מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן כא · ענף ז
ולפי הנ"ל יהי' יוצא לנו דבר חדש, אם לבוש בית שוק של בגד על מנעל, וחלצה שניהם כאחת, דמריש הוי אמינא דזה כשר, דהא יש כאן חליצה מעליא, המנעל מעל הרגל, ולפי הנ"ל זה ג"כ פסול, דהגם דלהצד דחליצה בעינן הוי חליצה מעלייתא, מכח המנעל, שהוא התתאי, ועל רגלו, אבל הגלויי כרעא בא גם מחמת העילאי, והוא אינו נעל, ופסיל לפי הצד דגלויי כרעא בעינן, דהא לפ"ז ההכשר בא ג"כ מכח העליון, וצריך גם הוא שיהי' נעל הראוי לחליצה, ודוקא בב' מנעלים זעג"ז וחלצה שניהם, דשניהם כשרים לחליצה, ואין בו בהעילאי אלא משום מעל דמעל, אז כשר ממ"נ, וכנ"ל, משא"כ כשאחד מהן אינו נעל, אף שהוא העילאי, מ"מ פסול להצד דגלויי כרעא בעינן, דנהי דלזה הצד מעל רגלו לאו דוקא, רק שיהי' גלויי כרעא, אבל נעלו הוא דוקא, וכנ"ל:
אך לכאורה יקשה ע"ז מהא"ז שהביא כ"ת במכתבו, דס"ל בסנדל של עץ המחופה בעור מבחוץ וכן בסנדל של עור התפור בפשתן מבפנים פסול, וע"כ צ"ל דלא ס"ל כמ"ש הרשב"א בפירוש הירושלמי דבטל הבגד או העץ שאינו ראוי לחליצה לגבי העור, ולזה הוו כב', סנדל של עור ע"ג בית שוק של בגד, או ע"ג סנדל של עץ, וזה פסול אף שחלצה שניהם כאחת, וכנ"ל, ואעפ"כ פסק דמחופה עור מבפנים ומבחוץ עץ או בגד כשר, ולפי הנ"ל, כיון דלא בטיל, והוו כב', גם בעץ או בבגד מבחוץ פסול, וכנ"ל:
ואולי יש לומר, דגם הא"ז ס"ל שפיר בהירושלמי כהרשב"א, דבטל העץ או הבגד הדבוק להעור לגבי העור, אלא דאעפ"כ ס"ל בש"ס דידן כלשון הא' שברש"י על סנדל התפור בפשתן פסול, דהיינו שמחופה בפשתן מבפנים, ופסק הא"ז כש"ס דידן נגד הירושלמי, וס"ל דפסול זה מדרבנן הוא, משום גזירה, דגזרו מדובקין אטו אין מדובקין, שלא נבוא להכשיר עי"ז מנעל על בית שוק, כמו שמכשירין בתפור בפשתן מבפנים, דג"כ העליון עור והתחתון בגד, והוא לא יבחין החילוק דשם תפור ומודבק לעור והוי כחד, ובטל התתאי לגבי העילאי, משא"כ באין מדובק, אבל מחופה עור מבפנים ומבחוץ בגד, לא גזרו אטו בית שוק על המנעל, דאין הדרך כלל ללבוש בכה"ג, בית שוק על מנעל, ולא גזרו על מלתא דלא שכיח כזה, וכן בסנדל של עץ המחופה עור מבחוץ גזרו אטו מנעל של עור על של עץ, דזה שכיח לפעמים ללבוש בכה"ג, העור על העץ. להיות לנוי, אבל במחופה עור מבפנים לא גזרו אטו של עץ על של עור, דללבוש עץ על עור אין הדרך כלל, דלמה יעשה כזאת, ואי לשמור העור שלא יתקלקל, למה הוא לובש העור כלל, ודי לו בהשל עץ לבד, דהא סוף סוף לא נראה העור מבחוץ, ואי לחמם הרגל, אין הדרך ללבוש תחתון של עור, אלא בגד תחת העץ, וכיון דאין הדרך כלל ללבוש של עור תחת של עץ, לא גזרו על זה למיחוש במחופה עור מבפנים ועץ מבחוץ מדובקין אטו אינם מדובקין, דלא גזרו על מילתא דלא שכיח:
או י"ל דהא"ז ס"ל דהש"ס דידן פליג עם הירושלמי בסברא זו, דבמשנה סוף פרק כ"ד דכלים איתא, שלש קופות הן, [קופה הוא בלשון חכמים שם כללי לכל כלי גדול עשוי ליתן בתוכו דבר מה, כ"כ במוסף הערוך ערך קפה,] מהוהה שטלייה על הבריה [פירוש בגד ישן ובלוי שתפרו ועשה אותו טלאי על בגד חדש ובריא, ערוך והרע"ב] הולכין אחר הבריה, פירוש דנין אותה כדין הבריאה, אם טמאה, טמא, ואם טהורה, טהור, הרע"ב] קטנה על הגדולה הולכין אחר הגדולה, היו שוות הולכין אחר הפנימית, עכ"ל המשנה שם, הרי מבואר מזה, דב' דברים התפורין והמדובקין זה תחת זה, אם אחד עדיף מחבירו, הוא העיקר, וחבירו נגרר אחריו ובטל אליו, ואם שניהם שווין, הפנימי שעיקר התשמיש בו הוא העיקר, והחיצון בטל אליו ונגרר אחריו, ועיין בנודע ביהודה קמא סוף סי' א', דהיכי שעיקר תשמיש של הכלי הוא על הציפוי הציפוי הוא העיקר, והכלי בטל אל הציפוי, וזה נראה לפענ"ד בטעם המשנה דבקופה הולכין אחר הפנימי, יען דבקופה הוא להיפוך, דעיקר התשמיש הוא בתוכו, ולכך הפנימי עיקר:
ולזה ס"ל להירושלמי באנפיליא של בגד הנתונה במנעל של עור ומדובקת בו, דיען דהמנעל ראוי לחליצה, ולא כן האנפיליא, א"כ המנעל עדיף מהאנפיליא, ולזה המנעל הוא העיקר, והאנפיליא בטלה אצלו, והוי כאלו לא הי' כאן כי אם מנעל אחד שכולו עור, ולכך החליצה בו כשרה, וזה דומה למהוהה שטלי' על הבריה, שהולכין אחר הברי', אף אם הברי' הוא מבחוץ, אמנם הגמרא דידן בסנדל התפור בפשתן אין חולצין בו, ללשון א' של רש"י אשר הסכים אליו הא"ז, דהיינו תפור ומחופה בפשתן מבפנים, ס"ל דלא מקרי עדיף מחבירו לענין עיקר וטפל, אלא כשבעצם הוא עדיף מחבירו, כמו מהוהה שטלי' על הברי', שזה הוא ישן ובלוי, וזה בריא וחזק, אבל במה שעדיף מחבירו מצד הדין וההכשר, שהעור ראוי לחליצה, ולא כן הפשתן, זה לא מהני לענין זה שיתבטל הפשתן לגבי העור, וכמו דלא מהני התם אם החיצון טהור והפנימי טמא שיתבטל הפנימי להחיצון, הואיל דהחיצון עדיף מהפנימי, במה שהוא טהור ולא כן הפנימי, אלא אמרינן דהואיל דבעצם שניהם שוים בטל החיצון לגבי הפנימי, וכנ"ל, וה"ה בנ"ד, הואיל דאין העדיפות של העור על הפשתן בעצם, רק מצד הדין וההכשר של חליצה, אמרינן דהפנימי עיקר, והחיצון בטל לגבי הפנימי ונגרר אחריו, ולזה מאחר דהפנימי הוא פשתן, הוי כאלו אין כאן אלא אנפיליא אחת שכולה פשתן, ופסול לחליצה, וסנדל של עץ המחופה עור דכשר, היינו שמחופה עור מבפנים, ולזה ג"כ הולכים אחר הפנימי, והוא עיקר, והחיצון בטל לגבי', והוי כאלו אין כאן רק מנעל אחד שכולו עור, ולכך אם חלצה בו כשר, דחליצה וגלויי כרעא תרווייהו איתנייהו בי' ממנעל אחד של עור, וה"ה והוא הטעם בבגד מבחוץ ומחופה עור מבפנים, אבל כשהעור והבגד נפרדים זה מזה, כגון בלבוש מנעל על בית שוק או לבוש בית שוק על מנעל, דבזה לא שייך ביטול אחד לחבירו, וכנ"ל, וחלצה שניהם, נראה דכמו דמנעל על בית שוק פסול, דלא חליצה איכא ולא גלויי כרעא איכא, כמו כן בבית שוק על מנעל פסול, דנהי דחליצה מעל רגלו איכא מצד התתאי, מ"מ הגלויי כרעא שבא מכח שניהם ליכא, מצד העילאי, דאינו נעל, וכנ"ל, כנלפענ"ד בריר ונכון בדעת הא"ז: