מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות בית הכנסת · סימן קנד
סעי' א' - מקום שמתפללים בו באקראי אין בו קדושה.
במגילה כו. אהא דתנן בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחים בדמיו בית הכנסת אמרינן בגמרא זו דברי רבי מנחם ברבי יוסי אבל חכמים אומרים הרחוב אין בו משום קדושה ואע"פ שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות דאקראי בעלמא הוא. כתב הטור רחבה של עיר אע"פ שמתפללין בה בתעניות אין בה משום קדושה מפני שהוא עראי ולא נקבעה לתפלה וכן בתים וחצרות שמתקבצין בהן להתפלל באקראי אין בהם שום קדושה. תשמישי מצוה כגון סוכה ולולב שופר וציצית אין בהן שום קדושה ויכולין להשתמש בהן. (וכתב הב"י בסימן כא' לעניין תשמישי מצוה שדווקא שאין ראויים עוד למצוותן שעבר זמנם ובציצית שנפסקה מותר להשתמש, אבל בראויים למצוותם אסור להשתמש בהם אפילו תשמיש שאינו של גנאי).
וכ''פ מרן רחבה של עיר, אף על פי שמתפללין בה בתעניות, אין בה משום קדושה מפני שהוא עראי; וכן בתים וחצרות שמתקבצים בהם להתפלל באקראי (פי' דרך מקרה , והזדמן לא דרך קביעות), אין בהם שום קדושה .
וכתב המ"ב (ס"ק ב') שאף בית שמתפללים בו בקביעות אין בו קדושה כיון שמשתמשים שם שאר צרכיהם.
עוד כתב (ס"ק ג') שחדר בסמוך לבית הכנסת ומתפללים שם כל זמן שיש דוחק בביהכ"נ אף שהוא אקראי לגבי המתפללים שם שהם מתחלפים עכ"פ המקום נעשה קבוע לעצלנים. ובעיירות שהדרך להתפלל בעזרה בקביעות פשוט שכל קדושת הבית הכנסת עליו. (ובהלכה ברורה סימן קנ"א אות מ' כתב שעזרת נשים יש לה קדושת בית הכנסת כיון שהנשים מתפללות שם). ובחצר בית הכנסת אין בו קדושה אע"פ שהוא פתוח לביהכ"נ, ורק המקום שמכוון נגד ההיכל יש להחמיר שלא לנהוג שם קלות ראש ואע"פ שהמקום חול איכא זילותא. וכתב בביה"ל (ד"ה רחבה) שגם ברחבה שאין בה קדושה אין לנהוג ביזיון במקום ההוא, כיון שהמקום מיועד לכך שלפעמים מתקבצים להתפלל שם. ריטב"א.
סעי' ב' - השוכרים בית ומתפללים בו אין לו דין בית הכנסת.
כתב הב"י בשם מהר"י בן חביב שכן הדין בארצות הגויים שאין רשות לבנות בית הכנסת ושוכרים מקום לחודש או שנה להתפלל שם, נחשב לעראי ולאקראי ואין למקום קדושת בית הכנסת. וכן אין איסור לגור מעל בית הכנסת כיוון שאין בנויה מעיקרא בנין קבע לבית הכנסת, ובלבד שינהגו בנקיות בביתם שלמעלה מהבית שמתפללים בו
וכ''פ מרן השוכרים בית ומתפללין בו, אין לו דין בית הכנסת.
וכתב המ"ב (ס"ק ד') בשם הלבוש שכירות נחשבת לעראי כיוון שיש ביד בעל הבית שלא להמשיך השכירות בסוף הזמן. ובביה"ל (ד"ה השוכרים בית) שלעולת תמיד כל ההיתר בשכירות הוא רק כמו במקרה של המהר"י בין חביב בארצות הגויים שאין להם אפשרות ועושים בהצנע ואם יתוודע השכירות יתבטל באמצע הזמן, אבל בזמננו שהכול נעשה ברשות המלכות השכירות נחשבת לקבע. וגם המהרי"ט חוכך להחמיר בשכירות ודלא כמהר"י בן חביב, לכן בשוכר בגלוי כדרך כל הארץ אין להקל. (ובהלכה ברורה סימן קנ"ג אות כט' כתב, שבשכירות בית הכנסת בתוך זמן השכירות אסור להשתמש בבית הכנסת כגון אכילה ושתייה אם לא התנו בשעה ששכרו, ואחר גמר השכירות רשאי המשכיר למוכרו או להשתמש בו לכל דבר שירצה).
עוד כתב המ"ב (ס"ק ה') שאם השכירו בית לבית הכנסת וגם היא בית המדרש יש בו קדושה. [שערי תשובה בשם הכנה"ג]. ואולי הטעם כיון שנעשה קבוע להתפלל וללמוד, לא נקרא עראי.
סעי' ג' - תשמישי קדושה צריכים גניזה, תיק של ספרים ומזוזות, ורצועות תפילין, ארגז של ס''ת או חומש, תיבה שמניחים עליה ס''ת.
בברייתא כו: ת"ר תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין ואלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקמי (שק אמתחת) ספרים תפילין ומזוזות נרתיק של ס"ת ונרתיק של תפילין ורצועותיהן. ואמר רבא שכן הדין בבימה של עץ שמניחים עליה ס"ת בלא מפה נחשבת לתשמיש קדושה. וכן יריעה שפורסים סביבות הארון מבפנים, כיון שלפעמים מקפלים אותה ומניחים תחת הס"ת נחשבת לתשמיש קדושה. ואמר רבא הני זבילי (אמתחת, שק) דחומשי, וקמטרי (ארגז) דספרי נחשבים לתשמיש של קדושה, ושאלה הגמרא פשיטא, מהו דתימא הני לאו לכבוד עבדינן לנטורי בעלמא עבידי, קמ"ל. וכתב המרדכי בשם הר"י מווינא שאין קרוי ארון קודש אלא שעשוי כמן ארגז ולכבוד ולא לשמירה ואם עשוי בבנין החומה לשמירה הוא עשוי ולא לכבוד ס"ת ולא נחשב תשמיש קדושה וראיה מרבא הנ"ל דאם עשוי לשמירה אין בו משום תשמיש קדושה. ועוד אם הארון מקלקל את הספרים מחמת הלחות שבו לא נחשב תשמיש קדושה אלא מזיק. וכתב רבנו ירוחם תשמיש קדושה נקרא דבר שהספר מונח עליו ממש, חוץ מאופן שנעשה לכבוד שנחשב תשמיש אפילו שהוא לא נוגע בספר כגון מכסה העושים לספרים המכוסים בקרשים. אבל אם המכסה השני נעשה לשמירה נחשב לתשמיש דתשמיש. (ונראה שחולקים המרדכי ורבנו ירוחם באופן שהתשמיש נוגע ישירות בקדושה שלמרדכי כיון שעשוי לשמירה לא נחשב תשמיש קדושה, ולרבנו ירוחם אם נוגע אפילו שעשוי לשמירה נחשב תשמיש קדושה רק אם הוא כלי שני לא נחשב תשמיש קדושה. ונ"מ מה שמצוי בימנו שמניחים הס"ת בכספת שודאי אין כאן כבוד רק שמירה. וכיון שהס"ת מונח בנרתיק והנרתיק בכספת לכ"ע לא נחשבת הכספת לתשמיש קדושה). עוד כתב הב"י שלדעת התוס' והר"ן פרוכות שלנו נחשבים תשמיש דתשמיש. (ואף שהפרוכת נעשית לכבוד ולדעת רבנו ירוחם תשמיש דתשמיש שנעשה לכבוד נחשב תשמיש, שאני הכא שהפרוכת היא תשמיש דתשמיש דתשמיש שהספר מונח בתיק והתיק בארון ואח"כ באה הפרוכת, ובכה"ג גם רבנו ירוחם מודה דלא חשיב הפרוכת תשמיש. ולכן פסק הרמ"א גם דין רבנו ירוחם וגם דין הפרוכת דלא הוי תשמיש. שוב ראיתי במ"ב (ס"ק יד') בשם הפמ"ג שחילק אם מונח ממש על הקדושה דאז אמרינן כיון שנעשה לכבוד חשיב תשמיש אבל פרוכת שלא מונחת ממש נחשבת למחיצה אפילו שנעשית לכבוד). עוד כתב הב"י בשם המרדכי בשם האו"ז שלא יהיו מטפחות הספרים משעטנז שלפעמים מחמם בהם ידיו בימי הקור. (אמנם גם אם הם לא משעטנז לא יכרוך בהם ידיו לכתחילה להתחמם דהוי תשמיש קדושה).
וכ''פ מרן תשמישי קדושה, כגון: תיק של ספרים ומזוזות, ורצועות תפילין, וארגז שנותנין בו ס"ת או חומש וכסא שנותנין עליו ס"ת, ווילון שתולין לפני ההיכל, יש בהן קדושה וצריך לגנזן. הגה: ודוקא הדבר שמניחין בהן דבר הקדושה בעצמו לפעמים, או שנעשית לכבוד כגון המכסה שעל הקרשים של הספרים, אבל אותו מכסה שהוא לשמור אותו מכסה שעל הקרשים, לא מיקרי תשמיש, דהוי תשמיש דתשמיש, וכל כיוצא בזה. יש אומרים דלא מקרי ארון הקודש אלא אם הוא כמין ארגז, שאינו עשוי רק לכבוד התורה, אבל ארון הבנוי בחומה הנעשה לשמירה, לא מיקרי תשמישי קדושה; וכל שכן אם הספרים מתקלקלים בו, דמותר ליטלן משם (מרדכי והגהות אשר"י פ' בני העיר). אסור לכבס מטפחת של ס"ת במי רגלים, מפני הכבוד (רבי' ירוחם נ"ב ח"ז ר"ן מרדכי פ"ק דמ"ק).
וכתב המ"ב (ס"ק ז') שקופסאות התפילין בין תפילין של ראש ובין של יד שאין בו שין כמו של ראש נחשבים תשמישי קדושה.
עוד כתב (ס"ק ח') אם הוכן לכך וניתן בו פעם אחת, או שלא הוכן לכך ונתן שם בקביעות, נתקדש ע"י זה.
עוד כתב (ס"ק ט') ספרי קודש הכרוכים בכריכה ומונחים בתיבה נחשבת התיבה תשמיש דתשמיש. אולם בארון קודש אף שהס"ת מונח בתיק כיון שהארון נעשה לכבוד הס"ת נחשב תשמיש קדושה. (אולם בהלכה ברורה אות ו' כתב שהארון נחשב תשמיש דתשמיש כיון שלא נעשה רק לכבוד אלא גם לשמירה, ולא נוגע קלף הס"ת בארון, ומ"מ יש לו קדושת בית הכנסת. וכמ"ש המ"ב בעצמו ס"ק יד' וסותר לדבריו כאן וצ"ע).
עוד כתב (ס"ק י') שהתיבה שעליה קוראים בתורה אף שיש עליה מפה כיון שלפעמים נשמטת המפה והשולחן משמש את הס"ת לכן נחשבת התיבה תשמיש לס"ת. (ואף שלא הוזמנה התיבה לתשמיש והשימוש הוא לא קבוע, עכ"פ נראה כיון שסוף סוף הוזמנה לצורך הס"ת חשיב הזמנה ולכן שימוש חד פעמי מקדשה, ואפילו שלנו הספרדים הס"ת מונח בתוך תיק לכאורה המפה עצמה נחשבת תשמיש דתשמיש עכ"פ כיון שמניחים עליה את המגילה בלא תיק נחשבת תשמיש, אולם התיבה נחשבת תשמיש דתשמיש שאין לחשוש שמא זזה המפה והונחה המגילה על התיבה).
עוד כתב (ס"ק יא') אם השתמש בפרוכת להניח עליה הס"ת או לכסותו כיון שאין הדבר מצוי ואקראי בעלמא לא נחשבת הפרוכת תשמיש קדושה, אלא תשמיש דתשמיש. וכתב בביה"ל (ד"ה תשמישי קדושה) לדון אם מועיל זט"ה להפקיע קדושת תשמיש קדושה להשתמש בו חולין. והאריך בזה ומסקנתו דלדעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן אי אפשר להפקיע הקדושה ולא דמי לביהכ"נ כמ"ש הרמב"ן והרשב"א שבית הכנסת נחשב לתשמיש מצווה אולם לדעת הרמב"ם והטור והשולחן ערוך להקל להוציא לחולין כדין בית הכנסת דטעם אחד לשניהם דאמרינן כל הנודר על דעתם של טובי העיר הוא נודר ונחשב כהקדש על תנאי. וכתב הביה"ל שקשה להקל נגד הרמב"ן ונגד הרשב"א הריטב"א והר"ן. (אולם בהלכה ברורה אות ט' כתב שלמנהג הספרדים ע"י זט"ה במא"ה יצאו לחולין ורשאי הקונה להשתמש בהם מה שירצה). ויחיד בשלו כתב בביה"ל שדינו כזט"ה במא"ה כמו בתלה בדעת יחיד בעלמא, ומסתבר שכל מה שתלה רק שאם ירצה למוכרה יוכל להוציא הדמים לחולין, אבל לא תלה בדעתו שאם ירצה יוכל להוציא את החפץ עצמו לחולין, וכל שלא התנה בפירוש מסתברא שהקדישה לעולם.
כתב המ"ב (ס"ק יד') שלדעת הפמ"ג תשמיש שהוא רק שומר את הקדושה כמו ארון קודש הבנוי בחומה לא נקרא תשמיש קדושה (כדעת המרדכי בב"י). ואם נעשה גם לשמירה וגם לכבוד כמו ארון עץ לס"ת אם נוגע הס"ת ממש בארון נחשב הארון לתשמיש ואם יש הפסק לא נחשב תשמיש, ואם נעשה הדבר רק לכבוד ולא לשמירה כמו בד יפה שעוטף את התיק של הס"ת אף שלא נגע ממש בקדושה נחשב לתשמיש, אבל רק באופן זה שמונח על הקדושה עצמה רק יש הפסק, משא"כ באופן שלא מונח כמו פרוכת שהיא מחוץ לארון אפילו שהוא רק לכבוד לא נחשבת לתשמיש. ובביה"ל (ד"ה ודוקא הדבר) כתב שלדעת הגר"א תשמיש שהוא רק שומר אם נוגע בקדושה נחשב לתשמיש, ובביה"ל (ד"ה אבל ארון) כתב שכן דעת המאירי ורבנו ירוחם דלא כהמרדכי, וסיים וצ"ע, (ובהלכה ברורה אות יא' כתב כהפמ"ג והמרדכי והרמ"א שאם אינו רק לשמור בתוכו הספרים אינו נחשב לתשמיש קדושה אלא יש לו רק קדושת בית הכנסת).
עוד כתב המ"ב (ס"ק טז') מה שכתב הרמ"א שאם בנוי הארון בחומה לא נחשב תשמיש כיון שעשוי לשמירה, אין חילוק אם הבניין עשוי מאבן או מעץ, ודומה למניח את הספר בתוך חדר לשמירה אין החדר נעשה תשמיש קדושה.
עוד כתב (ס"ק יז') שאם המקום מקלקל את הס"ת אפילו עשוי לנוי אין עליו שם תשמיש קדושה אלא מזיק.
וכתב (בס"ק יח') שמותר גם לסתור את אותו מקום, שאינו כשאר תשמישי קדושה שאסור לקלקלם.
עוד כתב (ס"ק יט') שאסור לכבס מטפחת של ס"ת או שאר תשמישי קדושה במי רגליים.
וכתב (בס"ק כ') שכן הדין שלא יכבס בכל דבר המסריח כמו מי משרה של פשתן וכיוצא בזה.
עוד כתב (ס"ק יב') שמקק הספרים והמטפחות דהיינו רקב של הספרים והמטפחת הנעשה ע"י התולעת שאוכלתן, יש בהם קדושה וצריך לגונזן.
סעי' ד' - מטפחות ספרים שבלו יכולים לעשות מהן תכריכים למת מצווה.
בגמרא מגילה כו: ובטור מטפחות ספרי תורות שבלו יכולין לעשות מהן תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן.
וכ''פ מרן מטפחות ס"ת שבלו, יכולים לעשות מהם תכריכין למת מצוה וזו גניזתן.
וכתב המ"ב (ס"ק כא') שצרכיו מוטלים על צרכי ציבור [מאירי].
סעי' ה' - ס''ת שבלה מניחים בכלי חרס בקבר ת''ח אפילו רק שונה הלכות.
בגמרא שם, ואמר רבא ס"ת שבלה גונזים אותו אצל תלמיד חכם ואפילו שונה הלכות. ופירש"י כלומר אפילו לא שימש תלמידי חכמים בתלמוד ובגמרא אלא במשניות ובברייתות. אמר רב אחא בר יעקב ובכלי חרס שנאמר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים, ופירש הר"ן דאע"פ שגונזין אותו עושים לו תקנה כמה שאפשר לקיימו.
וכ"פ מר"ן ס"ת שבלה, מניחין אותו בכלי חרס וגונזין אותו בקבר ת"ח, אפי' אינו אלא שונה הלכות ולא שימש ת"ח.
וכתב בביה"ל (ד"ה וגונזים אותו) שדייק הפמ"ג מלשון מרן שכתב בסעי' הקודם יכולים לעשות וכאן כתב וגונזים אותו משמע שהוא חובה לגנוז אותו בקבר ת"ח ולא יגנוז סתם בקרקע, וכתב אבל לא ראיתי נוהגים כן. (וכ"כ בהלכה ברורה אות יט' שאם אי אפשר לקוברו בקבר ת"ח מותר לקוברו לבד בקרקע בבית הקברות, וכן המנהג).
וכתב המ"ב (ס"ק כב') שכן הדין לקבור בכלי חרס אצל ת"ח נביאים וכתובים הכתובים בעור ובגלילה ובדיו.
עוד כתב (ס"ק כד') ששאר ספרים שבלו צריך לגונזן ואסור לשורפם כיון ששרפה זה דרך השחתה, והרמב"ם כתב שהמאבד ספרי קודש עובר על לאו דלא תעשו כן, וכן בכל תשמישי קדושה יש להיזהר בזה.
סעי' ו' - מארון קודש שבלה לא יעשה בימה, אבל ארון קודש קטן עושה, מבימה לא יעשה שרפרף אבל בימה קטנה עושה, מפרוכת שמניחים עליה הס''ת לא עושה כיס לחומש, אבל פרוכת קטנה או כיס לס''ת עושה.
בגמ' שם, ובטור אין עושין מתיבה כסא לס"ת אבל שרי לעשות מתיבה גדולה קטנה וכן מותר לעשות מכסא גדול כסא קטן אבל אסור לעשות ממנו שרפרף לכסא וכן מותר לעשות מוילון גדול וילון קטן או לעשות ממנו כיס לס"ת אבל לעשות ממנו כיס לחומשים אסור. וכתב הב"י בשם תה"ד שאין לעשות מהמוט שתולים עליו את הפרוכת, פחים שמסמנים בו לס"ת לקריאה לחובת היום, אע"פ שלא נחשב המוט לתשמיש קדושה שהרי גם הפרוכת כשלא מניחים אותה תחת הספר לא נחשבת תשמיש קדושה, עכ"פ יש לה קדושת בית הכנסת ולכן נחשב הורדה קצת בקדושה לעשות פחים שאינם לנוי ס"ת ולא למלבוש ולא לצניעות אלא לצורך בני אדם.
וכן פסק מרן אין עושין מתיבה כסא לס"ת; אבל מותר לעשות מתיבה גדולה קטנה, וכן מותר לעשות מכסא גדול כסא קטן, אבל אסור לעשות ממנו שרפרף (פי' כסא קטן) לכסא; וכן מותר לעשות מוילון גדול וילון קטן, או לעשות ממנו כיס לס"ת; אבל לעשות ממנו כיס לחומש, אסור. הגה: ופרוכת שאנחנו תולין לפני הארון אין לו קדושת ארון, רק קדושת בהכ"נ; וכן הכלונסות שבו תולין הפרוכת, ומ"מ אסור לעשות מהם העצים שמסמנים בו הקריאה לחובת היום, שאינן קדושים כמו הם (פסקי מהרא"י סי' רכ"ה).
וכתב המ"ב (ס"ק כו') תיבה היא ארון קודש וכיון שמונח בה הס"ת תמיד לכן לא עושים ממנו שולחן שנותנים עליו הס"ת רק לפעמים דהוי הורדה בקדושה.
עוד כתב (בס"ק כז') שהוילון אם משמש להניח עליו את הס"ת לא יעשה ממנו כיס לחומש אפילו עשוי בגלילה שקדושתו קלה מס"ת.
עוד כתב (ס"ק כח') שאסור לכרוך מפה של ס"ת על הנביאים. ומפה שפורסים על השולחן (תיבה) אסור לפרוס על העמוד שלפני החזן. (למנהגם שאין הפסק בין הס"ת למפה). ומפות שפורסין על הס"ת יכולין לתלותן בכותל ביהכ"נ וכן כלי כסף שמשימין על הס"ת יכולין להניחן על העמודים שבביהכ"נ והטעם בזה דאינו תולה אותן לשם תשמיש ומה לי אם מונחים כאן או כאן:
עוד כתב (ס"ק כט') כיון שבזמנינו לא מניחים על הפרוכת ס"ת אין לה קדושת ארון ומותר לעשות מהפרוכת מפה שעל השולחן. ומה שנהגו לעשות מהפרוכת חופה לחתנים אפשר שלב בית דין מתנה עליהם, וכמ"ש בסעי' ח'.
עוד כתב (ס"ק ל') תשמיש דתשמיש שאינו של בית הכנסת כגון של תפילין וכדומה אין בו קדושה כלל. [פמ"ג].
עוד כתב (ס"ק לא') ועכשיו שנהגו לתלות היד בס"ת לנוי א"כ תשמיש קדושה הוה בודאי מותר לעשותו מכלונסים. איתא בספר חסידים סימן תתקל"ה דאסור להניח בתוך אה"ק יריעות פסולים דהוי הורדה לקדושה ובמ"א כתב דאפשר דשרי משום דלב ב"ד מתנה עליהם וכ"כ בא"ר בשם שכנה"ג דנוהגין להניח בתוכו יריעות פסולים אבל חומשים ושאר ספרים יש ליזהר שלא להניח בתוכו אפילו לפי שעה בין כשהס"ת מונח בתוכה או לא. ובארון הבנוי בחומה לפי המבואר לעיל בס"ג בהג"ה דיש לו רק קדושת בהכ"נ שרי. ועיין ט"ז שמפקפק קצת על מה שנוהגין בהושענא רבה שלאחר שמוציאין כל הס"ת שמים שם נר דולק דהוי דופן ארון הקודש תשמיש לאותו הנר. וקדושת הארון הוא דוקא כשעושין אותו שיהיה קבוע לעולם ואז אפילו נתיישן הארון ועשו אחר אפ"ה אין להשתמש בראשון להורידו מקדושתו אבל אם עושין אותו לזמן עד שירחיב ה' לעשות אה"ק כראוי לאחר שעושה ארון השני נתבטל קדושת ארון הראשון וע"כ מותר לשום בתוכו ספרים [ט"ז ושארי אחרונים]. אסור להשתמש בספר להנאתו כגון להגן בפני החמה או כדי שלא יראה חבירו מה שעושה. ולהניח ספר אחר תחת ספר שלומד בו כדי להגביהו יש להתיר ואם מונח ספר אחד לכו"ע מותר להניח ספר אחר עליו [ח"א]. וכשהשמש זורחת על הספר שלומד בו יש להקל במקום הדחק להגן בספר אחר להיות לצל כיון שאינו עושה להנאתו. (ובהלכה ברורה אות כו' כתב שבזמנינו שהספרים נעשים בצילום חשמלי יש להקל בזה בפשיטות). לא ישרטט קונטרס על הספר שהקונטרס עדיין אין בו קדושה אבל כשכבר כתוב עליו ד"ת יש להקל אם הוא לצורך. אל יניח קונטרסים שלא נכתבו בם ד"ת בספר ולא שום דבר ופשיטא לכתוב בספר חשבונותיו דאסור ולא ינסה בו בקולמוס. וצריך למחות בקושרי הספרים שמדבקין בלוחות הספרים כתבי קודש וידוע שהמאבד כתבי קודש עובר בלאו דלא תעשון כן לה' אלהיכם ואפילו אם נאמר דיזהר שלא ימחוק שם התיבות ובפרט השמות עכ"פ הוא מורידן מקדושתן והוא איסור גמור:
סעי' ז' - הבימה יש לה קדושת בית הכנסת.
בגמ' מגילה לב. הבימות אין בהם משום קדושה ופירש הרא"ש שאין בהם משום קדושת ארון אבל יש להם משום קדושת בית הכנסת, וכתב הב"י שכן הוא בירושלמי ונכון הוא. ופירש רש"י בימה שהיו עושים למלך לשבת עליה כשקורא בתורה. עוד כתב הב"י בשם הירושלמי שספסלי ביהכ"נ והשרפרפים שמניחים עליהם הרגליים יש להם קדושת בית הכנסת, וכן היתדות שעליהם מונח ארון הקודש אין להם קדושת ארון רק קדושת בית הכנסת.
וכ''פ מרן הבימה (פי' מקום גבוה), כגון בימה שהיו עושים למלך, אין בה קדושת ארון, אלא קדושת בהכ"נ.
וכתב המ"ב (ס"ק לב') שהוא הדין לבימה שלנו שעומד עליה האוחז ספר התורה.
סעי' ח' - הארון מועיל בו תנאי להשתמש בו אפילו תשמיש חול.
בירושלמי פרק בני העיר וכ"כ הטור הארון וכל מה שעושין לספר תורה מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש: וכתב המרדכי שאסור להישען על המפה שמניחים עליה הס"ת אם לא התנה עליה, וכן אסור להניח עליה ספרים. וכ"כ הרא"ש וכתב הב"י שהיום נהגו שמניחים על המפה סידורי תפילה וספרים אחרים, וצריך לומר שמאחר שנהגו כן אף אם לא התנו בהדיא איכא למימר דלב בית דין מתנה עליהם. וכ"כ בתרומת הדשן.
וכ''פ מרן הארון וכל מה שעושים לס"ת, מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש, אפילו דחול. הגה: ונהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה, כגון: מטפחת של ספרים ושלחן שבבהכ"נ ומעילים של ס"ת, וכתבו הטעם משום דכיון שנהגו כן, ואי אפשר ליזהר, לב ב"ד מתנה עליהם מעיקרא, כדי שלא יבאו בני אדם לידי תקלה, ואע"ג דלא התנו כאילו התנו דמי. (תרומת הדשן סימן רע"ג וב"י).
וכתב המ"ב (ס"ק לג') שצריך להתנות בתחילת עשייתו, ואפשר להשתמש תשמיש חול גם בזמן שהס"ת מונח בו.
עוד כתב (ס"ק לד') שלא מועיל תנאי להשתמש תשמיש מגונה.
עוד כתב (ס"ק לה') שדווקא בבית הכנסת אומרים לב מתנה עליהם ולא על יחיד בביתו. תה"ד. ובביה"ל (ד"ה וכן נוהגים) נשאר בזה בצ"ע שהרי קודם שהקדיש היה הס"ת בביתו וא"כ נתקדשו המטפחות בקדושת הספר ואיך נאמר אח"כ לב בי"ד מתנה, ואם נאמר שלכך הקדישה מעיקרא לבית הכנסת, הרמ"א לא חילק בזה, וצ"ע. עוד כתב בביה"ל (ד"ה ואי אפשר) שבדבר שאפשר להזהר שלא להשתמש חול לא אומרים לב בית דין מתנה עליהם.
עוד כתב (ס"ק לו') במה שלא ברור שהמנהג להקל לא אומרים לב ב"ד מתנה עליהם.
עוד כתב (ס"ק לז') שתרומת הדשן סיים אחר מה שכתב לב בית דין מתנה וכו'. נדחקתי כדי ליישב קצת מה שאין העולם נזהרין עכ"ל ומשמע שם דראוי לכל אדם כשמנדב דבר לביהכ"נ או הגזברים כשקונין איזה דבר להתנות שיהיו רשאים להשתמש בהם [מ"א]:
סעי' ט' - מטפחת שהונחה על ס''ת, ואח''כ הוקדש הס''ת עם המטפחת, מותר להניח המטפחת על ס''ת אחר.
כתב הב"י בשם הר"ן והרשב"א, כיון שהאיבעיא בגמ' כז. אם מותר למכור ס"ת ישן לקנות בו חדש לא איפשטא, פוסקים לחומרא, ולכן מי שהניח בביתו ס"ת עם מטפחת ואח"כ הקדישם, כיון שהמטפחת נעשית על דעת אותו ספר ונשתמש בה אותו ספר, אסור להניחה בס"ת אחר שהרי צריך לעלות בקודש, ולא משנים מקדושה אחת אפילו לאותה קדושה. ובבדק הבית כתב הב"י ולפי מה שכתבתי בסימן קנ"ג (ד"ה וכתב עוד הר"ן) בשם ה"ר יונה ז"ל דבעיין נקטינן לקולא ולא בעינן עילויא אפילו המניחים בבתיהם ואח"כ מקדישים מותר להכניסו בס"ת אחר [עד כאן]:
ופסק מרן המתנדבים ס"ת ומניחים מטפחות בבהכ"נ, מותר להשתמש בהן כל ספר וספר, שלדעת כן הוקדשו; אבל המניחים בביתם ואח"כ מקדישין, כיון שעל דעת אותו ספר נעשה ונשתמש בו אותו ספר, אסור להניחו בס"ת אחר, ויש מתירים. (וכן נוהגין עכשיו, משום לב ב"ד מתנה עליהם לנהוג כך). (ועיין בסימן קנג' סעי' ד' ששם פסק מרן להתיר בויש בתרא ומה שפסק מרן כאן בסתם לאסור, ואח"כ כתב ויש מתירים, לא אמרינן בזה הלכה כסתם, שיש לומר שבתחילה כתב מרן בסתם כדעת הר"ן והרשב"א לאסור, ולאחר שזכר בבדק הבית דעת רבינו יונה ומהר"י אבוהב להתיר, חזר שוב וכתב בשו"ע ויש מתירים ומשנה אחרונה עיקר, ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה. ובהלכה ברורה כאן אות לג' כתב להחמיר בזה וכן בסימן קנג' אות ו'. ולענ"ד להתיר כנ"ל).
וכתב המ"ב (ס"ק לח') שהמטפחות שהגבאים קונים בודאי לדעת כן נתקדשו שיהא מותר להעבירם מספר לספר. וכתב בביה"ל (ד"ה וכן נוהגין) מה שכתב הרמ"א לב ב"ד מתנה, קשה מתרומת הדשן הנזכר לעיל ס"ק לה' דעל יחיד בביתו לא אמרינן לב ב"ד מתנה. וצ"ע.
סעי' י' - מותר לשים כתר תורה בראש חתן תורה, ולא בראש חתן דעלמא.
כתב הב"י בשם הרשב"א שמותר לשים עטרות ס"ת בראש הקורא בסיום התורה, שאני אומר לכך התנו עליו בתחילה, ומה שאסר רב האי לשים עטרות בראש חתן דעלמא, כיון שהוא תשמיש הדיוט לכבוד עצמו שבזה אדם לא מתנה, אבל לכבוד התורה אני אומר שלכך התנו עליו מתחילה.
וכ''פ מרן הנוהגים להניח עטרות ס"ת בראש הקורא, בסיום התורה, אין מוחין בידם; אבל המניחים אותם בראשי חתנים דעלמא, מוחין בידם.
וכתב המ"ב (ס"ק מב') שבמקום שנהגו בסיום התורה אמרינן לב ב"ד מתנה עליהם כיון שהוא לכבוד התורה, אבל לא לכבוד עצמו. ואם התנו מפורש שיניחוהו בראש חתנים דעלמא מותר וכנזכר בסעי' ח'.
סעי' יא' - נרות שנתנם לעבודת אלילים אסור להדליקם בביהכ''נ.
כתב הב"י כתב רבינו ירוחם נרות שעוה מהגוים שנתנום לעבודה זרה וכיבן הגלח ונתנן או מכרן לישראל אע"פ שמותרין להדיוט כתבו רבותינו שאסור להדליקן בבית הכנסת משום דמאיסי:
וכ''פ מרן נרות שעוה שנותנם כותי לעובדי אלילים, וכיבן שמשן ונתנם או מכרן לישראל, אסור להדליקם בבהכ"נ. הגה: אע"פ שמותרים להדיוט. מומר עובד כוכבים שנתן שעוה או נר לבהכ"נ, אסור להדליקו (פסקי מהרי"ו סי' ס"ד) ועיין בי"ד סי' קל"ט בדינים אלו.
וכתב המ"ב (ס"ק מג') שנתנם כותי לעכו"ם - פי' לבית עכו"ם להדלקה:
עוד כתב (ס"ק מד') שכיבוי הנרות ע"י השמש מבטל מהם שם נוי עכו"ם ולכן מותר הדיוט להשתמש בהם, רק לגבוה אסור משום מיאוס, וכן הדין בשעוה שנטפה מהנרות. אבל נרות שלא הודלקו כלל לא נעשו נוי לעכו"ם ומותר גם לגבוה.
עוד כתב (ס"ק מה') שהוא הדין כל מצוה אסור לעשות מדבר שנעשה לעכו"ם, כגון הדלקת נרות שבת וחנוכה או ללמוד לפניהם אסור. ולענין אם מותר לעשות מכנסיה בית הכנסת למג"א בשם הרא"ם להקל כי לא נעבד הבית בעצמו, ולא"ר בדעת הרא"ם בית הכנסת קבוע אסור לעשות. וכתב המ"ב ובביה"ל (ד"ה נרות) שאם היה בכנסיה אלילים אף שהוציאום משם כיון שהבית שימש עבודה זרה אסור לעשות ממנו בית הכנסת אבל להדיוט מותר שהרי נתבטל ממנו שם משמש עבודה זרה. ואם הכנסיה היתה שכורה להם מותר גם למצוה, שאין בכוחם לאסור הבית לעולם.
עוד כתב (ס"ק מו') פמוטות שהיו בבית אלילים שביטלם הגוי מותרים להדיוט, אבל לבית הכנסת או להדליק בהם נר שבת בביתו להט"ז והפרי מגדים ורעק"א מחמירים בזה והא"ר צידד להקל. וספסלים שהיו בבית אלילים כיון שאינם לנוי עכו"ם ועשויים רק לישיבה מותרים לבית הכנסת אפילו בלא ביטול.
עוד כתב (ס"ק מח') שלא מקבלים ממומר איזה דבר לבית הכנסת, כמו שלא מקבלים ממנו קרבן. וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא או מומר להכעיס אפילו באחד משאר עבירות, ואם נתן כסף לקנות ס"ת בשמו מותר. (ובהלכה ברורה אות לז' כתב שמותר לקבל מיהודי מומר או מחלל שבת בפרהסיא, אם תורם איזה חפץ מסוים, וכ"ש אם תורם מעות).
סעי' יב' - עכבר שנמצא בשמן ונמאס השמן אסור להדליקו בביהכ''נ.
כתב הב"י בשם רבינו ירוחם שכתב בשם גאון שאם נפל עכבר לשמן אם הוא רותח משערים בשישים ומותר השמן לאכילה והדלקה, ואם הוא צונן לא צריך שיעור שישים רק מסנן את השמן ומותר באכילה. ולגבי נרות בית הכנסת אם הוא מאוס אסור בהדלקה משום הקריבהו נא לפחתך. וכ"כ הר"ן.
וכ''פ מרן עכבר שנמצא בשמן של בית הכנסת, אם הוא מאוס, אסור להדליקו בבהכ"נ.
וכתב המ"ב (ס"ק מט') שאם הוא מאוס אפילו הוא ראוי לאכילה שיש שישים בשמן אסור משום הקריבהו נא לפחתך, ויש מקילים אם יש שישים.
עוד כתב (ס"ק נ') שאין להדליק בשמן מאוס נר שבת וחנוכה.
סעי' יג' - נר של ביהכ''נ מותר לקרות לאורו.
כתב הב"י בשם רבינו ירוחם בשם רב נטרונאי גאון, מותר ללמוד לאור נר הדולק בביהכ"נ שהודלק משמן שנדר אדם לביהכ"נ כיון שמכוין הנודר להרבות אורה בביהכ"נ, וכמה שילמדו יותר מקבל שכר יותר. וכתב הב"י שכך מנהג העולם ולא כהכל בו שאוסר משום שהוקצה למצוותו.
וכ''פ מרן נר של בהכ"נ מותר לקרות לאורו.
וכתב המ"ב (ס"ק נב') שמותר לקרוא רק בדברי תורה ולא בקריאה של חול, ומה שאסור בנר חנוכה אפילו דברי תורה כיון שהודלק לשם מצות נר חנוכה ולא לשום דבר אחר. ובמקום שנהגו הגזברים לקנות נרות לביהכ"נ ובמוצאי שבת כל אחד לוקח נרו מותר להשתמש בו גם תשמיש של חול דלב ב"ד מתנה עליהם, אבל הנרות שעומדים על המנורה אסור לקרות בהם דבר של חול. (בהליכות עולם ח"א עמוד רסז' ובהלכה ברורה אות לט' כתב שמותר לקרוא לאור הנרות אפילו דברים של חול, באופן שהוא נמצא מחוץ לבית הכנסת).
סעי' יד' - אין מדליקין נר של הדיוט מנר בית הכנסת.
כתב הב"י בשם הכל בו שאסור להדליק מנר בית הכנסת אפילו לכתוב או ללמוד. והנמוקי יוסף בשם ספר המנהגות כתב שדוקא בעוד שהם דולקים למצוותן אסור להדליק לצורך דבר של חול אבל כשצריך לכבותן מותר וכל נר של מצוה בין של שבת בין של חנוכה בין לצורך תלמוד תורה בין לצורך חולה שיש בו סכנה או חיה דין אחד להם עכ"ל. ומיהו לא נהגו העולם ליזהר בכך:
ופסק מרן בסתם להחמיר כדעת הכל בו. אין מדליקין נר של הדיוט מנר בית הכנסת, ויש מי שאומר דה"מ בעוד שדולקין למצותן, אבל כשצריך לכבותן, מותר. הגה: מיהו לא נהגו ליזהר בכך, ומדליקין בהן נר שהוא לצורך גדול, ואפשר ג"כ שדעת בית דין מתנה בכך, וכן בכל הדברים שנהגו להקל בדברים כאלו והוא מהאי טעמא (פסקי מהרא"י סימן רכ"ה /ח"א רע"ג/).
וכתב המ"ב (ס"ק נג') הטעם שלא מדליקים מהם משום שיש בהם קדושת בית הכנסת.
וכתב (בס"ק נד') שמותר להדליק מהם נר שבת וחנוכה או לצורך תלמוד תורה.
עוד כתב (ס"ק נה') הטעם שכשצריך לכבותן יש מי שמתיר, שלא חמור מנר חנוכה שאחר חצי שעה מותר להנות מהם, גם כאן כשרוצה לכבותם הסתיים זמן שיעור מצוותן.
עוד כתב (ס"ק נו') שלהדליק סגריה מנר של תפילה אסור, אבל מנר של יורצאייט מותר. עוד כתב, כתב ספר חסידים סימן תתי"ג לא יקח נר לבקש מעותיו. אבל אם ירא פן נחבאו גנבים בביהכ"נ יקח נר ויחפש [א"ר]. ולענ"ד אחר שכתב רמ"א דלצורך גדול אמרינן לב ב"ד מתנה מסתברא דשרי נמי ליקח נר לחפש מעותיו שנפלו ממנו: וכתב בביה"ל (ד"ה שדולקין למצוותן) נר של הבדלה אחר ההבדלה מותר להדליק ממנו, אבל לא קודם.
סעי' טו' - התנה שיקבל חלקו בס''ת כשיעזוב המקום, והוקר הספר, מקבל חלקו כפי מה שנתן מעיקרא.
כתב הב"י מצאתי כתוב אשר שאלת על בני כרך שקנו ס"ת בששים דינרים והתנו יחד שאם ילך אחד מן הכרך להתיישב במקום אחר שהנשארים יתנו לו חלקו ועתה רוצה אחד לצאת ושאל חלקו לפי מה שהוקרו הספרים מאשר בתחלה והנשארים אומרים שלא ליתן אלא כמו שנתנו תחלה כך דעתי נוטה כי לא התנו אלא לחלק מבורר באותה שעה ולא יעשו שומא אחרת ואם היה ראוי להסתפק בלשונם למה נתכוונו הייתי דן כמו כן דין זה דכיון דממה נפשך הספר נשאר לנשארים אלא שצריכים דמים להחזיר שאין ידועים כמה מצו למימר ס"ת ממה נפשך דידן ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול ודמי לההיא דיתומים אומרים אנו השבחנו ולההיא דאילן דמדמי להו להדדי בפרק המקבל (קי:) ושלום יצחק בר יודא ע"כ:
וכ''פ מרן בני כרך שקנו ספר תורה והתנו שאם יצא אחד מהכרך שהנשארים יתנו לו חלקו, והוקרו הספרים, אם יצא אחד מהם אין נותנין לו אלא מה שנתן בלבד.
וכתב המ"ב (ס"ק נז') שאם לא התנה שיקבל חלקו לא יקבל כלום שהרי קנו אותו על דעת שישאר באותו מקום.
עוד כתב (ס"ק נח') שאם הוזל הספר יקבל כשער הזול שאולי התנאי היה שיקבל חלקו כבשעת קבלת הכסף, והמוציא מחבירו עליו הראיה שהרי הם מוחזקים בספר. ואם אינם מוחזקים שהתנה איתם שיוכל לקחת הספר ולהוסיף להם היתרה יש לו חלק בס"ת עצמו כפי מה שהוא שוה.
עוד כתב (ס"ק נט') שאין זה דומה לשאר שותפים שלכל אחד יש חלק בדבר ואם הוקר הדבר צריך לתת לו כשעת היוקר, שכאן אין לו חלק בס"ת אלא הוא שייך לבית הכנסת לכן אם הוקר הספר לא אמרינן שהוקר חלקו, רק מגיע לו דמים כפי התנאי. עוד כתב במ"ב כמה הלכות בענין שייכות רכוש בית הכנסת לציבור. בני העיר שהיה להם ביהכ"נ אחד ומחמת איזה סיבה הוצרכו לחלוק עצמן לשניים הדין הוא שכל כלי הקודש וס"ת יחלוקו באופן זה אם יש חפצים ידועים שהקדישם יחיד ועדיין לא נשתקע שם הבעלים יכול הוא או יורשיו להוליכם לביהכ"נ שמתפלל בתוכה אבל אם נשתקע שם בעליו ממנו אע"פ שידוע מי הקדישם אין לו שום יפוי כח ויתרון בהם מאחרים. וההקדשות הבאים מקופת הקהל יש אומרים שאלו ההקדשות יחולקו לפי ערך אנשים שהם מבן י"ג ומעלה [שיש לכולם זכות בס"ת לקרות בהם ולהשתמש בחפצים של הקדש] אבל המג"א כתב דגם לנשים וטף יש חלק בכל הדברים כי יורשים הזכות מאבותיהם. ואם אי אפשר לחלקם ישתמשו בהם כל אחד ערך זמן לפי הזכות שיש להם בהם. קהל שברחו מעיר מאיזה סיבה ואחד מהם לקח כלי הקודש עמו ואח"כ חזרו רוב הקהל ונתישבו מחויב להחזיר להם כלי הקודש אע"ג שהוא היה המנדב את הכלים והוא אינו רוצה לחזור ולהתישב באותו קהל כיון שחזרו ונתישבו שם רוב הקהל [משפטי שמואל סימן ט"ו]. כתב רמ"ע בת' סי' ס"ד אחד שקנה מצוה לשנה כגון גלילה ובתוך השנה גירש המלך היהודים אם בשעת הקנין נשמע דבר המלך אע"ג שהיו משתדלים לבטל הגזירה מ"מ הוי ליה להתנות ואם לא התנה צריך לשלם וגם בהתנה בעינן שיתנה כמשפטי התנאי דהיינו תנאי קודם למעשה וכדומה ובחידושי רעק"א משיג על זה ודעתו דכל שגילה דעתו דאינו קונה אלא בדוקא שיתנו לו הגלילה סגי. מצא דבר בחצר ביהכ"נ או בביהכ"נ זכה בו ולא אמרינן דיקנה החצר להקדש דחצר קונה מטעם יד ואין יד להקדש (מג"א בשם אגודה ועיין בחי' רעק"א) ובספר מגן גבורים כתב שיש בזה דעות בין הראשונים עי"ש. המתנדב איזה דבר לביהכ"נ כגון פרוכת וטסי כסף וכיוצא בזה ורוצה לכתוב שמו עליו אין הצבור יכולים לעכב עליו שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה (רשב"א) ומיהו דוקא אם נתרצו לקבל נדבתו אבל אין יכול להתנדב ולכתוב שמו עליו בע"כ של הצבור (פמ"ג). כתב בספר חסידים סי' תק"ג מעשה באחד שבנה ביהכ"נ ורצו הקהל להשתתף עמו במעות ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לשם, וכלה זרעו. כתב אמונת שמואל סימן ל"ה גבאי צדקה ששכר פועלים לסייד או לכייד במעות צדקה אין לכתוב בביהמ"ד זאת נעשה בפקודת פלוני גבאי וכו' דדוקא מי שעושה בעצמו או מקדיש ממונו כותבין עכ"ל והובא בא"ר עי"ש בסימן ק"נ: