סימן פז
איסור בשר וחלב
כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו שלוש פעמים, אחד לאיסור בישול, ואחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה. 1. ברייתא חולין קטו:
איסור בישול
אסור מהתורה לבשל בשר בחלב אף על פי שאינו אוכל ממנו. 2. רמב"ם בפרק א מהלכות טומאת מת הלכה ב. והאיסור רק כשמבשל בדרך בישול דהיינו שנותן הבשר והחלב בכלי ראשון כשהוא חם, אבל שלא כדרך בישול כגון שכובש בשר וחלב יחד עשרים וארבע שעות, או מולחם יחד, או מערבם יחד צונן בצונן אין איסור, ויש מחמירים. 3. בפסחים מד: חידשה התורה בבשר וחלב שאם כבש בשר כולי יומא בחלבא שרי בשיל ליה בשולי אסור. ועיין מנח"י כלל פ"ה ס"ק יט ובתורת חטאת שם. כף החיים סימן צ"א ס"ק ע"ג. ועיין בא"ח שנה ב פרשת בהעלותך הלכה א'. ולעשן בשר וחלב יחד או לבשלם יחד בחמי טבריה, הוי ספיקא דאוריתא ולחומרא, אבל אין לוקין עליו. 4. רמב"ם פ"ט מהמ"א ה"ו. והה"מ שם כתב שמעושן הוא בעיא בירושלמי דלא איפשטא וספיקא דאוריתא לחומרא. ומבושל בחמי טבריה, נראה שם שהוא שוה למעושן. וצלי בב"ח, כתב המשב"ז (ס"ק א) בשם הפר"ח שהוא אסור מהתורה. ועיי"ש גבי טיגון בב"ח אי אסור מן התורה. ולא אסרה תורה לבשל יחד אלא בשר בהמה טהורה עם חלב בהמה טהורה. 5. משנה חולין קיג. בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה, מותר לבשל ומותר בהנאה. ואף שהבשר אסור משום נבלה או טרפה או חֵלב [בצֵרי], שייך בהם איסור בישול בשר וחלב מהתורה. 6. רמב"ם פ"ט מהמ"א הלכה ו'. וע"ע בשפתי דעת סוף אות ט"ז. וכן השליל [עובר הנמצא במעי אמו] אסור לבשל בחלב מהתורה. 7. רמב"ם שם הלכה ז'. וכן נסיובי דחלבא [חלב הנשאר לאחר עשיית הגבינה] אסור לבשלו בבשר מהתורה. 8. בגמ' חולין קיד. תניא המבשל במי חלב פטור. ומשמע שם בתוס' ד"ה המבשל שנסיובי הוא מי חלב. ומ"מ כתבו התוס' שאיסורא [דרבנן] מיהא איכא. אבל הרא"ש בסימן נ"א כתב שנסיובי דחלבא אינם בכלל מי חלב, אלא מי חלב היינו אחר שהוציא מהחלב כל האוכל, דהיינו לאחר שעשו כל הגבינה מבשלים החלב והאוכל צף מלמעלה ולא נשאר בו אלא מים בעלמא זהו הנקרא מי חלב, ונסיובי דחלבא פי' חלב הנשאר לאחר עשיית הגבינה, אסור מדאוריתא. ופסק מרן (בסעיף ח) כהרא"ש. וחכמים הוסיפו לאסור לבשל בחלב, דם בהמה טהורה, ושליא, ועור, ועצמות, ועקרי קרנים, וטלפים הרכים. וכן אסרו לבשל יחד עם בשר, מי חלב, וחלב בהמה זכר, וחלב בהמה טהורה שיצא ממנה לאחר מיתה או שחיטה. 9. ברמב"ם שם הלכות ו' ז'. ובש"ך ס"ק י"ד. ובדין חלב טרפה עיין רעק"א בהגהתו לש"ך ס"ק י"ד. ואין איסור לבשל בשר חיה ועוף, 10. חולין קטז. נחלקו ר"ע ור"י הגלילי, לר"ע חיה ועוף אסורים מדרבנן, ולר"י הגלילי עוף מותר בחלב ואפילו באכילה ואין איסור אפילו מדרבנן, וחיה אסורה מהתורה. ובתוס' (קיג. ד"ה בשר) כתבו שלת"ק במשנה בשר עוף בחלב אסור מן התורה. ופסק הטור כר"ע. וכ"כ הרא"ש (סימן נא) שהוא דעת הרי"ף. וכ"פ הרמב"ם (פ"ט מהלכות מ"א ה"ד), והרשב"א (בתורת הבית הארוך והקצר ב"ג ש"ד פד ע"ג). וכתב הרמב"ם שם, שלא אסרו חיה ועוף בחלב אלא באכילה אבל בבישול והנאה מותרים. ועיין בש"ך (ס"ק ד') שכתב לדחות דברי הב"ח והמהרש"ל דס"ל דבשר עוף בחלב דאוריתא, שכתבו להוכיח כן מדברי מהרא"י שכתב שקשה להקל נגד התוס' (חולין קד. ד"ה עוף) דס"ל דעוף דאוריתא. וכתב הש"ך דכונת מהרא"י בזה לאסור אכילת חלב אחר בשר עוף, ולא שיש בזה איסור דאוריתא. או בשר בהמה טמאה עם חלב. וכן מותר לבשל חלב בהמה טמאה עם בשר. 11. עיין הערה 5. ולקמן יתבאר איסור מראית העין בזה.
איסור הנאה
אסור מהתורה להנות מבשר וחלב שהתבשלו יחד. והאיסור מהתורה הוא באופנים שהזכרנו לעיל בדין איסור בישול האסור מהתורה, אבל באופן שאין איסור תורה בבישול אף שאסור בבישול מדרבנן מכל מקום מותר ליהנות ממנו ואין איסור אפילו מדרבנן. 12. כתב הטור בשר טהורה בחלב בהמה טמאה, או בשר טמאה בחלב טהורה, ובשר חיה ועוף, אפי' בחלב טהורה אינו אלא דרבנן, ומותר בבישול והנאה. וכ"פ הרמ"א בסעיף א', שכל בשר בחלב שאינו אסור מהתורה מותר בהנאה. והרש"ל מחמיר בהנאה מסברא דנפשיה. וכתב ע"ז הט"ז (ס"ק א') ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים והאחרונים. כתב מרן בסימן צ"א ס"ח אין בשר בחלב נאסר ע"י מליחה או ע"י כבוש אלא באכילה, אבל לא בהנאה. ובב"י הביא את דברי האגור בשם המרדכי, שבשר בחלב שנאסר ע"י כבוש או מליחה מותר בהנאה, שרק באכילה אסור, ויש דוחים, והלכך המתיר בהנאה אין מוחין בידו. ובסימן פ"ז הביא הב"י את הגהת אשר"י שהסתפק בזה, וכתב שהמתיר בזה אין מוחין בידו כל כמה דלא אשכחן ראיה לאיסורא.
איסור אכילה
אסור מהתורה לאכול בשר וחלב שהתבשלו יחד. והאיסור מהתורה הוא באופנים שהזכרנו לעיל בדין איסור בישול האסור מהתורה, דהיינו שנותן הבשר והחלב בכלי ראשון כשהוא חם. וכן סוג הבשר והחלב שאסור בבישול מהתורה. אבל שלא בדרך בישול, או מהדברים שאין בהם איסור בישול מהתורה אינם אסורים באכילה אלא מדרבנן. 13. כתב הטור, שהוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול. והוא מדברי הרשב"א (בת"ה הקצר ב"ג ש"ד פד:). וכן חיה ועוף, אף שאין בהם איסור בישול אפילו מדרבנן, אסרום חכמים באכילה אף שלא התבשלו יחד. 14. עיין בהערה 10. וכל זה בבשר וחלב המותרים באכילה בפני עצמם, אבל בבשר או חלב האסורים באכילה, כגון בהמה טמאה, או חלב טמאה, שכבר אסורים באכילה, אין בהם איסור בשר וחלב באכילה אפילו מדרבנן. 15. לדעת הב"י, לא אסרו חכמים בשר טהורה בחלב טמאה, ובשר טמאה בחלב טהורה באכילה משום בשר וחלב, שהרי בלאו הכי אסור לאוכלם מדאוריתא משום בשר טמא, או משום חלב טמא. אולם לדעת הב"ח חל עליהם איסור בב"ח מדרבנן. ונ"מ אם התערב בהיתר שצריך שישים כנגד הבשר והחלב יחד, שחתיכה נעשית נבלה בבשר וחלב ולא בשאר איסורים לדעת רבנו אפרים ומרן (בסימן צ"ב סעיף ד'). וכן נ"מ בחתיכת בשר הראויה להתכבד שבלעה חלב טמאה לא בטלה, שדוקא אם בלעה שאר איסורים בטלה ברוב, משא"כ כשהיא אסורה משום בב"ח לא בטלה. [ומשום שחשוב אסורה מצד עצמה וכמו נבלה]. והט"ז (ס"ק ב') דחה דבריו שלא אומרים חנ"נ כשאחד מהם אסור מצד עצמו, אלא רק כששניהם היתר ובתערובת נאסרים ונעשים גוף אחד. (ועיין במשב"ז שהשיג עליו מדברי הרמב"ם והרשב"א שאומרים חנ"נ בבשר נבלה וטרפה בחלב וכדומה) והש"ך (ס"ק ג') כתב דלא כהב"ח וכמו שכתב הב"י שאין טעם לאוסרו משום בב"ח מאחר שאסור לאוכלו מצד עצמו, ושלא מצינו בפוסקים מי שאוסר בזה.
מראית העין בבשר וחלב
אסור לבשל או לאכול בשר בחלב אשה, או בחלב שקדים, בין בשר בהמה ובין בשר עוף, ואם מניח בתבשיל שקדים להיכר מותר. ואם נפל לתוך התבשיל בטל ואין צריך שיעור לבטל בשישים, שהרי אין איסורם אלא משום מראית העין. וכן אסור לבשל בשר טמאה עם חלב טהורה או להיפך משום מראית העין. 16. כתב הרשב"א בתשובה (חלק ג' סימן רנ"ז) וז"ל עוד שאלת בשר בחלב אשה מהו וכו' תשובה: מסתברא שאסור לבשלו כל שכן לאוכלו וכו' ומה שהוציאו בשר בהמה טהורה בהדי חלב טמאה, ובשר טמאה בהדי חלב טהורה, לא דברו אלא בחיוב אכילתו ובישולו שאין באלו חיוב כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, אבל באיסור מראית העין לא דברו וכו'. ואם נפל לתוך התבשיל [חלב אשה] בטל ואין צריך שישים, וזה נ"ל ברור. עכת"ד. והביאו הב"י בקצרה לאסור חלב אשה משום מראית העין. ובד"מ (ס"ק ב') הקשה מאי שנא חלב אשה שיש בו משום מראית העין, מחלב טמאה ובשר טהורה או איפכא דלא אסור משום מראית העין. וכבר עמד על דבריו מרן החיד"א במחזיק ברכה (ס"ק ח') שלא ראה שר את תשובת הרשב"א הנ"ל, דאין הכי נמי ובכל גווני אסור משום מראית העין. וכן הש"ך והט"ז לא ראו את תשובת הרשב"א הנ"ל, וחלקו בזה כמה חילוקים לתרץ קושית הד"מ. וכתב הש"ך (ס"ק ו') שלדעת הרשב"א ומרן אין לחלק באיסור מראית העין בין בשר בהמה האסור מהתורה, לבשר עוף האסור מדרבנן, ולא כדעת הרמ"א שכתב שבבשר עוף בחלב שקדים א"צ להניח בתבשיל שקדים להיכר, שבאיסור דרבנן אין לחוש למראית העין. והט"ז (בס"ק ד') כתב שלכתחילה יש להניח שקדים אפילו אצל עוף, אבל במקום שאין לו שקדים אין לאסור האכילה בשביל זה, דכל מה שאפשר לתקוני מתקנינן. ובשו"ת יחוה דעת (חלק ג סימן נט) כתב שכן הסכימו אחרונים רבים לדעת הש"ך לאסור. ושהפר"ח מתיר בשר עוף בחלב שקדים כיון שלא נזכר בתלמוד לאסור חלב שקדים עם בשר משום מראית העין, ועוד שבשר עוף בחלב הוא אסור רק מדרבנן. וכן התיר הכרתי ופלתי מתרי טעמי האחד שבשר בחלב שקדים הוא מאכל מצוי ולא יבאו לחושדו בחלב בהמה, ועוד שחלב שקדים לא נקרא חלב אלא מי פירות ולא אסרו משום מראית העין אלא חלב. ע"כ. ומטעמים אלו התיר ביחוה דעת לשתות קפה עם חלב סנטטי אחר ארוחה בשרית כיון שחלב סנטטי הוא מצוי ולא יבוא לידי חשד. וביביע"א יו"ד חלק ו הוסיף עוד סניף להתיר כיון שאינו אוכלם יחד אלא בזה אחר זה אין לאסור משום מראית העין. ע"כ. עכ"פ לגבי בישול בשר עוף בחלב שקדים, בזמנינו שאין מצוי שמבשלים בשר עם חלב שקדים נכון להחמיר לאסור.
דגים וחגבים בחלב
מותר לבשל ולאכול בשר דגים וחגבים בחלב, שלא שייך בהם איסור בשר וחלב. 17. כן דעת הרמב"ם, (מהמ"א פ"ט ה"ה) הרשב"א, (בתוה"א ב"ג ש"ד פה:) והר"ן (ריש פרק כ"ה לז.). והב"י כתב שמ"מ אסור לאכול דגים בחלב מפני הסכנה. ולדעת הרמ"א בד"מ (ס"ק ד') והש"ך (ס"ק ה') והט"ז (ס"ק ג') אין סכנה בדגים עם חלב, ורק בשר ודגים אין לאכול יחד משום סכנה כנזכר באו"ח סימן קע"ג. ומכל מקום אסור לאכול דגים בחלב מפני הסכנה.
ביצים הנמצאים בעוף
אם יש לביצים הנמצאים בעוף חלמון וחלבון מותר לאוכלם בחלב. 18. בפ"ק דביצה ז. השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות, מותרות לאוכלן בחלב, רבי יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות. וכתב הב"י שמשמע מהפוסקים שהלכה כת"ק. ונחלקו הראשונים איזו היא ביצה גמורה, הרשב"א (בתוה"ק ב"ג ריש ש"ד פד:) והר"ן (ג: ד"ה תניא השוחט) כתבו, שכשהחלמון והחלבון גמור אע"פ שמעורה בגידין ועדיין לא נתקשתה הקליפה מותרים בחלב, ודלא כדעת הרשב"ם שמצריך שהקליפה החיצונה תתקשה. והרא"ש (סימן ח') כתב בדעת רש"י, שאע"פ שלא נגמר החלבון אלא נגמר החלמון לבד ואפילו יש לה חוטים אדומים מותרת בחלב, רק שלא תהיה מחוברת באשכול של ביצים. ורבינו ירוחם (בנט"ו אות כ"ח קלז.) פסק, שאם נגמר החלמון אפילו מחוברות באשכול חשיב ביצה גמורה. והש"ך (ס"ק י') כתב שרש"י ס"ל כפירוש רבנו ירוחם, וא"כ אפילו מחוברות באשכול מותר לאוכלה בחלב אם נגמר החלמון. והאורחות חיים (הלכות איסורי מאכלות סי' ע"ב) כתב בשם הר' יונתן, דכשנעקרו מהאשכול מותרים, ואם לא נעקרו אסורים, והני מילי לאוכלם יחד, אבל בזא"ז מותר בלא נטילה ובלא קינוח פה. ועוד הביא באו"ח בשם י"א, שאם יש לה קליפה לבנה אע"פ שהיא רכה חשוב ביצים גמורות. וסיים ע"ז הב"י דלענין בשר בחלב אין להחמיר בזה כיון שבשר עוף מדרבנן, ולענין מליחה נהגו העם למולחם אם אין להם חלבון. והט"ז (ס"ק ו') כתב בשם מהרש"ל, שאע"פ שיש להם החלבון אם מעורה בגידים אסור לאכלה בחלב, ולכתחילה נהגו שלא לאכול בחלב אפילו כשהקליפה החיצונה קשה, וכל זה לכתחילה אבל בדיעבד אם נגמרה הקליפה הדקה מותר. והש"ך (בס"ק י') פסק לכתחילה כרשב"ם שמצריך שתתקשה הקליפה החיצונה, וכתב אפי' אם נגמרה קליפתה הדקה אם מעורה בגידים אסורה אפילו בדיעבד ומשום שיש פוסקים כראב"י, אבל בהפסד מרובה מותר אם נגמר החלמון, ואפילו היא מעורה בגידים דהיינו מחוברת באשכול ממש. ודעת מרן כדעת הרשב"א הנ"ל, ולאוכלם בזה אחר זה כדעת ר' יונתן הנ"ל. ואם יש להם רק החלמון כשהוא גמור אף על פי שלא נעקר מהאשכול, מותר לאכול אחריהם חלב, אבל לא לאוכלם ביחד.
חלב הנמצא בקיבת הבהמה
חלב הנמצא בקיבת הבהמה, מה שינקה הבהמה מאמה קודם שחיטה, לא חשוב חלב אלא פירשא בעלמא, 19. כן דעת הרמב"ם (המ"א פ"ט הלכה ט"ו) והרי"ף (לח:) שגורסים במסקנא בפרק כ"ה (קטז:) דכשרה שינקה מן הטרפה מעמידין בקיבתה, וכ"ש טריפה שינקה מן הכשרה, משום שחלב המכונס בקיבה פירשא בעלמא הוא. ומסביר הב"י דנפק ליה מתורת אוכל וחשוב כפרש וטינופת. אבל רש"י (שם בד"ה הרי) אינו גורס כשרה שינקה מן הטרפה, משום שס"ל שקיבתה אסורה, שחשוב כחלב ואסור לבשלו בבשר. וכן נראה שהוא דעת הר"ן (מג. ד"ה הלכתא). ור"ת בתוס' שם מקיים הגירסא, אלא שמחלק בין צלול לקרוש שאם החלב צלול חשוב כחלב, ואם קרוש חשוב כפירשא בעלמא ומותר. ופסק מרן כהרמב"ם והרי"ף. והרמ"א כתב דנוהגים כדעת ר"ת. והש"ך (ס"ק כ"ה) והט"ז (ס"ק ז') כתבו בשם רש"ל לאסור גם בקרוש כדעת רש"י. ומותר לבשלו בבשר. ואם נשאר אותו חלב בקיבה עשרים וארבע שעות, או שנמלחה הקיבה עם אותו חלב, קיבל החלב טעם בשר, ואסור להעמיד בו גבינה, ובדיעבד מותר. 20. דעת הר"ש בן אברהם (במרדכי חולין סי' תשל"ג) דטעם הבשר שמקבל החלב לאחר שעמד שם מעת לעת או נמלח בקיבה קלוש ביותר, מאחר והחלב הוא פירשא וגם טעם הבשר הנכנס בו חשוב כפירשא, ולכן אין לאסור להעמיד בו גבינה, שלא יעבור טעם בשר בגבינה. אבל דעת ר' ירוחם ( נט"ו אות ל"א) שהחלב שחשוב כפירשא מקבל טעם בשר, ואסור להעמיד בו גבינות. וכתב הב"י שלכתחילה יש להחמיר כדעת ר"י, ובדיעבד יש לסמוך על המקילים. ולדעת הרמ"א אם חלב הקיבה צלול צריך שישים בחלב שמעמידו להתיר, ואם הוא קרוש מותר אפילו בלא שישים. וקרוש פירושו לאחר שנשחטה הבהמה נמצא בה החלב קרוש, ולא שנקרש אח"כ, כן דעת הרשב"א (בחידושיו ד"ה מתניתין). אבל המרדכי ס"ל שאפי' נקרש אח"כ דינו כקרוש. וכתב הרמ"א שבמקום הפסד יש להקל. אבל לדעת מרן אין נ"מ בזה, שגם בצלול חשוב פירשא בעלמא.
להעמיד גבינה בקיבת הבהמה
אם מלח את הקיבה ויבש אותה, מותר להעמיד בתוכה חלב, משום שהקיבה יבשה וחשובה כעץ. 21. כ"כ בשבולי הלקט (חלק ב' סי' ל"ד) והביאו הב"י שם. וכן פסק הרמ"א (בסעיף י'). וכתב ע"ז הש"ך (בס"ק ל"ג) דמ"מ נראה דלכתחילה אין לעשות כן. וה"ה בשאר בני מעיים. אבל אסור לקחת חתיכת עור מהקיבה ולשים בתוך חלב כדי להעמידו. ואם עשה כן יטעמנו קפילא [גוי אומן], אם יש בו טעם בשר אסור, ואם לאו מותר, ואם אין גוי ישער בשישים כנגד העור. 22. והש"ך (ס"ק לד) כתב דזה לדעת מרן, אבל לדעת הרמ"א שהיום לא סומכים אטעימת קפילא אסור אם אין שישים בחלב נגד העור. ואם העמיד בעור קיבת נבלה או טרפה אוסר בכל שהוא. 23. שחשוב דבר המעמיד, ואפילו באלף לא בטיל. והב"י הביא את דברי הרשב"א (בחידושיו לחולין קטז.) שהחילוק בין מעמיד בדבר כשר שמותר בשישים, ובין אם העמיד באיסור שאוסר אפילו באלף, הוא משום שבב"ח שניהם היתר ולא אסרה תורה אלא בנתן טעם, וכאן שאין טעם בב"ח במעמיד מותר. משא"כ בשאר איסורים שדבר המעמיד הוא איסור, חשבינן ליה לכל התערובת כדבר שהעמיד בו, כיון שעומד מחמתו וחשוב האיסור בעין, ואסור. וכ"כ הר"ן כעין זה עיי"ש. (מב סוע"ב ד"ה קיבת) וכ"פ הרמב"ם (פ"ט הט"ז). והש"ך (ס"ק ל"ה) הביא בשם הרש"ל להתיר אף בנבלה, ודחה דבריו עיי"ש. ואם היה שם גם מעמיד מדבר מותר, חשוב זה וזה גורם, ומותר אם יש שישים נגד האיסור. 24. הב"י הביא מרדכי (חולין סימן תשלג) בשם רבינו ברוך שזה וזה גורם מותר. והט"ז (ס"ק י"ג) כתב שההיתר של זוז"ג רק אם ידוע שאין באיסור לבד כדי להעמיד, אבל אם האיסור לבדו יכול להעמיד אסור. והש"ך (ס"ק ל"ד) כתב דצ"ע לדינא.