אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות ברכות השחר › סימן נג

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות ברכות השחר · סימן נג

סימן נב

סעי' א' - אומר שליח ציבור ישתבח מעומד.

כתב הטור ועומד שליח ציבור ומתחיל ישתבח. וכתב הב"י שכ"כ הגהומ"י המספר בין ישתבח ליוצר עבירה היא בידו ולכך נהגו לומר ישתבח מעומד כמו יוצר שהרי אסור להפסיק בנתים וכן כתב הכלבו בסימן כ"ז בשם רב עמרם (ח"א סי' יד) שיש לחזן לומר ישתבח בתפלת שחרית לפני התיבה מעומד כדי לומר עליו קדיש.

וכ''פ מרן אומר שליח ציבור ישתבח מעומד.

וכתב המ"ב (ס"ק א') שלא יצטרך להפסיק ביניהם בעמידה לפני התיבה. וביחיד, נוהגים אנשי מעשה לעמוד כשאומרים ישתבח בין בשבת ובין בחול. (אולם בהלכה ברורה אות א' כתב אבל הציבור אינם צריכים לעמוד כשאומרים ישתבח. ומכל מקום מנהג האשכנזים שאף הציבור עומדים כשאומרים ישתבח). עוד כתב כל הטו' שבחים שבישתבח מן שיר ושבחה עד מעתה יזהר מאד שלא להפסיק ביניהן והמפסיק עונשו גדול אבל א"צ שיהיה בנשימה אחת.

סעי' ב' - אין לומר ישתבח אם לא אמר ברוך שאמר וקצת פסוד''ז.

כתב הב"י בשם מהר"י בן חביב שלא יאמר השליח ציבור ישתבח אם לא אמר ברוך שאמר ופסד"ז. וכ"כ מהר"י אבוהב, כיון שהיא ברכה סמוכה לחברתה א"א לומר אותה לבדה, וכן נתקנה על פסוד"ז וא"א לאומרה בלא שאומר פסוד"ז. עוד כתב הב"י כתבו התוספות בפרק הרואה (נט. ד"ה הלכך) אהא דאמרינן גבי ברכת הגשמים הילכך נימרינהו לתרווייהו רוב ההודאות ואל ההודאות ולפיכך תקנו בישתבח אחר סיום הברכה ברוך אתה ה' אל מלך גדול בתשבחות אל ההודאות: (אולם בהלכה ברורה סימן מד' אות ג' כתב שהספרדים נהגו כדעת האר"י ז"ל לומר מלך גדול ומהולל בתשבחות).

וכ''פ מרן אין לומר ישתבח, אא"כ אמר ברוך שאמר וקצת פסוקי דזמרה.

וכתב המ"ב (ס"ק ד') אם החזן בשבת התאחר לבוא עד קרוב לברכו יראה עכ"פ לומר מתחלה לעצמו ב"ש ואשרי ונשמת וכנ"ל בסימן נ"ב במ"ב סק"ה: (ועיין שם מה שכתב בהלכה ברורה אות ד' שעדיף שידלג על נשמת ממה ממה שידלג על פסוד"ז, אבל על המזמורים שמוסיפים בשבת ידלג ויאמר פסוד"ז ונשמת). וכתב בביה"ל (ד"ה אמר) בשם הפמ"ג שאם שכח לומר ברוך שאמר ואמר זמירות יכול לומר ישתבח כמו מי שאכל בלא ברכה שמברך ברכה אחרונה. (אולם מלשון מהרי"א שהביא הב"י שכתב והאומרה לבדה אינו אלא טועה מאחר שהיא סמוכה לחבירתה, וכו' וכיון דלא אשכחן ליה בשום פוסק אין לשנות מסדר שסדרום ותקנום. משמע דלא ס"ל כהפמ"ג). עוד כתב בביה"ל (ד"ה וקצת פסוקי) כתב בעקרי דינים בשם גינת ורדים מי שמוכרח לצאת לנקביו קודם ישתבח נכון אח"כ לחזור עוד הפעם עכ"פ תהלה לדוד קודם ישתבח כדי שיהיה להברכה על מה לחול:

סעי' ג' - על עטיפת ציצית לא יברך בין פסוד''ז לישתבח אלא בין ישתבח ליוצר.

כתב הב"י כתב הכלבו עומד החזן ומתעטף בציצית ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית ויורד לפני התיבה ופותח ישתבח ע"כ ואיני יודע מי דחקו להפסיק בברכת עטיפת ציצית שלא לצורך והוה ליה למימר שיברך על עטיפת ציצית קודם ברוך שאמר:

וכ''פ מרן אין לברך על עטיפת ציצית, בין פסוקי דזמרה לישתבח, אלא בין ישתבח ליוצר (וע"ל סי' נ"ד סעיף ג'). הגה: מיהו הש"צ, אם לא היה לו טלית תחלה, יתעטף בציצית קודם שיתחיל ישתבח, כדי שיאמר הקדיש מיד אחר ישתבח, ולא יפסיק (כל בו סי' ה'). וכן אם אין מנין בבהכ"נ, ימתין ש"צ עם ישתבח, וישתוק עד שיבא מנין, ויאמר ישתבח וקדיש (מהרי"ל).

וכתב המ"ב (ס"ק ה') שדוקא בין פסוד"ז לישתבח לא יברך שצריך להסמיך הברכה להמצוה, אבל בין המזמורים מותר להפסיק לברכת עטיפת ציצית והנחת תפילין. ובפרט אם הוא ברבים ומתבייש לישב בלי טלית ותפילין. ובביה"ל (ד"ה אין לברך) כתב שגם ברכת אשר יצר מותר לברך בין המזמורים. ולכן מי שיצא להתפנות באמצע הפרק נוטל ידיו וגומר את הפרק של פסוד"ז, ומברך אשר יצר ומתעטף בטלית בלי ברכה כמבואר בסימן ח' סעי' יד' שמדינא מותר להכנס לביהכ"ס עם הטלית לכן לא הוי הפסק, ומניח התפילין ומברך עליהם.

עוד כתב (ס"ק ז') שאם היה לו טלית קודם ברוך שאמר לא יברך עליה בין ישתבח ליוצר. ורק אם לא היה לו מברך.

עוד כתב (ס"ק ח') שלדעת הרמ"א יכול הש"ץ להתעטף בציצית ולהניח תפילין בין פסוד"ז לישתבח בברכה כיון שגנאי הוא לש"ץ שימתינו לו בין ישתבח לקדיש אבל אם לא הביאו לו הטלית והתפילין רק אחר שאמר ישתבח יניחם שם קודם שיאמרו קדיש (אולם בהלכה ברורה אות ה' כתב למנהג הספרדים אף הש"ץ לא יתעטף בטלית בין פסוד"ז לישתבח אלא אחר ישתבח).

עוד כתב (ס"ק ט') שהיחיד שסיים פסוד"ז יאמר ישתבח מיד וכן בשבת אם גמר פסוקי דזמרה קודם הש"ץ יאמר ישתבח מיד: רק הש"ץ ממתין ולא אומר ישתבח עד שיהא מניין ויוכל להסמיך הישתבח לקדיש.

עוד כתב (ס"ק י') שהש"ץ יכול להמתין חצי שעה עם ישתבח ואפילו שהא מחמת אונס כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש:

עוד כתב (ס"ק יא') שבדיעבד אם אמרו כולם ברכת ישתבח כולל הש"ץ ואח"כ באו מניין יאמרו עכ"פ שלשה פסוקים מפסוקי דזמרה ויוכל הש"ץ לומר קדיש כי בלא"ה אין לומר קדיש כיון שלא היו בעת אמירת קצת פסוקי דזמרה או ישתבח עכ"פ: (אולם בהלכה ברורה אות ו' כתב אם לאחר מכן באו עשרה רשאים לומר קדיש).

סעי' ד' - שליח ציבור יהיה ריקן מעבירות, ולא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, עניו, מרוצה לעם, יש לו נעימה, קולו ערב, ורגיל לקרות תנ''ך.

כתב הטור מגמ' תענית טז: וצריך שיהיה ש"צ הגון דכתיב נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב ואיתימא רבי אלעזר זה ש"צ שאינו הגון ויורד לפני התיבה ואיזהו הגון זה שהוא ריקן מעבירות ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה ונביאים וכתובים. וכתב הב"י שמפרשת הגמ' פרקו נאה שלא יצא לו שם רע בילדותו. ופירש רש"י אפילו כשעמד על בחרותו היה נאה בלי שם רע: ורגיל לקרוא תנ"ך שיהו הפסוקים של תפלה סדורים בפיו: כתב הטור בשם הרא"ש בתשובה אם הוא מיוחס ורשע מה תועלת לפני המקום ביחס שלו ואם הוא ממשפחה בזויה וצדיק, טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב. אבל תרעומתי כי חזני הארץ הזאת הם להנאתן לשמוע קול ערב ואם הוא רשע גמור אין חוששין רק שיהיה נעים זמירות והקב"ה אומר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה: וכתב הב"י כתב מהר"י אבוהב ז"ל שלום שלום מלקרב זרע רחוקים פירוש דבר הגון ונאה לקרב לשם מאלו הרחוקים מעיני העם שאינם בעלי יחס ובמקצת ספרים שהנוסחא שלום שלום לקרוב מזרע רחוקים יראה שפירושו כאמרם ז"ל (סנהדרין צט.) שלום שלום לרחוק ונתקרב שהוא נאמר על הבעל תשובה ג"כ לומר בכאן שהוא קרוב לשם שהוא ממשפחה בזויה יותר מזרע שהוא ממשפחה מיוחסת והוא רשע:

וכ''פ מרן ש"ץ, צריך שיהיה הגון. ואיזהו הגון, שיהא ריקן מעבירות; ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו; ושיהיה עניו ומרוצה לעם; ויש לו נעימה; וקולו ערב; ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים.

וכתב המ"ב (ס"ק י"ג) וראוי שיהיו בגדי ש"ץ ארוכים שלא יראו רגליו ויכנס לבהכ"נ ראשון ויצא אחרון. ולא יהיה טפש וסכל אלא שיהיה יכול לדבר בעסקי הקהל כפי מה שצריך. טוב להדר אחר ש"ץ צדיק בן צדיק כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע ומה שכתב הרא"ש שאין מעלת הש"ץ תלוי ביחוס משפחה דאפילו אם הוא ממשפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים ר"ל ג"כ רק שאינו מיוחס אבל מ"מ אין אביו רשע [אחרונים] אין מומין פוסלין אלא בכהנים ולא בש"ץ ואדרבה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה ויש מחמירין בזה לכתחלה היכא דאיכא ראוי והגון כיוצא בו.

עוד כתב (ס"ק י"ד) העובר על השבועה אפי' על שבועה ביטוי דלהבא אין ראוי למנותו ש"צ. והפסול מחמת עבירה ולא עשה תשובה פסול להיות ש"צ אפילו באקראי.

עוד כתב (ס"ק טו') אם יצא עליו שם רע בילדותו לא ממנים אותו לכתחילה אבל לא מעבירים אותו. אבל אם יצא עליו עתה שם רע והוא קול שלא פוסק אפילו יחיד מוחה עליו להעבירו, ואם עשה תשובה אפילו נתברר בעדים שחטא לא מעבירים אותו. (ובהלכה ברורה אות ז' כתב אם לא שמר תורה ומצוות בצעירותו ועבר עבירות חמורות כגון חילול שבת בפרהסיא וכיוצ"ב וחזר בתשובה שלמה ונעשה שומר תורה ומצוות כשר להיות שליח ציבור קבוע אפילו לכתחילה. וכמו שסתם במ"ב לקמן ס"ק כב').

עוד כתב (ס"ק טז') אם יצא עליו שם רע בילדותו ועשה תשובה אין למנותו לכתחילה. עוד כתב אם רוצים למנות שליח ציבור שהעבירוהו לפני כמה שנים, הוי כתחלת קבלה ואפילו מיעוט יכולים למחות. אם המוחים הם המנהיגים הוי כאלו מוחים כל הקהל אם לא במקום שיש בוררים ויש תקנה שלא לשנות גזרתם אז אין מועיל מחאת הפרנסים:

עוד כתב (ס"ק יז') שלא יתערב הש"ץ בקטטה שבין שני אנשים ואפילו אם הוא קרובו בין בדיבור בין במעשה בין בסתר. ואם יש לו בעצמו ריב עם אחד מהקהל יביאו הדבר לפני הרב.

עוד כתב (ס"ק יח') נשוי קודם לבחור אפילו שנתמלא זקנו, ובימים נוראים צריך שיהא נשוי ובן שלושים.

סעי' ה' - אם לא מוצאים מי שיש בו כל המדות האלו יבחרו הטוב שבציבור.

כתב הטור ואם אין מוצאים מי שיש בו כל המדות האלו יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמעשים טובים:

וכ''פ מרן אם אין מוצאין מי שיהיה בו כל המדות האלו, יבחרו הטוב שבצבור בחכמה ובמעשים טובים. הגה: ואם היה כאן עם הארץ זקן וקולו נעים והעם חפצים בו, ובן י"ג שנה המבין מה שאומר ואין קולו נעים, הקטן הוא קודם (מרדכי ספ"ק דחולין) מי שעבר עבירה בשוגג, כגון שהרג הנפש בשגגה וחזר בתשובה, מותר להיות ש"ץ. אבל אם עשה במזיד, לא, דמ"מ יצא עליו שם רע קודם התשובה (תשובת א"ז במסכת ברכות).

וכתב המ"ב (ס"ק יט') מה שכתב הרמ"א שימנו ש"ץ קבוע בן יג' שנה הוא דוקא שהביא שתי שערות.

עוד כתב (ס"ק כ') דלא מיקרי אין פרקו נאה אלא דוקא שהיה מועד לעשות דברים שאינן מהוגנים אבל מי שבא לידו שגגת מעשה ומתחרט ה"ז צדיק גמור לכל דבריו ומותר למנותו לכתחלה לש"ץ:

עוד כתב (ס"ק כא') מה שכתב הרמ"א הרג הנפש הוא לאו דוקא הרג דה"ה שאר עבירות וכדלעיל בסעיף ד' דבעינן שלא יצא עליו שם רע אפילו מילדותו וכ"כ בכל בו בפירוש. [א"ר]:

עוד כתב (ס"ק כב') שדוקא לענין תעניות ציבור או בימים נוראים מחמירים שלא יצא עליו ש"ר אפילו מילדותו אבל להיות ש"ץ קבוע לשאר ימות השנה מותר למנותו אפילו לכתחלה כל ששב בתשובה. וכ"ז היינו שלא למנותו לכתחלה אבל אין מסלקין אותו לכו"ע אם שב בתשובה. (ובהלכה ברורה אות ז' אם היה חילוני מחוסר ידיעה יש להקל למנותו לשליח ציבור בימים נוראים ותעניות ציבור וכ"ש אם הוא ת"ח). עוד כתב, ש"ץ שהוציא פעמים רבות טריפות מתחת ידו מסלקין אותו מש"ץ דשוב דיינינן ליה כמזיד ועיין בפמ"ג דמסתפק דאפילו בפ"א ידינוהו כמזיד. ומ"מ אם שב בתשובה אין מסלקין אותו מש"ץ אפילו אם הוציא פעמים רבות:

סעי' ו' - לא ממנים שליח ציבור קבוע או ממלא מקום אם לא נתמלא זקנו ובאקראי מותר אם הביא שתי שערות

כתב הטור ואין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו אבל מי שהביא שתי שערות יכול לירד לפני התיבה ובלבד שיהא באקראי אבל למנותו אין ממנין אותו אפי' אם יש אחר ממונה אלא שממנה זה תחתיו להתפלל במקומו לעתים ידועים.

וכתב הב"י להקשות שלכאורה יש סתירה מגמ' חולין כד: ת"ר נתמלא זקנו ראוי להיות שליח ציבור לירד לפני התיבה. ואילו בגמ' מגילה כד. קטן אינו יורד לפני התיבה ואינו נושא את כפיו, מכלל דכל שהוא גדול יורד. וכתבו הרשב"א והר"ן לחלק בין ש"צ קבוע לעראי שדרך עראי כשאין שם אלא הוא כל שהוא בן י"ג ויום אחד יורד לפני התיבה. וכ"כ התוס' סוכה מב: דההיא דחולין כגון ליעשות שליח ציבור קבוע ולירד לפני התיבה ביום הכפורים ובתעניות ובמעמדות. וכ"כ בכלבו בשם הרב רבי נתן, אין איש רשאי לירד לפני התיבה אפילו באקראי בעלמא עד שיביא שתי שערות ויגדילו כדי לכוף ראשן לעיקרן דבלאו הכי לא מיקרי איש ואנן בעינן תפלת איש שנאמר (ישעיה נ ב) מדוע באתי ואין איש עכ"ל:

והרמב"ם בפרק ח' מהלכות תפלה כתב וזה לשונו ומי שלא נתמלא זקנו אע"פ שהוא חכם גדול לא יהא שליח ציבור מפני כבוד הצבור אבל פורס על שמע משיביא שתי שערות אחר י"ג שנה עכ"ד. וכתב הב"י ולפי זה אם רצו הצבור למחול על כבודם נראה שהרשות בידם: אבל הרא"ש כתב בתשובה כלל ד' (סי' יז) כמו שחילקו הרשב"א והר"ן שמי שלא נתמלא זקנו יכול להתפלל באקראי כאחד מבני העיר שמתפלל כשיעלה על לבו ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור או מפי שליח ציבור הממנה אותו להקל מעליו ולהתפלל בעדו לשעות. וכתב הב"י משמע שאע"פ שהצבור מוחלים על כבודם אין למנותו.

ולדעת הכל בו אינו רשאי להיות שליח ציבור קבוע עד שיתמלא זקנו התחתון. וכתב הב"י ולא משמע כן מדברי הפוסקים שסתמו דבריהם וסתם זקן היינו העליון:

וכ''פ מרן אין ממנין אלא מי שנתמלא זקנו, מפני כבוד הציבור. אבל באקראי, משהביא שתי שערות יוכל לירד לפני התיבה, ובלבד שלא יתמנה מפי הצבור או מפי ש"ץ הממנה אותו להקל מעליו להתפלל בעדו לעתים ידועים.

וכתב המ"ב (ס"ק כג') אע"פ שכתב מרן מפני כבוד הציבור, אין הצבור יכולים למחול על כבודם בזה: (אולם הב"י דייק מלשון זה שהוא לשון הרמב"ם והראב"ד שאם רצו הצבור למחול על כבודם הרשות בידם וכן משמע מב"י סעי' י' שמטעם זה לימד זכות על קטן שירד לפני התיבה, ועיין בביה"ל (ד"ה יכול לירד) שהבין כן בדעת הב"י. אלא שיש לעין שבתחילת הסעיף כתב מרן מפני כבוד הציבור כהרמב"ם ובסופו הביא לשון הרא"ש שאין הציבור יכולים למנות ומזה דייק בב"י שלא מועיל מחילת ציבור וא"כ הוא כמזכה שטרא לבי תרי, וצריך לומר שסובר מרן שאין הציבור יכולים למחול על כבודם שהרי כתב שלא יתמנה מפי הציבור ומה שכתב ברישא מפני כבוד הציבור הוא רק לתת טעם להלכה ולא תידוק מינא. וכ"כ בהלכה ברורה אות יד' יש להחמיר שלא למנות שליח ציבור קבוע מי שהוא בן שלוש עשרה שנים מלאות והביא שתי שערות, אפילו אם הציבור מוחלים על כבודם ומסכימים למנותו).

עוד כתב (ס"ק כד') שבאקראי מותר דווקא בשאר ימות השנה אבל בתעניות ובר"ה ויוה"כ אפילו באקראי אין מורידין למי שלא נתמלא זקנו וגם בזה אין להקל אפילו ע"י מחילת הצבור: ובביה"ל (ד"ה אבל באקראי) כתב שבאקראי מותר לו לעלות אפילו אם יש שם אחר גדול שנתמלא זקנו, שאם אין שם אחר מותר למנותו אפילו בקביעות כנזכר בסעי' ז'. ומה שכתב הב"י בשם הר"ן שאין שם אלא הוא כ"כ גם הרמב"ן אבל שאר ראשונים לא הזכירו תנאי זה. עוד כתב בביה"ל (ד"ה יוכל לירד) שאפילו הוא אבל לא ירד לפני התיבה בקביעות אם לא נתמלא זקנו. אבל תפילת ערבית יוכל לעלות האבל בקביעות, שהרי לדעת הרמב"ם והבה"ג מותר לו לפרוס על שמע שלא אומר רק קדיש וברכו שהרי אין בערבית חזרה. ועוד שמסתמא הציבור מוחלים לו לאבל ולדעת הב"י והש"ג באופן שהציבור מוחלים לו מותר אפילו למנות אותו בקביעות. (ועיין מש"כ לעיל שגם לדעת מרן אין הציבור יכולים למחול על כבודם).

עוד כתב (ס"ק כה') משהביא ב"ש ר"ל אחר שהגיע לי"ג שנה דקודם לא מהני השערות. ועיין במ"א שכתב דמסתמא אין צריך לבדוק אחר השערות בזה דבדבר דרבנן אזלינן בתר רובא שמביאין ב' שערות באותו הזמן. ועיין בפמ"ג שכתב דלהרמב"ם דסובר תפלה דאורייתא יהיה אסור להש"ץ הזה להוציא ידי אחרים בתפלה עד שנדע בודאי שהביא ב"ש ע"ש: (ובהלכה ברורה אות יב' בתפילת ערבית רשאי לעבור לפני התיבה, אם לא נבדק. וכן בשחרית ומנחה אם התפללו כולם תפילת לחש. ועיין בחזון עובדיה פורים עמוד ל' שכתב כיון שרבים מהפוסקים סוברים שחזקה דרבא היא מהתורה לכן בדיעבד אם עלה וקרא פרשת זכור יצאו י"ח. ועיין עוד מה שכתבנו בזה בסימן נה' סעי' ה').

עוד כתב (ס"ק כו') שלזמנים ידועים הוי קביעות לאותם העתים, ואין בכלל זה אם מינוהו הקהל שיהיה הוא מוכן להתפלל אם לפעמים לא יהיה החזן בבהכ"נ דאין זה מיקרי קבוע כיון שאפשר שלא יבוא לידי כך, ולא אסרו בקבוע אלא לעתים ידועים שבאותו העת הוא קבוע בודאי [ט"ז]. וב"ח וא"ר חולקין דג"ז מיקרי קבוע ולא מקרי אקראי אלא כשלא נתמנה כל עיקר: (ובהלכה ברורה אות יג' כתב אם ממנים אותו לממלא מקום קבוע שבכל פעם שלא יוכל השליח ציבור להתפלל יעבור אותו נער לפני התיבה במקומו, יש להקל).

סעי' ז' - אם אין מי שיהא ש''צ, אפילו בן יג' שנה ויום אחד נעשה ש''צ.

כתב הב"י כתב הרשב"א ובסדר רב עמרם ז"ל כתב שהשיב רב נטרונאי שזה שאמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו כך מצוה מן המובחר וכמה דאפשר למיהוי גברא מליא טפי עדיף מן ינוקא, אבל ודאי במקום ביטול קדושה וברוך וימלוך ויהא שמיה רבא וכו' אפילו בן י"ג ויום אחד בדלא אפשר נעשה שליח ציבור.

וכ''פ מרן אם אין שם מי שיודע להיות ש"ץ, כי אם בן י"ג ויום א', מוטב שיהא הוא ש"ץ משיבטלו מלשמוע קדושה וקדיש.

וכתב בביה"ל (ד"ה אבל באקראי) אפשר שדוקא אם יודעים שכל השנה לא יהא להם ש"צ שנתמלא זקנו אז מותר למנות לזה ש"צ קבוע, אבל אם לא יודעים לא ימנוהו לקבוע שמא יזדמן להם ש"צ שנתמלא זקנו. ( ובהלכה ברורה אות טו' לא חילק בזה וכתב שרשאים למנותו לשליח ציבור אפילו במינוי קבוע).

סעי' ח' - בן עשרים שנה אף על פי שאין לו זקן ממנים אותו.

כתב הב"י לדקדק מלשון הרמב"ם שכתב כהן נער לא ישא את כפיו עד שיתמלא זקנו. משמע דוקא נער צריך שיתמלא זקנו אבל אם הוא גדול בשנים לא צריך שיתמלא זקנו. וכך משמע במסכת סופרים אין לו זקן והוא בן עשרים מותר אבל אם עלה זקנו אפילו מבן שמונה עשרה מותר לעבור לפני התיבה ולישא כפיו. וכ"כ בנימוקי יוסף בשם הגאונים שמי שאין לו רק זקן מועט כיון שהוא בן שנים כמי שנתמלא זקנו דמי.

וכ''פ מרן מי שאינו בעל זקן, כל שניכר בו שהגיע לכלל שנים שראוי להתמלאות זקנו, נתמלא זקנו קרינן ביה. הילכך בן כ' שנה, אע"פ שאין לו זקן, ממנין אותו. הגה: וכן אם היה לו זקן, אפילו מעט, קרינן ביה נתמלא זקנו אם הוא מבן י"ח ולמעלה (ב"י בשם מ"ס פי"ד ונ"י פ' הקורא עומד).

(וממה שכתוב במסכת סופרים אם עלה זקנו אפילו מבן שמונה עשרה מותר, משמע שלא מועיל נתמלא זקן למי שהוא פחות משמונה עשרה שנים, ובסעי' ו' לא נזכר חילוק זה של שמונה עשרה שנים, ואולי לזה כיון הרמ"א שפירש עלה זקנו היינו שלא נתמלא זקנו לגמרי ולכן צריך שיהא בן שמונה עשרה שנה. אולם בהגהות הגר"א במסכת סופרים כתב תחת המלה עלה נתמלא, ולפי זה אין להתיר בלא נתמלא וגם צריך שיהא בן שמונה עשרה. וצ"ע).

סעי' ט' - סריס בן עשרים מותר למנותו.

כתב הב"י במסכת סופרים הי"ד והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו עד שיהא בן עשרים שנה ובעל זקן אבל אין לו זקן והוא בן עשרים אע"פ שנראה כסריס ויש אומרים אפילו סריס עצמו מותר אבל אם עלה זקנו אפילו מבן י"ח מותר לעבור לפני התיבה ולישא כפיו ע"כ:

וכ''פ מרן סריס, י"א שמותר למנותו אם הוא בן עשרים.

וכתב המ"ב (ס"ק כח' כט') סריס הוא שאין לו זקן ואין לו שערות בגופו, בשרו חלק, וקולו דק, ועוד סימנים כמבואר באבן העזר סימן קע"ב. וקודם גיל עשרים אפילו שיש לו סימני סריס עדיין לא נחשב סריס וממילא כיון שאין לו ב' שערות נחשב לקטן ולא יכול לעלות אפילו באקראי, ואם אין לו סימני סריס ואין לו ב' שערות נחשב לקטן עד גיל שלושים וחמש כמבואר בסימן נה' סעי' ה' ומהרש"ל בחולין סימן מ"ה כתב שאין למנות סריס דגנאי הוא לצבור:

סעי' י' - יש ללמד זכות על מקומות שנוהגים שהקטנים מתפללים תפילת ערבית.

כתב הב"י ומדברי רבינו ודברי המפרשים שכתבתי משמע בהדיא שקטן אינו רשאי לירד לפני התיבה אפילו באקראי בעלמא ויש לתמוה על מה שנהגו שקטן יורד לפני התיבה במוצאי שבתות להתפלל תפלת ערבית ואפשר לומר דלא הקפידו חכמים אלא בתפלת שחרית שיש בברכת יוצר ובתפלה קדושה וגם שצריך שליח ציבור לחזור התפלה להוציא הרבים ידי חובתן וקטן כיון דלאו בר חיובא הוא אינו מוציאם כדתנן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן ושמעתי שהרב ה"ר יוסף אבודרהם קרא תגר על מנהג זה שנהגו הקטנים לירד לפני התיבה במוצאי שבתות והסכים על ידו הרב הגדול מה"ר יצחק די ליאון ז"ל לבטל המנהג ומצאתי להרשב"א שכתב בתשובה (ח"א סי' רלט) בשם הראב"ד דטעמא דתנן דקטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה דכיון דברכות ותפלות דרבנן נינהו וקטן שהגיע לחינוך דרבנן הוי אמינא אתי דרבנן ומפיק דרבנן קמ"ל דמשום כבוד הצבור לא עבדינן דגנאי הוא לצבור שהקטן מוציאן עכ"ל. ולפי טעם זה יש מקום למנהג לומר שהצבור מוחלים על כבודם ואפילו למאי דפירש רש"י דטעמא דמתניתין משום דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן איכא למימר דתפלת ערבית שאני דרשות היא (ברכות כז:):

וכ''פ מרן יש ללמוד זכות על מקומות שנוהגים שהקטנים יורדין לפני התיבה להתפלל תפלת ערבית במוצאי שבתות. הגה: ובמקומות שלא נהגו כן, אין לקטן לעבור לפני התיבה אפילו בתפלת ערבית, אפילו הגיע לכלל י"ג שנים ביום השבת אין להתפלל ערבית של שבת, דהרי עדיין אין לו י"ג שנה (מהרי"ל).

וכתב המ"ב (ס"ק ל') שלדעת מרן אין נכון לכתחילה לעשות כן, רק נדחק לקיים את המנהג במקום שנהגו.

עוד כתב (ס"ק לא') שלאו דווקא במוצאי שבת אלא הוא הדין כל תפילת ערבית.

עוד כתב (ס"ק לב') שלא עולה הקטן לתפילת ערבית משום ברכו שבה וה"ה שלא יפרוס על שמע למי שלא שמע ברכו בשחרית דבאמת ברכו נמי מצוה על כל הצבור לשמען שחרית וערבית וקטן שאין חייב אינו מוציאם בזה:

עוד כתב (ס"ק לג') מה שכתב הרמ"א שאין להתפלל ערבית של שבת. מדובר שמתפללים ערבית בערב שבת מבעוד יום וקמ"ל שאע"פ שמקבלים עליהם את השבת מדין תוספת שבת מ"מ אין זה מועיל שיחשב שנכנס לשנת הארבע עשרה עד צאת הכוכבים.

סעי' יא' - ש''צ ששמח שמשבח לקב''ה בנעימה תע''ב, אבל להשמיע קולו ושמח בקולו הרי זה מגונה. ותמיד עדיף שלא להאריך מפני טורח ציבור.

כתב הטור בשם הרא"ש תרעומתי כי חזני הארץ הזאת הם להנאתן לשמוע קול ערב ואם הוא רשע גמור אין חוששין רק שיהיה נעים זמירות והקב"ה אומר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה: וכתב הב"י כתב הרשב"א (ח"א סי' רטו) שאלת שליח ציבור שקולו ערב ומאריך בתפלתו כדי שישמע קולו ערב ומתנאה בכך אם ראוי למחות בו תשובה דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים אם שליח ציבור זה שמח בלבו על שנותן הודאה לשם יתברך בנעימה תבוא עליו ברכה שאחד מהדברים המחוייבים לשליח ציבור שיש לו נעימה כדתניא בפ"ב דתעניות (טז.) רבי יהודה אומר מרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב וכו' אבל צריך להתפלל בכובד ראש ועומד באימה כדאיתא בפרק אין עומדין (ברכות ל:) לפיכך שליח ציבור זה אם שמח ועומד ביראה הרי זה משובח אבל אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו הרי זה מגונה ועליו נאמר (ירמיה יב ח) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה ומכל מקום כל שמאריך בתפלתו לא טוב עושה ובכמה מקומות (ברכות לא.) אמרו לקצר מפני טורח הצבור עכ"ל:

וכ''פ מרן ש"צ שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להש"י בנעימה, תבא עליו ברכה. והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה. אבל אם מכוין להשמיע קולו, ושמח בקולו, ה"ז מגונה. ומ"מ כל שמאריך בתפלתו לא טוב עושה מפני טורח הצבור.

וכתב המ"ב (ס"ק לד') מי שיש לו קול נעים ירנן להקב"ה ולא שאר רננות ואם רקק יקנח פיו ואח"כ יתפלל [ס"ח סי' רנ"א]:

עוד כתב (ס"ק לה') איתא בס"ח בשעה שרשב"ג יצא לדין ליהרג אמר לר' ישמעאל כה"ג אחי מפני מה אני יוצא ליהרג א"ל שמא היית דורש ברבים ושמח לבך ונהנית מד"ת א"ל אחי נחמתני:

עוד כתב (ס"ק לו') כתב בים של שלמה סי' נ' אסור לו להאריך שלא ברצון הקהל אפילו בשבת ויו"ט ואף ברצון הקהל יותר מדאי מגונה כי אין זה לא מחציו לד' ולא מחציו לכם. כתב שכנה"ג בשם תשובת ר"י ברונא ש"ץ שנפסל קולו אם נשמע כאלו הוא מרתת ושבור פסול. עוד כתב אם שני חזנים שוים כהן קודם ללוי לוי לישראל ות"ח קודם לע"ה אפילו הוא כהן וכ"ש לוי:

סעי' יב' - אין ממנין מי שקורא לאלפי''ן עייני''ן ולעייני''ן אלפי''ן.

כתב הטור אין ממנין לעגי שפה שאין יודעים לחתך האותיות: וכתב הב"י ברייתא מגילה כד: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי חיפה ולא אנשי בית שאן מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין:

וכ''פ מרן אין ממנין מי שקורא לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן.

וכתב המ"ב (ס"ק לז') והוא הדין למי שאינו יכול להוציא האותיות כתיקונן כגון שהוא כבד פה וכבד לשון ג"כ אין מורידין אותו לפני התיבה.ואם כולם מדברים כך באותו מקום שמחליפים האותיות מותר להיות ש"צ.

עוד כתב (ס"ק לח') אם אין הש"צ יודע להבדיל בין חתי"ן לההי"ן ואין אחר ראוי כמותו, לפר"ח מותר להורידו לתיבה. אבל הפני משה אוסר ורק אם יקרא את האותיות נכון על ידי מאמץ מותר. וגם לפר"ח לא ימנוהו לש"צ קבוע שמא ימצאו טוב ממנו. (ובהלכה ברורה אות כד' כתב להחמיר כהפני משה). וכתב בביה"ל (ד"ה אין ממנין) שגם באקראי לא יכול לעלות מי שלא מבטא את האותיות כראוי. עוד כתב בביה"ל (ד"ה מי שקורא) בשם הט"ז שמיקל בזה בזמנינו שאין רוב העם מבחינים בזה. (וכ"כ בהלכה ברורה אות כד' שאם כל תושבי אותו מקום מבטאים כך, יש להקל).

סעי' יג' - פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה.

כתב הטור וצריך שיהא לבוש ומעוטף כדתנן פוחח אין עובר לפני התיבה וזהו מי שלובש בגדים קרועים בכתפיו וזרועיו מגולות: וכתב הב"י במגילה כד: פוחח פורס את שמע ומתרגם אבל אינו קורא בתורה ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו וכתוב בערוך (ערך פחה) דפוחח היינו שלבוש בגד קרוע ואין בבגדיו בתי ידים אלא ידיו ערומות:

וכ''פ מרן פוחח, והוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים, לא ירד לפני התיבה.

וכתב המ"ב (ס"ק לט') שזרועותיו וגם כתפיו מגולות. (אולם בהלכה ברורה אות כה' כתב אם חלק מהזרוע מעל למרפק מגולה אינו רשאי לעבור לפני התיבה. וכ"כ ביחו"ד ח"ד סימן ח'. ואילולי דבריהם אפשר היה להסביר במה שכתב מרן זרועותיו מגולים היינו כל זרועותיו, ואתי שפיר כדעת הערוך ושאר פוסקים. וכנראה שעל כגון זה נאמר כבוד ה' הסתר דבר).

סעי' יד' - סומא יורד לפני התיבה, ובלבד שלא יקרא בתורה.

במשנה מגילה כד: סומא פורס על שמע ומתרגם, רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע. ופסקו הפוסקים כת"ק. ורבינו ירוחם (נתיב ג ריש ח"ז, וני"ג ריש ח"א) כתב שאינו עובר לפני התיבה. אבל הרמב"ם והרא"ש כתבו שגם עובר לפני התיבה. וכתב הרא"ש שסומא חייב בכל המצוות, ויכול לומר יוצר אור אע"פ שלא ראה מאורות מימיו כיון שגם הוא נהנה מהאור. רק שלא יקרא מהתורה על פה. וכ"כ הטור סומא יכול לירד לפני התיבה ובלבד שלא יקרא בתורה שאין לקרות בתורה על פה.

וכ''פ מרן סומא יורד לפני התיבה, ובלבד שלא יקרא בתורה, משום: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה.

וכתב המ"ב (ס"ק מ"א) לדעת החוות יאיר בימים נוראים לא ימנו סומא אפילו באחד מעיניו, אם יש אחר ראוי כמותו. ולאליה רבא מותר למנותו. (וכ"כ בהלכה ברורה אות כז' מותר לסומא להיות ש"צ אפילו לכתחילה, ואפילו באופן קבוע, ואפילו בראש השנה וביום הכיפורים. והוא הדין לכל בעל מום). עוד כתב ש"ץ שיש לו כבידות אוזניים שאינו שומע כלל מסיק בחידושי רע"א דלא יהיה ש"ץ דאף דאם לא השמיע לאזנו יצא מ"מ כיון דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו אינו מוציא אחרים לכתחלה: (ובהלכה ברורה אות כח' כתב שבדיעבד שכבר עלה, או אין שם ש"צ רשאי החרש להיות ש"צ. ואם שומע באמצעות מכשיר שמיעה רשאי לעלות אף לכתחילה).

עוד כתב (ס"ק מ"ב) מה שכתב מרן שלא יקרא הסומא בתורה עיין סימן קל"ט ס"ד בהג"ה. ושם כתב הרמ"א בשם מהרי"ל דעכשיו קורא סומא כמו שאנו מקרים בתורה לעם הארץ. (ובהלכה ברורה שם אות ה' כתב אם עלה הסומא לתורה אין מורידין אותו כדי שלא לביישו. ולכתחילה לא יעלה אלא אם כן יש מנהג ברור באותו מקום להקל בזה).

סעי' טו' - שליח ציבור קבוע יורד לפני התיבה מעצמו ולא ימתין שיאמרו לו.

כתב הטור היורד לפני התיבה ואינו ש"צ קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד ולא יותר מדאי אלא בפעם ראשונה מסרב וכשיאמרו לו פעם שנייה מכין עצמו כמי שרוצה לעמוד ובפעם שלישית יעמוד. וכתב הב"י ברייתא ברכות לד'. העובר לפני התיבה צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח כיצד יעשה ראשונה מסרב וכו'. ומפרש רבינו דהיינו במי שאינו שליח ציבור קבוע דאילו שליח ציבור קבוע אין לו להמתין שיאמרו לו כלום אלא הוא מעצמו יעלה ואדרבה אין ראוי לו להמתין שיאמרו לו שיעבור לפני התיבה שנראה שאינו סומך על דיבור הציבור שמינוהו לכך.

וכ''פ מרן ש"צ קבוע יורד לפני התיבה מעצמו ולא ימתין שיאמרו לו.

וכתב בביה"ל (ד"ה ולא ימתין) שלדעת הגר"א ממתין שיאמרו לו רק לא יסרב כלל.

סעי' טז' - אם אינו קבוע פעם ראשונה מסרב פעם שניה מכין עצמו ושלישית יעמוד. ואין מסרבין לגדול כלל ועולה מיד.

כתב הב"י, כתב הרא"ה על הגמ' ברכות לד. הנ"ל, ראשונה מסרב וכו'. ומיהו הכל לפי המפייס והמתפייס שאם המפייס אדם גדול אין מסרבין בו כלל:

וכ''פ מרן מי שאינו ש"צ קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה, ולא יותר מדאי, אלא פעם ראשונה מסרב וכשיאמרו לו פעם שניה, מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד, ובפעם שלישית יעמוד. ואם האומר לו שירד הוא אדם גדול, אינו מסרב לו כלל.

וכתב המ"ב (ס"ק מד') שליח ציבור שלא רצה להיות עוד ש"ץ וקבלו אחר במקומו א"צ רשות כיון שבידו עוד להיות ש"ץ ודוקא מהקהל א"צ רשות אבל מהש"ץ השני צריך ליטול רשות, כן כתב בתשובת יד אליהו, ולפי מה שביארנו בבה"ל גם ש"ץ כזה צריך ליטול רשות מתחילה: (ובהלכה ברורה אות ל' כתב אינו צריך ליטול רשות מהקהל).

עוד כתב (ס"ק מה') כתבו התוס' סוף פרק ז' דפסחים דבדבר גסות ושררה אפילו האומר לו הוא אדם גדול יסרב:

סעי' יז' - ש''צ שטעה העומד תחתיו לא יסרב.

כתב הטור ממשנה ברכות לד. ואם טעה ש"ץ וצריכין להעמיד אחר תחתיו אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב:

וכ''פ מרן אם טעה ש"צ וצריכין להעמיד אחר תחתיו, אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב.

וכתב בביה"ל (ד"ה לא יסרב) כדי שלא יפסיק בתפילה.

סעי' יח' - האומר: איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועין או מפני שברגלי סנדל, לא ירד באותה תפלה.

במשנה מגילה כד: האומר איני עובר לפני התיבה בצבועים אף בלבנים לא יעבור בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור ובגמרא מאי טעמא חיישינן שמא מינות נזרקה בו ופירש רש"י שדרך המינים להקפיד בכך: וכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות תפלה (ה"ה) דלא יעבור באותה תפלה דוקא. וכתב הריב"ש בתשובה שהרמב"ם סובר שלא מחזיקים אותו מין לעולם אלא רק לאותה תפילה חוששים לו. עוד כתב הב"י בשם ה"ר יהונתן שאפילו נותן טעם לדבריו ואומר שלא רוצה להתפלל משום שאין זה מכבוד המקום ללבוש צבעונים והבגדים הלבנים הם מדרך ענוה, בכל אופן חוששים שמא נזרקה בו מינות כיוון שהציבור מבקשים ממנו להתפלל לא היה צריך לסרב.

וכ''פ מרן האומר: איני יורד לפני התיבה מפני שבגדי צבועין או מפני שברגלי סנדל, לא ירד באותה תפלה כלל, מפני שדרך האפיקורסין להקפיד בכך וחיישינן שמא אפיקורסות נזרקה בו. (הגה: ואפי' אם נותן אמתלא לדבריו, לא מהני) (ב"י בשם ר' יהונתן).

וכתב המ"ב (ס"ק מו') ואפילו אם הוא מתחרט אח"כ ואומר הריני עובר בצבועים לא שבקינן ליה:

עוד כתב (ס"ק מז') מה שלא מועילה אמתלא כתב הפר"ח דוקא אם אח"כ אמר האמתלא, אבל אם מיד כשאמר שאיני עובר בצבועים אמר תיכף הטעם שאין דרך כבוד לד' כ"א בלבנים ירד עי"ש:

סעי' יט' - גר כשר להיות ש''צ.

תנן פרק קמא דבכורים (מ"ד) גר כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל, וכשהוא בבית הכנסת אומר אלהי אבותיכם. וכתב המרדכי פרק קמא דמגילה (סי' תשפו) שבעיר ווירצבורק מנעו לגר מהיות שליח ציבור מפני שאינו יכול לומר אלהי אבותינו. אולם רבנו יואל התיר לגר לומר אלהי אבותינו כיון שבגמרא ירושלמי תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך מכאן ואילך אתה אב לכל הגוים, רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי יהודה, אתא עובדא קומוי דרבי אבהו והורה כרבי יהודה, וכיון שהאמוראים פוסקים כרבי יהודה ודלא כמתניתין הכי נקטינן. וכך פסקו התוספות בשם ר"י ודלא כר"ת, וכך דעת הגהות מיימונית והר"ן והרמב"ן והרשב"א, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל.

וכ''פ מרן יש מונעים גר מלהיות ש"צ, ונדחו דבריהם.

וכתב המ"ב (ס"ק נ') ש"ץ ממזר תלוי במחלוקת אם ממזר כשר לכתוב תפילין [כן כתוב בשיורי כנה"ג] ולפי זה להמ"א בסי' ל"ט שכתב בשם הד"מ דמותר לכתוב תפילין, מותר להיות ש"ץ. אמנם בספר ברכי יוסף ביו"ד רפ"א מסיק דש"ץ לא יהיה, ותפילין שכתב כשרים: (ובהלכה ברורה אות לב' ראוי להחמיר שלא למנותו אפילו באקראי, ובתפילת ערבית יש להקל אם אין אחר).

בהמשך - כשממנים ש''צ, אפילו היחיד יכול להתנגד.

כתב הב"י כתב האגור כל המתרצה להיות שליח ציבור שלא מתוך אגודה אחת אין רוח חכמים נוחה הימנו ויחיד מוחה בחזנות וה"ר משה בן חסדאי חולק מספר אור זרוע (ח"א שו"ת סי' קיד - קטו) עכ"ל: ומהר"י קולון כתב בשורש מ"ד (מהד' י - ם שורש ל ענף ג וד) שהתפלה הוא של הקהל שהיא במקום התמידין שהיו באים משל צבור ואין ראוי שיהיה אדם שלוחם להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם ומטעם זה פסק רבינו שמחה דאפילו יחיד יכול לעכב את החזנות ולומר איני חפץ שיהיה פלוני חזן אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה והילכך אם אחד רוצה לומר תפלה בשביל אביו ואחד רוצה לומר בשביל אחר מי שירצו הקהל שיאמר התפלה הוא יזכה בו ולא האחר:

וכ''פ מרן אפילו יחיד יכול לעכב ולומר: איני רוצה שפלוני יהיה חזן, אם לא שכבר הסכים עליו מתחלה. הגה: ודוקא שיהיה לאותו יחיד טעם הגון על פי טובי העיר, אבל בלאו הכי אין היחיד יכול למחות בש"צ (מהרי"ו סי' ס'). ואם הוא שונאו, יכול למחות בו קודם שהסכים עליו (מהר"ם פדואה סימן ק"ד ס"ד ומהרי"ק שורש מ"ד ל'). ומי שהוא שונא לש"צ לא יעלה לספר תורה כשקורא התוכחה (אור זרוע).

וכתב המ"ב (ס"ק נא') ולאחר שנתמנה אפילו חצי הקהל רוצים להעבירו ואפילו נותנים לו את שכרו מושלם לא יכולים להעבירו, ורק רוב הקהל יכולים להעבירו אם נותנים לו את שכרו מושלם [א"ז] ועכשיו הרשות להעבירו רק ביד ז' טובי העיר או הנבררים כל מקום ומקום לפי התקנה [פמ"ג]:

עוד כתב (ס"ק נב') כשרוצים למנות ש"צ ואחד מתנגד יכולים הקהל לומר לו אין בידינו להוסיף, אלא הוא יוסיף משלו. ואף אם יברר טענתו שזה השני הוא מעולה מן הראשון כנגד תוספות הדמים, אפ"ה יכולין הקהל לומר אין יכולת כ"כ בידינו להוסיף בדמים:

עוד כתב (ס"ק נג') ה"ה בכל המינוים יכול למחות אפילו בחכם מרביץ תורה [תופס ישיבה] ודוקא כשרוצה לקבל אחר אבל אם מוחה שאינו רוצה שיהיה מרביץ תורה בקהל פשיטא שאין במחאתו כלום ואפילו המיעוט יכולין לכוף לרוב ואפילו ברוצה למנות אחר אם אותו שרוב הקהל מסכימים עליו הוא עדיף מזה ג"כ אינו יכול למחות ואפשר דאפילו מיעוט יכולין לכוף לרוב לשכור מעולה [כנה"ג] כתבו האחרונים שזה הדין דשו"ע הוא דוקא בימיהם אבל היום שידוע שבעו"ה הרבה מחזיקין במחלוקת בלי טעם וריח וכונתם שלא לש"ש אם היו צריכין לשאול לכל יחיד ויחיד בענין המינויים בין לענין מינוי הש"ץ או מרביץ תורה ואב"ד בעיר וכל כה"ג לא היו מסכימים לעולם ע"כ הולכין אחר רוב פורעי המס ואפילו פסולי קורבי ביניהם [מ"א] ועכשיו המנהג שהולכין אחר ז' טובי העיר או אחר הנבררים מן הקהל ע"ז כל מקום ומקום לפי מנהגו [פמ"ג] והכל שלא ירבו המחלוקת ואין משגיחין על יחיד והמ"א כתב עוד טעם דלא שייך היום דין דעיכוב יחיד לענין ש"ץ דדוקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא רבים י"ח בתפילתו אז היה יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בע"כ משא"כ עתה שכולם בקיאים רק הש"ץ הוא לפיוטים אע"פ שאומר קדיש וברכו אין כל כך קפידא:

עוד כתב (ס"ק נד') ואם קבלוהו לזמן ונשלם הזמן לא מקרי הסכים עליו מתחלה דעכשיו הוי קבלה חדשה וכאלו לא היה שם עדיין [ט"ז] ועיין מה שכתבנו בסוף ס"ק הקודם. ראובן שהיה ש"ץ שכיר שנה והשלים שנתו והתחיל להתפלל ימים מספר מהשנה החדשה ומקצת אנשים מיחו בו באמרם שכבר נשלם השנה שהשכירוהו ושאינם רוצים אותו עוד והש"ץ טען שמאחר שכבר התחיל להתפלל בימים הנוראים שהם מהשנה החדשה ולא מיאנו בו שלהיותו שכיר שנה מקצתה ככולה ושיפרעו לו משלם פסק בתשובת מ"ץ דהדין עם הש"ץ. עיין לקט הקמח י"ד ע"א:

עוד כתב (ס"ק נה') מה שכתב הרמ"א שצריך שיהיה ליחיד טעם הגון על פי טובי העיר כדי לעכב למנות ש"צ. רוצה לומר שהציע לפניהם איזה ענין שבשביל זה אינו מתרצה בו כגון שמידותיו אינם ישרים בעיניו וכה"ג ולא טענת פסול דבזה לכו"ע אין יחיד יכול למחות כל זמן שלא בירר כי יש לחוש לפגמו:

עוד כתב (ס"ק נו') מה שכתב הרמ"א שיכול לעכב היחיד אם הש"צ שונאו, רצונו לומר שידוע באמת מכבר שהם שונאים זה לזה לכך יכול למחות בו דאינו נעשה שלוחו לתפלה בע"כ אבל אם אומר שהוא שונאו לאו כל כמיניה:

עוד כתב (ס"ק נז') אבל אם נעשה שונא לש"ץ לאחר שהסכים עליו תו אין היחיד יכול למחות אלא הש"ץ מחוייב לומר בפירוש שיסיר הקנאה מלבו ויוציאנו בתפלתו. גם אם מכוין שלא להוציא השונא גם אוהבים לא יצאו ע"כ צריכין החזנים ליזהר בזה [פמ"ג] כתב בד"מ בשם א"ז אין ש"ץ צריך להחניף לצבור במילי דשמיא וצריך להוכיחן. אך בעניני עצמו יראה להעביר על מדותיו ויהיה אהוב להקהל וכדלקמיה:

עוד כתב (ס"ק נח') מה שכתב הרמ"א מי שהוא שונא לש"צ לא יעלה בפרשת התוכחה ר"ל כיון שהוא שונא לש"ץ מסתמא הש"ץ ג"כ אינו אוהבו כי כמים הפנים לפנים וגו' ואולי יכוין ש"ץ הקורא בהתוכחה נגד פניו וחשש סכנה היא לו ע"כ פסק דמפני זה אפילו קראהו לא יעלה וכנה"ג כתב דיותר טוב שיעלה משיכנס לעונש בשביל שהוא מבזה כבוד התורה וכן הסכים הגר"א וכן כתב בספר שערי אפרים וז"ל צריך שיהיה אהוב להצבור והוא אוהבם ואם אירע שהקורא יש לו שנאה על אחד מהצבור מוטל על הסגן שלא יצוה לקרות לזה לפרשת התוכחה מפני שסכנה היא ואם יודע שהקורא שונאו ומתיירא שמא יקראוהו יצא בין גברא לגברא מבהכ"נ עד שיקראו אחר ויכנס אח"כ ואם לא יצא וקראוהו יעלה כיון שהוא מתכוין משום כבוד התורה שומר מצוה לא ידע דבר רע. ואסור להקורא לחשוב בשעת קריאתו ענין קללה לנוכח שום אדם עי"ש וכתב בפתחי שערים דאף להמג"א יעלה בדיעבד אם קראהו:

סעי' כ' - אחד רוצה לומר תפלה בשביל אביו, והשני בשביל אחר, מי שירצה הקהל שיאמר, הוא יאמר.

בסעי' הקודם הבאנו מה שכתב הב"י בשם מהר"י קולון אם אחד רוצה לומר תפלה בשביל אביו ואחד רוצה לומר בשביל אחר מי שירצו הקהל שיאמר התפלה הוא יזכה בו ולא האחר:

וכ''פ מרן אם אחד רוצה לומר תפלה בשביל אביו ואחד רוצה לומר בשביל אחר, מי שירצה הקהל שיאמר התפלה, הוא יאמר.

וכתב המ"ב (ס"ק נט') התפילה היא יותר מצוה מאמירת קדיש. (ובהלכה ברורה אות לה' כתב, אולם רבים מהספרדים ועדות המזרח אינם מקפידים כלל שהאבל יעבור לפני התיבה).

עוד כתב (ס"ק ס') הטעם שהדבר תלוי ברצון הקהל דדוקא קדיש יכול לומר בשביל אביו ואין רשות ביד הקהל לדחותו אבל לא יכול להיות שליח הקהל להתפלל על כרחם ולענין זה הוא ג"כ כמו בש"ץ שאין יחיד מוחה כדי שלא ירבה המחלוקת אלא הולכין אחר רוב או הנבררים לזה וכמו שכתבנו לעיל בשם האחרונים. יש מקומות שיש להם תקנה בבהכ"נ שאין מניחין לאבל להתפלל כל השבוע לפני התיבה כ"א להש"ץ הקבוע שלהם אין לדחות התקנה [ונעשית מפני ע"ה שאינם יודעים ומבינים הברכות והתפילות ואומרים טעות ואיכא זילותא לכך תקנו אפילו על היודעים שלא יתפללו משום דלא ליתי לאנצויי] אכן במקום דליכא תקנה ומנהג קבוע מצוה לקהל להניח לאבל להתפלל שהוא נחת רוח למת ומצילו מדינו של גהינם ומיהו ודאי כשאין יכול לחתוך האותיות וכדומה אין לו להתפלל לפני העמוד. כתב המ"א אם יש אבל ומוהל נדחה האבל מן התפלה מחמת המוהל ויום שמת בו אביו ואמו שקורין יארצייט דוחה למוהל ולאבל וכל זה שאין הקהל מקפידין ע"ז אבל יש רשות ביד הקהל לבחור עליהם מי שירצו:

עוד כתב (ס"ק סא') ובתפלת מעריב שאינה כנגד תמידים רק כנגד איברים ופדרים אפשר דא"צ דעת בעלים ואין הקהל יכולין לעכב לאבל להתפלל מעריב דמצוה שיתפלל מי שמת לו אביו ואמו ומ"מ ודאי אין להתקוטט בשביל שום מצוה עם הצבור וכדלקמיה בסעיף קטן ס"ה [פמ"ג]:

סעי' כא' - אין למנות ש''צ ע''פ שר גוי אע''פ שרוב הצבור חפצים בו.

כתב הב"י כתב המרדכי בפרק החובל (ב"ק סי' קז) שהשיב רבינו מאיר על החזן שהיו רוב הצבור חפצים בו ומקצת לא נתרצו, ונעשה על פי השר שביקש הממאנים להתרצות, לא טוב עשית להמנות על פי השר ובארצינו היו מקפידין על דבר זה. וכבר נעשה בימי אבי העזרי שנתמנה חזן והלך אחד ונתכוון לכבדו וגרם שהגמון שלח אחריו ולקח מצנפת שעל ראשו ונתן עליו ואמר הילך החזנות וכעס מיד אף כנגד ההגמון ואמר אדוני אין דיני לקבל ממך עבודת בוראנו, ולא קבל עליו, וסבורני שקנס גם את היהודים. גם בנדון זה החזן עליו לתקן עכ"ל:

וכ''פ מרן אין למנות ש"צ ע"פ השר אע"פ שרוב הצבור חפצים בו.

סעי' כב' - שליח צבור בשכר עדיף יותר מבנדבה.

כתב הב"י כתוב בתשובת הרשב"א סימן ת"נ (וסי' תרצא) ששאלוהו איזה עדיף שליח ציבור בשכר או בנדבה והשיב יותר ראוי להיות בשכר לפי שבמקום שהוא לוקח שכר, וברור מן הקהל, אין פרץ ואין צוחה שאין אחר שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו להתפלל ואם היה בנדבה הרשות נתונה לכל ובפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון לפיכך (הוצרכו) [הוצרכנו] לתקן שבימים קדושים באשמורות וראש השנה ויום הכפורים לא יהא רשות בידם לעלות לדוכן להתפלל אלא ברשות הקהל וכן בתקיעת שופר ולדברי החולק משוי לכל הקהלות כטועין שבכל מקום שוכרין שליח ציבור וגם השליח ציבור נזהר בתפלתו ובתיקוניו למען שכור הוא:

וכ''פ מרן שליח צבור בשכר עדיף טפי מבנדבה. הגה: ואין לאדם להתפלל בלא רצון הקהל. וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלמות אין עונין אמן אחר ברכותיו (בנימין זאב סי' קס"ג ואגודה פרק כיצד מברכין).

וכתב המ"ב (ס"ק ס"ג) ואף שיש בחנם צריכין העניים ג"כ ליתן שכירות הש"ץ שש"ץ בשכר עדיף [פמ"ג]:

עוד כתב (ס"ק סה') שאין לאדם להתקוטט בעבור שום מצוה כגון גלילות ס"ת וכיוצא בו שהרי שנינו הצנועים מושכים את ידיהם מלחם הפנים והגרגרנים חוטפים ואכילת לחם הפנים הוא מצוה ופשוט דדוקא אם המצוה תתקיים ע"י אחר אבל אם המצוה תתבטל לגמרי כגון הכנסת אורחים או החזקת ת"ת ויש בידו למחות בודאי מחוייב למחות כדי להחזיק המצוה שהרי מדינא כופין על ענינים כאלו כמבואר בח"מ בסימן קס"ג ס"א בהג"ה וסוף סעיף ג':

עוד כתב (ס"ק סו') שלא עונים אחר מי שמתפלל בחוזקה כיון שאין זה מברך אלא מנאץ שנאמר בוצע ברך ניאץ ד':

סעי' כג' - שכר הש''צ מקופת הקהל, ולא מתחלקים בשכרו בשוה העשיר והעני.

כתב הב"י בשם הרשב"א בתשובה שש"צ שוכרים אותו מקופת הקהל ואע"פ שהעשיר נותן לקופת הקהל יותר מהעני, והנאת העשיר והעני מהחזן היא שוה, עכ"פ כיון שהיא תקנת הקהל לשכור חזן נותנים לפי ממון דהיינו כל אחד כפי יכולתו. ורבנו ירוחם כתב בשם רב האי ששכר החזן מתחלק לשני ענינים האחד מה שמוציא הש"צ ידי חובת תפילה וקדיש וקדושה, וכיון שהתפילה כנגד קורבנות התמידים שהיו נקנים ממחצית השקל שנתנו לפי נפשות בשוה, לכן לענין זה צריך לשלם לחזן לפי נפשות בשוה כל שהוא מבר מצוה ומעלה. וחלק זה הוא הקטן משכרו, והחלק הגדול יותר הוא הענין השני של הש"צ והוא לא אמירת התפילה עצמה אלא הניגון והנעימה בה אומר את התפילה והפיוטים ושאר חזנות שעושה בשמחות או באבל חלילה, וחלק זה יתנו לפי ממון העשיר יתן יותר והעני פחות.

ופסק מרן כדעת הרשב"א שכר ש"צ פורעים מקופת הקהל, אע"פ שהש"צ מוציא הדל כעשיר, מכל מקום אין יד העני משגת כעשיר. הגה: וי"א שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי הנפשות, וכן הוא מנהג הקהלות (מהר"ם פדואה מ"ד).

וכתב המ"ב (ס"ק סז') שהגר"א כתב שמרן בסימן נה' סעי' כא' חזר בו וסובר שגובים חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות. ובאליה רבא מחלק בין שכר חזן לדין שם שמדובר ששוכר אדם במקומו להשלים מנין. (וכ"פ בהלכה ברורה אות מ' ששכר הש"צ יש לשלמו מקופת הקהל הנגבית העשיר לפי עושרו והעני לפי עוניו. ע"כ. ולפי"ז יש לעיין על המנהג היום למכור מקומות ישיבה בימים נוראים וזה דומה לגביה לפי נפשות ולא לפי ממון).

עוד כתב (ס"ק סט') הטעם שכתב הרמ"א שגובים חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות כי יש סברא לומר שהעני צריך להחזן כמו העשיר ויש לפעמים שהעשירים נותנים יותר ממון להחזן שקולו ערב יותר גם שהעני יכול לילך למקום אחר ע"כ עשו פשרה זאת:

עוד כתב (ס"ק ע') שהלבוש כתב שבמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון, היינו מקופת הקהל וכדעת מרן. ומשמע בדרכי משה שאפילו דעת הפוסקים שפוסקים לפי ממון איננו רק בשכירות הש"ץ ששוכרין אותו לימים נוראים דבזה ס"ל לפי ממון כי העשירים מחמת עשרם לא יוכלו לצאת מבתיהם ולהניחם ריקם והעניים יכולים לילך על עתים הללו לעיר אחרת משא"כ בש"ץ ששוכרין על כל השנה אין מחשבין לפי ממון לבד:

סעי' כד' - אין ביד הציבור לשכור גם ש''צ וגם רב , אם הרב גדול בתורה ובקי בהוראה הוא קודם.

כתב הב"י כתב הרא"ש בתשובה כלל ו' (סי' א) ציבור שיש להם ליתן לרב או לשליח ציבור אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה ודינים תלמיד חכם קודם ואם לאו שליח ציבור עדיף טפי להוציא הרבים ידי חובתן עכ"ל וכתבו רבינו ביורה דעה סי' רנ"א:

וכ''פ מרן צבור שצריכין לשכור רב ושליח ציבור ואין בידם כדי שכר שניהם, אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה, הוא קודם. ואם לאו, ש"צ קודם.

וכתב בביה"ל (ד"ה שליח ציבור) ומזה יראה האדם גודל החיוב על כל עיר לשכור להם רב שיורה להם במצות התורה ומשפטיה איך להתנהג ולא יהיו כעיורים המגששים באפילה דאפילו אם עי"ז נדחית לגמרי מצות תפלה אצלם ג"כ החיוב הזה הוא קודם ובפרט אם אנשי העיר יכולין ג"כ להתפלל לעצמן בודאי זה קודם.

וכתב במ"ב (ס"ק עא') וכתב בתשו' ח"ס חא"ח סי' ר"ו דכל אנשי העיר מחוייבים ליתן לזה ואין א' יכול לאמר אין אני צריך לרב ומ"ץ דמ"מ צריך לישא בעול עם הצבור דומיא דכל אנשי העיר מחוייבין ליתן על המקוה עי"ש:

עוד כתב (ס"ק עב') שאם הרב לא יוכל להורות לעם האיך שיתנהגו ע"פ התורה ש"ץ קודם שיוציאם עכ"פ ידי חובתם בתפלה:

סעי' כה' - אין מסלקין חזן מאומנותו, אלא אם כן נמצא בו פסול.

כתב הב"י בשם הרשב"א בתשובה שחזן אין מסלקין אותו מאומנותו, אלא אם כן נמצא בו פסול, והטעם כדי שלא יחשדו בו וכמו ששנינו (גיטין נט.) מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ואוקימנא בגמרא (שם ס:) משום חשדא.

וכ''פ מרן אין מסלקין חזן מאומנותו, אלא אם כן נמצא בו פסול. הגה: ואין מסלקין אותו משום רנון בעלמא, כגון שיצא עליו שם שנתפס עם הכותית, או שמסר אדם. אבל אם באו עליו עדים בזה, וכיוצא בזה, מעבירין אותו. וש"צ שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדים הצואין ומסריחין, ואם אינו רוצה להחליף בגדיו בשעת התפלה ולהתפלל, מעבירין אותו. וש"צ המנבל פיו או שמרנן בשירי הנכרים ממחין בידו שלא לעשות כן, ואם אינו שומע מעבירין אותו (כל בו דף קנ"ה ע"ד). ש"צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אע"פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולין למחות בידו. (תשובת רשב"א סי' ט' /ש'/).

וכתב המ"ב (ס"ק עג') שהוא הדין שאין מסלקים כל מי שנתמנה לאיזה תפקיד במקום שלא נהגו למנות לזמן ידוע והטעם שלא יחשדום שנמצא בהם פסול:

עוד כתב (ס"ק עד') שאין מסלקים אותו עד שימצא בו בו פסול בעדים. ואז אין מקבלין אותו עד שישוב בתשובה שלמה בלי ערמה ומרמה אבל בשבועה בעלמא שלא ילך בדרכים אלו לא מהני דבלא"ה מושבע ועומד מהר סיני הוא:

עוד כתב (ס"ק עה') שאין מסלקין בשביל רינון בעלמא אבל למנותו לכתחלה לא ימנו.

עוד כתב (ס"ק עו') אם יצא עליו רינון יש לחוש לקול להושיב ב"ד על ככה. ש"ץ שבתו זינתה תחת בעלה אין למנותו לכתחלה אך אם נעשה זה אחר שכבר נתמנה נראה דאין להורידו בשביל זה:

עוד כתב (ס"ק עז') ש"ץ המאיים על חבירו למוסרו לעכו"ם ולא מסר אע"פ שמכוער הדבר אפי' לאדם שאינו ש"ץ אינו נפסל על כך אלא גוערין בו ומתרין בו שאם יוסיף לומר כדברים הללו שיעבירוהו ממעלתו ואם הוסיף במרדו ראוי להעבירו:

עוד כתב (ס"ק עח') שאם יצא עליו קלא דלא פסיק יחיד מוחה עליו להעבירו כך משמע מהמג"א וכן משמע בים של שלמה. וכתב בביה"ל (ד"ה אם באו) שהכל בו כתב שקלא דלא פסיק לא מהני להעבירו. ובשו"ת חתם סופר מסיק אם הוא מרוצה לכל הקהל להחזיקו לחזן אין צריך למחות בידם אמנם אם ימצא אחד מהם שמוחה ואומר אני מאמין לקלא דלא פסיק הזה יכול למחות בו להעבירו. וקלא דלא פסיק נקרא אם יום ומחצה לעזה עליו כל העיר ואין לו אויבים בעיר שנוכל לאמר עליהם שהם הוציאו הקול [יבמות כ"ה ע"א] ובתשובת מהרי"ק סימן קפ"ח משמע דלא נקרא קלא דלא פסיק כ"א בקול שהרבים מסכימים עליו ואינו פוסק דמסתמא י"ל שלא על חנם יצא הקול הזה אבל אם ידוע לנו שרק אחד הוציא את הקול מתחלה וע"י נשתרבב הקול בעיר אין מונח עליו שם קד"פ.

עוד כתב (ס"ק עט') שאם עשה תשובה לא מסלקים אותו. ואם ממנים אותו לכתחילה עיין בסעי' ה'. ואם עשה בילדותו עבירה ועדיין לא שב אף אם מינוהו מעבירין אותו דפסול מחמת עבירה לעדות [פמ"ג]:

עוד כתב (ס"ק פ') ש"ץ שמתוך חליו לאנסו א"א לנקות להיותו טהור מקרה לילה ואין מטהר עצמו כלל והוא ש"ץ אפשר בימים נוראים יש לגעור בו שיטבול ועכ"פ שיוציא הבגדים הצואים מעליו ואם לא ישמע לדברי חכמים לרחוץ יפה ולהסיר הבגדים הצואים מעליו ראוי להעבירו:

עוד כתב (ס"ק פא') כשם שת"ח אסור לצאת בשוק בבגדיו המלוכלכים כך ש"ץ אע"פ שאינו ת"ח:

עוד כתב (ס"ק פב') מה שכתב הרמ"א שלא ירנן בשירי הנכרים ר"ל בניגון שהנכרים מנגנים בו לעבודת גילולים שלהם וב"ח בתשובה סי' קכ"ז כתב דוקא בניגון שמיוחד לזה. (ובהלכה ברורה אות מו' כתב שרשאי להרכיב לחן של שירי עגבים על קטעי התפילה רק שלא תהיה המנגינה של עבודה זרה ממש, ומכל מקום עדיף יותר שיעשה מנגינה של שירי קודש). עוד כתב המ"ב ההולך בערכאות של עו"ג פסול להיות ש"ץ בר"ה ויוה"כ אלא א"כ עשה תשובה [א"ר בשם תורת אמת] ונ"ל דמיירי שלא נשאר עי"ז ממון חבירו בידו כגון שהיה בזה דיניהם כדיננו אפ"ה פסול עכ"פ בר"ה ויוה"כ דהוא עון גדול מצד עצמו כדאיתא בח"מ סימן כ"ו דאל"ה הלא הפסול מחמת עבירה אפילו בשאר ימות השנה אין לו להיות ש"ץ כדלעיל בס"ק י"ד ואולי בזמנינו בעו"ה דנשתכח האיסור מכמה אנשים ואפשר דהוא שוגג בדבר אין לפוסלו וכדאיתא כעין זה בח"מ סימן ל"ד סעיף ד' ע"ש ועכ"פ לענין ש"ץ בר"ה ויוה"כ בודאי יש להחמיר. (אולם בהלכה ברורה אות ט' פוסלו אפילו להיות שליח ציבור באקראי ואפילו הלך לערכאות של יהודים חילונים). עוד כתב המ"ב שליח ציבור שהיה שוחט ונמצא שמכר טרפה בחזקת כשרה בשוגג או שהיה מנקר ונמצא אחריו חלב אע"פ שאין מסלקין אותו מש"ץ מ"מ אין למנותו לכתחלה [כנה"ג] ואם עשה תשובה מותר אפילו למנותו כדלעיל בס"ה בהג"ה. עוד כתב קהל שחלקו תפלת ר"ה ויוהכ"פ כנהוג אם חלה אחד מהם ולא יכול להתפלל אינו רשאי להעמיד איש אחר במקומו וביד הקהל דוקא להעמידו [שערי אפרים סימן ל"א ועיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' י"ג]: כתב הביה"ל (ד"ה שליח ציבור שהזקין) בשם הרשב"א, מי שהוא מנוי כגון שהוא ספר לרבים או נחתום וכל כה"ג ורוצה שאחד יסייענו באותו מינוי לפרקים בזמן שהוא אינו יכול הרשות בידו ואין כח ביד הקהל לעכב. ואפילו אם תש כוחו ואין יכול לעשות כלל ומוכרחים ליקח אחר אם בנו ראוי הוא קודם לכל אדם ואפילו אם יש אחרים גדולים ממנו. ובמ"ב (ס"ק פג') כתב הוא הדין בכל המינויים ג"כ בנו קודם ואפילו יש אחרים גדולים ממנו כיון שהוא ממלא מקום אבותיו. י"א דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדון לא אמרינן שבניהן קודמין ויש חולקין.

עוד כתב (ס"ק פד') שבכל ענין שמביא ממלא מקום כתב הכנה"ג דוקא אם הוא ראוי לכך הן בענין המלאכה הן ביראת שמים:

עוד כתב (ס"ק פה') שאם קול הבן משונה לא יכול למלות מקום אביו הש"צ. עוד כתב אין להעביר ש"ץ בשביל אחר שקולו ערב. ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד:

סעי' כו' - מקום שנהגו למנות לזמן מסוים, ולקחו ש''צ בסתם מותר להעבירו בסוף הזמן הנהוג.

כתב הב"י בשם תשובות הרשב"א שכתב, שבזמנו נהגו למנות אנשים על צרכי הצבור לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם בין לחזן ובין לקופה של צדקה וכן על המס ושאר מינויים הצריכים לצבור בין שנוטלים עליהם שכר בין שאינן נוטלים עליהם שכר אפילו לא קבעו להם זמן סתמן כפירושן אחר שנהגו כך והמנהג כהלכה הוא ואם מפני החשד כיון שנהגו לבא חליפות נסתלק החשד שכשרים שבדורות נושאים במשא העם ובצרכי הצבור ואח"כ מסתלקין ובאים אחרים תחתיהם א"כ דין ממון אין כאן חשד אין כאן עכ"ל ותשובה זו בסוף ספר הכלבו:

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה