מנחת שי - הלכות תפלה ביהכ וברכות
הלכות בית הכנסת · סימן קנא
סעי' א' - אין נוהגים קלות ראש בבית הכנסת ובבית מדרש.
במגילה כח. ת"ר בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש. וכתב הטור כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה
וכ''פ מרן בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה.
וכתב המ"ב (ס"ק א') הטעם, שביהכ"נ הוא מקדש מעט ובמקדש כתוב את מקדשי תיראו.
עוד כתב (ס"ק ב') אפילו שיחת חולין לצורך פרנסה אסור בביהכ"נ, וכ"ש שיחה בטלה לגמרי, וכ"ש דיבורים אסורים. וכתב בביה"ל (ד"ה קלות ראש) בהיכנ"ס שנעשו בתוכו עבירות חמורות מותר להתפלל בו ולתת שם ספר תורה.
בהמשך - לא משתמשים שום שימוש בבית הכנסת ובבית המדרש. אין אוכלים ושותים ומתקשטים ומטיילים בהם ולא נכנסים מפני החמה והגשמים.
בבריתא שם אין אוכלים בהן ואין שותים בהן ואין נואתין בהן ואין מטיילין בהם ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה והגשמים מפני הגשמים. ואין נואתין פירש"י אין מתקשטין לתוכן, וכ"כ הטור.
וכ''פ מרן ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.
וכתב בביה"ל (ד"ה בחמה) שהוא הדין בצינה מפני הצינה.
וכתב המ"ב (ס"ק ג') שהוא הדין שלא עושים בהם שום מלאכה.
עוד כתב (ס"ק ד') שאסור להיכנס לביהכ"נ מפני החמה והגשמים אפילו יכנס ויקרא שם מעט, שהרי יכול להכנס במקום אחר. ולא דומה לנכנס לקרא לחבירו ששם שאי אפשר בעניין אחר. אבל אם התחיל ללמוד וירדו גשמים ואז הגשמים או החמה מפריעים את לימודו מותר להיכנס מפני שלא נכנס להינצל מהגשם אלא כדי ללמוד. (אולם בהלכה ברורה אות ט"ז כתב שרשאי להכנס לבית הכנסת מפני הגשמים כשקורא בו פרק אחד או הלכה אחת). ובביה"ל (ד"ה ואין אוכלין) נשאר בצ"ע אם אכילת עראי אסורה. (ועיין בהלכה ברורה בבירור הלכה אות ט' שכתב שבשו"ת הר צבי וערוך השולחן פסקו להחמיר שהרי אין שותים בהם וכ"ש אכילת עראי).
בהמשך - תלמידי חכמים מותרים להשתמש בהם מדוחק.
בגמ' מגילה כח: אמר רבא חכמים ותלמידיהם מותרין דאמר ריב"ל למה קורים לביהמ"ד בי רבנן כיון שהוא ביתא דרבנן. וכ"כ הטור ותלמידי חכמים מותרים לאכול ולשתות בהן. וכתב הב"י שהרמב"ם כתב שמותר לתלמידי חכמים לאכול ולשתות בהם מדוחק. ומשמע שלא מדוחק לא. והביא ב"י ראיה לדברי הרמב"ם ממה שמביאה הגמ' בהמשך, רבינא ורב אדא בר מתנה ורבא ירד עליהם גשם חזק ונכנסו לבית הכנסת ואמרו שלא נכנסו מחמת הגשם אלא מחמת הלימוד שצריך צלילות הדעת. ולכאורה למה לא נכנסו מפני הגשמים הרי בית הכנסת הוא כביתם ומותרים להשתמש בו, אלא מכאן ראיה שכל ההיתר לת"ח להשתמש בבית הכנסת הוא רק בדוחק שאין אפשרות אחרת, ולהנצל מגשמים הוא לא מספיק שעת הדחק שהרי אנשים הולכים בחוץ בשעת הגשמים. וכתב הב"י שכן דעת התוס' והרא"ש והטור. אולם לדעת הגהות אשרי בשם האו"ז גם שלא מדוחק מותר לת"ח להשתמש בביהכ"נ כביתם, ומה שהאמוראים לא נכנסו מחמת הגשם, משום שהם החמירו על עצמם. ולדעת הר"ן ההיתר לת"ח הוא רק בביהמ"ד ולא בביהכ"נ לכן לא נכנסו מחמת הגשם לביהכ"נ.
ופסק מרן כדעת הרמב"ם התו"ס והרא"ש. ות"ח ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בהם, מדוחק, וי"א דבבה"מ אפי' שלא מדוחק שרי (ר"ן פ' בני העיר).
וכתב המ"ב (ס"ק ה') שבתי כנסת בחוצה לארץ שנעשו על תנאי לדעת הרמב"ן מותר להאכיל בהם עניים לפי שעה, ויש אוסרים בזה. (עיין בסעי' יא' שלדעת מרן מה שמועיל תנאי בחו"ל רק בחרבנן ולא בישובן) והכריע המ"ב שבמקום הדחק אין להחמיר בזה כיון שהוא צורך מצוה.
עוד כתב המ"ב (ס"ק ו') שכן הדין שמותר לת"ח לישון בהם (ובהלכה ברורה אות יג' כתב שהמיקל בזה לישון בביהכ"נ יש לו על מה שיסמוך). אבל קלות ראש דהיינו שחוק והיתול ושיחה בטלה, או לעשותם קפנדריא או להכנס בהם מפני החמה או הגשמים אסור כיון שגם ת"ח מוזהר בהם על מורא מקדש. (מה שכתבו הפוסקים שמגמ' משמע שלא יכנסו מפני הגשמים הוא משום שגשמים לא נחשבים לדוחק כיון שהרבה אנשים הולכים במטר, אבל כל שהוא שעת הדחק בית הכנסת ובית המדרש הוא ביתם של ת"ח ותלמידיהון כנ"ל).
עוד כתב (ס"ק ז') שההיתר מדוחק הוא כגון שיש הרבה תלמידים והמקום לא מספיק שיאכלו מחוץ לביהמ"ד או ביהכ"נ מותרים לאכול בהם. וכן אם הלומדים יצטרכו ללכת למקום אחר לאכול ונמצא שמתבטלים מלמודם נחשב לשעת הדחק ומותרים לאכול בהם.
עוד כתב (ס"ק ט') שהלבוש והב"ח מסכימים לרמ"א שבית המדרש מותר לת"ח לכל תשמישיהם בלא שעת הדחק. (וביהכ"נ לכאורה אסור בכל ענין אפילו לת"ח שכן דעת הר"ן שרק בחו"ל שעשו תנאי מותר בשעת הדחק. אולם בביה"ל ד"ה ויש אומרים כתב שהרמ"א מיקל גם בביהכ"נ בשעת הדחק כדעת מרן שהוא שיטת הרמב"ם. עוד כתב שלא סובר כדעת הר"ן לגמרי שמותר לת"ח כל התשמישים בביהמ"ד אלא מיקל כמותו רק באכילה ושתיה, אלא שמסתבר להקל בכל). וכתב המ"ב שכן נראה שאין להחמיר לאנשים שלומדים שם כל היום. (אולם לדעת מרן אין חילוק בזה בין בית הכנסת לבית המדרש ובשניהם מותר רק בשעת הדחק. וכ"כ בהלכה ברורה אות יב'). וכתב בביה"ל (ד"ה ואין אוכלים ושותים) שמי שלומד בבית המדרש אפילו שלא בקביעות וצמא לשתות יש להקל שנחשב בזה צורך מצוה שלא יתבטל מלימודו. עוד כתב (ד"ה ותלמידי חכמים) שת"ח מותרים בין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחו"ל ובין שבא"י.
בהמשך - אין מחשבים בהם חשבונות ושל מצוה מותר.
בגמ' מגילה כח: אמר רב אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש ומאי ניהו, חשבונות. ובית הכנסת שמחשבים בו חשבונות לסוף שילינו בו מת מצוה. וכתב הרמב"ם שחשבונות של מצוה מותר, וכ"כ הטור כגון חשבון קופה של צדקה ופדיון שבוים וכיוצא בהן.
וכ''פ מרן ואין מחשבים בהם חשבונות, אא"כ הם של מצות, כגון: קופה של צדקה ופדיון שבויים .
וכתב הביה"ל (ד"ה ואין מחשבים) אפילו חשבונות שהם צורך הרבים ואינם של מצווה אסור ואפילו שאין מקום אחר להתאסף שם.
בהמשך - אין מספידים בהם אלא אם כן לאדם גדול שבאים רבים להספד.
בבריתא מגילה כח: ואין מספידין בהן הספד של יחיד אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין בהן הספד של רבים. ופירש"י הספד של רבים, של תלמיד חכם שמת שצריכים להתאסף ולהספידו ובית הכנסת ראוי לכך לפי שהוא בית גדול. וכ"כ הטור.
וכ''פ מרן ואין מספידים בהם אא"כ יהיה ההספד לאחד מגדולי העיר, שכל בני העיר מתקבצים ובאים להספידו.
וכתב המ"ב (ס"ק י') שמת קרובו של אחד מגדולי העיר ולכן באים רבים להספידו וכ"ש שההספד הוא על ת"ח שמותר, (וכתב בהלכה ברורה אות יט' שבזמנינו נהגו להספיד בביהכ"נ אפילו אדם שאינו ת"ח או קרובו של גדול כיוון שאומרים דברי תורה והתעוררות אבל בלאו הכי אין להקל). עוד כתב במ"ב שהאר"י ז"ל היה נזהר שלא לדבר בביהכ"נ אפילו דברי מוסר שלא ימשך לדברים אחרים.
בהמשך - היה צריך להיכנס לבית הכנסת כגון לקרא לחבירו יקרא מעט ואח''כ יקראנו.
בגמ' מגילה כח: אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא מאי, א"ל אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא ואי תנא הוא לימא מתניתין ואי קרא הוא לימא פסוקא ואי לא לימא ליה לינוקא אימא לי פסוקיך, אי נמי נשהי פורתא וניקום. וכ"כ הטור.
וכ''פ מרן ואם צריך ליכנס בהם לצרכו, כגון לקרוא לאדם, יכנס ויקרא מעט או יאמר דבר שמועה, ואח"כ יקראנו, כדי שלא יהא נראה כאילו נכנס לצרכו; ואם אינו יודע לא לקרות ולא לשנות, יאמר לאחד מהתינוקות: קרא לי פסוק שאתה קורא בו או ישהה מעט ואח"כ יצא, שהישיבה בהם מצוה, שנאמר: אשרי יושבי ביתך (תהילים פד, ה) (שיעור הישיבה, כדי הלוך ב' פתחים), (לדעת הי"מ בסי' צ' סוף סעיף כ').
וכתב המ"ב (ס"ק יא') שמועה פירוש הלכה או משנה.
עוד כתב (ס"ק יב') שקודם ילמד ואח"כ יקרא לחבירו שלא יראה שהדבר תורה הוא רק טפל.
עוד כתב (ס"ק יג') ששיעור הילוך שני פתחים הוא שמונה טפחים. (וכתב בהלכה ברורה אות כא' ששיעור זה פחות משניה. עוד כתב שלא צריך לשבת ממש אלא די שישהה מעט).
סעי' ב' - יחיד הקובע מדרש בביתו לצורכו אין בו קדושה כל כך.
כתב הב"י בשם הסמ"ג שבית מדרש הוא דוקא של רבים. וכ"כ המהר"י בן חביב בשם הנימוקי יוסף שיש מי שכתב שאם יחיד קובע מדרש בביתו לצורכו ודאי אין לו קדושה כל כך.
וכ''פ מרן וי"א שמה ששנינו בקדושת בתי מדרשות, ר"ל של רבים דומיא דבהכ"נ, אבל יחיד הקובע מדרש בביתו לצרכו אין לו קדושה כ"כ.
וכתב המ"ב (ס"ק יד') אם הקדיש בית לצורך רבים ללמוד בו, אפילו אין מתפללים שם כלל יש עליו קדושת בית המדרש.
סעי' ג' - שינת עראי אסור בבית הכנסת ובבית המדרש מותר.
כתב הב"י עוד כתב המהר"י בן חביב ששנת עראי אסור בבית הכנסת, ובבית המדרש נראה שמותר אע"פ שהוא חמור יותר מביהכ"נ, וראיה מברכות כה. הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסי.
וכ''פ מרן אין ישנים בבהכ"נ, אפי' שינת עראי, אבל בבית המדרש, מותר.
וכתב המ"ב (ס"ק טז') שהקשה רעק"א מה הראיה להתיר לכל אדם לישון בביהמ"ד מגמ' ברכות הנ"ל הרי שם מדובר בת"ח, ונשאר בצע"ג. (ואפשר שהמר"י בן חביב מדבר על ת"ח ולא בשעת הדחק, שבבית הכנסת אסור להם לישון ובבית המדרש מותר והראיה מציפי דבי רב שכך נהגו באופן תמידי). וכתב המ"ב שלת"ח מותר אפילו שנת קבע ולכל אדם התירו שינת עראי כיון שקשה ליזהר משינת עראי שבית המדרש עשוי לשהות שם הרבה זמן ללימוד. וכתב בביה"ל (ד"ה אבל בביהמ"ד מותר) שבתי מדרשות שמתפללים בהם לכאורה לא גרע מביהכ"נ ויהיה אסור לסתם אדם לישון אף שינת עראי, אבל לטעם שמותר בביהמ"ד כיון שקשה ליזהר משינת עראי ולכן התירו, א"כ ה"ה שיהא מותר בביהכ"נ. ונשאר בצ"ע.
סעי' ד' - לצורך מצוה או לצורך ביהכ''נ מותר לאכול ולישון בתוכו.
כתב הב"י שכתב הגהומ"י בשם ריצב"א שכתב בירושלמי שהיו אוכלים בביהכ"נ כשנקבצו שם לעבר את השנה, וכן לצורך בית הכנסת מותר לאכול ולישון בתוכה (כגון שומר מ"ב ס"ק יז'). ומכאן התירו לישון בביהכ"נ בליל כיפור כדי לשמור את הנרות (שהיו מדליקים נר לכל אחד ואם נכבה הוא סימן רע לו ח"ו) שלא יכנסו זרים לביהכ"נ. וכ"כ הר"ן והנימוק"י והמרדכי.
וכ''פ מרן לצורך בהכ"נ, מותר לאכול ולישן בתוכו, ומטעם זה ישנים בליל יום הכפורים בבהכ"נ; ואפילו לצורך מצוה אחרת, כגון כשנקבצים לעבר השנה בבהכ"נ, מותר לאכול שם.
וכתב המ"ב (ס"ק יח') כשישן בביהכ"נ לדעת המ"א לא יכניס שם מיטתו ולאליה רבה ורעק"א מותר.
עוד כתב (ס"ק כ') שסעודת מצוה שהתרנו היא כדוגמת עיבור השנה שהיתה רק בפת וקיטנית ולא סעודה גדולה שיש בה שכרות שאסור גם בבית המדרש, והנוהגים להקל לעשות סיום הש"ס בבית המדרש מפני שאין להם מקום אחר מרווח לזה אין למחות בידם שיש להם על מה שיסמוכו.
סעי' ה' - אסור לקצר הדרך דרך ביהכ''נ ואם נכנס מתחילה שלא על מנת לקצר מותר.
בגמ' מגילה כט. ובטור, היו לה ב' פתחים לא יכנס בפתח זה לעשות דרך לצאת בפתח הב' לקצר דרכו ואם היה הדרך עובר שם קודם שנבנה ב"ה מותר. וכן אם לא נכנס בה תחלה כדי לקצר דרכו מותר לעשותה דרך. וכשנכנס בה להתפלל מצוה למי שנכנס בפתח זה לצאת בפתח אחרת. מדכתיב ובבא עם הארץ להשתחוות יצא דרך שער נגב. וכתב הב"י שהרא"ש והטור גורסים מצוה לעשותו קפנדריא אבל לרי"ף והרמב"ם מותר לעשותו קפנדריא.
וכ''פ מרן היו לבהכ"נ שני פתחים, לא יכנס בפתח זה לעשותו דרך לצאת בפתח השני לקצר דרכו; ואם היה הדרך עובר קודם שנבנה בהכ"נ, מותר. וכן אם לא נכנס בו תחלה כדי לקצר דרכו, מותר לעשותו דרך. וכשנכנס בו להתפלל, מותר למי שנכנס בפתח זה לצאת בפתח אחר.
וכתב המ"ב (ס"ק כא') שהאחרונים כתבו צריך לומר מצוה למי שנכנס, (אבל לב"י אינו כן שלדעת הרי"ף והרמב"ם אינו מצוה אלא מותר). והטעם כתב הר"ן כדי שיהא נראה כמחבב. וכתב בביה"ל (ד"ה לעשותו דרך) שאם קורא או שוהה מעט בביהכ"נ מותר לעשותו דרך. (ובהליכות עולם ח"א עמוד רסו' וכן בהלכה ברורה אות כו' אוסר, שדוקא לענין לקרא לחבירו הקלו בזה). עוד כתב בביה"ל (ד"ה לקצר דרכו) שלפמ"ג אם מקצר דרך ביהכ"נ כשהולך לדבר מצוה מותר. אבל הביה"ל כתב שמסתברא שאסור ורק אם עושה המצוה בבית הכנסת מותר ליכנס בה אבל אם עושה המצוה מחוץ בית הכנסת ויכול להגיע למצוה בלא להכנס לבית הכנסת אסור לעשותה קיצור דרך. (וכ"פ בהליכות עולם שם ובהלכה ברורה אות כז').
סעי' ו' - מותר להכנס במקלו תרמילו וארנקו, אבל לא בסכין ארוך או ראש מגולה.
בגמ' ברכות סג. רקיקה ומנעל מותר בביהכ"נ כיון שאדם בביתו לא מקפיד בזה, אבל קפנדריא שאדם מקפיד בביתו אסור בביהכ"נ, ואם רקיקה שהיא מאוסה מותרת בביהכ"נ כ"ש שמותר במקלו תרמילו ואפונדתו (ב"ח). וכ"פ הטור. וכתב הב"י שכתב האורחות חיים בשם הר"מ שלא יכנס לבית הכנסת בסכין ארוך שהתפילה מארכת ימיו של האדם והסכין מקצרם. ומה שאסר להכנס באפונדתו הגיה עליו שאפונדתו מותר ובגלוי ראש אסור. ובמסכת סופרים כתוב מי שראשו מגולה לא יוציא הזכרה מפיו.
וכ''פ מרן מותר ליכנס בבהכ"נ במקלו ובתרמילו ובאפונדתו (פי' מיני כיסים תרגום ובילקוט ובתרמיליה), ויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך או בראש מגולה.
(ובהלכה ברורה אות כח' כתב ומדת חסידות להחמיר במקלו ותרמילו וארנקו, פרט לזקן שלא יכול בלא מקל).
וכתב במ"ב (ס"ק כב') שאם נכנס בסכין מכוסה מותר. וכתב בביה"ל (ד"ה בסכין ארוך) שתלמיד חכם שמותר לאכול בבית הכנסת מותר להכנס בסכין לצורך תשמישו. עוד כתב (בד"ה בראש מגולה) שגם במקומות שרגילים ללכת לפני השרים בראש מגולה, בבית הכנסת אסור משום מורא שכינה שכשיש לו כובע יש לו אימה וכובד ראש לפניו יתברך.
סעי' ז' - יכול לרוק בביהכ''נ וישפשפנו ברגלו או ירוק במקום שאינו נראה.
בגמ' שם אע"פ שהרקיקה מאוסה כיון שבביתו לא מקפיד לכן מותר בביהכ"נ. וכתבו רבינו יונה והרא"ש בשם הירושלמי והטור ובלבד שישפשפנו ברגליו. עוד כתב הב"י בשם אורחות חיים שכתב בשם הראב"ד והרשב"א שרגילים לשים שם גמי שאם ירוק בתוכו לא יהא נראה.
וכ''פ מרן יכול לרוק בו, ובלבד שישפשפנו ברגליו או שיהיה שם גמי שאם ירוק לתוכו לא יהא נראה.
וכתב המ"ב (ס"ק כד') שבשעת תפילת שמונה עשרה אסור לרוק, וגם לא בפני חבירו שלא ימאס בו, והאר"י ז"ל היה נזהר מרקיקה. (וכתב בהלכה ברורה אות לא' שהיום שקרקע ביהכ"נ מרוצף או עשוי שטיחים ולא חול יש להחמיר שלא לירוק על רצפת בית הכנסת. ע"כ. ובלאו הכי היום שלא רגילים לירוק בבית כלל, אסור לירוק בביהכ"נ).
עוד כתב (ס"ק כה') שבשבת שאסור לשפשף הרוק ברגליו יעמיד הנעל עליו עד שיתמעך.
עוד כתב (ס"ק כו') שיהא שם גמי, או תבן וחול.
סעי' ח' - ראוי שיקנח הטיט קודם שיכנס ויהיו בגדיו נקיים.
כתב הב"י בשם מהר"י בן חביב ז"ל טיט שעל רגליו אסור שלא לקנחו קודם שיכנס להתפלל וראוי שלא יהא עליו ועל בגדיו שום לכלוך קל וחומר משנכנס לפני מלך בשר ודם עכ"ל:
וכ''פ מרן טיט שעל רגליו, ראוי לקנחו קודם שיכנס להתפלל; וראוי שלא יהא עליו ולא על בגדיו שום לכלוך.
סעי' ט' - נוהגים בהם כבוד כיבוד וריבוץ והדלקת נרות.
בגמ' מגילה כח: ומכבדין אותן ומרבצים אותן כדי שלא יעלו בהן עשבים.
וכ''פ מרן נוהגים בהם כבוד, לכבדן ולרבצן (פי' כבוד נקוי הבית. ריבוץ זריקת המים על פני הקרקע). ונוהגין להדליק בהם נרות, לכבדן.
וכתב במ"ב (ס"ק כז') ונהגו להדליק הנרות קודם שיגיעו המתפללים כיון שהשכינה מקדימה לכולם. וכך היו עושים בביהמק"ד שמקדימים הדלקת המנורה.
סעי' י' - נוהגים בהם כבוד בחורבנן חוץ מכיבוד וריבוץ.
במשנה מגילה כח. ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו ואין מפשילים בתוכו חבלים ואין פורשים לתוכו מצודות ואין שוטחים על גגו פירות ואין עושים אותו קפנדריא שנאמר והשמותי את מקדשכם קדושתן אף כשהן שוממין, עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עוגמת נפש. ובברייתא כט. לא תולש ומאכיל לבהמה אלא תולש ומניח. וכ"כ הטור ואפילו לאחר שחרבו עדיין הן בקדושתן וכשם שנוהגין בהם כבוד בישובן כך נוהגים בהם בחורבנן חוץ מכיבוד וריבוץ שאין מכבדין ולא מרביצין אותן עלו בהן עשבין תולשין אותן ומניחין אותן במקומן משום עגמת נפש כדי שיראו העם ותעיר רוחם וישתדלו לבנותן. כתב הב"י כתב המרדכי פרק בני העיר (סי' תתכו) בית הכנסת נקרא מקדש מעט ולכך אסור לנתוץ דבר מבית הכנסת דתניא בספרי (דברים פיסקא סא) מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה שהוא בלא תעשה תלמוד לומר (דברים יב ג) ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן ליי' אלהיכם ואם נתץ על מנת לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מיקרי עכ"ל:
וכ''פ מרן אפי' לאחר שחרבו, עדיין הן בקדושתן; וכשם שנוהגים בהם כבוד בישובן, כך נוהגים בחרבנם, חוץ מכבוד ורבוץ; ואם עלו בהם עשבים, תולשים אותם ומניחים אותם במקומן, משום עגמת נפש, כדי שיראו העם ותעיר רוחם וישתדלו לבנותם.
וכתב המ"ב (ס"ק כח') שבישובן אין הבדל בין בתי כנסיות שבארץ ישראל לחוץ לארץ.
עוד כתב (ס"ק כט') שלא חייב לתלוש העשבים אלא מותר לתולשם ובלבד שיניחם שם.
עוד כתב (ס"ק ל') שאם סתרו את ביהכ"נ ובנו אותו במקום אחר, שוב לא שייך טעם שיראו העם וישתדלו לבנותו, מותר לתלוש ולקחת משם העשבים, רק יעשו סביבו גדר שלא יבואו לזלזל באותו מקום, או ימכרוהו אם אפשר כפי הנזכר בסימן קנג'.
סעי' יא' - מועיל תנאי להשתמש בביהכ''נ רק לבהכנ''ס בחו''ל, ורק בחורבנו, ולא זריעה וחשבונות של רבים.
בגמ' כח' אמר רב אסי בתי כנסיות שבבבל על תנאי הם עשויות, ואעפ"כ אין נוהגים בהם קלות ראש ומאי ניהו חשבונות. וכתבו התוס' והרא"ש שמועיל התנאי להשתמש בהם באכילה ושתייה ושאר תשמישים דווקא בחורבנן אבל ביישובן אע"פ שהתנה בשעת בניה שיוכל להשתמש בהם לא מועיל התנאי והראיה מרבינא ורב אדא שלא נכנסו לביהכ"נ שבבבל מפני הגשם, ומכאן שלא מועיל תנאי ביישובן. ובתי כנסיות שבארץ ישראל לא מועיל תנאי גם על חורבנן וכל מה שאסור ביישובו אסור גם בחורבנו. וטעם החילוק בין א"י לחו"ל כתבו התוס' שבארץ ישראל קדושתם לעולם קיימת אבל בחו"ל מהרה יבוא גואל ותפקע קדושתן. ומה שאמר שלא עושים בהם חשבונות להרא"ש הפירוש אע"פ שהתרנו בחורבנה שעשה תנאי להשתמש בה אבל חשבונות של רבים לא עושים בהם (דאושא מילתא טובא והוי דבר מגונה. קרבן נתנאל). וכן לא זורעים באותו מקום. אבל התו"ס פרשו שאין עושין בהם חשבונות כשהיא בנויה ומפרש להיפך שחשבונות הוא תשמיש קל שאין בו קלות ראש כ"כ, והוה אמינא כיון שעשה תנאי יועיל לענין לחשב חשבונות בבנינה קמ"ל שאסור. ולדעת ההגהות אשרי בשם האור זרוע מועיל תנאי לבתי כנסיות שבבבל אפילו בישובן, ומה שלא נכנסו האמוראים לבית הכנסת מחמת הגשם הוא משום שהחמירו על עצמם אבל מצד הדין מותר. ולדעת הר"ן בשם הרמב"ן מועיל התנאי לבית הכנסת שבבבל גם בישובו אבל רק להאכיל בהם עניים או להשכיבם לפי שעה. או שיהנו בהם תלמידי חכמים מתוך דוחק כגון שאין מקום לתלמידים (ולשיטתו בלא תנאי לא פותר לתלמידי חכמים בביה"כ רק בביהמ"ד כמ"ש לעיל). ולכן לא נכנסו האמוראים לביה"כ מחמת הגשם כיון שלא היה שעת הדחק ואפילו הכי לא יועיל התנאי לנהוג בהם קלות ראש וחשבונות וגם בחורבן אין לנהוג בהם קלות ראש ולהשתמש בהם.
ופסק מר"ן כדעת הרא"ש אם בשעת בנין בהכ"נ התנו עליו להשתמש בו, מותר להשתמש בו בחרבנו; אבל ביישובו, לא מהני תנאי. ואפילו בחרבנו, לתשמיש מגונה, כגון: זריעה וחשבונות של רבים, לא מהני תנאה; בד"א, בבתי כנסיות שבחוצה לארץ, אבל בבתי כנסיות שבא"י, לא מהני שום תנאי.
וכתב המ"ב (ס"ק לא') שהתנאי מועיל רק אם עשהו בשעת הבניה אבל לא לאחר מכן.
עוד כתב (ס"ק לב') מלשון מרן משמע שצריך להתנות עליו בפירוש וכ"כ המ"א, ודלא כהמשאת בנימין והאליה רבה שמקילים בזה וסוברים שבסתם נחשב כאילו התנו. וכתב בביה"ל (ד"ה להשתמש בו) שאם התנה שהבהכנ"ס יהיה זמני עד זמן מסוים ואח"כ לא יתפללו בו, משתמש בו ככלות הזמן מה שירצה, וכן בתוך הזמן מותר להשתמש בו תשמישים כמו אכילה ושתיה, אבל אסור בקלות ראש של שחוק והיתול וחשבונות. (ובהלכה ברורה סימן קנג' אות כט' לענין שכירות מקום כתב שרבים מהפוסקים אוסרים אכילה ושתיה). עוד כתב בביה"ל (ד"ה אבל בישובו) שאם יש דוחק כגון להאכיל העניים מותר אפילו בישובו בבית הכנסת שבחו"ל וכדעת הרמב"ן שמועיל תנאי בישובו וכן דעת הר"ן והרשב"א, ובצירוף דעת רש"י והאו"ז שסוברים שמועיל תנאי בישובן חוץ מקלות ראש ממש כמו שחוק והיתול וחשבונות.
עוד כתב במ"ב (ס"ק לד') שלדעת המ"א מועיל התנאי בישובו לשאר תשמישים גם בבתי כנסת בארץ ישראל, ורק תשמישים שיש בהם קלות ראש לא מועיל התנאי כמו אכילה ושתיה ולהכנס בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ובביה"ל (ד"ה לא מהני תנאי) הקשא עליו שהרי מוכח מהרא"ש שלא מועיל התנאי אפילו להכנס כדי לקרא לאיזה אדם וזה לא תשמיש של קלות ראש, ולכן לדעת הרא"ש כל תשמיש אסור בישובן.
עוד כתב במ"ב (ס"ק לו') שבהכנ"ס בחו"ל שנעשה על תנאי, בחורבנו דוקא חשבונות של רבים אסור אבל חשבונות של יחיד דלא אוושא מילתא מותר, כך משמע בפמ"ג. אבל לרבנו ירוחם חשבונות של יחיד חמור יותר כיון שאינו לצורך רבים.
עוד כתב (ס"ק לח') מה שכתב מרן שבארץ ישראל לא מועיל שום תנאי, לדעת המ"א מועיל תנאי לשאר תשמישים שאין בהם קלות ראש וכנ"ל. עוד כתב בביה"ל (ד"ה אבל בבתי כנסיות) מה שכתב מרן שבארץ ישראל לא מועיל תנאי זה דעת התוס', ויתכן שלשאר פוסקים מועיל תנאי גם בארץ ישראל בחורבנן לענין אכילה ושתיה אבל לא שחוק וקלות ראש, וגם נ"מ בישובן בשעת הדחק כמו שכתב בביאור הלכה לעיל ד"ה אבל בישובו, שמועיל תנאי לשעת הדחק לבתי כנסת שבחו"ל בישובן, א"כ גם לבתי כנסיות שבארץ ישראל יועיל התנאי בשעת הדחק. אבל לדעת מרן שפסק כהתוס' לא יועיל תנאי בארץ ישראל כלל. ולדעת הביה"ל אפשר שיש להקל בזה. ולענין תשמישי חול שאין בהם קלות ראש כלל (כגון לאחסן בה חפצים) לדעת המ"א הנ"ל מועיל תנאי בכל מקום אפילו בארץ ישראל ובישובן.
סעי' יב' - להשתמש בעליה שעל גבי בית הכנסת ובעזרת נשים.
כתב הב"י שהמרדכי מסתפק אם עליה שע"ג ביהכ"נ דינה כביהכ"נ שאסור להשתמש בה, כמו עליות של ההיכל בבית המקדש, שאסור להשתמש בהם, או דומה לעליות העזרה שבבית המקדש שלא נתקדשו. מיהו אסור להשתמש בעלית ביהכ"נ תשמיש קבוע של גנאי כגון לשכב שם מדאמרינן בפרק קמא דשבת כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת סופה להיחרב, והוא בתים שמשתמשים בהם, וכנ"ל בסימן קנ' סעי' ב'.
וכ''פ מרן יש ליזהר מלהשתמש בעליה שעל גבי ב"ה תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב שם; ושאר תשמישים, יש להסתפק אם מותר להשתמש שם. הגה: וכל זה דוקא בב"ה קבוע, שנבנה מתחלה לכך, אבל בית שיחדו לאחר שנבנה לבהכ"נ, מותר לשכב עליו (פסקי מהרי"א).
וכתב במ"ב (ס"ק ל"ט) שדוקא לישון שם בדרך קבע אסור אבל בדרך מקרה מותר שזה לא נחשב תשמיש של גנאי. (אומנם בשו"ת פאר הדור להרמב"ם סימן עד' כתב יכול לדור בבית, אבל המקום אשר על ההיכל לא, ואינו יכול לישון שם ולא להניח כלי מלאכתו אבל בשאר הבית יעשה כרצונו. וכתב החיד"א בברכי יוסף שאילו היה רואה מרן תשובה זו היה פוסק כמותו ומה שאמרו במשנה מגילה כו. אין שוטחים על גגו פירות, היינו דוקא כשיש רק גג על בית הכנסת, משא"כ בבנין עליה שנבנה על גבי בית הכנסת שאין משתמשים בו בפרהסיא לעין כל, לא מקרי בזיון. וכ"פ בהלכה ברורה שרק במקום שעל גבי ההיכל אסור להשתמש תשמיש קבוע של גנאי כגון לישון שם או להניח שם כלי מלאכתו. ובעזרת נשים יש קדושת בית הכנסת כיון שהנשים מתפללות שם). וכתב בביה"ל (ד"ה יש להסתפק) שלהשתמש על גג ביהכ"נ כשהוא גלוי לכל כגון לשטוח עליו בגדים או ליבש פירות פשיטא שאסור, מהמשנה מגילה כח. שאפילו בחורבנו לא שוטחים על גגו פירות.
וכתב המ"ב (ס"ק מא') על מה שכתב הרמ"א שבית שעשאו בית הכנסת מותר לשכב עליו, שכל שכן אם בשעה שבנה את בית הכנסת בנה גם דירה מעליו שבזה בודאי לא הוקדש כלל למעלה. ובכל אופן אסור להשתשמש מעל בית הכנסת תשמיש שהוא מגונה מאוד כגון טינוף וכיוצ"ב. וכן אין לעשות דירה בית הכנסת כשיש למעלה דבר מגונה כזה, ואם ביהכ"נ למטה שכור לזמן מסוים נהגו להקל בזה.
עוד כתב (ס"ק מב') ששומר נפשו ירחק מהיתר לישון מעל בית הכנסת ובפרט במקום שהוא נגד ההיכל. וכתב בביה"ל (ד"ה מותר לישכב) מה שהתיר הרמ"א בבית שעשאו בית הכנסת לשון עליו הוא גם בארץ ישראל.