתן, לא יוכל לומר קדיש ודלא כהפמ"ג שהסתפק בזה. (וכ"כ בהלכה ברורה אות ט' אינם רשאים לומר חצי קדיש אף למנהג האשכנזים).

עוד כתב (ס"ק ט') שאם יצאו בקדיש שקודם ברכו לדעת הא"ר יוכל לומר ברכו ולמאמ"ר לא יאמר ברכו. (וכ"כ בהלכה ברורה אות י' שאינו רשאי לומר ברכו).

עוד כתב (ס"ק י') אם יצאו בתחילת חזרת הש"צ אומר הקדושה וכל תפילת שמונה עשרה. ולדעת הרמ"א בסעי' ג' גומר גם החצי קדיש וקדיש תתקבל. (ובהלכה ברורה אות ח' כתב למנהג הספרדים אינם רשאים לומר קדיש). עוד כתב שלא יעשו הכהנים נשיאות כפיים רק יאמר הש"צ אלוקינו ואלוקי אבותינו.

עוד כתב (ס"ק יא') מה שכתב מרן נשארו רובם היינו ששה ולא בעינן רובא דמינכר [פמ"ג]:

עוד כתב (ס"ק יב') שאסור לצאת ולהשאיר הציבור בלא מנין דווקא באותו ענין אבל לא חייב להשאר עד גמר התפילה. וכגון אם הצטרף אתם לקדיש וברכו לא חייב להשאר עד שיגמרו חזרת הש"צ שהוא ענין אחר. וכתב בביה"ל (ד"ה אבל אם) שהרמ"א בסימן קכה' כתב מי שאמר סדר קדושה ומצא ציבור עונים קדושה חוזר ועונה עימהם משמע שאפילו יש מנין בלעדיו אסור לו לצאת באמצע קדושה. (וכ"כ בהלכה ברורה אות יב' באמצע קדושה אינו רשאי לצאת, ובשאר דברים שבקדושה מותר לצאת אפילו באמצע אם יש עשרה בלעדיו, והוא כבר שמע ע"כ. לכאורה גם בקדיש אסור לו לצאת שהרי חמור קדיש מקדושה כמ"ש המ"ב בסימן קט' ס"ק ד' שאיש"ר עדיף מקדושה). עוד כתב בביה"ל (ד"ה ומכל מקום) אם העשירי עבר והלך אם מותר התשיעי ג"כ לילך כיון דבלא"ה ליכא עשרה להשראת השכינה וגם בלא"ה מותר לגמור צ"ע:

סעי' ג' - התחילו החזרה בעשרה ויצאו גומר החזרה ואומר גם קדושה.

כתב הב"י שה"ר דוד אבודרהם הביא בשם תשובת הרמב"ם שאם יצאו מקצתן באמצע החזרה גומר החזרה ולא אומר קדיש כיון שאין הקדיש חלק מאשר התחילו בו בעשרה. וכ"כ הר"ן שאם התחילו יוצר בעשרה, לא יאמרו החזרה אם אין עשרה שהחזרה ענין אחר הוא, וכ"כ בשבלי הלקט בשם רב ניסים גאון ושכן משמע בירושלמי. אולם בתרומת הדשן כתב שאם יצאו באמצע החזרה יכולים להמשיך ובא לציון וקדיש תתקבל כיון שהוא חוזר על התפילה רק לא יקראו בתורה שהיא ענין בפני עצמו. ובשו"ת הרשב"א נשאל אם יכולים לומר הקדושה בחזרה אם יצאו מקצתם והשיב שמסתברא ודאי שאומר קדושה.

וכ''פ מרן אם התחיל באבות ויצאו מקצתן, גומר אפילו קדושה. הגה: ואם יצאו מקצתן לאחר שהתחילו להתפלל יוצר, לא יתחיל הש"צ להתפלל התפלה בקול רם, דכבר נשלם תפלת יוצר. ואם יצאו לאחר שהתחיל בקול רם וקדושה, יכולים להשלים כל סדר קדושה ולומר הקדיש שלם שלאחריה דשייך לתפלה, שהרי אומר תתקבל צלותהון וכו', אבל אין קורין בתורה, דזהו ענין אחר. ותפלת ערבית וקדיש שלאחריו לא שייך לקריאת שמע וברכותיה (ר"ן פ' הקורא את המגילה שבולי הלקט ות"ה סי' ט"ו).

וכתב המ"ב (ס"ק טו') מה שכתב מרן גומר אפילו קדושה כלומר ודאי שגומר כל החזרה ואומר גם קדושה שלא נחשבת ענין אחר.

עוד כתב (ס"ק טז') אם היו בתפילת לחש עשרה ויצאו קודם החזרה לא יאמרו החזרה בפחות מעשרה.

עוד כתב (ס"ק יז') עיין באחרונים שהסכימו דאפילו לא אמרו רק קדיש וברכו בעשרה ויצאו מקצתן קודם שהתחילו כלל ברכת יוצר מקרי כמו שהתחילו כבר בעשרה ויכולין להוציא אחרים עד שמ"ע אפילו בפחות מעשרה: (לפי"ז משמע שלא יכול להוציא אחרים ביוצר וק"ש פחות מעשרה. וצ"ע. ואפשר כוונתו כמו שכתב בביה"ל (ד"ה אם התחיל) שאם רק אמרו קדיש וברכו בעשרה נחשב שהתחילו בעשרה ע"כ אם יצאו מקצתן יכולים הנשארים לומר קדושה שביוצר אפילו להפוסקים דס"ל דאין נאמרת בפחות מעשרה).

עוד כתב (ס"ק יח') שלדעת הרמ"א אפילו התחילו רק באבות בעשרה ויצאו לפני קדושה משלים קדושה והחזרה עד אחר קדיש תתקבל.

עוד כתב (ס"ק יט') שלדעת הרמ"א אומר חצי קדיש אחר תפילת שמונה עשרה מלבד קדיש תתקבל. (אבל בהלכה ברורה אות ח' כתב שלמנהג הספרדים אינם רשאים לומר קדיש. ומשמע גם לא חצי קדיש שאחר החזרה. וכ"כ המאמ"ר אות ד' לדעת הרמב"ם).

עוד כתב (ס"ק כ') שגם לדעת הרמ"א אומר רק קדיש תתקבל אבל לא קדיש אחר שיר של יום או עלינו לשבח אפילו אם היו עשרה בתחילת עלינו לשבח, שאינו אלא מנהג. וכן אם היו עשרה בלימוד לא יאמרו קדיש שאחר הלימוד אם אין שם עשרה.

עוד כתב (ס"ק כב') אם התחילו ברכת ערבית בעשרה או אפילו רק ברכו לחוד ואח"כ יצאו מקצתן אין לו רק לגמור הקדיש שקודם התפלה לפי שהקדיש שייך לברכת ק"ש אבל לא יאמר הקדיש שאחר תפלת י"ח לפי שהתפלה אינה חבור לברכות של ק"ש וכ"ש סדר קדושה וקדיש במוצאי שבת . (אולם בהלכה ברורה אות ח' כתב שזה למנהג האשכנזים אבל מנהג הספרדים לא אומר אפילו החצי קדיש שקודם תפילת שמונה עשרה). עוד כתב אם היו עשרה בשעה שהתחילו להתפלל תפלת ח"י בלחש ואח"כ יצאו מקצתן י"ל הקדיש שלם שלאחר התפלה דהקדיש שייך לתפלה ובמו"ש יכול לומר הח"ק שאחר התפלה וגם הסדר קדושה וקדיש שלם שאח"כ לפי שכל זה שייך לתפלה כמו בשחרית: (ולדידן לא אומר בכל אופן שום קדיש אחר התפילה כנ"ל). ובביה"ל (ד"ה תפילת ערבית) כתב בשם הנודע ביהודה שלדעת הרמ"א שאומר קדיש אחר התפילה אם היו עשרה בשעת תחילת החזרה זה דוקא בשחרית שיש חזרה והקדיש חוזר עליה והכל ענין אחד אבל לא אם היו עשרה רק בתפילת לחש שאין הקדיש חוזר על תפילת הלחש, משא"כ בתפילת ערבית אף שהיו עשרה בתפילת הלחש אומר קדיש שאחר התפילה כיון שהקדיש חוזר על תפילת הלחש.

סעי' ד' - אין מצרפים קטן לעשרה אפילו הוא בן שש ויודע למי מתפללים, וכן עבד ואשה.

בגמ' ברכות מז: אמר רבי יהושוע בן לוי אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנים עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה. וכתבו התוס' כרבי יהושע בן לוי דקטן ואפילו מוטל בעריסה עושין אותו סניף לעשרה פירוש לברכת המזון והוא הדין לתפלה. וכתבו הרא"ש (סי' כ) והמרדכי (סי' קעב) שכן פירש רבינו האיי דקטן עולה למנין עשרה. וכ"כ בספר המנהיג כר"ת, וכתב שהרז"ה היה מתיר שתי תינוקות, ודחה דבריו. וכ"כ בהגהו"מ והכל בו בשם רבינו פרץ. וכ"כ באורחות חיים בשם רבינו פרץ כר"ת שאם הוא שעת הדחק שאין מנין בעיר מצרפים קטן, ושכן דעת הרב אב ב"ד, ושכן נהגו בהרבה מקומות. וכתב הב"י והפריז על המדה עוד בכלבו לומר שנהגו כל ישראל לעשות קטן סניף ואפילו שנים ובשעת הדחק אפילו שלשה: והריב"ש כתב שאפילו לדברי המתירים צריך שיהיה הקטן גדול מבן שש ויודע למי מברכים ולמי מתפללים. וכתב הב"י ונראה דהיינו טעמא דאפילו מוטל בעריסה מצטרף דכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט.) דמונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כב לב) אומרים קדושה בעשרה לא שנא גדולים לא שנא קטנים קרינן ביה בתוך בני ישראל . (ועיין ביביע"א ח"ד סי' ט' אות א' שביאר כיון שלומדים בג"ש דתוך תוך מעדת קורח, ושם היו גם טף, א"כ ה"ה הכא). וגם עבד בכלל ונקדשתי בתוך בני ישראל, אבל לא יותר מעבד אחד או קטן אחד כיון שאין זה כבוד שמים לצרף יותר. וכדברי הגמ' שם ואמר רבי יהושע בן לוי תשעה ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה שחרר אין לא שחרר לא תרי איצטריכו שחרר חד ונפיק בחד. אולם התוס' והרא"ש והמרדכי כתבו שאע"פ שהתיר ר"ת לעשות קטן סניף לעשרה הוא לא היה עושה מעשה לצרפו. וכתב הרא"ש שהר"י חולק על ר"ת שאין הלכה כרבי יהושוע בן לוי, ומסקנת הרא"ש שלא מצרפים קטן לזימון ולתפילה עד שיביא שתי שערות, וכ"כ המרדכי בשם ראבי"ה שראוי להחמיר שלא לצרף קטן לזימון ותפילה וכ"כ בהגהו"מ וסמ"ג בשם ר"י וכ"כ מהר"י קולון בשם ספר המחכים שפחות מיג' לא עושים סניף ושכ"כ רבינו יהודה מפריז. וה"ר יונה כתב לחלק בין זימון לתפילה שבזימון כיון שכל אחד יכול לברך לעצמו לכן עושים אותו סניף אבל בקדיש קדושה וברכו שהיחיד לא יכול לפטור עצמו מחיוב בלא מנין צריך שיהיו כולם בני מצוה, וכ"כ מקצת גאונים. וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן רלט' שדעתו נוטה ליש אומרים שלתפילה צריך שיהא גדול ממש, ושכן כתבו בתוס' שם מח. בשם מדרש רבא ושכ"כ גאון. וכ"כ הטור וכ"פ הרמב"ם וכ"כ מהר"י קולון שאין ראוי לעשות כלל קטן סניף לעשרה לתפילה. וכ"כ הריב"ש רואה אני את דברי הרמב"ם שלא התיר לתפילה כי אם כולם גדולים. וכתב הב"י וכיון שהרא"ש והרשב"א וכמה מרבוותא מסכימים לדעה זו הכי נקטינן.

עוד כתב הב"י כתוב במרדכי בשם רבינו שמחה דעבד ואשה מצטרפין לתפלה ולברכת המזון בעשרה ופשוט הוא שזהו לפירוש ר"ת דפסק כרבי יהושע בן לוי בעבד אחד מצטרף וסובר רבינו שמחה דהוא הדין לאשה דבכל דוכתא אשה שוה לעבד וכיון דר"ת בעצמו לא רצה לעשות מעשה מי יקל בדבר וכן נהגו העולם שלא לצרף אשה כלל: עוד כתב הב"י בשם התוס' יש מצרפים קטן לתפילה רק שיהא חומש בידו ואומר ר"ת שהוא מנהג שטות וכי חומש אדם הוא. וכן דעת הרא"ש והמרדכי והגהומ"י.

וכ''פ מרן יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף קטן שהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללין, ולא נראין דבריהם לגדולי הפוסקים וה"ה דעבד ואשה אין מצטרפין. הגה: ואפילו על ידי חומש שבידו אין לצרפו. מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק (הרא"ש ומרדכי והגהות מיימוני פ"ט מהלכות תפלה).

וכתב המ"ב (ס"ק כד') מה שכתב הרמ"א שיש נוהגים להקל בשעת הדחק היינו לצרף קטן בלי חומש ודוקא אחד ולא ב' ובלבוש כתב שלא ראה נוהגין לצרפו אפילו בשעת הדחק ובזמנינו נוהגים לצרף קטן ע"י חומש שבידו ומיהו דוקא לשמוע ברכו וקדיש שהוא חיוב אבל קדיש שאחר עלינו לא יאמרו [מ"א] והרבה אחרונים מחמירין שלא לצרף שום קטן אפילו בשעת הדחק עד שיושלם לו הי"ג שנים. (וכ"כ בהליכות עולם ח"א עמוד פז' ובהלכה ברורה אות טו' שאסור לצרף קטן למנין עשרה, ובאות יז' כתב שאם השלים שלוש עשרה שנים ואין ידוע אם הביא שערות מותר לצרפו למנין אפילו לכתחילה ואין צריך לבודקו). עוד כתב המ"ב אונן אינו מצטרף למנין והיינו כל אונן אפילו אינו מוטל עליו לקברו כגון שאינו יורש שלו אם הוא בעיר שהמת שם אינו מצטרף ואפילו אם יש לו מי שיתעסק עמו בקבורתו אם לא שמסרו להכתפים וכמו שיתבאר בסימן ע"א אבל אם המת בעיר אחרת ונודע לו קודם הקבורה ויש שם מי שישתדל עבורו שדינו שאם רצה לקרות רשאי ואין מוחין בידו הוא מצטרף למנין. ומיהו כ"ז לענין אונן אבל באבל ודאי מצטרף לברהמ"ז ולתפלה: וכתב בביה"ל (ד"ה ולא נראין) שלענין זימון בסימן קצט' פסק מרן כדעת המקילין בזה לצרף קטן בין לשלושה בין לעשרה.

סעי' ה' - לא הביא שתי שערות הרי הוא קטן עד שיצאו רוב שנותיו או יראו בו סימני סריס.

כתב הב"י שאם לא הביא שתי שערות הרי הוא קטן עד שיצאו רוב שנותיו שאז מתברר שהוא סריס. ואם נראו בו סימני סריס גם קודם שיצאו רוב שנותיו נחשב גדול. ובקטן שלא מלאו לו יג' שנה והביא ב' שערות כתב המהר"י קולון שלדעת הרא"ש לא נחשב לגדול וכ"כ הרשב"א בתשובה.

וכ''פ מרן אם לא הביא שתי שערות, אפי' הוא גדול בשנים, דינו כקטן עד שיצאו רוב שנותיו שאז יתברר שהוא סריס. ואם נראו לו סימני סריס קודם לכן, דינו כגדול. הגה: ומיהו אין מדקדקין בשערות אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזקינן אותו כגדול ואומרים לענין זה מסתמא הביא שתי שערות (מהרי"ק שורש מ"ט).

וכתב המ"ב (ס"ק כה') לא הביא שתי שערות בשאר מקומות הגוף אפילו הביא ב' שערות בזקן נחשב קטן.

עוד כתב (ס"ק כו') אם הביא שתי שערות נעשה גדול מיום שהביא ולא למפרע:

עוד כתב (ס"ק כז') שרוב שנותיו הם שלושים וחמש שנה ויום אחד.

עוד כתב (ס"ק כח') שאם יצאו רוב שנותיו מתברר שהיה סריס ואז נעשה גדול למפרע משנת י"ג ויום אחד:

עוד כתב (ס"ק כט') אפילו הביא אחד מסימני הסריס הנזכרים באבן העזר מהני להשוות לסריס, ואם הביא שתי שערות בזקן צריך שיביא כל הסימנים כדי שיחשב סריס. ואם הביא שתי שערות בשאר הגוף אפילו יש לו כל הסימנים לא נחשב סריס.

עוד כתב (ס"ק ל') שאם נתגלו בו סימני סריס דינו כגדול דווקא כשהגיע לשנת עשרים [היינו ל' יום בשנת עשרים כן הוא דעת רוב הפוסקים באה"ע בסימן קנ"ה סי"ב] ולא הביא שתי שערות דאז מהני הסימנים לשוייה לסריס למפרע בין שנולדו לו הסימנים בשנת כ' או קודם לזה אבל קודם שהגיע לשנת עשרים אע"פ שיש לו כל הסימני סריסות אמרינן עדיין הוא קטן. ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דלענין תפלה שהוא מדרבנן אפשר דיש להקל לצרפו אפילו קודם עשרים אם נראה בו סימני סריס:

עוד כתב (ס"ק לא') שלענין תפילה שהיא מדרבנן ואפילו לדעת הפוסקים דתפלה היא דאורייתא עכ"פ צירוף עשרה לאו דאורייתא הוא ע"כ סמכינן ע"ז ואמרינן כיון שבא לכלל שנותיו מסתמא הביא שתי שערות דרוב אנשים מכיון שהגיעו לכלל שנים מסתמא מביאין ב' שערות אבל לענין שאר חיובא דאורייתא אינו מועיל [ועיין בפמ"ג שמאריך בזה ומסיק דמשום דהוא מיעוט המצוי ע"כ החמירו מדרבנן לענין דאורייתא כמו לענין בדיקת הריאה]:

(ובהלכה ברורה סימן נג' אות יב' כתב שאם מוציא אחרים בתפילתו יש להחמיר שלא יהא ש"צ שתפילה דאוריתא משא"כ אם כולם התפללו תפילת לחש כיון שתפילת החזרה רק מדרבנן יוכל להיות ש"צ ולומר החזרה. וכן בתפילת ערבית שאין חזרה יוכל להתפלל. ע"כ. וצ"ע שלכאורה גם תפילת מנחה יוכל לעלות ואפילו מוציא אחרים שהרי כולם התפללו שחרית ויצאו ידי חובת תפילה מהתורה שהרי מהתורה מספיק תפילה אחת. ועוד הרי לא מצוי בימינו מי שלא יודע להתפלל וא"כ לא צריך לחשוש שמא יש מאן דהוא שרוצה לצאת בתפילת הש"צ, דהוי מיעוט שאינו מצוי שגם בדאורייתא אזלינן בתר הרוב, וא"כ יוצא שאין להחמיר אלא אם כן הוא בתפילת שחרית וברור לו שיש אדם שרוצה לצאת ידי חובה בתפילתו, אבל בסתמא יכול להתפלל ככל גדול שידוע שהביא סימנים ואולי משום דהוי תרי מיעוטי להחמיר מיעוט שאינו מצוי שאינם יודעים להתפלל ומיעוט שאינם מביאים שערות שהוא מיעוט מצוי. אחר כותבי זאת באותו השבוע שמעתי את מרן שליט"א בשיעור במוצ"ש וארא התשס"ח שאמר שאפשר לסמוך על חזקה דרבא אף בדין דאורייתא כמו תקיעת שופר ביום הראשון. ושוב ראיתי שכן כתב בשו"ת יביע"א חלק י' עמוד צח' בשם מהר"י קולון ועוד, שחזקה זו מהני אף לדאורייתא. וא"כ גם לתפילה ודאי יכול להיות ש"צ).

סעי' ו' - אדם שנמצא באמצע תפילת שמונה עשרה או ישן מצטרף לעשרה.

כתב הב"י בשם הגהות מימוניות שאם אחד באמצע התפילה ולא יכול לענות מצטרף לעשרה, כיון שיש עשרה שכינתא שריא ונחשב ונקדשתי בתוך בני ישראל ודוקא קטן כיון שלא יודע למי מברכים ולאו בר הכי הוא לא מצטרף, אבל גדול אע"פ שלא עונה מצטרף. ומכאן למד מהר"י בי רב זלה"ה שגם ישן מצטרף לעשרה לקדיש ולקדושה כיון שהם עשרה שכינתא שריא. וכ"כ האגור בשם מהר"י מולין שהתיר לצרף ישן שהרי ר"ת התיר צירוף קטן ואף שהרא"ש כתב שצריכים עשרה מקשיבים, עכ"פ הרי נהגו לצרף אע"פ שמשיחין שיחת חולין. וכתב האגור שאפשר לדחות הראיה מצרוף המשיחין שיחת חולין כיון שראוים לענות וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, משא"כ ישן שלא ראוי לענות כלל. עכ"פ כתב הב"י כדאי הוא מורי ז"ל המהר"י בי רב לסמוך עליו.

וכ''פ מרן ואם התחיל אחד מהעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם, או שהוא ישן, אפילו הכי מצטרף עמהם.

וכתב המ"ב (ס"ק לב') אפילו אם רוב המנין דהיינו ששה מכוונים ומיעוט שהם ארבעה מתפללים מצטרפים למנין. ויש מחמירים ביותר מאחד מתפלל. (ובהלכה ברורה אות יט' כתב להקל בארבעה שעודם מתפללים, ובישן אין להקל רק באחד ישן ולא יותר. וכ"כ בהליכות עולם ח"א עמוד פד' וכתב שאם אפשר בנקל להעיר את הישן משנתו טוב לעשות כן). וכתב המ"ב שבישן אין להקל ביותר מאחד כיון שיש פוסקים שסוברים שאין להקל בישן כלל.

עוד כתב (ס"ק לג') שהפמ"ג כתב דה"ה לענין זימון עשרה ג"כ ישן מצטרף לדעת הש"ע כמו לענין תפלה ולענין קריאת התורה ונשיאת כפים צ"ע אך לענין קריאת המגילה בודאי אין הישן מצטרף לעשרה לכו"ע דבמגילה בעי עשרה לפרסומי ניסא ובישן ליכא פרסום:

עוד כתב (ס"ק לד') שהט"ז כתב שישן לא מצטרף והסכים עמו הפר"ח שנחשב כשוטה. ולכן לכתחילה עדיף לעוררו לפחות שיהיה מתנמנם. ובביה"ל (ד"ה או שהוא ישן) כתב כיון שהברכי יוסף ודרך החיים מסכימים עם הט"ז להחמיר בישן יש להקל רק במקום שאין חשש ברכה לבטלה כגון שאומרים יחד עם הש"צ הקדושה, וכן בקדיש. (ובהלכה ברורה אות יט' כתב שרשאים לומר גם חזרת הש"צ באחד ישן, וטוב להחמיר להעיר את הישן).

סעי' ז' - נכון להמתין למי שמתפלל לבדו, ולומר קדיש אחר שיסיים כדי לזכותו.

כתב הב"י שבהגהומ"י הנ"ל אחר שכתב שאחד מתפלל מצטרף עם תשעה עונים, כתב אמנם טוב והגון להמתין עד שיגמור תפלתו כדי שיזכה גם הוא לענות עמהם ואפילו יש שם עשרה בלא הוא נכון להמתינו כדי שיזכה גם הוא כדפרישית ובלבד שיהא שהות להתפלל עכ"ל:

וכ''פ מרן כשאחד מתפלל לבדו נכון שהאחרים ימתינו מלומר קדיש עד שיגמור, כדי שיזכה גם הוא.

סעי' ח' - חרש או אלם מצטרפים וחרש אילם לא מצטרף

כתב הב"י בשם מהרי"ל שחרש מצטרף לעשרה כיון שהוא פיקח לכל דבר. עוד כתב הב"י בשם המהר"מ שאלם מצטרף לעשרה אפילו שאינו עונה. וחרש שאינו שומע וגם אינו מדבר דינו כשוטה וקטן.

וכ''פ מרן חרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הן כפקחין ומצטרפים. אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר, הרי הוא כשוטה וקטן.

וכתב המ"ב (ס"ק לח') שלדעת הט"ז חרש שאינו שומע כיון שלא יודע לענות על הברכות לא מצטרף. והרבה מסכימים לפסק מרן שמצטרף. ואם כשרואה החירש שכולם עונים גם הוא עונה לכ"ע מצטרף כמו באלכסנדריא של מצרים. וכתב בביה"ל (ד"ה חרש המדבר) שהפמ"ג מסתפק אם חרש יכול לצאת בברכת חבירו אע"פ שעונה אמן, עוד משמע מהפמ"ג שחרש לא ראוי שיהא ש"צ לדעת הט"ז, ולפי"ז לשאר פוסקים שלא פוסקים כהט"ז אין להורידו מלהיות ש"צ, אבל לרעק"א כיון שלכתחילה צריך להשמיע לאוזנו לכן החרש שלא יכול להשמיע לאוזנו נכון שלא יהא ש"צ. עוד כתב בביה"ל (ד"ה הוא כשוטה) שהרמ"א בסימן קצט' סעי' י' כתב שגם שוטה אם מכוין ומבין מצטרף לזימון. והמ"א בשם לחם חמודות כתב שם שמדובר באינו שוטה גמור, שהרי קטן המוטל בעריסה אינו מצטרף ובשוטה גמור הוא כקטן המוטל בעריסה. עוד כתב הביה"ל שגם אם היה בריא כשנולד ואח"כ נעשה חרש אלם ג"כ נחשב לשוטה. (וכתב בהליכות עולם ח"א עמוד פז' וכן בהלכה ברורה אות כא' אם מתנהג כאיש פיקח אפשר לצרפו למנין לאמירת קדיש קדושה וברכו רק לא יאמרו איתו חזרה או קריאת התורה שבברכות אמרינן סב"ל). ומי שהוא עתים חלים עתים שוטה בשעה שהוא חלים הרי הוא פקח לכל דבריו.

סעי' ט' - שתי שערות סימן לגדלות רק אחר יג' שנה, ושנה מעוברת בת יג' חודש.

הבאנו בסעי' ה' מה שכתב הב"י שקטן שלא מלאו לו יג' שנה והביא ב' שערות כתב המהר"י קולון שלדעת הרא"ש לא נחשב לגדול, וכ"כ הרשב"א בתשובה. עוד כתב הב"י בשם המרדכי שחודש העיבור בכלל וכדאמרינן בירושלמי דחזרת בתולים תוך שלש שנים לבתולה ואיחור סימנין תלויין בעיבור השנה דכתיב (תהלים נז ג) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי עכ"ל:

וכ''פ מרן לעולם הוא קטן עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד, ושנת העיבור בת י"ג חדש.

וכתב המ"ב (ס"ק מ') שכן קבלו חז"ל הלמ"מ שלא ייקרא הזכר איש עד שישלמו לו י"ג שנה ויביא ג"כ שתי שערות והוא מכלל כל השיעורין שקבלו חז"ל הלכה למשה מסיני ואמנם קי"ל כיון שהגיעו לכלל שנים חזקה שהביאו ב' שערות ולכן אפילו אם אנו רואין שאין להם ב' שערות חיישינן שמא היה להם אלא שנשרו שכן דרך שערות הללו לנשור פעמים מחמת כחישות ופעמים מחמת שמנונית ומ"מ לא סמכינן על חזקה זו לגמרי אלא דיינינן ליה כספק ולכן אזלינן תמיד לחומרא בכל דבר שהוא מדאורייתא ובדרבנן לקולא ועיין לקמן בסימן קצ"ט במ"א ס"ק ח' וצע"ק ועיין לעיל בסקל"א מה שכתבנו שם בשם הפמ"ג: (ועיין שם שהבאנו דדעת מרן שליט"א שאף במילי דאורייתא אזלינן לקולא).

עוד כתב (ס"ק מא') שרק אביו נאמן לומר על בנו שהוא בן יג' שנה ויום אחד ולא אדם אחר. (ובהלכה ברורה אות כד' נאמן אדם לומר ששמע מפי אבי הנער שהגיע לגיל שלוש עשרה שנה). ואם מת אביו ואינו יודע אימתי נעשה בן י"ג שנה לכאורה דינא הוא דמכיון שהביא ב' שערות חייב ליזהר במצות התורה כדין שאר גדול דספיקא דאורייתא הוא ועיין:

עוד כתב (ס"ק מב') מה שכתב מרן ויום אחד לאו דוקא אלא כיון שנכנס לשנת היד' אפילו שעה אחת נחשב לגדול. ואם נולד בבין השמשות נחשב לספק ובדבר שהוא מהתורה דנים אותו לחומרא.

סעי' י' - מי שנולד באדר א' בשנה מעוברת נעשה בר מצוה באדר בשנה פשוטה ולא בשבט.

כתב הב"י כתוב בספר האגור וכתב הב"י שדין זה נלמד מגמ' ערכין לא: גבי בתי ערי חומה ובכור בהמה.

וכ''פ מרן אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, ושנת י"ג אינה מעוברת, אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג. הגה: ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני (תשובת מהר"י מינץ סי' ט"ו /ט'/).

וכתב המ"ב (ס"ק מג') אם נולד בשנה מעוברת באדר ראשון וגם שנת הבר מצוה היא שנה מעוברת יהיה בר מצוה באדר א'. ודלא כהמ"א.

עוד כתב (ס"ק מה') אדר ראשון לא נקרא אדר אלא חודש העיבור ולכן מי שנולד בר"ח אדר לא יעשה בר מצוה בר"ח אדר א'. (ובהלכה ברורה אות כח כתב אם נולד בל' שבט נכון להחמיר לענין חיובו במצוות מיום ל' שבט, ולא יצרפוהו למנין עד א' דר"ח אדר ב'). עוד כתב מי שנולד ביום ראשון בר"ח כסליו והיו אז ב' ימים ר"ח ובשנת י"ג היה חשון חסר וכסליו אינו אלא יום אחד ר"ח אעפ"כ אינו נעשה בר מצוה עד ר"ח כסליו. ומי שנולד בר"ח כסליו ולא היה רק יום אחד ר"ח ובשנת י"ג היו שני ימים ר"ח נעשה בר מצוה ביום א' דר"ח: (וכתב בהלכה ברורה על מקרה זה האחרון מכל מקום נכון להחמיר שלא לצרפו למנין עד ליל ב' דראש חודש).

סעי' יא' - מי שעבר עברה נמנה למנין עשרה אבל אם נדוהו על כך לא נמנה.

כתב הב"י כתוב בספר המנהיג סימן ע"ט ואדם שהוא עבריין ולא נדוהו הקהל מאצלם נמנה למנין עשרה וחייב בכל המצות דכתיב בעכן (יהושע ז יא) חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד.) דבקדושתיה קאי ולא יצא מכלל ישראל אבל אם נדוהו מאצלם אינו מצטרף לעשרה ולא לכל דבר שבקדושה שאם מצטרף מה הועילו בתקנתם שהבדילוהו מאגודתן כך כתב רש"י עכ"ל. וכ"כ הגהומ"י בשם הרוקח וכ"כ הריב"ש בתשובה לדעת הרמב"ם ושכ"כ בפירוש המהר"מ מרוטנבורק. אבל הרשב"א כתב מי שנידוהו על עבירה אינו מצטרף לעשרה ולא מזמנין עליו בשלשה שהעבריינים אין מזמנין עליהם ואין מצטרפין ולא מחמת החרם שא"כ אפילו נידוהו על עסקי ממון כן אלא מחמת שנעשה עבריין בעבירה חמורה שהוחרם עכ"ל. (וצריך לומר שגם הרשב"א סובר שבלא נידוי מצרפים אותו אם עבר עבירה רק כוונתו לומר שהנידוי הוא לא הסיבה לריחוק אלא רק סימן שעשה עבירה חמורה, ורק אחרי שמנדים אותו הוברר הדבר שעשה עברה חמורה ואין מצרפים אותו מחמת העבירה שעשה. והאחרונים הבינו מדברי הרשב"א שאם נידוהו על עסקי ממון מצטרף, ואילולי דבריהם אפשר שדעת הרשב"א שלא מצטרף וכוונתו לומר שאם מחמת הנידוי אין אנו מצרפים בעל עבירה א"כ הרי גם אם לא עבר עבירה ונידוהו על עסקי ממון כן הדין שאינו מצטרף ומה החידוש בבעל עבירה. ולפי"ז לא קשה מה שהקשה הפר"ח סתירה בדברי מרן).

וכ''פ מרן עבריין שעבר על גזירת הצבור או שעבר עבירה, אם לא נידוהו נמנה למנין עשרה.

וכתב המ"ב (ס"ק מו') דוקא אם עבר עבירה לתיאבון מצטרף אבל להכעיס אפילו בדבר אחד או שהוא מומר לע"ג או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם ואינו מצטרף: (ובהלכה ברורה אות לד' כתב שבימינו שהמחללי שבת עושים כן מחמת שלא למדו, בשעת הדחק אפשר לצרפם למנין רק לא יאמרו החזרה. וגם לא יאמר המחלל שבת לבדו קדיש או ברכו אלא יאמר אחר עימו).

עוד כתב (ס"ק מז') אפילו עבר עבירה חמורה שחייב עליה מיתה אם לא נידוהו מצטרף, אבל כת הנקרא קראים אינם מצטרפין לעשרה שאינם מודים בתורה שבע"פ. וכל מי שהוא כופר בתורה שבע"פ אין מצטרף לכל דבר שבקדושה.

סעי' יב' - מנודה לא מצרפים אותו לעשרה אך מותר להתפלל בבית הכנסת שהוא שם כשלא פירשו לאסור.

כתב הב"י בשם הריב"ש בתשובה (שעא') המנודה או מוחרם לא יתפללו עמו תוך ד' אמותיו, אבל חוץ לארבע אמותיו מותר, אא"כ החמירו עליו יותר ממה שאסור מדין התלמוד במנודה או מוחרם שרשאים לעשות כן.

וכ''פ מרן מנודה, אין מצרפין אותו לכל דבר שצריך עשרה, אבל מותר להתפלל בבהכ"נ שהוא שם, אלא אם כן פירשו להחמיר עליו בכך.

וכתב הביה"ל (ד"ה מנודה) שאם נדוהו מחמת ממון מצטרף למנין אבל אם נדוהו מחמת גזירת הציבור לא מצטרף. עוד כתב בביה"ל (ד"ה אין מצטרפין) שמנודה לא מצטרף למנין עשרה אפילו לא פירשו בנידוי שלא יצטרף, ודלא כהט"ז שכתב שדוקא אם פירשו שלא יצטרף. עוד כתב בשם הפמ"ג שלמגילה אפשר שמצטרף.

סעי' יג' - העומד בחלל הפתח אם עומד מהשפה הפנימית של הדלת (כשהיא סגורה) ולפנים נחשב כעומד בפנים ומצטרף

במשנה פסחים פה: לענין קדשים קלים שנאכלים בתוך העיר אם מותר לאוכלם בתוך חלל השער. אומרת המשנה מן האגף ולפנים כלפנים, מהאגף ולחוץ כלחוץ. ופירש"י שאגף הוא מקום הדלת, שמהדלת ולצד פנים נחשב כפנים ומהדלת ולחוץ נחשב כחוץ. ואומרת הגמ' שכן לענין תפילה העומד ממקום הדלת ולפנים מצטרף לעשרה. עוד אומרת הגמ' שמקום הדלת עצמו בשערי ירושלים לא נתקדש עוביין מפני שמצורעים מגינים תחתיהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ושערי עזרה נתקדש עוביין. ולענין תפילה מה מקום הדלת אומר הב"י שלכאורה דין מקום הדלת כבפנים כמו העזרה שנתקדשו כבפנים ושערי העיר לא קדשום מחמת המצורעים הא בלאו הכי היו קדושים קדושת העיר. אבל רבינו ירוחם כתב העומדים באסקופת בית הכנסת בעובי הפתח נראה לי שאין נמנין מן העשרה שלפנים בבית הכנסת שהרי אין אותו המקום מכלל הבית וראיה מפסח דכתיב (שמות יב מו) לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ואמרינן בפסח שני מן האגף ולפנים כלפנים פירוש אגף עובי הפתח מן האגף ולחוץ כלחוץ והאגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ עכ"ל וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מהלכות קרבן פסח (ה"א) לענין הוצאת בשר קרבן פסח מחבורתו דאגף עצמו כלחוץ ומשמע דילפינן מיניה לענין תפלה כדברי רבינו ירוחם:

וכ''פ מרן צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום (שפה) פנימית של עובי הדלת ולחוץ, כלחוץ.

וכתב המ"ב (ס"ק מח') אם כל העשרה בבית אחד אפילו אין רואים אלו את אלו מצטרפים אבל אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר אפילו אין דלת כל שהם בשני רשויות ואין רואין זה את זה אין מצטרפין ויש מחמירין אפילו ברואין: (וכ"כ בהלכה ברורה אות לז' אפילו היו רואים אלו את אלו אינם מצטרפים).

עוד כתב (ס"ק מט') היו ט' בבית ואחד בסוכה י"א דמצטרף ויש חולקין. (ובהלכה ברורה אות לח' אם אין קיר הבית מפריד בינהם (רק מחיצת הסוכה) והוא בחג הסוכות ורואים אלו את אלו, יש להקל). עוד כתב כשיש ט' במקום אחד ואחד אחר הוילון שפורסין לצניעות מצטרפין ודוקא אם פירשו לצניעות בעלמא אבל אי איכא תפילין או ס"ת ופירשו סדין כי היכי דליהוי מחיצה לשמש מטתו הוי נמי מחיצה לצירוף עשרה ולא מצטרפו [פר"ח] ופמ"ג מצדד דבכל גווני מצטרפי: (ובהלכה ברורה אות לח' כתב שאם היה לשם מחיצה אינם מצטרפים, ואם הוילון לא מגיע עד שלושה טפחים סמוך לתיקרה, יש להקל).

עוד כתב (ס"ק נ') שלדעת מרן המקום בפתח שבו הדלת נסגרת נחשב כבחוץ ואפילו שעכשיו הדלת פתוחה. ולדעת המ"א ואבן העוזר והגר"א מקום הדלת נחשב כפנים. (ובהלכה ברורה אות לט' פסק כדעת מרן שמקום הפס הפנימי של עובי הדלת כשהיא סגורה הוא המודד וממנו ולפנים כפנים וממנו ולחוץ כחוץ).

עוד כתב (ס"ק נא') שכתב היד אפרים שחלל הפתח הפנימי מהדלת לכ"ע הוי כלפנים, והפמ"ג סובר שלרבינו ירוחם גם מקום זה נחשב כחוץ. וכתב המ"ב שלא חוששים לזה כיון שהרבה חולקים על רבינו ירוחם. (ולדעת מרן כבר כתבנו שנחשב כלפנים). ובביה"ל (ד"ה של עובי הדלת) כתב שחלל הפתח החיצוני מהדלת לדעת מרן נחשב כבחוץ, ולדעת התניא צ"ע, ולדעת הגר"א יש להקל בזה. עוד כתב בביה"ל (ד"ה ולחוץ כלחוץ) שאם רואים אלו את אלו אפילו מקצתם עומדים לגמרי בחוץ מצטרפים, ולכתחילה יותר טוב להחמיר שיכנסו לפנים דקולא זו דמהני רואין אלו את אלו לענין צירוף כמו לענין בהמ"ז לקמן בסימן קצ"ה נובע מתשובת הרשב"א בסימן צ"ו והוא לא כתב שם זה רק בדרך אפשר: (וכתבנו לעיל שכתב בהלכה ברורה אות לז' שאפילו רואים אלו את אלו אינם מצטרפים).

סעי' יד' - המכניס ראשו בחלון ומראה פניו לציבור שבבית הכנסת מצטרף עמהם.

במשנה פסחים פה: החלונות ועובי החומה כלפנים. ופירש רש"י החלונות שבחומות ירושלים ועובי ראש החומה בגובה כלפנים ואע"ג דבעובי השערים לא אמרן הכי התם כדמפרש טעמא בגמרא מפני המצורעים וגם בזה כתב הרמב"ם (שם) דלענין קרבן פסח קאמר ואיתא תו התם בגמרא גגין ועליות לא נתקדשו וכתב רבינו ירוחם (שם כח ע"א) שנ"ל שבכל זה הוא הדין לבית הכנסת דגגין ועליות אינם בכלל בית והחלונות ועובי הכתלים כלפנים. וכתב הב"י ומשמע לי דהאי דחלונות ועובי הכתלים כלפנים כשראשו ורובו בחלון או על עובי הכותל הנראה מתוך הבית ומצאתי שכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב בשם גאון דמכניס ראשו בחלון מצטרף עמהם למנין עשרה ולא חילק בכך. וכן כתב בארחות חיים וזה לשונו כתב רבינו האיי מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון אפילו גבוה כמה קומות אפילו אינו רחב ארבע ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה עכ"ל:

ופסק מרן מי שעומד אחורי בהכ"נ וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה. הגה: גגין ועליות אינן בכלל בית, והעומד עליהם אינו מצטרף (ר"י נ"ג ח"ז).

וכתב המ"ב (ס"ק נב') אף שיש הפסק מחיצה ביניהם כיון דמראה להם פניו דומה למה שמבואר לקמן בסימן קצ"ה לענין זימון דאם מקצתן רואין אלו את אלו דמצטרפין וא"כ לפ"ז פשוט העומדים בעזרת נשים ובמחיצה המפסקת יש חלון ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה וכ"ש דאם יש בלעדו עשרה נחשב תפלה בצבור עי"ז ואעפ"כ יותר טוב אם בנקל הוא לו לירד לבהכ"נ שירד דיש מהאחרונים שחולקין על עיקר הדין וסוברין דענינינו אינו דומה כלל לזימון: (ובהלכה ברורה אות מ' כתב שדוקא המכניס ראשו מבעד לחלון אל תוך בית הכנסת אבל לא מכניס ראשו אינו מצטרף).

עוד כתב המ"ב (ס"ק נג') שאם העומד בחלון לא נראה אפילו עומד בחלל חלון שהוא רחב ונמוך לא מצטרף. ולא דומה לעומד בפתח ביהכנ"ס כיון שהחלון לא שוה לקרקע בית הכנסת.

סעי' טו' - אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ ושליח ציבור תוך הפתח הוא מצרפן.

כתב הטור ואם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ וש"צ תוך הפתח היה אומר א"א ז"ל שהוא מצרפן. וכתב הב"י נראה שלמד כן מדין צירוף לזימון שאם המברך יושב על מפתן הבית הוא מצרפן כמו שיתבאר בסימן קצ"ה בסייעתא דשמיא:

וכ''פ מרן אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, ושליח צבור תוך הפתח, הוא מצרפן.

וכתב המ"ב (ס"ק נד') דכיון שהוא ש"ץ כל אחד נותן דעתו עליו והוא מחברן יחד וכ"ש אם תשעה מבפנים והוא תוך הפתח דהוא מצטרף להם וההיא דסעיף י"ז שאני דכיון שהוא בחצר הגדולה הרי הוא מופלג מהצבור. ובסעי' יג' שאמרנו שהעומד משפה פנימית של הדלת ולחוץ כלחוץ לא מדובר בש"צ אלא בסתם אדם. עוד כתב וכל זה דוקא בשאינן רואין אלו לאלו אבל אם מקצתן רואין אלו את אלו בכל גווני מצטרפי להדדי. (אולם בהלכה ברורה אות לז' כתב אפילו רואים אלו את אלו לא מצטרפים).

סעי' טז' - בשני חצרות, המיעוט נגרר ומצטרף לרוב אם הרוב בגדולה.

כתב הב"י בעירובין צב: תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין תשעה בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפין וכתבו התוספות (ד"ה תשעה) והרא"ש (סו"ס ב) תשעה בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפין והוא הדין לחמשה בקטנה וחמשה בגדולה אין מצטרפין ואגב דנקט ברישא תשעה בגדולה נקט נמי תשעה בקטנה בסיפא: ופירוש נפרצה במילואה לגדולה שנפרצה קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהן ובגדולה נשארו משארית כותל זה שנפל פסים מכאן ומכאן ולפיכך הגדולה היא כמופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה:

וכ''פ מרן חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה, דהיינו שנפרצה קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהם, ובגדולה נשארו משארית כותל זה שנפל פסים (פי' מעט כותל ישר ושוה) מכאן ומכאן, הגדולה כמופלגת מן הקטנה, ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה. לפיכך, אם תשעה בגדולה ואחד בקטנה, מצטרפין שהקטנה נגררת אחר הגדולה והרי היא כאילו היא בתוך הגדולה, כיון שהרוב בגדולה, אבל אם היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה, או חמשה בזו וחמשה בזו, אין מצטרפין.

וכתב המ"ב (ס"ק נה') שהכלל בזה שהגדולה לעולם לא נגררת אחר הקטנה אפילו אנשים בה מעט רק הקטנה נגררת לגדולה בתנאי שהאנשים בה מעט שאין הרוב נגררים אחר המיעוט וגם אם הם חמשה וחמשה לא נגררים. לכן רק אם המיעוט בקטנה נגררים אחר הגדולה ומצטרפים לעשרה.

סעי' יז' - שליח ציבור בקטנה והציבור בגדולה מצטרפים. אבל איפכא לא.

כתב הטור וכן לענין ש"צ היה ש"צ בקטנה וט' בגדולה יוצאין ידי חובתן שהוא נגרר אחריהם היה הוא בגדולה וט' בקטנה אין יוצאין שאין הצבור נגררין אחריו. וכתב הב"י פשוט שם ופירש רש"י דכי שליח ציבור בגדולה וצבור בקטנה אין יוצאין ידי חובתן דציבור דקיימי בקטנה לא מצינן למימר דשייכי אבתריה דרובא בתר חד לא משתדו. וזהו שכתב רבינו שאין הציבור נגררים אחריו.

וכ''פ מרן היה שליח צבור בקטנה וצבור בגדולה, מוציאן ידי חובתן, שהוא נגרר אחריהם. אבל אם היה ש"צ בגדולה וצבור בקטנה, אינו מוציאן ידי חובתן, שאין הרוב נגרר אחר היחיד.

וכתב המ"ב (ס"ק נו') ואפילו אם היו עשרה בקטנה אין הוא מוציאן ידי חובתן ואפילו האידנא דכולן בקיאין מ"מ אין לו לומר קדיש וקדושה שם כיון שבמקום שהוא עומד אין שם מנין אבל כשיש מנין במקום הש"ץ ודאי מוציא אפילו אותם שהם אחורי בהכ"נ ושומעין ומכוונין וגם הוא מכוין שיוציא כל השומעים:

סעי' יח' - מיעוט בעזרת נשים לא מצטרפים לרוב שבבית הכנסת.

כתב הב"י כתב רבינו ירוחם (שם) נראה לי כי אין להביא מכאן ראיה לאותם העומדים בעזרה ורוב העשרה עומדים בבית הכנסת שיצטרפו שזה מיירי שנפרצה במילואה הקטנה אבל בבית הכנסת יש מחיצות ביניהם והפתח כמו כן הוא כמו מחיצה עכ"ל ופשוט הוא:

וכ''פ מרן אם קצת העשרה בבהכ"נ וקצתם בעזרה, אינם מצטרפים.

וכתב המ"ב (ס"ק נז') שאם רואים אלו את אלו במקום הדחק אפשר להקל. (ובהלכה ברורה אות מב' כתב אפילו רואים אלו את אלו אינם מצטרפים).

עוד כתב (ס"ק נח') אף שאינו מצטרף מי שנמצא בעזרת נשים עכ"פ יכול לענות קדיש וקדושה. ואם מתפלל שם לדעת הח"א נחשב כאילו מתפלל ביחידי, ולדעת הרדב"ז אם אין לחדר פתח אחר רק דוקא דרך הבית הגדול חשיב כמתפלל עם הצבור: (ובהלכה ברורה אות מו' כתב יש אומרים שאם רואה את הציבור נחשבת לו תפילה בציבור, ויש אומרים אפילו אינו רואה).

סעי' יט' - שליח ציבור בתיבה אפילו גבוהה עשרה ועם מחיצות מצטרף לעשרה.

כתב הב"י בשם מהר"י אבוהב שהתיבה בטלה לבית הכנסת כיון שהיא תשמיש בית הכנסת והמחיצות שלה אינם להבדיל רשות הן עשויות אלא לנוי, ולא כמו מי שפקפק בזה לומר שהתיבה דומה לעליה ואינו מצטרף. וכ"כ הרשב"א כיון שאנשי בית הכנסת הולכים על התיבה והיא תשמיש בית הכנסת אפילו גבוהה עשרה ויש לה מחיצות אינה מפסקת. והסמ"ק כתב כיון שאין המחיצות מגיעות עד התקרה כמו שמצינו לגבי עירובין שבמחיצות שאינן מגיעות עד התקרה נחשב רשות אחת ועירוב אחד לכולן הוא הדין כאן נחשב לרשות אחת ומצטרפים. (ומסברא זו התיר באור לציון ח"א סימן טו' להצטרף כשיש וילון שהוא יותר מג' טפחים מהתקרה).

וכ''פ מרן ש"צ בתיבה ותשעה בבהכ"נ, מצטרפין, אע"פ שהיא גבוהה י' ורחבה ד' ויש לה מחיצות גבוהות י', מפני שהיא בטלה לגבי בהכ"נ. ויש מי שכתב דהני מילי כשאין המחיצות מגיעות לתקרת הגג.

וכתב המ"ב (ס"ק נט') שגם אם אדם אחר ולא הש"צ נמצא בתיבה מצטרף. וכתב בביה"ל (ד"ה שליח ציבור) שהגר"א דחה ראיות הרשב"א להתיר וסובר שאין מצטרף העומד על תיבה גבוהה או עם מחיצות. אולם גם לדעת הגר"א אין להחמיר שלא יחשב תפילה בציבור למי שעומד שם שהרי הרדב"ז סובר שאפילו בחדר סמוך אם פתוח רק לבית הכנסת המתפלל שם נחשב לו תפילה בציבור. עוד כתב בביה"ל (ד"ה דהני מילי) שהתיבה לא דומה לחצר קטנה שנמצאים בה מיעוט שאמרנו בסעי' יז' שמצטרפים, כיון ששם החצר הקטנה פרוצה במילואה לגדולה לכן מצטרפת אליה משא"כ כאן שיש מחיצות לכן צריך להתיר מטעם שעשויות לנוי וכן לא מגיעות לתקרה. (ולפי"ז אם הגדולה בלא גיפופים והקטנה עם גיפופים ואחד בקטנה לא מצטרף עם התשעה שבגדולה כיון שנמצא במקום עם מחיצות, אבל לפי מה שהתיר הרשב"א בתיבה כיון שרגלי ביהכנ"ס עליה א"כ הוא הדין הכא רגלי הגדולה על הקטנה ויצטרפו. ועיין בתשובת הרשב"א ח"ג סימן רפו'. וצ"ע).

סעי' כ' - גם מי שנמצא מחוץ לעשרה יכול לענות קדיש וקדושה אם אין הפסק טינוף או עכו''ם.

כתב הטור וה"מ להצטרף לעשרה אבל אם היו עשרה במקום אחד ואומר קדיש או קדושה אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות אחריהם כיון שעשרה במקום אחד דאמר ריב"ל אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים: וכתב הב"י שכ"כ התוס' והר"ן והמרדכי והרשב"א והראב"ד ורק לענין להצטרף לעשרה לא מצטרף כיון שיש מחיצות, (כשאין עשרה במקום אחד אין שכינה ולכן מפסקת המחיצה) וכ"כ המהר"י אבוהב שכן הסכמת רוב הפוסקים שיכול לענות ודלא כיש סוברים שלא עונה. עוד כתב בשם הירושלמי שאם יש באמצע מקום מטונף או גוי מפסיק בינהם.

וכ''פ מרן היו עשרה במקום א' ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות. וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים.

וכתב המ"ב (ס"ק סא') יכול לענות אמן ואיש"ר וקדושה וברכו וכן יכול ש"צ להוציאו ידי חובתו בתפלה אם אינו בקי . (ולענין אם נחשב לו תפילה בציבור כתב לעיל ס"ק נח' שלא נחשב. ולהלכה ברורה נחשב).

עוד כתב (ס"ק סב') מה שכתב מרן שלא יהא טינוף מפסיק כדי לענות, מהרמ"א סימן עט' לא משמע כן, והחיי אדם כתב שנראה לו שאיש"ר וקדושה יענה דהוי רק פסוקים, אבל ברכו לא יענה. ועיין בלבושי שרד: (ובהלכה ברורה אות מז' כתב אם אינו רואה את הדבר שאינו נקי רשאי לענות דברים שבקדושה).

עוד כתב (ס"ק סג') שאם מפסיק טינוף אפילו אמן אינו יכול לענות לדעה זו.

עוד כתב (ס"ק סד') שמרן אסר לענות אם מפסיק טינוף אפילו רחוק מהטינוף ארבע אמות ומחזיר פניו ולא מגיע הריח. (ולהלכה ברורה הנ"ל אם אינו רואה רשאי לענות).

עוד כתב (ס"ק סה') גם עבודה זרה מפסיקה כמו גוי. וכתב בביה"ל (ד"ה ויש אומרים) נראה לי דמי רגלים לכו"ע אינו מפסיק בזה ורק צריך להרחיק ממנו כדין הרחקה:

סעי' כא' - עשיר ועני הרוצים לצאת בימים נוראים מתוך אחד עשר, ישכרו אחד וישלמו לו חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות. וכן ישתתפו בשכר החזן

כתב הב"י בשם הגהומ"י בשם המהר"מ מרוטנבורג דעיר דאין בה אלא עשרה ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים כופין אותו לישאר או לשכור אחר במקומו כיון דמנהג בכל נפוצות הגלות שאפילו אותם שאין להם מנין שלם שוכרין אחד או שנים או הולכים למקום מנין הוי דומיא דבית הכנסת וס"ת דכופין בני העיר זה את זה. ואם יש אחד עשר אנשים יכול לצאת. ואם רוצים שנים לצאת וישארו תשעה צריכים השנים לשכור אחד שישלים המנין. וכן צריכים להשתתף בשכר החזן. ואם אחד עני ואחד עשיר כששוכרים אחד להשלים המנין וכן השתתפותם בשכר החזן, כתב ההגהומ"י בשם הר"מ שכתב בתחילה שגובים לפי ממון ושוב כתב שגובים חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות. והמרדכי הביא בשם הר"מ שגובים לפי ממון. וכתב הב"י ולענין הלכה נראה לי דכן עיקר לגבות חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות: (ומה שכתב מרן בסימן נג' סעי' כג' ששכר החזן משלמים מקופת הקהל והיינו הכל לפי ממון, עיין מה שכתבנו שם בזה שהב"י כאן לא מדבר על החזן אלא רק על האחד ששוכרים אותו, אבל שכר החזן ישלמו מקופת הקהל והיינו לפי ממון. ומה שכתב מרן בשו"ע ששכר החזן על הנשארים כעל היוצאים אין הכונה שישלמו היוצאים בשוה כמו הנשארים, אלא רק שאין היוצאים יכולים לפטור את עצמם מתשלום ולעולם אופן התשלום מקופת הקהל והיינו לפי ממון).

וכ''פ מרן עיר שאין בה אלא עשרה, ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים, מחייבין אותו לישאר או להשכיר אחר במקומו. ואם הם י"א ורוצים לצאת שנים, ישכירו שניהם אחד בשותפות במקומם, ושניהם יפרעו בשוה. ואם אחד עני ואחד עשיר, פורעין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות, ושכר החזן על היוצאים כעל הנשארים . הגה: ואין חילוק בין אם רוצה לילך זמן ארוך קודם י"ט או לא, כל שלא יחזור ביו"ט (מהרי"ל סימן תכ"ז /ק"ז/).

וכתב המ"ב (ס"ק סז') שכן הדין אם רוצים לצאת שלושה או ארבעה, ועל ידי זה ישארו תשעה צריכים כולם לשכור אחד בשותפות.

עוד כתב (ס"ק סח') שהאחרונים חולקים על מרן באופן שאחד עני ואחד עשיר שרוצים לצאת וסוברים שפורעים שניהם בשוה, ורק אם הם שמונה בעיר וצריכים להביא עוד שנים ישלמו השמונה חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות, כי העניים יכולים לומר שיכולים הם ללכת לעיר הסמוכה, משא"כ העשירים, לכן מקילים על העניים שישלמו חצי מהסכום לפי הערכת יכולתם הממונית, והחצי לפי מספר הנפשות גדולים המתפללים בביהכנ"ס. (ובהלכה ברורה אות מט' כתב שבכל אופן משלמים חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות).

עוד כתב (ס"ק סט') מי שלא יכול להגיע למקום מגוריו בימים נוראים מחמת אונס כגון מאימת השלטונות, לא חייב להשתתף עימהם בהוצאת שכירת חזן או מנין, אבל אם לא יכול להגיע מחמת פשיעה או מחמת שחייב ממון לאנשים חייב להשתתף איתם בהוצאות. ובהוצאת אתרוג בסוכות לא צריך להשתתף איתם. עוד כתב ישוב שצריכים מנין וחזן לימים נוראים ויש אנשים הגרים בסביבת אותו ישוב שבאים להתפלל עימהם אין המצטרפים חייבים להשתתף בהוצאות שהרי יכלו ללכת למקום אחר. וכתב הביה"ל (ד"ה עיר שאין) נראה לי אם הורגלו מקדמת דנא לילך לעיר הסמוכה שיש שם קיבוץ גדול והתפלה היא ברוב עם ועכשיו רוצים תשעה לשכור ש"ץ שלא יצטרכו לילך להעיר והעשירי ממאן בזה אין יכולין לכופו לדעתם ומלשון המרדכי פ"ק דב"ב יש להביא ראיה לזה:

עוד כתב (בד"ה ושכר החזן) להסתפק במה שכתב מרן ושכר החזן על הנשארים כעל היוצאים אם זה דוקא שהיוצאים משאירים רק תשעה אנשים אז צריכים השנים היוצאים להשתתף בעשירית משכר החזן, ואם היה יוצא אחד ומשאיר מנין לא היה צריך להשתתף בשכר החזן וכמו שכתב בספר עבודת היום וכך משמע במהרי"ל, או שכונתו בכל אופן אפילו משאירים מנין ויותר צריכים היוצאים להשתתף בשכר החזן. ונשאר בצ"ע. (וגם בהלכה ברורה כתב שיש להסתפק בזה. ונראה לומר בזה דמסתברא שאם משלמים לחזן מקופת הקהל וכמ"ש מרן בסימן נג' סעי' כג' פשוט שלא יוכלו היוצאים לתבוע החזר או זיכוי שהרי כבר נתנו לכל צורכי הקהל וזה כונת מרן שכר החזן על היוצאים כעל הנשארים. אבל אם גובים גביה מיוחדת עבור החזן וחלק מהם יוצאים ומשאירים מנין בזה גם מרן יודה שיתחלקו הנשארים בשכר החזן כמו שכתב בספר עבודת היום. כנ"ל).

סעי' כב' - מה שאמרנו שכופים להשלים מנין דוקא אם חסרים שנים ולא יותר, ורק בימים נוראים. ולשכור חזן כופים רק אם יש מנין.

כתב הב"י שכתבו המהר"י קולון ותה"ד בשם תשובת מהר"מ שהביאה המרדכי הנ"ל, שלא כופים להשכיר להשלים מנין אלא דוקא בימים הנוראים וכגון שאין חסרים להם רק ב' או או ג'. אלא אם כן מנהג המדינה לשכור אפילו בחסרון שלושה או ארבעה. עוד כתב תרומת הדשן שדוקא אם יש בעיר מנין אז כופין לשכור ש"צ ואפילו הם שלושה או ארבעה בעלי בתים ויש להם משרתים ומלמדים למלאות מנין, אבל לא בעיר שיש בה רק ד' או ה' יהודים.

וכ''פ מרן אין כופין להשכיר להשלים מנין, כי אם בימים הנוראים, וכגון שאין חסרים כי אם אחד או שנים, אלא אם כן מנהג קבוע ומפורסם בעיר לכוף להשכיר אפילו בחסרון ג' או ד'. אם יש מנין מיושבי העיר, כופין לשכור חזן. הגה: וכן במקום שאין מנין תמיד בבהכ"נ, כופין זה את זה בקנסות שיבאו תמיד מנין לבהכ"נ, שלא יתבטל התמיד. (תשובת ריב"ש סימן תקי"ח) וע"ל ריש סי' ק"ן אם כופין זה את זה לבנות בית הכנסת.

וכתב המ"ב (ס"ק עב') שלשכור חזן אם יש מנין חייבים לא רק בימים נוראים אלא כל השנה שיוציאם בברכו וקדושה וכיוצא.

עוד כתב (ס"ק עג') בקהלות קטנות יש לכוף הבחורים והלומדים שילכו לבהכ"נ במקום שאין מנין תדיר כי זמן תורה לחוד, וכל הענין להתפלל במקום שלומדים בו הוא דוקא בקהלות גדולות אז יש ללומדים

להתפלל במקום לימודם שהרי יש בלא"ה בבהכ"נ צבור משא"כ בקיבוץ קטן כזה.

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה