אור ברסלב
מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות הלכות בית הכנסת › סימן קנג

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

הלכות בית הכנסת · סימן קנג

סימן קנב

סעי' א' - מותר לעשות מבית הכנסת בית מדרש אבל לא מבית המדרש בית כנסת.

בגמ' מגילה כו: לרב פפא משם רבא בית הכנסת גדול במעלתו מבית המדרש לכן לא עושים מבית הכנסת בית מדרש, ולרב פפי משם רבא בית המדרש גדול יותר. ואמר רב אחא כוותיה דרב פפי מסתברא דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית מדרש ש"מ. וכ"פ הטור מותר לעשות מבה"כ בית המדרש אבל לא מבית המדרש בה"כ שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת. וכתב הב"י בבדק הבית בשם הרא"ש בתשובה בית המדרש שרצו הקהל להשכירו לדירה כיון שטובי העיר הסכימו לשנותו אפילו לדבר הרשות, הרשות בידם.

וכ''פ מרן מותר לעשות מבהכ"נ בית המדרש, אבל לא מבהמ"ד בהכ"נ.

וכתב המ"ב (ס"ק א') שבית המדרש המיוחד לתורה אפילו שלא מתפללים בו קדושתו גדולה יותר. כתב המגן אברהם צ"ע אי מותר לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד ליחיד בביתו. ובא"ר מצדד להחמיר בזה. וכן משמע במאירי שם במגילה: (וכ"כ בהלכה ברורה אות א' שבית המדרש של יחיד מעלתו פחותה מקדושת בית הכנסת).

עוד כתב (ס"ק ב') הטעם שאין עושים מבית המדרש בית הכנסת שמעלין בקודש ואין מורידים. וכתב בביה"ל (ד"ה מותר לעשות) שמותר למכור בית הכנסת לעשות בית מדרש רק באופן שאין חשש לפשיעותא כגון שבית המדרש מזומן לפניו ואינו חסר אלא נתינת מעות. (ומה שכתב בסימן קנב' ס"ק ד' אפילו שהמעות ביד גבאי חיישינן לפשיעותא. שם מדובר שרוצה להרוס את בית הכנסת ואם לא יבנו נמצא שחסר בית הכנסת אבל כאן מוכרים את בית הכנסת לציבור אחר שישתמשו בה לצורך בית הכנסת ולא חסרו כלום מהבית הכנסת רק מהחשש שלא יהא להם מקום ללמוד אין לחוש לכך ומותר באופן שחסר רק נתינת מעות. ועוד יש לומר דהתם מיירי שרוצים לבנות ועדיין אין בית הכנסת בנוי, והכא מיירי שבית המדרש מזומן לפניו).

סעי' ב' - מעלין בקודש ע''ז הסדר. בית הכנסת, תיבה, מטפחות, חומשים נביאים וכתובים, ס''ת. ואין לשנות בעודף הנותר.

כתב הטור. ממשנה ריש פרק בני העיר מגילה כה: בני העיר שמכרו בה"כ יכולים לקנות בדמיה תיבה מכרו תיבה יכולים ליקח בדמיה מטפחת מכרו מטפחת לוקחין בדמיה חומשין מכרו חומשין לוקחין בדמיהן ס"ת אבל איפכא להורידן מקדושתן לא ואפי' אם קנו בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה אין יכולים לשנות המותר לקדושה קלה. וכתב הב"י שבמשנה כתוב ספרים לוקחים תורה ומפרשים הרמב"ם והטור ספרים הם חומשים שכתובים כל חומש ספר בפני עצמו ואין קדושתו כספר תורה. והר"ן פירש שהם נביאים וכתובים. ותיבה למהר"י בן חביב הוא ההיכל שבו הס"ת. ולרבינו יונה הוא לוח שמעמידים עליו ס"ת. עוד כתב הר"ן בשם הירושלמי שאם מכרו נביאים לא קונים אפילו מטפחות של ס"ת. ואם מכרו מטפחות של ס"ת קונים אפילו נביאים. (אפשר שהרמב"ם והר"ן לא פליגי, אלא רק מפרשים מה הם ספרים, ולעולם הסדר תיבה, מטפחות, נביאים, חומשים, וס"ת. וממרן משמע שחומש ונביאים וכתובים מעלה אחת להם. ולמ"ב מעלת החומש יותר ממעלת הנביאים וכתובים, וכך משמע בהלכה ברורה אות ג').

וכ''פ מרן בני העיר שמכרו בהכ"נ, יכולים ליקח בדמיו תיבה, דהיינו היכל שמניחין בו ס"ת או לוח שמעמידין עליו ס"ת; מכרו תיבה, יכולים ליקח בדמיו מטפחת של ס"ת; מכרו מטפחת, לוקחין בדמיה ספרים, דהיינו שכתוב כל חומש לבדו, וכן נביאים וכתובים; מכרו ספרים, לוקחין בדמיהן ס"ת, אבל איפכא להורידן מקדושתן, אסור. ואפילו אם קנו בקצת המעות דבר שקדושתו חמורה, אין יכולין לשנות המותר לקדושה קלה.

וכתב במ"ב (ס"ק ג') שמותר לכתחילה למכור כדי לקנות עילוי קדושה. (עיין בסעי' ד' שעדיין חיישינן לפשיעותא. ואפשר שמיירי כאן באופן דליכא אפשרות לפשיעותא או שמעלה בקדושה לא חיישינן לפשיעותא ורק בקונה דבר שווה וצ"ע). ולהוריד מהקדושה אסור אפילו בדיעבד שכבר מכר.

עוד כתב (ס"ק ו') שחומש העשוי על קלף בגלילה קדוש יותר מנביאים וכתובים לכן אסור לקנות בדמיו נביאים וכתובים וכן קדושתו חמורה מחומש הנדפס בדפוס על נייר לכן אין לקנות בדמיו חומשים הנדפסים אפילו יש בהם חמשה חומשי תורה. ונביאים וכתובים קדושתן שווה זה לזה ומותר לקנות בדמיהם חומשים. כתב בביה"ל (ד"ה אבל איפכא) שסעי' זה מיירי שלא בזט"ה ובמא"ה ויתבאר בסעי' ז' וט'.

סעי' ג' - ספר תורה שנמצא בו טעות דינו כחומשים.

כתב בב"י בשם הריב"ש ס"ת שנמצא בו איזה טעות או שחסר אות אחת או שיתר אות אחת כיון שהוא פסול אין בו קדושת ס"ת והרי הוא כחומשין. ושבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ימכרוהו ויתנו שלא לעלות בדמיו. (ומה שהצריך למכור בזט"ה ובמא"ה ולהתנות שלא לעלות בדמיו זה כדי שלא יתחייבו לעלות בקדושה ולקנות בדמים ס"ת כשר מדין מעלין בקודש. אך אם יועיל תנאי זה להשתמש בכסף להוריד בקדושה כגון כדי לחזק את בדק הבית כנזכר בשאלה שם צ"ע אם התיר ואף שהב"י בסעי' א' כתב בשם תשובת הרא"ש שע"י טובי העיר יכולים להשכיר בית המדרש לדירה, אפשר דשאני הכא שהס"ת הוא הקדושה בעצמה ובית המדרש הוא תשמישי קדושה).

וכ''פ מרן ספר תורה שנמצא בו טעות, דינו כחומשים (וע"ל סימן קמ"ג).

סעי' ד' - כשלא מוריד מהקדושה וקונה אותו דבר מותר.

בגמ' מגילה כז. בעיא דלא איפשטא אם מותר לכתחילה למכור ס"ת ישן כדי לקנות חדש. (והצדדים אם מעלים בקודש הוא בדוקא א"כ כאן שא"א לעלות לא ימכור, או הקפידא היא רק על אין מורידין וכאן שלא מוריד יכול למכור). וכתב הר"ן שנוקטין לחומרא. ואם מכרו ספר תורה בדיעבד ודאי שיקנו בדמים ס"ת ולא יורידו. ובשאר ספרים כתב הר"ן שפשוט שאסור למוכרן כדי לקנות כיוצא בהם שהרי אם מוכרן צריך לעלות בקודש ולקנות בהם ס"ת. אבל המהר"י אבוהב כתב לדייק מדברי הטור ושכן מצא בדברי רבנו יונה, לקולא שדווקא להוריד מקדושתן אסור אבל לקנות כיוצא בהם מותר.

וכ''פ מרן בויש בתרא, (וגם להמהר"י אבוהב אסור למכור לכתחילה ס"ת או חומשים כדי לקנות כיוצא בהם, וזה מטעם שמא יפשע ולא יקנה וכמ"ש הב"י בשם רבנו מנוח ביו"ד סימן ער' וכ"פ בשו"ע שם. וכאן מדובר בדיעבד אחר שמכר או במקום שלא חוששים לפשיעותא כגון שהוא מוכר וקונה באותו מעמד בזה אמרינן שיכול לקנות כיוצא בהם ולא חייב להעלות בקודש).

אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בה, יש אוסרים ויש מתירים.

וכתב המ"ב (ס"ק ט') שכן הדין אם מוכרים בית הכנסת ישן כדי לקנות חדש וכן בכל הדברים.

עוד כתב (ס"ק יא') שגם למתירים למכור כדי לקנות כיוצא בו. זה דוקא דיעבד אבל לכתחילה גם אם אין חשש פשיעותא כגון שהדבר מזומן לפנינו ולא חסר רק נתינת מעות, אסור דצריך להעלות בקדושה דווקא. (כונתו הגם שאנו פוסקים לקולא בבעיא דגמ' וכמהר"י אבוהב עכ"פ גם הוא יודה דאיכא דאפשר שלא להגיע לכך כגון שיש לו כסף אחר לקנות מה שרוצה לקנות לא ימכור קדושה כדי לקנות כיוצא בה ובאמת שכ"כ המהר"י אבוהב וז"ל, מה שכתב [הטור] מרישא מעלין הוא לומר שישתדלו לעשות זאת כדי לעלות בקודש, אבל אם אינם עולים יש להם רשות לקחת דומה להם אבל לא להוריד). עוד כתב שאם היה רעוע או שהיה קטן מהכיל לכ"ע מותר למכור הביהכ"נ כדי לקנות אחר. עוד כתב בשם הט"ז שמה שאנו רואים הרבה שמוכרים ספרים וקונים אחרים במקומם אפילו לכתחילה משום שבשעה שקנה הספר היה בדעתו ע"מ שאם יזדמן לו יותר יפה ימכור זה ויקח היפה נחשב כאילו התנה כך מתחילה. והא"ר כתב שסומכים ע"מ שכתב מרן בסעי' י' ביש אומרים קמא שמותר ליחיד למכור ס"ת ולעשות בדמיו מה שירצה. (ועוד אפשר לישב המנהג שכל מטרת הקונה ספרים היא כדי ללמוד בהם, ומותר למכור אפילו ס"ת כדי ללמוד תורה). וכתב בביה"ל (ד"ה יש אוסרים) שאם מכרו בית הכנסת ע"מ לקנות אחרת ואין להם בית הכנסת אחרת קבועה להתפלל בה לכ"ע יקנו בית הכנסת ולא קדושה עליונה אחרת. עוד כתב בביה"ל (ד"ה ויש מתירים) שהפמ"ג פוסק כהיש מתירים כיון שנכתב בסוף, ועוד שהוא ספקא דרבנן ולקולא. אולם המאירי כתב שרוב הגאונים סוברים שצריך עילוי דוקא. (וכתבנו לעיל שמרן פוסק כויש בתרא. ובהלכה ברורה אות ו' כתב להחמיר כיון שבסימן קנד' סעי' ט' סתם מרן כדעת האוסרים. אולם אפשר שמשנה שהכא עיקר וכיש בתרא להקל, ומה שסתם שם מרן כהאוסרים זה קודם למה שכתב בבדק הבית שם דעת המתירים, ואחר שהוסיף דעת המתירים בבד"ה על הב"י הוסיף גם בשו"ע יש מתירים, וכל כה"ג לא אזלינן בתר הסתם).

סעי' ה' - גבו מעות לקדושה קלה משנים לחמורה, הותירו משנים המותר גם לקלה.

מכרו קדושה קלה וקנו חמורה והותירו, לא משנים המותר לקדושה קלה. במשנה כו. מכרו תורה לא יקנו ספרים, ספרים לא ייקחו מטפחות וכו' וכן במותריהן. ופירש"י מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה לא ייקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה. ובגמ' כז: אמר רבא לא שנו אלא מכרו והותירו אבל גבו והותירו מותר. ופירש"י מותר להורידן שהרי עדיין לא באו לשימוש קדושה חמורה. וכתב הטור דווקא אם גבו וקנו והותירו מותר לשנות המותר לקדושה קלה אבל לפני שקנו אסור לשנותן אלא לקדושה חמורה. (ואף שלא באו לשימוש קדושה חמורה עכ"פ אסור לשנותן כיוון שגבו אותם לצורך אותה קדושה חל על הדמים קדושת אותו הדבר לעניין שלא יכולים לחזור בהם מזאת הקדושה רק להעלות לקדושה חמורה יותר, ורק אם קנו והותירו בדמים כיון שנתקיימה כוונתם והקדושה שבדמים עברה לחפץ שקנו לכן מותר לשנות יתרת הדמים לקדושה קלה כיוון שלא באו לשימוש קדושה חמורה, שאם באו לשימוש קדושה חמורה כגון שקנו בדמים קדושה ומכרו אותה ושוב קנו אותה קדושה או קדושה חמורה ממנה והותירו שוב לא יכולים לקנות במותר קדושה קלה ממנה). וכתב הב"י בשם הגהות אשרי בשם האו"ז שאם התנו כשגבו המעות לעשות חפצם ממותר הדמים אפילו קנו ומכרו וחזרו וקנו קדושה במקצת הדמים, המותר מותר להורידו. אבל אם לא התנו כשגבו אלא כשמכרו התנו אסור להורידם. עוד כתב הב"י שכל זה שאמרנו שאם מכרו הקדושה לא יכולים להוריד זה דוקא שלא התנו זט"ה במא"ה בשעה שמכרו אבל התנו זט"ה במא"ה בשעת המכירה יכולים לעשות בדמים כל מה שירצו. (וצ"ע מה הדין אם מכרו ס"ת או חומשים אם גם בזה יכולים לעשות בדמים מה שירצו, שהרי לא שייך להוציא הס"ת או החומשים עצמם לדבר הרשות, וא"כ גם דמיהם יהיו כמותם. ועיין לקמן סעי' י' שהביא הב"י ריב"ש בתשובה שרק חומשים או ס"ת פסול יכולים להוציא הדמים לאיזה צורך באופן שיתנו בשעת המכירה, אבל ס"ת לא). עוד כתב הב"י שדוקא אם הכסף או הלבנים הגיעו לידי גבאי אז אסור להשתמש בהם תשמיש של חול אבל אם לא הגיעו לידי גבאי מותר להשתמש בהם, ומה שאומרת הגמ' שלבנים שנקנו לצורך בנית בית הכנסת ועדיין לא נשתמשו בהם מותר להלוותם מדובר קודם שהגיעו לידי גבאי, שאם הגיעו אסור להשתמש בהם שום תשמיש. (ולפי"ז אדם שהפריש סכום לאיזה קדושה יכול להלוותם לעצמו ולתת אחרים תחתיהם כיון שלא הגיעו לידי גבאי, ואפשר שאם הניחם בקופה המיוחדת לגביה נחשב כהגיעו לידי גבאי, וצ"ע).

וכ''פ מרן אם גבו מעות לבנות בהכ"נ או בית המדרש, או לקנות תיבה או מטפחת או ס"ת, ורצו לשנותו מלצורך מה שגבו אותם, אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה; אבל אם עשו בהם הדבר שגבו אותם בשבילו, משנין המותר לכל מה שירצו; ואם כשגבו המעות התנו לעשות חפצם ממותר הדמים, אפי' קנו ומכרו וחזרו וקנו קדושה במקצת הדמים, מותר להוריד המותר; אבל אם לא התנו כשגבו, אלא כשמכרו התנו, אסור להורידם. הגה: ואם קנו בדמים אלו שגבו עצים ואבנים, חלה קדושת הדמים על העצים והאבנים, ואסור לשנותן רק לקדושה חמורה; ואם הביאו עצים ואבנים לצורך בנין בהכ"נ, אם באו לידי גבאי אסור לשנותן רק לקדושה חמורה, וקודם שבאו לידי גבאי, מותר לשנותן; אבל מכל מקום לא יוכל לחזור בו. (ב"י וכן משמע במרדכי ריש פ' בני העיר).

וכתב המ"ב (ס"ק יג') אם גבו הגבאים מעות לאיזה קדושה ורוצים הגבאים ללוותן ולהחזיר אח"כ אחרים, למ"א אסור, שבעלי הממון נוח להם שיעשו המצווה בכסף הזה דווקא. ולט"ז מותר. ואם מלווים ע"י זט"ה במא"ה לכ"ע מותר. (ובהלכה ברורה אות ח' כתב מחלוקת המג"א והט"ז בשם יש אוסרים ויש מתירים. ומהב"י הנ"ל משמע שמחמיר בזה כל שהגיע לידי גבאי). וכתב בביה"ל (ד"ה אין משנים) שלדעת המאירי והתשב"ץ והרמ"ך מה שאמר רבא אבל גבו והותירו מותר, הותירו לאו דוקא אלא גם גבו מותר ולא חלה קדושה עליהם והזמנה לאו מילתא היא ואפילו באו לידי גבאי, ולדעת הט"ז גם הטור ומרן מודים בזה שמותר להשתמש בכסף ולהלוותו לאיזה עניין ולהחזיר אחר כך, רק אסרו להוציא המעות לאיזה דבר אחר לחלוטין משום שצריך לצאת על כל פנים ידי נדרו, אבל במעות אין שום קדושה ואפילו באו לידי גבאי. וסיים בביה"ל וצריך עיון לדינא.

עוד כתב (ס"ק יד') שמותר לעשות במותר הדמים שגבו כל מה שירצו אפילו דבר שאין בו קדושה כלל אלא שצריך שיהיה צורכי ציבור, כיון שנתקיימה דעת הציבור במה שקנו.

עוד כתב (ס"ק טו') מה שכתב מרן שאם התנו בשעת גביה שיוכלו להוריד המותר, גם אחר שקנו ומכרו מה שקנו ושוב קנו והותירו מותר להוריד המותר. הגר"א והא"ר מפקפקים בזה כיון שאחר שקנו בפעם הראשונה סתם, חלה הקדושה על כל מה שקנו ואסור לשנות בפעם השניה המותר.

עוד כתב (ס"ק יז') שאם הגיע לידי גבאי אף שעדיין לא נשתמשו בבית הכנסת והוי רק הזמנה, חלה עליו הקדושה זה לדעת הב"י, והמג"א כתב טעם אחר שהוא משום בזיון אם ישנוהו ויורידו מקדושתו.

עוד כתב (ס"ק כ') שבזט"ה במא"ה אפילו הגיעו לידי גבאי מותר לשנותן.

עוד כתב (ס"ק כא') שכל שלא הגיעו לידי גבאי מותר לשנותן פירוש להלוותן ולהחזיר אחרים תחתיהם בין בהתנדבו עצים ואבנים או מעות.

עוד כתב (ס"ק כב') שאחר שהתנדב אסור לחזור בו מטעם דהוי נדר.

סעי' ו' - מוכרים ביה''כ או ס''ת להספקת תלמידים או להשיא יתומים.

כתב הב"י בשם הרא"ש בתשובה שמוכרים בית הכנסת כדי ללמוד תורה, שהרי מוכרים בית הכנסת כדי לקנות ספרים ומה תועלת יש בספרים אם לא ללמוד בהם. וכן בגמ' מגילה כז. א"ר יוחנן משמיה דרבי מאיר אין מוכרים ס"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה, א"כ כ"ש שמוכרים בית הכנסת ללמוד תורה. וכתב הב"י שמדברי הרמב"ם משמע שרק בדיעבד אם מכרו בית הכנסת קונים תיבה וכו' אבל לכתחילה לא מוכרים בית הכנסת אפילו להעלות דמיו בקדושה חמורה. והמשנה מדויקת כך, בני העיר שמכרו בית הכנסת וכו' משמע דיעבד. (עיין בסעי' יג' שגם הרמב"ם מודה שמותר למכור לכתחילה בית הכנסת לצורך לימוד תורה כמו שמותר למכור ס"ת. אלא שמהרא"ש משמע שמותר לכתחילה למכור קדושה כדי להעלות בקודש בשאר קדושות, ומהרמב"ם משמע שלכתחילה לא ימכור).

ופסק מרן כדעת הרא"ש והרמב"ם. מוכרים בהכ"נ, וכן שאר דברים שבקדושה ואפי' ס"ת, להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו.

וכתב המ"ב (ס"ק כג') ודבר זה תוכחת מגולה לאותן האנשים המתרשלים להחזיק תורה בעריהם.

עוד כתב (ס"ק כד') שגם להשיא יתומות מוכרים בית הכנסת וס"ת, ואפילו שאינם מצוות על פריה ורביה עכ"פ מצווים לישב העולם דלא תוהו בראה לשבת יצרה. וכן מוכרים ס"ת לפדיון שבויים. והמ"א בסעי' יג' כתב שאין ראוי למכור אפילו בית הכנסת ואפילו לפדיון שבויים, אא"כ אין אפשרות להשיג מעות אחרים מהציבור ובאופן זה אפילו יש להם רק בית הכנסת אחד מוכרים אותו. וכתב בביה"ל (ד"ה מוכרין בית הכנסת) שלא צריך שימכרו זט"ה כיון שלא מוציאים לחולין, וכמו שמעלין לקדושה חמורה יותר בלא זט"ה ודי באנשי העיר לבד.

סעי' ז' - בית הכנסת של כפרים מכרו בלא זט''ה או בלא מא''ה אין מורידים בקדושה, ובזט''ה במא''ה מוציאים הדמים אפילו לחולין וכן אם מינו הזט''ה במא''ה אדם יחיד מה שעשה עשוי. ושל כרכים אינו נמכר אפילו בזט''ה במא''ה רק אם נבנה על דעת יחיד מוכרו בהסכמת הציבור וכן הדין לכל דברי הקדושה.

בגמ' מגילה כו. לא שנו (שבית הכנסת נמכרת) אלא בית הכנסת של כפרים אבל בית הכנסת של כרכים כיון דמעלמא אתו ליה לא מצו מזבני ליה, דהוי ליה דרבים. אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתא דידי קא אתו אי בעינא מזביננא לה. והטעם שלא שייך מכירה בבית הכנסת של כרכים כתבו התוס' והר"ן ב' פירושים, האחד, שמא יש אחד בסוף העולם שתרם לבית הכנסת זה והוא לא כפוף להחלטות זט"ה שבעיר זו. אא"כ יש שם אדם חשוב כרב אשי שכל התורמים נותנים על דעתו. ויש מפרשים ששל ככרכים בנו אותה על דעת כל העולם וכמו שהקדישו אותה לכל לכן לא מועיל זט"ה במא"ה. ואם יש שם אדם גדול כולם מסכימים לדעתו אע"פ שלכל העולם הוקדשה יכול למכרה. ונ"מ בין הפירושים אם בנו את ביהכ"נ ולא גבו מעות ממי שהוא לא גר בעיר, לפירוש הראשון אפילו בביהכ"נ של כרכים יהיה מותר למוכרו בלא זט"ה במא"ה. ולפירוש השני אסור. והגהות אשר"י בשם אור זרוע, והמרדכי בשם ראבי"ה כתבו כפירוש ראשון. אולם דעת הרמב"ם והרא"ש והטור כפירוש שני, וכתב הב"י והכי נקטינן. ולעניין אם יש אדם גדול שכולם מסכימים לדעתו ויכול למוכרה, כתב הר"ן שמוכרה ביחד עם הציבור ולא לבדו. עוד כתב הר"ן שגם תיבה ומטפחות וספרים של בתי כנסת של כרכים לא יכולים למכרם שנגררים אחר בית הכנסת. כתב הב"י שהיחיד שכולם מסכימים לדעתו לא חייב להיות גדול הדור ואפילו אדם פשוט שכולם הסכימו שהוא יעשה בבית הכנסת כדעתו יכול למכור ביחד עם הציבור בית הכנסת של כרכים, ומה שכתב הרא"ש שצריך להיות גדול הדור מיירי בסתמא שלא הסכימו כן בתחילת הבניה דאז אם הוא גדול הדור נחשב שכולם מסכימים לדעתו, אבל אם תלו אותה בפירוש בדעת היחיד אפילו קל שבקלים יעשה מה שירצה. עוד כתב הב"י בשם הר"ן שבתי כנסת של כפרים אם מכרו שבעה טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, או שמכרו אנשי העיר שלא על דעת שבעה טובי העיר פרנסיהם, מכירתם מכירה אלא שצריכים להעלות בקדושה באותם דמים, אבל אם מכרו זט"ה במא"ה רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו. עוד כתב הב"י בשם המרדכי שפירוש במעמד אנשי העיר לא שצריכים כל אנשי העיר להסכים בפירוש על המכירה אלא די שהדבר נעשה בפרהסיא ולא בצינעא ולא מיחו אנשי העיר בדבר נחשב במעמד אנשי העיר, והוכיח כן שאם צריך שכולם יסכימו בפירוש א"כ גם בשל כרכים תועיל בכה"ג המכירה כשמסכימים בפירוש כל התורמים לבניית בית הכנסת. וכתב הב"י שלפירוש הרא"ש והרמב"ם הנ"ל שהטעם שבשל כרכים לא מועילה המכירה כיון שבנו אותה והקדישוה לשם כל העולם, אין ראיה לפירוש המרדכי ולעולם במא"ה יתכן והפירוש שצריך הסכמה מפורשת של כל אחד ואחד מאנשי הכפר. ובכרכים שונה מכפרים שלא תועיל שום הסכמה שהרי הוקדשה לשם כל העולם.

וכ''פ מרן והא דבהכ"נ נמכר, הני מילי של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים, שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם. (ואפי' בנו אותה משל אחרים) (מרדכי ישן בשם ראבי"ה), ולכן יכולים למכרו; ומכ"מ המעות נשארים בקדושתן, ואינם רשאים להורידן מקדושתן, והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם, וה"ה אם מכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, אבל אם הסכימו ז' טובי העיר באותו מכר, והיו במעמד אנשי העיר, רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו, ואם קבלו עליהם בני העיר בפירוש במכר זה כל מה שיעשה, אפילו יחיד מה שעשה עשוי. הגה: וכל שז' טובי העיר מוכרים בפרסום, מקרי במעמד אנשי העיר ואינן צריכין לומר הן או לאו. (מרדכי) אבל של כרכים, שבאים שם ממקומות אחרים, אפילו בנו אותו משלהם אינו נמכר אלא א"כ תלו אותו בדעת היחיד, שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הצבור; וה"ה לכל דברי קדושה שנזכרו כאן, דכלהו גרירי בתר בית הכנסת. הגה: יחיד שבנה בהכ"נ ונתנה לקהל, דינה כבהכ"נ של קהל; אבל אם שייר לעצמו בה שום כח, אין לה מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או יורשיו (א"ז והגהות אשר"י פרק בני העיר). וכל זה לא מיירי אלא כשיש להם בהכ"נ אחרת, אבל אם אין להם רק בהכ"נ אחת, אסור למכרו דהא אפי' לסתרו אסור עד שיבנו אחרת (רבי' ירוחם נ"ב ח"ה). כל דבר שבקדושה שנמכר ומותר לשנותו, נמכר בלא הכרזה ואין בו אונאה, אבל דבר שאסור לשנותו לקדושה קלה, צריך הכרזה. (רשב"א סי' תרי"ד).

וכתב המ"ב הנה מפני שהסעיף זיי"ן יש בו כמה פרטים לכן אקדים לזה הקדמה קצרה והוא דמה שנזכר לעיל מעניין מכירת ביהכ"נ ה"מ אם הוא של כפר דסתמא בנאוהו רק אדעתא דידהו ולכן יש יכולת ביד רוב בני העיר למכרו אך שלא יורידו אח"כ הדמים מקדושתן וכשהוא נמכר גם בהסכמת הז' טובים שלהם אז יכולין לעשות בהדמים מה שירצו דהיינו להוציאם לחולין כדאיתא לקמיה אבל אם הוא ביהכ"נ של כרכים תלינן דבעת הבנין בנאוהו גם אדעתא דכולי עלמא ואפילו אם נתנו כל מעות הבנין משלהם אפ"ה תלינן דבשביל כולם בנאוהו ולכן אפילו הסכימו אח"כ במכירתו ז' טו"ה במעמד אנשי העיר אין מכירתן מכירה. ועתה נבאר דברי השו"ע.

וכתב (בס"ק כה') שבית הכנסת של כפרים נקרא גם אם הוא בעיר ואנשי הרחוב שבעיר בנו בית הכנסת שיהא קרוב להם, אלא שבאופן זה אם נבנה בסיוע שאר אנשי העיר צריך במכירה גם את דעתם, ולא דומה לשל כפר שכתב הרמ"א שאף אם סייעו בבנייתו אנשים מבחוץ דאמרינן שנתנו על דעתם של אנשי הכפר, משום דהתם לא היה דעתם שלפעמים יבאו להתפלל שם, משא"כ אנשי העיר שהביהכ"נ בעירם. וכפר שבאים שם סוחרים באופן קבוע או באים ללמוד שם ממקומות אחרים נחשב כרך. וכן כרך שלא מגיעים לשם לשום עניין רק מעט עוברים ושבים לפעמים, נחשב כפר.

עוד כתב (ס"ק כט') בשם הרשב"א שבעה טובי העיר אינם שבעה אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד אלא שבעה אנשים שהעמידום הצבור פרנסים על עניני העיר והרי הם כאפוטרופסין עליהם. וכתב עוד שם וא"ת אי כשקבלו עליהם למה לי ז' ומשני שם דאם מקבלים עליהם אנשים לעסוק בדבר ידוע ומפורט כגון בעניננו שביררו אותן למכירה אפילו אחד נמי יכולין למנות וכל מה שעשה עשוי, אלא דמיירי שהעמידו עליהם פרנסים בסתם לפקח על עסקי הצבור לפיכך כשהן שבעה יש להן רשות לכל דבר כאלו עשו כן כל בני העיר אע"פ שלא העמידו אותם על דבר זה בפירוש, אבל בפחות מז' אין כחן שווה להיותן ככל בני העיר עד שייטלו רשות בפירוש מבני העיר. וכן כתבו כמה פוסקים. עוד כתב בביה"ל (ד"ה והיינו) בשם הרשב"א שבמקום שאין זט"ה מועילה המכירה של בני העיר לגמרי כמו זט"ה במא"ה. עוד כתב בביה"ל (ד"ה והוא הדין) שמצד הדין שבזט"ה לא הולכים אחר הרוב וכל הזט"ה צריכים להסכים לדעה אחת אם לא פירשו בעת מינוים שילכו אחר הרוב. אבל החתם סופר כתב שהמנהג ללכת אחר הרוב שאל"כ לא יגמר שום עניין. עוד כתב הביה"ל בשם הר"ן ששבעה דוקא צריך רק אם הם ממונים על עסקי העיר כולה, אבל בבית כנסת של יחידים אם ממנים שלושה אנשים לפקח על עסקי ציבור שלהם יכולים למכור ולא צריך שבעה אנשים.

כתב במ"ב (ס"ק ל') שאם הסכימו זט"ה במא"ה על אותו מכר יכולים להוציא המעות לחולין. וכתב בביה"ל (ד"ה אבל) אפילו לא התנו שיוציאו המעות לחולין אלא מכרו בסתמא יכולים להוציא המעות לחולין. עוד כתב בביה"ל (ד"ה רשאים) דלדעת המשאת בנימין רק ע"י מכירה שהקדושה עוברת לדמים יכולים הזט"ה במא"ה להפקיע קדושת הבית כנסת וגם הדמים מותרים להוציאם לחולין כי קדושתם קלושא. אבל בלא מכירה סתרו בית הכנסת אין בכוחם להפקיע הקדושה מהעצים והאבנים. וכתב בביה"ל שזהו רק לדעת הר"ן שסובר שבית הכנסת הוא תשמישי קדושה וצריך להעביר הקדושה למעות, אבל לדעת הרמב"ן שסובר שהוא תשמישי מצוה יש בכח הזט"ה במא"ה להפקיע המצווה גם בלא מכירה. וסיים וצריך עיון בזה. (והכה"ח באות מח' כתב שמשמע דעת מרן כדעת הרמב"ן וכמ"ש באות מה' שמלשון מרן שלא חילק משמע שלא צריך שיתנו בשעת מכירה ובסתמא יוצאים הדמים לחולין, וזה כדעת הרמב"ן שסובר שביהכ"נ הוא תשמישי מצוה).

עוד כתב (ס"ק לא') שדוקא באופן שהרשו הזט"ה במא"ה את היחיד למכור ולקנות במעות מה שירצו, יצאו המעות מקדושתן, אבל אם נתנו לו סתם רשות למכור, אז המעות נשארים בקדושתן.

עוד כתב (ס"ק לג') שבבית הכנסת של כרכים שלא יכולים הזט"ה במא"ה למכור הבית כנסת מהטעם שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת ורגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה, והוא אינו מסכים במכירה, לכן גם אם רצו למכור ולהעלות בדמים כגון לקנות ס"ת ג"כ לא יכולים מאותו הטעם שמא אותו אחד לא יסכים לזה. ואם התנו בעת הבנין על דעת שאם ירצו לשנות ישנו, וגם לא סייעו להם אחרים בבניה שיש לחשוש שמא הם מתנגדים (שגם להרמב"ם והרא"ש הנ"ל יסכימו לחשש זה אם סייעו אחרים והם לא נמצאים עכשיו כאן) יהיה מותר לזט"ה במא"ה בכרך למכור ולהוציא המעות לחולין וכמו בכפר. עוד כתב בשם המ"א בשם המבי"ט שאפילו בית הכנסת של כרכים אם לא מתפללים בו יכולים למוכרו.

עוד כתב (ס"ק לד') שכן אם מוכרים אותו לביהכ"נ שיתפללו בו ג"כ מותרים לשנות המעות למה שירצו, שהרי אין סיבה שמישהו יתנגד שהרי בית הכנסת ממשיך להיות קיים. עוד כתב בביה"ל (ד"ה שבאים) בשם המ"א בשם המבי"ט שבית החיים יכולים למכור.

עוד כתב המ"ב (ס"ק לה') על הא דאמרינן שאם תלו בעת הבנין את הבית כנסת על דעת יחיד שעושה בו מה שירצה בהסכמת הציבור. משום שדעתו חשובה כמו זט"ה אלא שכל זה דווקא אם לא קבלו כספים מאנשים אחרים שאינם מהעיר, שא"כ אמרינן שמא אותם אנשים לא קבלוהו לאדם זה עליהם. וכתב בביה"ל (ד"ה אלא א"כ) שלדעת הט"ז לא צריך להתנות בפירוש שיכול לעשות מה שירצה אלא גם בסתמא שנתנו לו לבנות אמרינן שמסתמא נתנו לו גם רשות למכור. אולם לדעת החמד משה דווקא אדם גדול כרב אשי מהני בסתמא אבל סתם אדם צריך לפרש. (ובאמת שכך כתב הב"י בפירוש דברי הרא"ש כנ"ל).

עוד כתב (ס"ק לו') שהיחיד שתלו בדעתו צריך הסכמת הציבור, כיון שהוא נחשב כזט"ה לכן צריך הסכמת הציבור שהוא מא"ה כדי לשנות לקדושה קלה. ואם תלו בפירוש בדעתו שיכול למכור ולעשות מה שירצה בלא הסכמתם לא צריך את הסכמתם. ובביה"ל (ד"ה בהסכמת הציבור) כתב שאם לא היתה הסכמת הציבור לדעת המ"א לא חלה המכירה כלל, ולדעת הגר"א מועילה המכירה רק צריך להעלות בדמים כמו בכפרים שמכרו הזט"ה בלא מא"ה. (ונראה שבכרכים שמכרו הזט"ה בלא מא"ה או איפכא גם לגר"א לא מועילה המכירה כיון ששמא יש מי שמתנגד לזה ורק בתלו בדעת יחיד אמרינן שכולם מסכימים לו, רק כדי להפקיע הקדושה צריך שיהא במא"ה).

עוד כתב (ס"ק לז') מה שכתב מרן שכן הדין לכל דברי קדושה. פירוש שגם התיבה והמטפחות וכדומה וכן חצר בית הכנסת והמקווה וכיוצא אמרינן שנעשו אדעתא דכולי עלמא ולא יכולים הזט"ה במא"ה בכרכים למכרם או לסוגרם. ובכפרים שיכולים הזט"ה במא"ה למוכרם יש חילוק בין הבית כנסת לבין התשמישי קדושה שהבית כנסת יוצא לחולין וכן דמיו יוצאים לחולין, משא"כ תשמישי קדושה דמיהם יוצאים לחולין והם נשארים בקדושתם ביד הלוקח. עיין לקמן סעי' י' ובסימן קנד' סעי' ג'.

עוד כתב (ס"ק לח') שהספסלים של בית הכנסת דינם כבית הכנסת שבכפרים נמכרים בזט"ה במא"ה. ובכרכים, כתב בספר הקובץ על הרמב"ם שיכול הגבאי למוכרם בצרוף אנשי העיר ולהוציא המעות לחולין, כיון שדוקא לעניין מכירת בית הכנסת עצמה ושאר המקרקעי אמרינן שמא מי שהוא מתנגד למכירה, אבל בספסלים אמרינן שמוחלים הרבים חלקם לזט"ה. וכתב הביה"ל (ד"ה יחיד שבנה) על מה שכתב הרמ"א שיחיד שבנה בית הכנסת ותרם לקהל נמכרת על פיהם לבד ולא צריך דעת הנותן כתב העולת תמיד שדינה כבית הכנסת של כרכים אם הוא בכרך, ואמרינן שאדעתא דכולי עלמא הקדישה וממילא לא יועיל מכירה בזט"ה במא"ה, ורק בכפר אמרינן שנתן לבני הכפר לבד. אולם הביה"ל כתב שלא מסתבר לומר שתרם התורם את ביהכ"נ לקהל והשאיר שיור למי שהוא מעלמא שיוכל לעכב בעדם, וכמו שאם בנו הקהל והתנו בשעת בנין שלא בונים אלא לבני עירם בלבד ושלא יוכל מי שהוא מחוץ לעיר לעכב בעדם מלמכור מהני, ולא אמרינן דקדשא ממילא, הוא הדין בזה שבנה לעצמו, בשעה שבנה לא קדש לכולי עלמא, וכן בשעה שנתנה לא אמרינן דעתא קדשא ממילא לכולי עלמא. וסיים דצ"ע בזה.

כתב המ"ב (ס"ק מ' מא') מה שכתב הרמ"א וכל זה לא מיירי וכו' פירוש מה שאמרנו שבכפרים או בכרכים שתלו בדעת יחיד שיש אפשרות למכור את ביהכ"נ, לא מיירי אלא כשיש להם בית הכנסת אחרת, המגן אברהם פירש דר"ל כשבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להם שני בתי כנסיות מקודם אסור למכור אחד, אבל להט"ז בריש סימן קנ"ב מותר אפילו באופן זה וכן דעת הא"ר שם כוותיה וכן משמע מביאור הגר"א אבל כ"ז דוקא כשאותו ביהכ"נ מרווח והוא מחזיק לכולם דאל"ה פשוט דלכו"ע אסור. כתבו האחרונים דאפי' בכרכים היכא דבנאו אחרת טובה מותר לסתור הראשונה דודאי כו"ע ניחא להו בזה [וכבר העתקנו זה לעיל בסימן קנ"ב] וכן עצים ואבנים מראשונה מותר להשתמש בהן ולהוציאן לחולין ע"פ זט"ה במעמד אנשי העיר דמאי איכפת להו לבני עלמא בזה כיון שיש להם מקום טוב להתפלל:

עוד כתב (ס"ק מב') מה שכתב הרמ"א שאסור למכור בית הכנסת אפילו של כפרים אם יש להם בית הכנסת אחד, הוא אפילו שמוכרים על מנת לקנות אחר כמו שאסור לסתור על כדי לבנות אחר. וכתב בביה"ל (ד"ה אסור למוכרו) שלמכור בית הכנסת של כפרים כדי לקנות קדושה חמורה יותר מותר, באופן שאין חשש לפשיעותא שמא לא יקנה אחר כך הדבר קדושה.

עוד כתב (ס"ק מג') שגם לקנות בית הכנסת אחרת במקום שאין חשש לפשיעותא כגון שיש בית כנסת בנוי וצריך רק לשלם, מותר למכור את בית הכנסת בזט"ה ובמא"ה.

עוד כתב (ס"ק מד') שדבר שמותר לשנותו לא צריך הכרזה, כיון שבלאו הכי יכולים לעשות בו מה שירצו ויכולים אפילו לתיתו במתנה א"כ גם אם מכרוהו בזול לא אכפת לן. (ויש לעיין לשיטת הר"ן שהקדושה לא פוקעת בכדי, צריך דוקא מכירה וכמו שכתב לעיל הביה"ל ד"ה רשאים).

עוד כתב (ס"ק מה') מה שכתב הרמ"א בדבר שאין בו הונאה מדובר בבתים וקרקעות שאין בהם הונאה אבל במכירת מיטלטלין בודאי יש הונאה.

עוד כתב (ס"ק מו') באופן שצריך הכרזה כדי שלא יימכר בזול, ממילא יש הונאה ג"כ, גם בקרקעות.

עוד כתב (ס"ק מז') שאין צריך הכרזה רק בקרקע אבל במיטלטלין לא צריך, כדאיתא בחושן משפט. וכתב בביה"ל (ד"ה לשנותו) שהמג"א לא גורס לשנותו לקדושה קלה, אלא דבר שאסור לשנותו צריך הכרזה, וא"כ בדבר שמותר לשנותו כגון שרוצים לשנות לקדושה חמורה בכפרים ע"י זט"ה שהוא דבר שמותר לא צריך הכרזה, כיון שנחשב כמוכרים בשלהם, שהם עיקר אנשי העיר. וכתב הביה"ל שכן עיקר כגרסת המג"א, ולא כא"ר שנדחק לישב גרסת הרמ"א וסובר להחמיר להצריך הכרזה באופן שאסור לשנות לקדושה קלה.

סעי' ח' - בית שהקדשוהו לבית הכנסת, דינו כבית הכנסת. ואין בית הכנסת קדוש עד שיתפללו בו.

כתב הטור בשם הירושלמי ואם בנו בית סתם והקדישוהו אחר כך לבה"כ דינו כבה"כ ומיהו אינו קדוש עד שישתמשו בו אפי' אם בנאוהו תחילה לשם ב"ה. וכתב הב"י שהירושלמי הביא ראיה שאין ביהכ"נ קדוש עד שישתמשו בו, ממטפחות שנעשו לשם ס"ת שאינם קדושות עד שישתמשו בהם וא"כ כ"ש אם בנה בית הכנסת לשם חצר לא יקדש עד שישתמשו בו. וכתב הב"י אע"פ שהירושלמי מדבר על ביהכ"נ שנבנתה לשם חצר הוא הדין לביהכ"נ שנבנתה לשם ביהכ"נ אינה קדושה עד שיתפללו בה, מכ"ש ממטפחות הספרים שעשאן לשם ספר שאינם קדושות אלא משעת תשמיש כל שכן בבנאה לשם בית הכנסת שאינה קדושה אלא משעת תשמיש. (נראה לפרש הכ"ש, דמטפחות קדושתם חמורה מביהכ"נ ואם אמרינן בהם שאינם קדושות עד שישתמש, כ"ש ביהכ"נ שקדושתו פחותה מהם).

וכ''פ מרן בנו בית סתם, והקדישוהו אחר כך לבית הכנסת, דינו כבהכ"נ אבל אינו קדוש עד שיתפללו בו, אפילו אם בנאוהו לשם בהכ"נ; וכיון שהתפללו בו, אפילו אורחים לפי שעה, כיון שהיה מיוחד לתפלה, קדוש; ואם לפי שעה הקדישו, הכל כפי מה שאמרו.

וכתב המ"ב (ס"ק מח') שאע"פ שלא עושים תשמיש קדושה ממה שנשתמש בו הדיוט כמו שכתב מרן בסעי' כא' כאן שביהכ"נ הוא תשמיש מצוה מותר.

עוד כתב (ס"ק מט') שכל שלא התפללו בביהכ"נ אינו קדוש, הטעם משום דהזמנה לאו מילתא היא. ומותר לשנותו אפילו לחול באופן שהכסף שממנו בנו את ביהכ"נ לא גבו מהציבור לצורך בית הכנסת אלא סתם כסף שהיה ביד הקהל אבל אם גבו לצורך בית הכנסת לא יכולים לשנות לחול אע"פ שאין לו עדיין קדושת בית הכנסת. וכן יחיד שבנה בית הכנסת אע"פ שלא התפללו בו לא יכול לחזור בו שנחשב כאילו נדר צדקה לרבים, שרק ברבים שבנו לא שייך בזה שם נדר. ודוקא בביהכ"נ אמרינן שהיחיד שבונה בסתמא נחשב כנודר צדקה לרבים אבל אם עשה מטפחות לס"ת שיש לו בביתו ולא קוראים בו ברבים לא אמרינן שמסתמא נדר צדקה לרבים ויכול לחזור בו כל שלא השתמש במטפחות דהזמנה לאו מילתא היא. כ"כ המ"א. והא"ר כתב דדין זה לא נהירא.

עוד כתב (ס"ק נ') שבנית בית הכנסת לא נחשבת למעשה והוי רק הזמנה עד שיתפללו בו.

עוד כתב (ס"ק נא') שההזמנה צריכה להיות עולמית ולא זמנית. ואם הקדישה לזמן כגון שהקדישה רק לחג אפילו שהתפללו בה בחג לא נחשב להזמנה, ומותר אפילו בחג לאכול ולשתות שם. (ובהלכה ברורה אות כט' כתב לענין שכירות מקום זמני, שרבים מהפוסקים אוסרים אכילה ושתיה).

עוד כתב (ס"ק נב') שאם הזמין אותה עולמית לחגים נחשבת להזמנה ואסור באותו הזמן. וזה מה שכתב מרן ואם לפי שעה הקדישו, הכל כפי מה שאמרו.

סעי' ט' - ביהכ''נ של כפרים נמכר ממכר עולם, ואם נמכר בלא זט''ה במא''ה אסור לעשות בו ד' דברים, מרחץ, בורסקי, מקווה, ובית הכסא.

במגילה במשנה כז: אין מוכרים בית הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו דברי ר"מ, וחכמים אומרים מוכרים אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים, למרחץ ולבורסקי לטבילה ולבית המים. ופסק הרמב"ם כחכמים. וכ"פ הטור. וכתב הטור והא דאמרינן שהמעות נשארין בקדושתן ואין הלוקח יכול לעשות בו אלו הד' דברים ה"מ בשלא מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אבל אם מכרוהו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר עושין במעות מה שירצו וכן הלוקח יעשה בה אפילו אלו הארבעה דברים. וכך כתב הרא"ש, והוכיח כן ממה שאמר רבא שאם מכרו זט"ה במא"ה מותר לעשות אפילו ארבעה דברים אלו. וכן דעת הרמב"ם. והראב"ד כתב שלא מסתבר שיוכלו להתנות על ארבע דברים האלו, רק אם היתה בית הכנסת לתל וחרבה יוכלו להתנות עליו לדברים אלו, וכעובדא דרבינא (כו:) שהיה לו תל של ביהכ"נ בשדהו, אבל לא כשהוא בבנינו. וכתב הב"י שדברי הטור כדעת הרמב"ם והרא"ש והכי נקטינן. ולעניין המעות שקבלו תמורת בית הכנסת משמע מהרא"ש והטור כיון שמכרו הזט"ה במא"ה מותרים לעשות במעות כל מה שירצו כמו שאמר רבא אפילו למשתיה ביה שיכרא, ולכן יחיד שמכר ס"ת שלו, יכול לעשות בכסף מה שרוצה שהרי יחיד בשלו כמו זט"ה במא"ה. והקשה הרמב"ן למה לא תחול קדושה על המעות, ותירץ שבית הכנסת אינו קדושה אלא מצווה, ובשעה שמסתיימת זמן המצווה מותר להשתמש בה אפילו לצורכו, כמו חנוכה ולולב, ולכן בשעה שהתנו הזט"ה במא"ה למכור את בית הכנסת נחשב שהסתיים זמן המצווה ולכן מותר להשתמש בה ובדמים מה שירצו. ומה שלא מספיק זט"ה לבד הוא משום שיש כאן אכחושי מצווה שמוכרים כדי להוריד המעות לצרכיהם, ואין דעת אנשי העיר בסתם מסכמת לזה. אולם הר"ן חולק עליו בזה וסובר שבית הכנסת יש בו קדושה מדרבנן.

וזט"ה במא"ה יכולים להפקיע קדושה זו אלא שאין זה מן הכבוד שיפקיעו הקדושה ישירות מהבית כנסת בלא שתעבור הקדושה לדמים, לכן צריכים למכור דוקא את בית הכנסת, ומהדמים פוקעת הקדושה בלא להעביר הקדושה למשהו אחר כיון שקדושתם קלושה מקדושת בית הכנסת עצמה. ולדעת הרמב"ם בית הכנסת יוצא לחולין בזט"ה במא"ה, אבל המעות לא יוצאים לחולין ורק אם התנו על מותר המעות שיהיו חולין מועיל תנאם שאחר שבנו בית הכנסת אחרת או תיבה או ס"ת, יכולים לעשות במותר מה שירצו. וכתב הב"י שכך נוטים דברי רבינו ירוחם, וראיה לזה מגמ' (כז.) שהביאה הברייתא שאם מכרו והותירו אם התנו הזט"ה במא"ה יכולים להוציא המותר אפילו לדוכסוסיא, פירוש שליח הרוכב על סוס בשליחות הציבור. ומכאן משמע כדעת הרמב"ם שלא מועיל תנאי של זט"ה במא"ה רק למותר הדמים. אולם התוס' כתבו שבכל הדמים מותר להשתמש אם התנו הזט"ה במא"ה, ומה שהברייתא מחדשת במותר הדמים הוא, שהייתי חושב לומר שבמותר לא צריך תנאי ובסתמא יוצא לחולין, קמ"ל שגם במותר התנאי של הזט"ה במא"ה שאם ישאר מותר יוציאוהו לחולין. וכתב הב"י שלדעת הרמב"ם שתנאי של זט"ה במא"ה מועיל רק למותר להוציאו לחולין, הוא הדין ליחיד שמוכר ספר תורה שלו שצריך לקנות ספר תורה אחר ורק במותר הדמים מותר לו להשתמש לחולין, ולא כמו שכתב הרא"ש שיכול להוציא כל דמי הס"ת לצורכו. וכתב הב"י שגם לרמב"ם אם מוכר הס"ת ללמוד תורה או לישא אשה ואין לו משהו אחר למכור יכול להשתמש בכל הדמים, וכמ"ש הרמב"ם לעולם אין מוכרים ספר תורה אלא לשני דברים או שילמוד תורה בדמיו או שישא אישה בדמיו, משמע דבכל הדמים קאמר. והריב"ש כתב שאפשר שגם הרמב"ם סובר שיכולים להתנות זט"ה במא"ה להשתמש בכל הכסף אלא שמחדש הרמב"ם שאע"פ שלא התנו בשעת מכירה על כל הדמים, ונשארו הדמים בקדושה והוצרכו לעלות בהן אפילו הכי כשהעלו והותירו יכולים להתנות על המותר. (וכדברי התוס' הנ"ל שצריך תנאי על המותר, אלא שלתוס' נראה שמצריכים שיתנו בשעת מכירה על המותר. ופסק מרן בסעי' ז' שרשאים להוציא המעות לכל מה שירצו).

ופסק מרן כשמוכרים אנשי הכפר בית הכנסת יכולים למכרו ממכר עולם, והלוקח יעשה בו מה שירצה, חוץ ממרחץ ובורסקי ובית טבילה ובית הכסא; ואם מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, יעשה הלוקח אפילו אלו ארבעה דברים.

וכתב המ"ב (ס"ק נג') שכן הדין בבית הכנסת של כרכים שתלו בשעת הבנין בדעת יחיד.

עוד כתב (ס"ק נה') שאפילו נפל הבנין במקום ההוא ונשאר רק תל בעלמא אסור להשתמש שם באלו הארבעה דברים וכן אסור לזרוע במקום ההוא שכל זה הוא גנאי למקום שהיה מתחלה ביהכ"נ:

עוד כתב (ס"ק נו') שמסתפק הפרי מגדים אם צריכים הזט"ה במא"ה להתנות ולהרשות ללוקח שתצא הביהכ"נ לתשמיש שיש בו גנאי. (ובהלכה ברורה אות לא' כתב טוב שיעשו תנאי מפורש על כך בשעת המכירה).

עוד כתב (ס"ק נח') על מה שכתב מרן שאם מכרוהו זט"ה במא"ה מותר ללוקח לעשות אפילו אלו ארבעה דברים, דדין זה לא ברירא ולכתחילה צריך להיזהר בזה. והטעם כתב בביה"ל (ד"ה ואם מכרוהו) דדין זה דומה לדין הציצית בסימן כא' ששם פסק מרן בטליתות של מצוה שבלו שאין לו ליחדם לתשמיש מגונה אלא זורקם והם כלים. ומקור דין זה כתב בב"י שם שהוא הראב"ד וכשיטתו כאן שחולק על הרמב"ם וכתב שלא מסתבר שיוכלו להתנות על ארבעה דברים אלו. וכן בסימן תרס"ד סעי' ח' שהושענא שבלולב אע"פ שנזרקת אין לפסוע עליה. והוא מהאו"ז שהביא כן משם ספר "בשר על גבי גחלים" לרב יהודאי גאון. וכתב הביה"ל דא"כ כ"ש כאן שבית הכנסת הוא דבר קבוע וניכר ובזיון גדול להשתמש בה בקלות ראש. (ואפשר לישב שגם מרן לא דיבר באופן שהביהכ"נ נכרת, אלא באופן שמשנה את מראה הבנין עד שפנים חדשות באו לכאן ואין סימן שהיה כאן ביהכ"נ ורק אח"כ יהא מותר לו לעשות בו ד' דברים אלו, ולא דומה לציצית והושענא שאסור, דהתם ניכר עליהם המצוה ודומה למבזה המצוה. ובהלכה ברורה אות לא' כתב ראוי ונכון להחמיר שלא להשתמש תשמיש של גנאי, אפילו נמכר בזט"ה במא"ה, ועשו תנאי על כך בשעת מכירה).

סעי' י' - יחיד שיש לו ספר תורה מותר למוכרו ולהוציא הדמים לחולין.

הזכרנו לעיל בסעי' הקודם מש"כ הב"י שלדעת הרא"ש יחיד יכול למכור ס"ת שלו ולהוציא המעות לחולין. ולדעת הרמב"ם אסור רק אם מכר וקנה ס"ת אחר מותר להוציא את מותר הדמים לחולין. ולדעת הרא"ש כתב כאן הב"י מה שאמר ר"מ (מגילה כז.) שאין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה או לישא אישה זה דוקא בס"ת של ציבור. וכדעת הרא"ש להתיר למכור ס"ת של יחיד סוברים כן המרדכי בשם ראבי"ה והנמוקי יוסף בשם רבינו משולם וכ"כ בספר אורחות חיים בשם בעל ההשלמה. וכ"כ הטור. וכתב הנמוק"י שמדברי הרמב"ם משמע שאפילו יחיד שיש לו ס"ת אסור למכור אא"כ ללמוד תורה או לישא אישה. וכ"כ הריב"ש שלדעת הרמב"ם אסור ליחיד למכור ס"ת שלו. וכתב הריב"ש שאפילו זט"ה במא"ה בכפרים לא יכולים למכור ס"ת ולהוציא המעות אפילו לחזק את בדק הבית ורק בית הכנסת יכולים למכור, וכן ס"ת פסול שדינו כחומשים, ויתנו בשעת מכירה שלא יעלו בדמיו.

וכתב מרן יש אומרים דיחיד בשלו, אפילו ס"ת מותר למכרו ולעשות בדמיו כל מה שירצה כל שלא הקדישו לקרות ברבים; ויש מי שאוסר אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה.

וכתב המ"ב (ס"ק מט') דטעם המתירים הוא שיחיד בשלו יש לו כח כשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשל ציבור.

עוד כתב (ס"ק ס') שאף לדעה שמותר למכור מ"מ לכ"ע אין רואה סימן ברכה בדמים אלו.

עוד כתב (ס"ק סא') שכתב המ"א שאפילו לא הקדישו לרבים אלא רק נתן לרבים לקרוא בו ג"כ אסור למוכרו. ומה שנהגו היום למכור ס"ת אפילו נתנוהו לבית הכנסת כיון שכך נהגו נחשב כהתנו כן בתחילה שלא תחול קדושת רבים עליהם.

עוד כתב (ס"ק סב') מה שכתב מרן בסימן ער' ביו"ד שאפילו שאר הספרים אסור למוכרן אא"כ ללמוד תורה או לישא אישה, אפשר ששם מיירי שהקדישו לרבים לקרוא בו.

עוד כתב (ס"ק סג') שהפמ"ג פי' ללמוד תורה היינו להתפרנס בדמיו בריוח. וכתב עוד צ"ע אם מותר למכור ס"ת ולקנות גמרות ופוסקים, לדעת האוסר שההיתר ללמוד תורה משום שגדול התלמוד שמביא לידי מעשה, ובגמרות ופוסקים הוא לימוד המביא לידי מעשה. וכתב בביה"ל (ד"ה ויש מי שאוסר) שלדעת האוסר שהיא דעת הרמב"ם דוקא בס"ת אוסר אבל בתשמישי הספר מותר להוציא המעות לחול כן דעת המג"א והפמ"ג דלא כהגר"א שמחמיר בזה. (וכתב בהלכה ברורה אות לד' שהלכה כדעת היש אומרים שמתירים שהביא מרן, כיון שרבים הם, והיש בתרא כתב מרן בלשון יחיד, 'ויש מי שאוסר', וכה"ג לא פוסקים כיש בתרא. ונהגו להקל אפילו אם נתנו לבית הכנסת אם לא הקדישו לבית הכנסת).

סעי' יא' - בית הכנסת שניתן במתנה או הוחלף יוצא לחולין אבל אסור להשכירן או למשכנן או להשאילן אפילו בזט''ה במא''ה.

בגמ' מגילה כו: אמר רבא האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרי אוגורה ומשכונה אסור מאי טעמה בקדושתה קאי. ופירש"י כשמחליף או מוכר חלה קדושתו על החילוף או על הדמים והוא יצא מן הקדושה להשתמש בו. ולענין לתת במתנה נחלקו רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי מי שאוסר סובר שאין במה שתחול עליו הקדושה. ומי שמתיר סובר שחלה הקדושה על הטובת הנאה שיש במתנה. וכתב הב"י וקימ"ל כל מקום שנחלקו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. וכן פסקו להקל במתנה הרי"ף והרמב"ם, ודלא כרבנו ירוחם שכתב להחמיר מספק. וכתב הר"ן שנראה מהרמב"ן שההנאה שקבלו ממנו הוא דבר של קדושה כגון תיבה או מטפחת או ספרים הא לאו הכי לא. והר"ן נחלק עליו, וכתב הב"י שכן נראה דעת הפוסקים שכתבו דין זה בסתם, ולא צריך שיתן המקבל דברי קדושה אלא קדושת בית הכנסת נפקעת על ההנאה שהיו חייבים לשלם לו איזה גמול. כתב הב"י בשם אורחות חיים בשם ההשלמה יחיד שעשה ספר תורה לעצמו להשכיר אותו ולמשכן אותו אסור, ולהשאיל מותר אפילו משל רבים ליחיד.

וכ''פ מרן בהכ"נ או לבנים ועצים מבהכ"נ ישן שסתרו, יכולים ליתן במתנה, דאי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא הוי יהבי ליה הדר הוי ליה כמכר, וכן יכולים להחליפן באחרים והם יוצאים לחולין; אבל אסור למשכנן או להשכירן או להשאילן, אפילו ע"י ז' טובי העיר, שעדיין נשארים בקדושתן שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתן עליו. הגה: ודוקא בדרך שמורידן מקדושתן, אבל מותר להשאיל אפי' ס"ת לקרות בה, אפי' משל רבים ליחיד. (ב"י בשם א"ח).

וכתב המ"ב (ס"ק סה') שמדובר כאן בביהכ"נ שכבר התפללו בו כמבואר בסעי' ח'.

עוד כתב (ס"ק סו') שיש אומרים שלתת במתנה צריך שיהיו זט"ה במא"ה ויש אומרים שלא צריך במא"ה להוציא את ביהכ"נ לחולין כמו במכר. (ואפשר שדעת המחמירים במתנה כיון שלא מקבלים בתמורה את כל שווי הבית כנסת אלא רק טובת הנאה בעלמא לכן צריך דעת אנשי העיר). ובכרכים לא מועיל גם בזט"ה במא"ה לתת במתנה לכ"ע כמו שלא מועיל במכר.

עוד כתב (ס"ק סז') שהמקבל במתנה יכול להשתמש בביהכ"נ תשמיש של חול.

עוד כתב (ס"ק סח') בשם הריטב"א שלאו דוקא אם נותנים בעבור ההנאה שקיבלו ממנו אלא גם אם יקבלו ממנו בעתיד מהני. וכתב המ"ב שלפי זה אם נותנים לאנשי עיר רחוקה שלא קיבלו ולא יקבלו מהם טובת הנאה אסור לתת להם במתנה, שאין כאן על מה שתחול עליו קדושת בית הכנסת ואסור להשתמש בה לחול, אבל אם נותנים במתנה להתפלל בה מותר שהרי אין כאן הורדה מקדושתה, וכמ"ש הרמ"א. וכתב המ"א שגם ס"ת מותר לתת במתנה, וכן תשמישי קדושה שהרי לא מורידים אותם מקדושתם.

עוד כתב (ס"ק סט') הטעם שאסור למשכן או להשכיר ולהשאיל, כיון שלא נמכר הרי הוא בקדושתו.

עוד כתב (ס"ק ע') שמותר לתת בהלואה גמורה והלוה יחזיר לבנים אחרים שהיינו חליפין שמותר.

עוד כתב (ס"ק עא') שלמשכן או להשאיל אסור אפילו ע"י זט"ה במא"ה.

וכתב (בס"ק עב') אע"פ שבשכירות מקבל כסף אין הקדושה עוברת לכסף זה כיון שגוף החפץ נשאר עדיין בקדושתו נחשב שמשתמש בקודש.

עוד כתב (ס"ק עד') שמותר להשאיל ביהכ"נ או ס"ת כשמשתמש בה השואל בקדושה, ולעולת תמיד צריך שישתמש בהם בעשרה שאל"כ נחשב כזלזול בקדושה אבל המג"א כתב שמסתימת הפוסקים משמע שבכל גוונא מותר. כתב בביה"ל (ד"ה וכן יכולים להחליפם) להקשות על מה שכתב מרן שמותר להחליף הלבנים באחרות שהרי בסעי' ד' כתב מחלוקת בזה אם מותר להחליף קדושה באותה קדושה או חייב להעלות. ותירץ שכאן מדובר שחזי בה תיוהא ולכן מותר לכ"ע. (ולכאורה כיון שמרן פסק שם ביש בתרא כדעת המתירים שוב לא קשה מידי. ועוד שאם מיירי הכא בזט"ה במא"ה לא קשה מסעי' ד' דאיירי שם בלא זט"ה במא"ה). עוד כתב בביה"ל (ד"ה למשכנן) שבשו"ת בית דוד מתיר למשכן חפצי קודש באופן שהמלוה לא משתמש בהם כלל. עוד כתב בביה"ל (ד"ה או להשכירן) לענין מכירה על תנאי שאם ירצו יחזירוהו חזרה, משמע מהתו"ס שדינה כשכירות ואסור. ובחידושי הריטב"א מיקל בזה. עוד כתב בביה"ל (ד"ה מותר להשאיל) מה שכתב הרמ"א שאם לא מורידים מקדושתם מותר להשאיל היינו רוב בני העיר, או הממונים שעל פיהם נעשה כל דבר.

סעי' יב' - נתנו הקהל זכות לאחד לבנות בית הכנסת לא יכול למכור זכות זו לאחר.

כתב הב"י בשם המרדכי שכתב בשם המהר"ם שאם השליטו הקהל על איזה מצווה לאיזה איש וזרעו אחריו, לא הרשהו למכור זכות זו לאחרים. והביאו רבנו ירוחם.

וכ''פ מרן מי שיש לו תנאי עם הקהל שלא יוכל לבנות בהכ"נ כי אם הוא וזרעו, אינו יכול למכור זכותו לאחר.

וכתב המ"ב (ס"ק עו') שאם התנו בפירוש שיכול למכור זכותו רשאי למכור לאדם הגון כמוהו. וכתבו הט"ז והא"ר שאם קנה אחד זכות זו יכול למוכרה לאיש הגון כמוהו.

סעי' יג' - גבו מעות לבניין בית הכנסת, מוציאים לדבר מצוה, קנו לבנים מוציאים לפידיון שבויים, בנו וגמרו לא ימכרו כלל.

כתב הב"י, כתב הרמב"ם אנשי העיר שגבו מעות לבנין בית הכנסת ובא להם דבר מצוה מוציאין בו המעות קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים אע"פ שהביאו את האבנים וגררום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין מוכרים הכל לפדיון שבויים בלבד אבל אם בנו יגמרו ולא ימכרו את בית הכנסת אלא יגבו לפדיון מן הציבור. והקשה הב"י איך כתב הרמב"ם שלא מוכרים ביהכ"נ כלל. ואבניו רק לפדיון שבויים. והרי מפורש במשנה מכרו בית הכנסת קונים תיבה. ותירץ שהמשנה מדברת בדיעבד שאם מכרו יעלו בקדושה אבל לכתחילה לא מוכרים אפילו להעלות בקדושה. ובסעי' ו' הביא הב"י דעת הרא"ש שכתב שמוכרים ביהכ"נ לקנות תורה וספרים ומשמע אפילו לכתחילה. (ובשו"ע פסק מרן כאן כלשון הרמב"ם קנו אבנים וקורות וכו' מוכרים לפדיון שבויים בלבד. ומשמע שלא מוכרים לכתחילה כדי להעלות בקדושה וכמ"ש בב"י. ומה שפסק בסעי' ו' שמותר למכור בית הכנסת להשיא יתומים וללמד תורה בזה גם הרמב"ם מודה וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות ס"ת פרק י' הלכה ב'. ומ"ש הט"ז ס"ק יב' להקשות סתירה למה התיר בסעי' ו' להספקת תלמידים במחכ"ת לא הבנתי הכוונה, שהרי הספקת תלמידים היינו לימוד תורה. וכמ"ש הריב"ש בתשובה הביאו הב"י שימכרו אפילו ס"ת כשר להספקת תלמידים או להשיא יתומים בדמיו דהוי דומיא דללמוד תורה ולישא אישה. ע"כ. וצ"ע. וא"כ דברי מרן לא סותרים ופוסק כדעת הרמב"ם שלא מוכרים לכתחילה שום קדושה רק בדיעבד אם מכרו מעלים בקודש, ורק לישא אישה וללמוד תורה מותר למכור לכתחילה אפילו ס"ת, והספקת תלמידים היינו ללמוד תורה, ולהשיא יתומים היינו לישא אישה, ומעות שגבו מותר לשנות לכל מצווה, ואם קנו אבנים מותר רק לפדיון שבויים, התחילו לבנות בית הכנסת אסור גם לפדיון שבויים. ולמכור ס"ת לפדיון שבויים הביא הב"י ביו"ד ריש סימן רנב' תו"ס שכתב דמלתא דפשיטא שמותר, ולכן לא קתני בהדי למוד תורה ולישא אישה. ואפשר שגם הרמב"ם מודה לזה ורק ביהכ"נ לא ימכור לפדיון שבויים כמו שמשמע בבבא בתרא ג' ע"ב מהסברא דדירתיה דאיניש לא מזבני).

וכ''פ מרן גבו מעות לבנין בהכ"נ ובא להם דבר מצוה, מוציאין בה המעות; קנו אבנים וקורות, לא ימכרום לדבר מצוה, אלא לפדיון שבוים; אע"פ שהביאו האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין בהכ"נ, מוכרים הכל לפדיון שבוים בלבד, אבל אם בנו וגמרו, לא ימכרו בהכ"נ אלא יגבו לפדיון מן הצבור.

וכתב המ"ב (ס"ק עז') מה שכתב מרן גבו מעות מוציאים אותם על דבר מצוה, ובסעיף ה' כתב גבו מעות לבנות בית הכנסת אין משנים אלא לקדושה חמורה. תירץ המ"א שכאן מדובר בזט"ה במא"ה שיכולים להוציא המעות לחולין. והט"ז תירץ שכאן מדובר שלוקחים המעות דרך הלוואה ואח"כ יחזרו ויבנו את בית הכנסת.

עוד כתב (ס"ק עח') שכתב המ"א שאע"פ שמותר להוציא המעות שגבו לצורך מצוה בזט"ה במא"ה עכ"פ לא יעשו כן ויגבו מן הציבור.

עוד כתב (ס"ק עט') דווקא אם בנו וגמרו לא ימכרו בית הכנסת לפדיון שבויים אבל אם לא גמרו דינו כאבנים ועצים ומוכרים לפדיון שבויים. (וזה לאפוקי מגירסת הב"י ברמב"ם אם בנו יגמרו ולא ימכרו ביהכ"נ. וכ"כ בהלכה ברורה אות מד' שאפילו התחילו לבנות את בית הכנסת מוכרים לצורך פדיון שבויים, וכן הוכיח במישור בביה"ל סימן קנ"ב ד"ה בונים האחר תחילה. עיי"ש).

עוד כתב (ס"ק פ') בשם המ"א שמהדין מותר למכור ביהכ"נ לפדיון שבויים ולקדושה חמורה בלא זט"ה במא"ה ורק שאין ראוי לעשות כן. (אולם מהב"י לא משמע הכי אלא כדעת הרמב"ם שרק בדיעבד אם מכרו יעלו בקדושה). ובביה"ל (ד"ה לא ימכרו) כתב שגם לדעת המ"א שמהדין מותר למכור בית הכנסת לקנות קדושה חמורה לכתחילה מדובר באופן שיש להם עוד ביהכ"נ, או קדושה אחרת אם הדבר נחוץ מאוד כגון שחסר להם ס"ת לקרות בציבור או שחסר להם נביאים או כתובים ללמוד בהם.

סעי' יד' - נדר קרקע לבית הכנסת אם לא גר בעיר מותר לשנותה לבית המדרש אע''פ שמתנגד, ואם גר בעיר צריך זט''ה במא''ה כדי לשנותה.

כתב הב"י בשם המרדכי בשם המהר"ם מי שנדר קרקע לצורך בנית בית הכנסת והשלטונות לא מאשרים בנית בית הכנסת יכולים החבר עיר (היינו נבחר הציבור ע"י בחירות, או גדול הדור בלא בחירות, וכן זט"ה שלא נבחרו, במא"ה). לשנות את יעוד הקרקע לבית המדרש ואפילו הנודר אינו מסכים, וכן לא יכול לחזור בו ולבטל את נדרו, ובלא חבר עיר לא יכולים לשנות לביהמ"ד כיון שגם לו יש חלק בקרקע ככל איש מאנשי העיר והוא מתנגד. ואם הוא לא אחד מאנשי העיר אלא מעיר אחרת אין לא כל חלק בה ולא יכול להתנגד.

וכ''פ מרן ראובן שאמר: קרקע זו אני נותן לבנות עליה בהכ"נ, ולא רצו עובדי כוכבים להניחן לבנות בהכ"נ, והקהל אומרים לבנות עליו בית לת"ת, וראובן אומר: אדעתא דהכי לא נדרי, לא מצי ראובן הדר ביה; ואם ראובן לא היה דר שם היו יכולים לשנותה, ואם הוא מבני אותה העיר, אינם רשאים לשנותה אם הוא עומד וצווח (פירוש וצועק), אא"כ יש שם חבר עיר, דכל מאן דאתי אדעתא דידיה אתי. (וזט"ה דינם כחבר עיר) (מרדכי ריש בני העיר).

וכתב המ"ב (ס"ק פא') כשאמר 'קרקע זו לבית הכנסת' נעשה נדר.

עוד כתב (ס"ק פב') שיכולים לשנותה אפילו לדבר הרשות. ואם כפל התנאי ואמר אם לא יבנו בית הכנסת יחזירו לי הקרקע יכול לעכבם שלא לבנות בית מדרש.

עוד כתב (ס"ק פג') מה שמבואר בסעיף ו' שבזט"ה יכולים לשנות קדושה חמורה אפילו שלא במא"ה שם מדובר שאין מי שהוא מאנשי הכפר מוחה, אבל אם יש מתנגד כהכא, לא יכולים לשנות בלא מא"ה.

עוד כתב (ס"ק פה') מה שכתב הרמ"א דזט"ה דינם כחבר עיר, היינו במעמד הקהל.

סעי' טו' - אין אדם יכול לאסור חלקו מבית הכנסת ולא מן הספרים.

כתב הב"י כתוב בספר ארחות חיים (דיני בהכ"נ אות כה) הורה הראב"ד וכל חכמי דורו שאין אדם יכול לאסור חלקו מבית הכנסת ולא מן הספרים ואם אסר אין איסורו איסור.

וכ''פ מרן אין אדם יכול לאסור חלקו מבהכ"נ ולא מהספרים; ואם אסר, אינו כלום.

וכתב המ"ב (ס"ק פו') שאין יכול לאסור בין ליחיד בין לכל הקהל.

עוד כתב (ס"ק פז') הטעם שאין יכול לאסור חלקו כתב הלבוש שכך תקנו הגאונים דאל"כ כל אחד שיהיה לו דבר מה עם חבירו יאסור חלקו עליו וממילא יהא כל ביהכ"נ אסור עליו דאין ברירה [לבוש]: וכתב בביה"ל (ד"ה אין אדם) שלפי המנהג היום שכל אחד קונה מקום קבוע בבית הכנסת ויש לו בו זכות להוריש ולמכור, אפשר שיכול לאסור חלקו.

סעי' טז' - מי שהשאיל ביתו לבית הכנסת לא יכול לאסור ליחיד אלא לכל הקהל.

כתב הב"י בשם האורחות חיים בשם רבנו גרשום בתקנותיו איש שהשאיל ביתו לבית הכנסת ויש לו מריבה עם אחד מהקהל שאינו רשאי לאסרה אלא אם כן יאסור אותו לכל הקהל כאחד:

וכ''פ מרן מי שהשאיל ביתו לבהכ"נ ויש לו מריבה עם אחד מהקהל, אינו יכול לאסרה אא"כ יאסרנה לכל הקהל כאחד. הגה: ודוקא שהשאיל תחלה סתם, אבל אם התנה מתחלה שכל זמן שירצה למחות יהא בידו למחות, או שלא השאיל להם בפירוש אלא הניחם ליכנס לביתו, הרשות בידו למחות במי שירצה. (מהר"ם פאדוואה סימן פ"ה).

וכתב המ"ב (ס"ק פח') שלא יכול לאסור מצד חרם רגמ"ה שיש על זה, והטעם כשאוסר על אחד יתבייש כמו מעשה דבר קמצא, משא"כ כשאוסר על כולם אין בושה. ואם השאיל להם לזמן מסוים עיין ביו"ד סימן רכא' סעי' ו' וז' שיש מחלוקת אם חל איסורו בתוך הזמן. וכתב בביה"ל שאם השאיל ביתו בלא שיהא עליו שם בית הכנסת ושם בית עליו יכול לאסור למישהו שלא יכנס לביתו. עוד כתב בביה"ל (ד"ה אינו יכול) שאם עבר על חדר"ג ואסר על מישהו להיכנס לבית הכנסת, אסור[א"ר]. ומה שכתב מרן בסעי' טו' שאם אסר אינו כלום אפשר ששם הייתה התקנה כן. וצ"ע. עוד כתב בביה"ל (ד"ה לאסרה) בשם מהר"ש דוראן שאם יש בית כנסת אחרת בעיר יכול לאסור ליחיד להכנס שהרי יכול ללכת לבית כנסת אחרת. וכ"כ רעק"א. וכתב הביה"ל שלפי הטעם שהזכיר במ"ב שהוא משום בושה אין דין זה מוכרח. עוד כתב בביה"ל (ד"ה אבל אם התנה) מה שכתב הרמ"א שאם התנה מתחילה הרשות בידו למחות, שצריך לעשות התנאי מפורש שיכול למחות אפילו ליחיד.

סעי' יז' - מי שהיה בביתו בית הכנסת אין ציבור רשאים לשנות לבית אחר.

כתב הב"י כתב מהר"י קולון בסימן קי"ג שמי שהיה בית הכנסת בביתו ימים רבים אין הציבור רשאין לשנותו בבית אחר:

וכ''פ מרן מי שהיה בביתו בהכ"נ ימים רבים, אין הצבור רשאים לשנותו בבית אחר.

וכתב המ"ב (ס"ק צ') מפני דרכי שלום שלא יאמרו על בני בית זה שהם אנשים שאינם מהוגנים, ולפיכך נמנעו הצבור מלהתפלל שם, ולכן אפי' יש להצבור קצת טעם בדבר נמי אינם רשאים:

עוד כתב (ס"ק צא') שאם רוצים להתחלק כיון שנשאר מניין בביתו רשאים, וחבורה שהיו לומדים בבית אחד ורוצים לחלק וללמוד כמה חודשים בכל בית אינם יכולים לשנות.

עוד כתב (ס"ק צב') וה"ה במי שזכה באיזה ענין של כבוד או של מצוה אין מעבירים ממנו [אם לא שיש טענה גמורה למערערים] ול"ד בדברים הנוגעים תדיר אלא אפילו בדברים דמזמן לזמן קאתי נמי דינא הכי. כתבו האחרונים אנשים שהחזיקו לקבור מתים אינם יכולים למחות באחרים שבאים לקבור שבעשיית מצוה כל אחד רוצה לזכות ובמדינות שיש חבורות מנויות על כך שמניחים עסקיהם בכל השנה כשמזדמן להם מצוה זו צריך ליתן להחברה כמנהגם:

עוד כתב (ס"ק צ"ג) שאם רוצים לבנות בית הכנסת קבוע להתפלל בו הציבור רשאים ואין בזה משום דרכי שלום. וכתב בביה"ל (ד"ה מי שהיה) שגם אם היה אצל אדם מניין קבוע בביתו אפילו שלא עשאו בית הכנסת, אינם רשאים לשנות לאדם אחר, וכמו בערובי חצרות שלא משנים משום דרכי שלום.

סעי' יח' - כלים שנהגו תמיד להביאם לבית הכנסת בחגים אין להוציאם לחולין.

כתב הב"י בשם מהר"י קולון דכלי הקדש של כסף שנהגו בהם להביאם תמיד לבית הכנסת בחגים ומועדות אין יכולים להוציאם לחולין ולמכרם: וכתב עוד שם שהקהל יכולים לתפוס אותם כלים שישארו בחזקת ההקדש אחר מיתת המקדיש:

וכ''פ מרן יש מי שאומר שכלי הקודש של כסף שנהגו להביא תמיד לבית הכנסת בחגים, אין יכולים להוציא לחולין ולמכרם, והקהל יכולים לתפשם שישארו בחזקת הקדש אחר מיתת המקדיש.

וכתב המ"ב (ס"ק צד') כגון מנורות להדליק בהם, או תכשיטים לתלות על ספר תורה.

עוד כתב (ס"ק צה') אין יכולין להוציאם לחולין כיון שלא פירשו בהדיא דנותנים זאת רק בתורת שאלה בעלמא משנשתמשו בהם חל עלייהו קדושה וכתב המ"א דעכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם ואם כן המביאים את הכלים מביאים אדעתא דמנהגא והוי כמו שהתנה בפירוש דלא תחול עלייהו קדושה ומ"מ יותר טוב להתנות בהדיא בשעת הבאה דהוא רק בתורת שאלה בעלמא:

סעי' יט' - נמצא כתב הקדש אחר מיתת האדם לא אמרינן שמא נמלך.

כתב הב"י בשם מהר"י קולון שאם נמצא כתב אחר מיתת אדם כתוב בו שהקדיש כלים ואין עליו עדים ולא מסרו לקהל אפילו הכי הוי הקדש ולא אמרינן שמא כתב להקדיש ונמלך:

וכ''פ מרן יש מי שאומר שאם נמצא אחר מיתת אדם כתב כתוב שהקדיש כלים, ואין עליו עדים ולא מסרו לקהל, אפ"ה הוי הקדש.

וכתב המ"ב (ס"ק צו') שנמצא בביתו בין שטרותיו.

סעי' כ' - ספר תורה שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן אין הציבור יכולין להחזיק בו.

כתב הב"י בשם מהר"י קולון על ספר תורה שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן אין הציבור יכולים להחזיק בו דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחלתו על מנת כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בבית הכנסת עד יום פקוד אותו הבעלים ואפילו אם העידו מבני הקהל שהוא של ציבור לא מהני כי נוגעים בעדות הם ואין מועיל דליסלקו תרי מינייהו וליסהדו בס"ת אלא אם כן יש להם ס"ת אחר מדוייק כזה וכשר כמותו. ודין זה בחשן משפט סימן ל"ז: עוד כתב [בדק הבית] כתב רבינו ירוחם בנתיב י"ד ח"ז (קיג ע"ד) נהגו להתיר חרמי הקהל בשבת לפי שכולם מקובצים וסמכו דהוה ליה כנדרי אשתו (נדרים עז.) שאם לא יפר היום יקיים עליה כמו כן בכאן אם לא יתירוהו כשהם מקובצים בשבת לא יוכלו להתירו [עד כאן]:

וכ''פ מרן יש מי שאומר שספר תורה שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן, אין הצבור יכולים להחזיק בו.

וכתב המ"ב (ס"ק צט') שלא דומה לכלי קודש של כסף הנזכר לעיל בסעי' יח' שהקהל תופסים אותם להקדש, כיון שבספר תורה כך הדרך להניחו ימים רבים בביהכ"נ עד שבאים הבעלים ולוקחים אותו, ולדעת כמה אחרונים שבסתמא דין הס"ת כדין כלי קודש שיישאר ברשות ההקדש דאמרינן מסתמא הקדישה כיון שהניחה זמן רב אבל אם ברור לנו שהשאילה בזה אמרינן אין הציבור יכולים להחזיק בו. וכתב המ"א דמנהג העולם כהיום למכור ס"ת אפילו נתנו מתחלה לביהכ"נ לקרות בו וכתב דכיון שנהגו כן הו"ל כאלו התנו מתחלה בהדיא שלא תחול קדושת רבים עליהן ולפ"ז נראה דלכו"ע אין להחמיר בזה בדיעבד ומ"מ לכתחלה בודאי טוב להתנות בהדיא שאין נותנה לחלוטין.

עוד כתב (ס"ק ק') ישוב שקראו בס"ת של יחיד, וקנו הציבור הס"ת, אין ליחיד חזקה שייקראו בס"ת שלו דווקא, שאין בחזקה זו טענה שהעדיפו את הס"ת שלו יותר משאר ספרים, ומה שלא קראו בספר אחר הוא מחמת שלא היה ספר תורה אחר או שלא היה ספר תורה מדויק כמוהו. ומכל מקום אין למעט כבוד ס"ת של היחיד אלא יקראו בכל שבת בס"ת אחרת.

סעי' כא' - בגד שהשתמש בו הדיוט אין משתמש בה לקדושה.

כתב הב"י מצאתי כתוב בתשובת מהרי"ל (סימן קי"ד) איתא באגודה פרק הקומץ רבה (מנחות סי' ג) דאין לקנות מעילין שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה ויליף ליה מדדרשינן (זבחים קטז:) מה מזבח שלא נשתמש בהן הדיוט אף עצים וכו' ואף על גב דנהוג עלמא לעשות מפות ופרוכת מבגדים ישנים לאו מר בריה דרבינא חתם עלייהו וכששואלים אמינא להו לקנות חדשים. וכן כתב הר"ש בר צמח בתשובה:

וכ''פ מרן אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט, לתשמיש קדושה. הגה: אסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב (דברים כג, יט) דבר של מצוה, כגון בהכ"נ או ס"ת; ודוקא מהאתנן עצמה, אבל אם נתנו לה מעות באתנן, מותר לקנות בהן דבר מצוה; ולא מקרי זונה, אלא איסור ערוה, אבל אלו הפנויות הקדשות שמקדישות דבר, מותר לקבל מהן. (ר' ירוחם נ"ג ח"א).

וכתב המ"ב (ס"ק קב') בדיעבד אם קנה מעילים שהשתמש בהם הדיוט, אם השתמשו בהם לעבודה זרה אסור להשתמש בהם, וצריך למוכרם ולחזור ולקנות אחרת.

עוד כתב (סעי' קג') שלעשות דבר מצוה ממה שנשתמש בהם הדיוט כגון טלית מותר רק שלא יהא ממה שמשתמשים בהם הגויים לעטוף בהם את ספריהם. ובסימן קמז' (ס"ק יג') כתב שמבגד של תשמיש מגונה כמו מכנסיים וכדומה לא יעשה טלית. ותשמיש דתשמיש קדושה לדעת הט"ז מותר לעשות מבגד הדיוט, והמג"א מפקפק בזה. וכתב המ"ב שבצירוף עוד סניף אין להחמיר. עוד כתב המ"א שאם שינה צורתן ועשה מהם תשמישי קדושה מותר.

עוד כתב שם (ס"ק יד') שאם הבגד חדש ועדיין לא נשתמש בו מותר, ודלא כהמג"א שמחמיר בזה. כתב המ"ב כאן (ס"ק קה') שאתנן הוא אפילו נתן לה יותר ממה שפסק עימה, ודין האתנן היא דווקא שנתן לה קודם המעשה. ודווקא שנתן לה ולא להיפך. וכן אם נתן לזכר אסור האתנן.

עוד כתב (ס"ק קו') שמחיר כלב דווקא שמחליף הכלב עצמו באיזה דבר.

עוד כתב (ס"ק קז') שכן באתנן אסור דווקא האתנן עצמו כגון קורות לבנות בהם בית הכנסת או כלים של ביהכ"נ,

עוד כתב (ס"ק קח') שכן קלף לס"ת או מפות לס"ת אסור, וכן דבר מצווה כגון נר ושמן לביהכ"נ, וכן ציצית וטלית מצוה.

עוד כתב (ס"ק קט') אם נשתנו האתנן והמחיר כלב כגון זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין מותר.

עוד כתב (ס"ק קי') שאם האתנן כסף או מכר הכלב וקיבל כסף מותר לקנות בכסף דבר מצוה.

עוד כתב (ס"ק קיא') שאתנן הוא בחייבי כריתות, ונוכרית, ויש אומרים בכל חייבי לאוין. ובביה"ל (ד"ה אסור לעשות) נשאר בצ"ע אם הקדישה האם חל ההקדש כיון שהאיסור להשתמש בזה הוא דרבנן, ונדר מדאורייתא ולא יפקע מחמת איסור דרבנן, וצריך גניזה. עוד כתב בביה"ל (ד"ה אלא איסור ערווה) דלדעת הרמב"ם דווקא אם תמורת אתנן זה יעשה איסור לאו או כרת, ולתוס' אפילו שתמורת אתנן זה לא נעשה איסור לאו או כרת, אלא נעשה מקודם, גם נאסר. ונוקטים בכל מחלוקות אלו לקולא כיון שכל האיסור להשתמש בזה לצורך ביהכ"נ אינו אלא מדרבנן. עוד כתב בביה"ל (ד"ה אבל אלו) שדווקא בקדשה פנויה המופקרת לישראל מותר לקבל מהם, שלרמב"ם הנ"ל אין באתנן זה איסור לאו או כרת, (בר מלאו דקדשה) וכן לתוס' לא עשו מקודם איסור, אבל במופקרות לכל כיון שמופקרות גם לגויים תולים שבה מהם, ואסור. ואם יודעים בברור שאתנן זה בה מישראל עכ"פ לדעת התוס' הרי עשתה איסור מקודם ונאסר האתנן אפי' מישראל. עוד כתב בביה"ל (ד"ה שמקדישות) שאלו שכל עיסוקן באתנן אסור, אפי' מקדישות סתם דבר לא מקבלים מהם דתלינן דאסור הוא.

סעי' כב' - היה רגיל באיזה מצווה והעני ולקחה אחר ושוב העשיר חוזר למצוותו.

כתב הב"י בשם המרדכי בשם מהר"ם אדם שהיה רגיל באיזה מצוה כגון גלילת ס"ת ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר ואח"כ העשיר ורצה שיחזירו לו את המצווה, אם בשעה שנתנו לאחר היה בידו להחזיר אליו המצוה כגון שעבר האונס או העשיר ולא עשה כן ולא ערער, איבד את זכותו שהרי מחל לו. אבל אם אחר שהעשיר שוב רצה לחזור למצוותו מייד, חוזר למצוותו כמ"ש תוס' ביומא יג'. פרנס שעבר מחמת האונס ומינו אחר תחתיו הראשון חוזר לעבודתו כשיעבור האונס. עוד כתב הב"י בשם המרדכי שלא שייך ירושה במצוות וכל מי שייתן יותר לצדקה הרי הוא זוכה. עוד כתב המרדכי מעיל שתפור תחתיו פשתן צריך להשים צד המעיל על הס"ת ולא צד פשתן דומיא דמזבח הקטורת עד כאן. וכתב הב"י ולא נהגו כן.

וכ''פ מרן אדם שהוא רגיל בשום מצוה, כגון גלילה, ואירעו אונס או עוני ונתנו הקהל המצוה לאחר, ואח"כ העשיר ורצה שיחזירו לו המצוה, אם בשעה שנתנו הקהל המצוה לשני היה ספוק ביד הראשון לתת מה שהיה נותן בכל שנה ולא חפץ בה, ונתרצה הוא עם שאר הקהל לתת לאחר, איבד זכותו; אבל אם כשנתנו לשני לא היה ביד הראשון סיפק לתת מה שהיה נותן, ועתה שיש בידו רוצה לזכות במצותו ולחזור וליתן מה שהיה נותן תחלה, חוזר למצותו.

וכתב המ"ב (ס"ק קיד') מה שכתב מרן שנתרצה הראשון לתת לאחר, לאו דווקא נתרצה בפירוש, אלא כל שהיה סיפוק בידו ולא חפץ ליתן איבד זכותו, ונקט נתרצה משום סיפא.

עוד כתב (ס"ק קטו') שאין להעביר מצווה שהוחזק בה אחד אפי' מע"ה לת"ח אלא אם כן יש ראיה ברורה שנתייאש ממנה הראשון. עוד כתב כתבו הפוסקים דה"ה פרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דכשיעבור אונסו חוזר לפרנסותו ואין ליתן לשני שום חלק בפרנסות משום איבה דראשון ומ"מ אין לנהוג בזיון בשני ויתנו לו שום מינוי של כבוד בצרכי צבור. אם עבר משררותו מחמת עבירה שעשה אפילו בשוגג אינו חוזר לשררותו כדקי"ל במכות [י"ב] לענין רוצח שגלה לעיר מקלטו ושב דאינו חוזר לשררותו שהיה לו מקודם [מ"א] והא"ר מסתפק בזה דאפשר דדוקא ברוצח ע"ש ועיין בריטב"א שם מה שכתב בזה: וכתב בביה"ל (ד"ה אבל אם) שהוא הדין באחד שיש לו חזקה שיתפללו הצבור בביתו ומתוך אונס שנאנס בעה"ב הוכרחו להתקבץ במקום אחר לא אבד חזקתו וכשיעבור האונס יתפללו שם [תשובת ראנ"ח וע"ת] וכן כל כיו"ב: עוד כתב (בד"ה חוזר למצוותו) לכאורה אפילו העשיר הראשון בתוך זמן שכירות השני נמי חוזר למצותו תיכף דומיא דכהן גדול שאירע לו אונס ביוהכ"פ ומינו אחר תחתיו דחוזר לעבודתו תיכף כשנסתלק אונסו ואודות התשלומין מסתברא שישלם כפי ערך הזמן שיש עדיין בשנה. איתא בב"י בשם המרדכי דאין שייך ירושה במצות אלא כל מי שיתן יותר לצדקה הוא הזוכה עכ"ל ועיין בכנה"ג שכתב דאם היה המנהג בעיר שכל מי שהחזיקוהו קהל באיזה מצוה הרי הוא לו ולזרעו יעשו כמנהגם. עוד כתב דאם קנה מצוה לזמן קצוב ומת תוך הזמן יורשיו נכנסים במקומו לזמן הקצוב ועיין בברכי יוסף אות י"ב מה שהביא בשם תשובת כנה"ג דהבן קם תחת אביו במצות ואין בידי אותה תשובה לעיין בה ועיין בספר חקרי לב בסימן נ"ג מה שהאריך בזה:

תוכן העניינים

מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה