סימן פז · חלב הנמצא בקיבת הבהמה
חלב הנמצא בקיבת הבהמה, מה שינקה הבהמה מאמה קודם שחיטה, לא חשוב חלב אלא פירשא בעלמא, 19. כן דעת הרמב"ם (המ"א פ"ט הלכה ט"ו) והרי"ף (לח:) שגורסים במסקנא בפרק כ"ה (קטז:) דכשרה שינקה מן הטרפה מעמידין בקיבתה, וכ"ש טריפה שינקה מן הכשרה, משום שחלב המכונס בקיבה פירשא בעלמא הוא. ומסביר הב"י דנפק ליה מתורת אוכל וחשוב כפרש וטינופת. אבל רש"י (שם בד"ה הרי) אינו גורס כשרה שינקה מן הטרפה, משום שס"ל שקיבתה אסורה, שחשוב כחלב ואסור לבשלו בבשר. וכן נראה שהוא דעת הר"ן (מג. ד"ה הלכתא). ור"ת בתוס' שם מקיים הגירסא, אלא שמחלק בין צלול לקרוש שאם החלב צלול חשוב כחלב, ואם קרוש חשוב כפירשא בעלמא ומותר. ופסק מרן כהרמב"ם והרי"ף. והרמ"א כתב דנוהגים כדעת ר"ת. והש"ך (ס"ק כ"ה) והט"ז (ס"ק ז') כתבו בשם רש"ל לאסור גם בקרוש כדעת רש"י. ומותר לבשלו בבשר. ואם נשאר אותו חלב בקיבה עשרים וארבע שעות, או שנמלחה הקיבה עם אותו חלב, קיבל החלב טעם בשר, ואסור להעמיד בו גבינה, ובדיעבד מותר. 20. דעת הר"ש בן אברהם (במרדכי חולין סי' תשל"ג) דטעם הבשר שמקבל החלב לאחר שעמד שם מעת לעת או נמלח בקיבה קלוש ביותר, מאחר והחלב הוא פירשא וגם טעם הבשר הנכנס בו חשוב כפירשא, ולכן אין לאסור להעמיד בו גבינה, שלא יעבור טעם בשר בגבינה. אבל דעת ר' ירוחם ( נט"ו אות ל"א) שהחלב שחשוב כפירשא מקבל טעם בשר, ואסור להעמיד בו גבינות. וכתב הב"י שלכתחילה יש להחמיר כדעת ר"י, ובדיעבד יש לסמוך על המקילים. ולדעת הרמ"א אם חלב הקיבה צלול צריך שישים בחלב שמעמידו להתיר, ואם הוא קרוש מותר אפילו בלא שישים. וקרוש פירושו לאחר שנשחטה הבהמה נמצא בה החלב קרוש, ולא שנקרש אח"כ, כן דעת הרשב"א (בחידושיו ד"ה מתניתין). אבל המרדכי ס"ל שאפי' נקרש אח"כ דינו כקרוש. וכתב הרמ"א שבמקום הפסד יש להקל. אבל לדעת מרן אין נ"מ בזה, שגם בצלול חשוב פירשא בעלמא.