מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן כא
באבן העזר סי' קס"ט סעיף כ"ו, ינעל המנעל על רגלו כשהוא יחף, ולא על בתי שוקיים, שלא יהא מעל דמעל:
וכתב ע"ז הב"ש שם בס"ק כ"ה וז"ל, ובדיעבד הוי חליצה פסולה, ואם חולץ גם הבתי שוקיים כשר, כ"כ הרא"ש, וכן מוכח בש"ס, עכ"ל הב"ש שם:
ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים בזה, דהרא"ש לא כתב כן בפ' מצות חליצה סוף סי' ז' אלא בב' מנעלים זה ע"ג זה, דאם חלצה שניהם כשר, וזה באמת מוכח בש"ס שם דף ק"ב ע"א, וכמ"ש הרשב"א שם, מדקאמר בהאיבעיא דב' מנעלים דלא איבעיא לי' אלא בשלפתה לתתאי וקאי עילאי, משמע דבשולפת שניהם פשיטא לי' דכשר, דהרי גלויי כרעא איכא, וחליצה איכא מצד מנעל התחתון, דחולצת אותו מעל רגלו, אבל במנעל על בית שוק, הגם דחלצה שניהם אין כאן חליצה כשרה כלל, דהבית שוק התחתון שעל רגלו פסול לחליצה, דסתם בית שוק אינו של עור, ואינו נעל, והמנעל העילאי הוי מעל דמעל, ולא מיבעיא אם חלצה מקודם המנעל ואח"כ הבית שוק דודאי פסול, אלא אף אם חלצה המנעל והבית שוק כאחת ג"כ פסול, וכנ"ל, וכן משמע להדיא מספר התרומה והמרדכי שהביא הב"י כאן, שמהם מקור דין זה שלא ינעול המנעל על בתי שוקיים שלא יהא מעל דמעל, וכתב המרדכי ע"ז וז"ל, ואע"ג דסנדל של עץ כשר ומוקי לה בגמרא במחופה עור, וכן אנפילאות של בגד, היינו לפי שתפורים יחד, והוי מנעל אחד, אבל מנעל על בתי שוקיים איקרו מעל דמעל, עכ"ל, וכ"כ בסה"ח, עכ"ל הב"י, ואי נימא כמ"ש הב"ש, דבחלצה גם הבתי שוקיים כשר, א"כ אין כאן קושיא כל עיקר מהא דסנדל של עץ המחופה עור וכן מאנפילאות של בגד המחופים בעור דכשר, אף אם לא הי' תפורים יחד, ולא הי' נחשבים למנעל אחד, דהא שם חולצת שניהם העור והעץ או העור והבגד כאחת, א"ו פשוט דס"ל לסה"ת והמרדכי דאף בחולצת גם הבית שוק בבת אחת עם המנעל ג"כ פסול, וכנ"ל, ולזה הוכרחו לומר דשם בסנדל של עץ המחופה עור וכן באנפילאות של בגד המחופים בעור מהאי טעמא כשר יען דתפורים יחד והוי מנעל אחד, וכ"כ להדיא הב"ח בסימן זה בד"ה וכתב בסה"מ דבמנעל על בתי שוקיים גם בדיעבד פסול אף אם חלצה שניהם, עייש"ה, ודברי הב"ש הנ"ל צע"ג:
והצעתי קושיא זו על הב"ש לפני רב מופלג אחד בתוך מכתבי אליו, וזאת אשר השיב לי ע"ז בזה"ל:
לכאורה יפה העיר, אמנם לדינא דברי הב"ש נכונים, כי כ"ת סובר אשר בשני מנעלים וחלצה שניהם כת והיתר החליצה עושה התחתון, ובאמת אינו כן, חדא דהרי אינה עושה מעשה חליצה כלל בפנימי, רק ממילא נשמט הוא עם החיצון, [וזה יש לדחות], ועוד דהא הב"ד צריכים לראות החליצה, ולדעת הב"ש ס"ק ל"ט זה מעכב, וכשחולצת שניהם אינם רואים חליצת הפנימי, אלא ודאי דפעולת החליצה עושה החיצון, וע"ז גופא הביא הב"ש ראי', וזה שהביא רק דברי הרא"ש, ולא ציין כלל לדברי הרמ"א סעיף ל"ז שפסק כן להלכתא, אלא דמדברי הטור והרמ"א שכתבו בקיצור יכול להיאמר שהפעולה מפנימי, ואין ראי' לבתי שוקיים, לזה הביא מדברי הרא"ש, שכתב ואין בו משום מעל דמעל, ואי הפעולה מפנימי פשיטא, א"ו דהפעולה מן החיצון, ועכ"ז אין בו משום מעל דמעל, דזהו רק כשנשאר הפנימי על הרגל אז שייך לומר שצריך המנעל להחלץ מעל הרגל, וכאן נחלץ מעל על הרגל, אבל כשחלצה שניהם אא"ל שנחלץ העליון מעל על הרגל, דז"א שלא נחלץ כלל ממנו, וחליצה הלא היתה כאן, וממילא היתה חליצה מעל הרגל, עכ"ד הרב הנ"ל הנצרך לענינינו, ויתר דבריו בזה יבואו לקמן בתוך תשובתי אליו, וזאת תשובתי אליו ע"ז:
ענף ב
מ"ש כ"ת להכריח דהא דב' מנעלים זה ע"ג זה וחלצה שניהם דכשר ע"כ לאו משום התחתון, דהרי אינה עושה מעשה חליצה כלל בפנימי, רק ממילא נשמט הוא עם החיצון, עכ"ל, תמהני מאוד, [הגם דגם כ"ת בעצמו כתב דזה יש לדחות] כי לפענ"ד הנני רואה בזה מהיפוך להיפוך ממש, דבהפנימי שפיר היא עושה מעשה חליצה מעל הרגל, דהרי נחלץ מעל הרגל בכח ידה, והגם שאינה אוחזת אותו בידה ממש, מ"מ מה בכך, והיכן מצינו שצריכה דוקא לנגוע בהנעל הנחלץ בידה ממש, וחלצה נעלו כתיב, והא איכא, והרי אפילו היכא דכתיב ולקחתם קיי"ל בסוכה דף ל"ז דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ומכש"כ כאן דלא כתיב אלא וחלצה דודאי הוי חליצה מעליא כשחולצת המנעל אף שאינה נוגעת בו בידה ממש:
וביבמות ק"ב ע"א שרפתו מהו, ופירש"י השליכה גחלת וכו' ושרפתו, והרי התם לא עשתה אלא השלכת הגחלת, והגלויי כרעא שאח"כ הוא רק בגרמתה, ואעפ"כ הוי מהני אי גלויי כרעא בעינן, ומכש"כ הכא דלא פסק כח ידה מהתחתון עד גמר החליצה דודאי הוי חליצה מעליא מעל רגלו מצד התחתון, וכ"כ להדיא הגאון מוהר"ל חריף זצ"ל בספר טיב חליצה אות ע"ט, דמדינא אפילו ידה כרוכה בסדין. כיון שחולצת בכחה שפיר מקרי חליצה, עיי"ש, והוא פשוט, וכנ"ל, וממילא דה"ה בב' מנעלים וחלצה שניהם כאחת דהוי חליצה מעליא מצד התחתון, וכנ"ל:
אבל בהחיצון באמת אינה עושה מעשה חליצה כלל, כי מהתחתון אינו נחלץ, גם מעל הרגל אינו נחלץ כי התחתון מפסיק, רק דבחליצת התחתון מעל הרגל ממילא ינשא גם הוא עמו, אבל חליצה בעצם אין בו כלל:
ומ"ש כ"ת עוד, דע"כ צ"ל דההכשר הוא משום החיצון, דהא הב"ד אינם רואים חליצת הפנימי, ולדעת הב"ש בס"ק ל"ט זה מעכב, גם מזה אין הכרח לפענ"ד, דמאחר דבחליצתה היא חולצת הפנימי, וכנ"ל, והב"ד רואים חליצה זו, א"כ רואים מעשה החליצה של הפנימי, ובהכי סגי אף שאין רואים מנעל הפנימי, דהא דדרשינן ראיית הב"ד לעיכובא בחליצה יותר מברקיקה, הוא יען דוחלצה סמוך אל לעיני הזקנים, [ויעיין בשו"ת גבעת פנחס מבעל ההפלאה ז"ל ר"ס מ"ג], ולזה דרשינן לעיני הזקנים וחלצה, דהיינו שפעולת החליצה תהי' לעיני הזקנים, וזה יש גם בנ"ד מצר הפנימי, וכנ"ל:
ואף את"ל דכל הכתוב בהחליצה דרשינן לעיכובא, דהיינו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו, שחליצת, נעלו, מעל רגלו, כל זה צריך שתהי' דוקא לעיני הזקנים, וא"כ בנ"ד, הגם שפעולת החליצה של הפנימי היא לעיני הזקנים, אבל חליצת נעל הפנימי אינו לעיניהם, שאין רואים את הנעל:
מ"מ נראה פשוט, דאף אם דרשינן כנ"ל, מ"מ אין הב"ד צריכים דוקא לראות הנעל בשעת חליצה, אלא סגי אם הב"ד יודעים שהוא לבוש בב' מנעלים, כגון שראו אותו לובש העליון ע"ג התחתון וכדומה, ובהיות כן, כשרואין אח"כ שהיא חולצת שתיהן בבת אחת, כיון שיודעים מחמת ראייתם הקודמת שיש שם מנעל פנימי, ושבחליצה זו היא חולצת אותו מעל הרגל, שפיר מקרי ראו ב"ד את חליצת מנעל הפנימי, ואינו מזיק כלל מה דאין רואים את המנעל בשעת חליצה, דראיית מנעל לא שמענו, אלא דהב"ד צריכים לראות חליצת המנעל מעל הרגל, כדכתיב לעיני הזקנים וחלצה נעלו וכו', שפעולת חליצת נעלו מעל רגלו צריך להיות לעיני הזקנים, וזה שפיר רואים בהפנימי ע"י ראיית החליצה ובצירוף ידיעתם מחמת ראייתם הקודמת דהוא לבוש בב' מנעלים, וכנ"ל, ודוק:
תדע דהא כתיב נעלו, ודרשינן ביבמות ק"ג ע"ב נעלו הראוי לו פרט לגדול וכו', וגם כתיב מעל רגלו וילפינן ממצורע דרגלו הימיני בעינן, והב"ד צריכים לראות שתחלוץ נעלו מעל רגלו, וכי הם יכולים לראות ולהבחין זה בשעת החליצה, שהוא נעלו הראוי לו ולא גדול יותר מדאי, ושזה הוא רגלו הימיני, ובפרט באיטר לדעת הסוברים דחולץ בימינו שהוא שמאל כל אדם, דהוא נגד הרוב, ואיך רואים הב"ד בשעת החליצה דחולצת מעל רגלו הימיני, א"ו יען דהב"ד ראו והבחינו מקודם שזה הוא נעלו וזה הוא רגלו, ועכשיו רואים החליצה, מהני ראיית החליצה בצירוף ידיעתם מחמת ראייתם הקודמת שזהו נעלו וזהו רגלו, וקרינן בי' לעיני הזקנים ורל"ה נעלו מעל רגלו, וה"ה בנ"ד מהני ראיית החליצה בצירוף ידיעתם מחמת ראייתם הקודמת שלבוש גם במנעל התחתון למקרי בי' ראו ב"ד את חליצת המנעל הפנימי:
ותדע לך עוד שכן הוא, דהא גם ברקיקה דרשינן בס"פ מצות חליצה לעיני הזקנים וירקה, דצריכי דייני למחזי רוקא כי נפיק מפומה דיבמה, ובין אם נימא כהלבוש דזה הוא דרשה גמורה, או כהב"ש דהוא רק אסמכתא בעלמא, [ועיין בגבעת פנחס שם], מ"מ לכתחלה ודאי צריך לקיים זאת, לעיני הזקנים וירקה בפניו, דהיינו שצריכים הב"ד לראות הרוק יוצא מפיה בפני היבם. ובלי ספק כשיראו הב"ד רק הרוק יוצא מפיה, ולא ישגיחו כלל מקודם אם היבם עומד שם נגד פיה, דלא סגי בזה לצאת ידי חובת הלכתחלה, אף אם באמת היבם עומד נגד פיה, דהב"ד צריכים לראות זה דהרוק יוצא מפיה בפני היבם, וכנ"ל, ואעפ"כ מעשים בכל יום דקודם הרקיקה מעמידים היבם והיבמה זו כנגד זה, ובשעת הרקיקה ממש אין משגיחין כלל על היבם איך עומד, רק על פי היבמה, לראות הרוק יוצא מפיה, ואיך מתקיים בזה לעיני הזקנים וירקה בפניו, א"ו דע"י ראיית הרוק יוצא מפיה בצירוף ידיעתם ע"י ראייתם הקודמת דהיבם עומד כנגד פיה שפיר קרינן בה לעיני הזקנים וירקה בפניו, וה"ה בנ"ד, וכנ"ל:
וגם מי לא משכחת לי' שהמנעל התחתון נראה מבחוץ בהקצוות למעלה ובהצדדין, וא"כ הב"ד רואים להדיא בשעת החליצה חליצת נעל הפנימי, ואין להאריך בזה, כי לפענ"ד גם בלא זה כל הנ"ל הוא אמת:
וראי' מפורשת לכל הנ"ל, מהא"ז אשר הביא כ"ת במכתבו, [פה לא נמצא הא"ז], דס"ל בה' חליצה סי' תרס"ד אות ד' ובסי' תרס"ו אות ה', דמחופה עור מבחוץ ובפנים עץ או בגד פסול, אבל מחופה עור מבפנים כשר, וגם בב' מנעלים זעג"ז וחלצה שניהם כשר, וע"כ דבאלה כשר משום הפנימי, וכמ"ש גם כ"ת שזה הוא דעת הא"ז, והלא הב"ד לא ראו הפנימי בשעת החליצה, וע"כ צ"ל כמו שכתבתי לעיל, והגם דשיטת כ"ת הוא דשאר הפוסקים לא ס"ל כהא"ז בזה דכשר משום הפנימי, מ"מ היא גופא קשיא על כ"ת, דמאחר דחזינן עכ"פ דדעתו הגדולה של הא"ז הי' כן, דכשר משום הפנימי, ולא משום החיצון, ולא חשש כלל לומר דלא ראו הב"ד חליצת הפנימי, ושלא נגעה בידה ממש בפנימי, א"כ איך הכריח כ"ת מחמת טענות אלו דשאר הפוסקים לא מכשרי מחמת חליצת הפנימי, מה שאין מבואר כן בדבריהם כלל, ואיך נוכל להכריח עפ"י דעתינו אשר היא נגד דעת הא"ז לעשות עי"ז פלוגתא בין הפוסקים, ולמה לא נימא דגם שאר הפוסקים ס"ל בזה כהא"ז, ומכשרו בב' מנעלים זעג"ז משום חליצת הפנימי:
ומ"ש כ"ת דכל הפוסקים לא הביאו דברי הא"ז, וכולם דחו ללשון ראשון של רש"י בסנדל התפור בפשתן מהלכה, עכ"ד, אבל ממה דכל הפוסקים לא ס"ל כהא"ז וכלשון א' של רש"י לפסול במחופה עור מבחוץ ובפנים עץ או בגד, משום דמדובקין ותפורין יחד, והוי מנעל אחד, עדיין לא נשמע מזה דלא יסברו כהא"ז בהא דב' מנעלים. דמכשיר משום הפנימי, ולא משום החיצון, ומנ"ל דשאר הפוסקים פליגו גם בזה:
ובפרט לפי מה שכתבתי לעיל, דגם לפי הסברא הפשוטה אין הכרח כלל מהוכחות כ"ת דבב' מנעלים זעג"ז הכשר החליצה הוא מחמת החיצון ולא מחמת הפנימי, ושאדרבא הסברא היא בהיפוך, שעיקר מעשה החליצה מעל הרגל היא בהפנימי, ובהחיצון אין מעשה חליצה כלל, ולמה נעמוד בדעת הפוסקים ההיפוך מהסברא הישרה:
ובאמת מהא דשלפתה לעילאי וקאי תתאי דפסול משום מעל דמעל אין להכריח דבחלצה שניהם כאחת אינו כשר משום החיצון, דיש לחלק ביניהם קצת, כמ"ש כ"ת, וגם אני במכתבי הקודם הרגשתי בזה, [הגם שכתבתי לעיל דלפענ"ד מצד הסברא אין בהחיצון מעשה חליצה כלל, מ"מ הכרח מהא דשלפתה לעילאי ליכא, דיש לחלק כמ"ש כ"ת], אבל הלא משום זה באמת הבאתי ראי' לזה מסה"ת והמרדכי, מדהוכרחו לומר בהא דסנדל של עץ המחופה עור דמשו"ה דוקא כשר משום דתפורין ביחד והוי מנעל אחד, משמע להדיא דבאין תפורין יחד אף דחלצה שניהם כאחת אינו כשר משום החיצון, דהוי מעל דמעל, וכנ"ל, וראי' זו מוכרחת היא, וכמו שהסכים גם כ"ת בזה, אלא שכתב דמסה"ת והמרדכי אין ראי', וחידש לנו דבר חדש, דהם ז"ל חולקים גם על עיקר הדין דחלצה שניהם כשר, ואף אם שניהם של עור סבירא להו דפסול, משא"כ למאי דקיי"ל כהרא"ש, דבחלצה שניהם של עור כשר, ההכשר הוא משום החיצון, ומשו"ה גם במנעל על בית שוק וחלצה שניהם כאחת כשר משום החיצון, עכת"ד:
אמנם מה מאוד יש לתמוה על דברים אלו, כי הנה הגדולים אשר מעולם זה דרכם בקודש להשוות דעת הפוסקים בכל האפשרי, וכך יאות לנו לעשות, כי דרך הפוסקים הוא דרך אמת, וטבע האמת להיות אחד, וכ"ת ממציא לנו פלוגתא חדשה בין הרא"ש ובין סה"ת והמרדכי, מה שלא עלה על דעת שום אדם מעולם, [וא"כ לדעת כ"ת יהי' בדין חלצה שניהם ג' חילוקי דעות, דהא"ז מכשיר משום הפנימי ולא משום החיצון, והרא"ש מכשיר משום החיצון ולא משום הפנימי, וסה"ת והמרדכי פוסלין לגמרי, וכל היסוד לעשות המחלוקות הזאת, הוא סברתו, דא"א להיות הכשר החליצה משום הפנימי, ואף דהא"ז ע"כ סובר כן, מ"מ שום פוסק אחר בודאי לא יסבור כן, ואין כל זה אלא תימה, וכנ"ל, ולמה לא נימא דכ"ע ס"ל חלצה שניהם כשר, ומשום הפנימי ולא משום החיצון, וכהא"ז, אשר גם הסברא הישרה נותנת כן, וכנ"ל, ומשו"ה במנעל על בית שוק פסלו סה"ת והמרדכי אף שחלצה שניהם כאחת,] ואם הי' הדבר כן כמ"ש כ"ת, דסה"ת והמרדכי פליגי על עיקר הדין דחלצה שניהם כשר, א"כ איך לא הביאו הב"י וד"מ שום חולק על מ"ש הטור בב' מנעלים וחלצה שניהם כשר, וגם רמ"א בהגה פסק כן להלכה, ואיך לא חשש כלל באיסור דאורייתא הקרוב לדבר ערוה לדעת סה"ת והמרדכי, אפילו לא להביא עכ"פ דעתם, וגם איך אפשר לומר כן כלל דיש פוסקים הפוסלים בב' מנעלים זה עג"ז וחלצה שניהם, הלא מוכרח מהגמרא דבכה"ג כשר, כמ"ש הרשב"א בחידושיו גבי סנדל התפור בפשתן, וגם הב"ש כתב שכן מוכח בש"ס כהרא"ש דחלצה שניהם כשר, וכוונתו כמו שהוכיח הרשב"א מהש"ס, וכנ"ל בראש דברינו, וראי' מוכרחת היא מכל צד להמעיין היטב, עייש"ה ביבמות ק"ב א', ומ"ש כ"ת, דמה דאמרינן שם בגמ' בב' מנעלים, ה"ד אלימא דשלפתה לעילאי וקאי תתאי מעל א"ר ולא מעל דמעל, ס"ל לסה"ת והמרדכי דאין הכוונה דוקא דקאי תתאי על הרגל, אלא אפילו קאי בתוך המנעל נמי כן הוא, תמהני דאיך דברים אלו ניתנו להיאמר כלל:
א"ו פשוט דכ"ע ס"ל בב' מנעלים זעג"ז וחלצה שניהם דכשר, כאשר מוכרח מגמרא דידן, וע"כ משום הפנימי הכשר החליצה ולא משום החיצון, וכדמשמע מסה"ת והמרדכי, דמשו"ה לא מכשרי במנעל ע"ג בגד אלא בתפורים יחד, ולא זולת זה אף שחלצה שניהם כאחת, וכנ"ל:
ענף ג
ומה שתמה כ"ת עלי למה העלמתי עין מדברי הרשב"א בפ' מ"ח ק"ב ב' בד"ה סנדל התפור בפשתן, אשר הביא דברי הירושלמי, בחלצה במנעל באנפליא, אית תנאי דתנו חליצתה פסולה, אית תנאי תנו חליצתה כשרה, מ"ד חליצתה כשרה כשהיתה אנפליא של בגד במנעל של עור, מ"ד חליצתה פסולה כשהיתה אמפליא של עור במנעל של עור, עכ"ל הירושלמי שהביא הרשב"א שם, הרי מפורש כהב"ש, דאנפליא של בגד במנעל של עור כשר, ואדרבא עדיף יותר מאנפליא של עור במנעל של עור, דזה פסול להירושלמי, עכת"ד:
ואני תמה מאוד על תמיהתו, כי לפענ"ד אין דברי הירושלמי ענין לנידון של הב"ש כלל, ולפי הבנת כ"ת ביותר הי' לו להקשות מהירושלמי הזה על סה"ת והמרדכי, דהא הם ז"ל ודאי ס"ל במנעל על בתי שוקיים אף דחלצה שניהם כאחת פסול, כמו שהוכחתי במכתבי הקודם, וכמ"ש גם כ"ת, וכנ"ל, ואיך יפסקו נגד הירושלמי, אשר אין ההיפוך מבואר בגמ' דידן, בשלמא על הא"ז דפוסל מחופה עור מבחוץ ובגד בפנים לא קשיא, דהוא ז"ל מפרש הא דסנדל התפור בפשתן פסול כלשון א' של רש"י שתפור בתוכו בגד פשתן, ומחופה עור דכשר, היינו עור מפנים, וכנ"ל, ולכך פסק כגמרא דידן נגד הירושלמי, אבל סה"ת ומרדכי דלא ס"ל כלשון א' של רש"י, ומכשרי במחופה עור מבחוץ ובפנים עץ או בגד, וכנ"ל, למה לא פסקו כהירושלמי, דגם במנעל על בתי שוקיים כשר:
א"ו פשוט דהירושלמי מיירי כשהאנפליא דבוקה בהמנעל ע"י תפירה או דבק וכדומה, דבזה כשר, דהוי מנעל אחד, וכמ"ש סה"ת והמרדכי גם מש"ס דידן בסנדל של עץ המחופה עור דכשר, וכנ"ל, והכי ודאי משמע לישנא דהירושלמי הנ"ל דלא מיירי כשלובש האנפליא על הרגל ואח"כ המנעל על האנפליא, כנידון סה"ת והב"ש, אלא דהאנפליא תחובה ונתונה בתוך המנעל, והיינו ע"י שדבוקים יחד, וכנ"ל, וגם הרשב"א לא הביא שם הירושלמי הזה אלא לדחות בו לשון א' של רש"י על הא דסנדל התפור בפשתן הנ"ל, וכן הנמוק"י, עיי"ש, והיינו לומר דמהירושלמי שמעינן דסנדל התפור בתוכו בגד פשתן כשר:
ותדע לך שכן הוא, דהירושלמי ע"כ מיירי בכך, דהאנפליא נתונה בהמנעל באופן שתהי' נתונה בו עולמית, והיינו בדרך חיבור ודבקות, דהא מפליג בין אנפליא של בגד לשל עור, וכתב שם הרשב"א לפרש, דאנפליא של בגד כיון דאינה ראוי' לחליצה בטלה לגבי מנעל, וקרינן בי' מעל רגלו, אבל באנפליא של עור אינה בטלה, והוי לי' כמנעל דמנעל, עכ"ל, ואי מיירי הירושלמי באין נתונה האנפליא בהמנעל בדרך חיבור עולמי, רק שלובש האנפליא על הרגל, ואח"כ המנעל על האנפליא, איך אפשר לומר בב' דברים הנפרדים זה מזה, ונותן אותם לשעה אחד על חבירו, ועשוי לפשוט בכל עת אחד מחבירו, דיתבטל אחד לחבירו, וא"כ נימא ג"כ דתתבטל האנפליא להרגל, וכמ"ש באמת כ"ת, ולפ"ז גם בחולצת רק המנעל, מעל האנפליא של בגד שעל רגלו, יהי' כשר, אף שהאנפליא נשארה על רגלו, וכמ"ש באמת בקרבן עדה ובמראה פנים שם דהירושלמי מיירי בהכי, שחלצה רק המנעל, עיי"ש, ואעפ"כ באנפליא של בגד כשר, וכמ"ש כ"ת לפ"ז דהאנפליא בטלה להרגל, וקרינן בי' שפיר מעל רגלו, ודלא כסה"ת והמרדכי, ואין כל זה אלא תימה:
ועיין בשו"ת גבעת פנחס חיו"ד סי' מ"ד וסי' נ"ו דביטלו עולמית הו"ל כחד, ואין בו משום חציצה, וזה הוא הטעם דכל לנאותו אינו חוצץ, משום דבטל לגבי גוף הדבר, דסתמא דלנאותו הוי כמבטלו עולמית, ובזה מיושב מ"ש הרמב"ם פ"ב מה' מקואות ה"ה דחוטי זהב הקשורים לנוי חוצצין, אף דהוי לנאותו, דכיון דכל הטעם דלנאותו הוא משום ביטול, אבל דברים שדרכן ליפשט בכל עת לא שייך ביטול לגבי', ובזה מיושב ג"כ הא דנדה שטבלה בבגדיה לא עלתה לה טבילה, אף דבגדיה הוו לנאותה, משום דעשוין לפושטן וללבשן בכל פעם, הרי דלא מיבטלי לגבה, מה בכך דהוי לנאותו, עכת"ד ז"ל שם ושם, ובנודע ביהודה קמא חאו"ח סי' א' כתב וז"ל, ואפ"ה משחירין עור הבתים בדיו, ואינו פוסל לא משום אין רואה האויר, ולא משום יתיר, דכל לנאותו בטל לעור הבתים, ומש"כ מע"ל מאי שנא מנדה שטבלה בבגדיה שאם אדוקים חוצצים, אף שהם לנאותה, אני תמה וכי בגדיה נשארים תמיד עליה, הלא פושטתן ולובשתן, ואיך נימא דכגופה דמי, עכ"ל, הרי להדיא דמה דדרכו ליפשט בכל עת לא שייך בי' ביטול, והוא פשוט מאוד, ואיך א"כ נימא דהאנפליא בטלה לגבי הרגל או לגבי המנעל שעליה, בהיות המנעל עשוי להיפשט בכל עת מן האנפליא, והאנפליא מן הרגל:
א"ו ע"כ צ"ל דהירושלמי מיירי שהאנפליא נתונה בהמנעל בדרך חיבור עולמי, באופן שלא יתפרדו זמ"ז, דהיינו ע"י תפירה יחד, או דבק, וכדומה, ובזה שפיר כתב הרשב"א דכשהיא של בגד כיון דהמנעל ראוי לחליצה והאנפליא אינה ראוי' בטלה האנפליא לגבי המנעל, ואין כאן רק מנעל אחר של עור, אבל אם האנפליא של עור, כיון דכשר ג"כ לחליצה כמו המנעל, וחשוב זה כמו זה, אינה בטלה לגבי המנעל, [ועיי"ש בגבעת פנחס סי' מ"ד בסד"ה מיהו] וא"כ הוי כב' מנעלים זה ע"ג זה, והגם שמחוברין ע"י תפירה או דבק, מ"מ כשאינו בטל אחד לחבירו ס"ל להירושלמי דאינן כאחד, כנודע ממבוכה הגדולה אשר יש בזה, אם ע"י תפירה או דבק נחשבים לאחד, עיין באבה"ע סי' ק"ל ס"ז בהגה, ובב"ש שם ס"ק ה', ובשו"ת בית אפרים חאו"ח סי' א'. ובחתם סופר חאו"ח סי' ה' ושם הביאו בשם הירושלמי מגילה דתפירה לא מהני לעשותם אחד, עיי"ש, וס"ל להירושלמי דבב' מנעלים אף אם חלצה שניהם פסול, זה הוא ביאור דברי הירושלמי עפ"י פירוש הרשב"א לאמיתו, אמנם צריך טעם למה פוסל הירושלמי בחלצה שניהם של עור:
ולכאורה הי' אפשר לומר דה"ט, דס"ל להירושלמי דלקיחה ע"י דבר אחר לא שמה לקיחה, וכרבה בסוכה ל"ז ע"א, ומדמה חליצה ללקיחה, ומשו"ה בב' מנעלים זעג"ז אינו כשר מחמת הפנימי, דהוי ע"י דבר אחר, ומצד החיצון הוי מעל דמעל, אבל מש"ס דידן משמע דבחלצה שניהם כשר, וכנ"ל, והיינו מחמת הפנימי, דש"ס דידן ס"ל כרבא בסוכה שם דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, וכנ"ל, והגם שמסקנת התו' בסוכה שם בסד"ה דבעינא, וכ"כ עוד בכמה מקומות, דרבא לא איירי התם אלא כשעשה הסודר בולט מהלולב ואחז בהבליטה, דהוא כמו בית יד להלולב, אבל כשכורך הסודר סביב להלולב, ואוחז גוף הלולב בידו בהפסק הסודר, אינו יוצא בזה, עיי"ש, אמנם כבר לימד אותנו מרן הב"י באו"ח סי' תרנ"א בסד"ה ולקיחה, דהא דאינו יוצא כשהלולב תוך ידו בהפסק הסודר, היינו משום חציצה, אבל משום לקיחה ע"י דבר אחר לית בזה, בק"ו מכשאוחז בבליטת הסודר וכל הלולב חוץ מידו, עיי"ש, וכ"כ הט"ז שם סוף ס"ק ו', עיי"ש, מיהו לשיטת הריטב"א והר"ן שם, דבלולב אין בו משום מציצה, רק משום לקיחה תמה, ולזה כשכרך הסודר בידו דבטל הסודר לגבי ידו שמה לקיחה, משא"כ כשכרך הסודר על הלולב אינו בטל, ולא שמה לקיחה, עיי"ש, א"כ בב' מנעלים זעג"ז דלא בטל החיצון להפנימי אית בפנימי משום לקיחה ע"י דבר אחר:
אמנם לקושטא דמילתא נראה פשוט, דחליצה לא תלוי כלל בלקיחה ע"י ד"א, דאפילו אי לקיחה ע"י ד"א לא שמה לקיחה, חליצה ע"י דבר אחר שפיר מקרי חליצה, וכנ"ל בריש ענף ב', וכמ"ש גם בספר טיב חליצה, ולזאת א"א כלל לומר כן בטעם הירושלמי דמשו"ה פוסל בב' מנעלים משום לקיחה ע"י ד"א, דבחליצה לא כתיב לקיחה אלא וחלצה, וחליצה שפיר איכא גם ע"י דבר אחר, ולזאת נדבר עוד לקמן בטעמו של הירושלמי בזה, ועכ"פ זה ברור דהירושלמי דמכשיר באנפליא של בגד במנעל של עור מיירי היכי דהאנפליא נתונה בהמנעל בדרך חיבור עולמי, וכנ"ל:
ומעתה מה דעדיף כשהאנפליא היא של בגד מאם היא של עור, היינו כשהיא נתונה בהמנעל בדרך נתינה תמידית, דהיינו שדבוקין יחד וכדומה, דבשל בגד גם להירושלמי כשר, ובשל עור להירושלמי פסול, וכנ"ל, אבל אם אין האנפליא נתונה בהמנעל בדרך נתינה תמידית, רק שלובש האנפליא על הרגל, ושוב לובש המנעל על האנפליא, כנידון סה"ת והמרדכי וש"ע והב"ש, כמובן להמעיין מלשונם ז"ל דמיירו בהכי] פשיטא דאנפליא של עור עדיף משל בגד, דשל עור עכ"פ לגמרא דידן כשר, משום הפנימי, ובשל בגד גם לגמרא דידן פסול, וכמ"ש סה"ת והמרדכי, ואדרבא מהירושלמי והרשב"א ראי' לזה, דלא מכשיר באנפליא של בגד אלא משום דבטלה לגבי המנעל, אבל באינה נתונה בהמנעל בדרך נתינה תמידית, דלא בטלה, וכנ"ל, פסול משום מעל דמעל, אף שחלצה שניהם בבת אחת, וכנ"ל:
זאת תורת העולה מכל הנ"ל, דאין כאן מחלוקת הפוסקים כלל, דכ"ע ס"ל בב' מנעלים זה ע"ג זה וחלצה שניהם דכשר, כאשר מוכרח מגמרא דידן, וההכשר הוא מחמת הפנימי, ולא מחמת החיצון, כדמשמע מסה"ת והמרדכי, גם מהא"ז אשר הביא כ"ת, וסנדל של עץ המחופה עור, וכן במנעל באנפליא הדבוקין זה לזה, כשר לרוב הפוסקים ככולם. אף שהחיפוי של עור הוא מבחוץ, מלבד ללשון א' של רש"י גבי סנדל התפור בפשתן והא"ז, דלא קיי"ל כוותייהו, אבל מנעל ע"ג אנפליא, שלבש האנפליא על הרגל ושוב לבש המנעל על האנפליא, אף אם חלצה שניהם בבת אחת, נראה דפסול אליבא דכ"ע, וכנ"ל:
שוב זכיתי לריטב"א יבמות, ומבואר שם בדק"ב א' בד"ה אילימא ובד"ה או ככל דברינו הנ"ל, דמשו"ה חלצה שניהם אפילו כאחת כשרה כיון ששניהם של עור וכו' ומכש"כ ב' סנדלים תפורים כאחד וכו' אבל בירושלמי וכו', עייש"ה ודוק:
ענף ד
ועתה אחרי הדברים והאמת האלה, נחזור לדברי הב"ש, שכתב על דברי הש"ע, דבחלץ גם הבתי שוקיים כשר, כ"כ הרא"ש, וכן מוכח בש"ס, עכ"ל, וכתב כ"ת דאין ראיית הב"ש מהדין דחלצה שניהם של עור דכשר, דא"כ למה לא הביא מהלכה למשה, מהרמ"א בסעיף ל"ז בהגה, אלא יען דמעיקר הדין אין ראי', דדלמא הכשר החליצה הוא משום הפנימי, לכן הביא מדקדוק דברי הרא"ש, שכתב דאם חלצה שניהם כשר, ואין בו משום מעל דמעל, אלמא דההכשר הוא משום החיצון, דאי משום הפנימי פשיטא, עכת"ד כ"ת:
ולכאורה דקדוק יפה הוא, הן בדברי הב"ש, במה שלא הביא מפסק הרמ"א, והן בדברי הרא"ש, במה שהוצרך לומר ואין בו משום מעל דמעל, ולזאת בתחלת השקפה כמעט הייתי מחליט זאת לאמת בכוונת הב"ש:
אמנם אעפ"כ עדיין לא נוכל להחליט בשביל זה שדברי הב"ש נכונים בזה לדינא, כמ"ש כ"ת, כי אם לדין יש תשובה, חדא, כי אף אם באמת הי' מוכרח כן מדברי הרא"ש, מ"מ עדיין יש לתמוה טובא על הב"ש, דמאחר שמסה"ת והמרדכי משמע להדיא דפסלו אף בחלצה גם הבתי שוקיים ביחד עם המנעל, וכנ"ל, למה כתב הב"ש בסתם דכשר, ונסתייע ממרחק מדברי הרא"ש, ולא הביא דעת הסה"ת והמרדכי בדין זה עצמו, דפסלו בזה, ואיך נוכל להקל באיסור דאורייתא החמור נגד הסה"ת והמרדכי, [וכפי מה שכתב כ"ת גם הא"ז ס"ל כן] בשביל משמעות היוצא מדקדוק בדברי הרא"ש:
ועוד כי מאחר שבאמת משמע דעת הפוסקים הנ"ל להדיא דפסלו אף בחלצה גם הבתי שוקיים כאחת, משום מעל דמעל, וגם מצד הסברא הישרה כן הוא דהא דכשר בב' מנעלים זה ע"ג זה וחלצה שניהם הוא מצד הפנימי ולא משום החיצון, וכמו שכתבתי לעיל בענף ב', א"כ אין כדאי להוציא מחמת דקדוק קל בדברי הרא"ש נגד זה, כי יש לומר דגם כוונת הרא"ש כך הוא, דבחלצה שניהם כשר, ואין בו משום מעל דמעל, יען דאין צריכין לבוא בזה להכשר החליצה משום החיצון, דהחליצה כשרה משום הפנימי, ואם כי זה דוחק קצת, מ"מ מוטב לסבול דוחק זה מלהוציא מזה פלוגתא חדשה, ונגד הסברא, וכנ"ל, וכבר הורה אותנו רבינו הש"ך בחו"מ ס"ס פ"ד דיותר נכון שישארו דברי הרא"ש בקושיא משנמציא סברות זרות שאינן אליבא דהלכתא, עיי"ש:
וכל זה אפילו אם נניח שכוונת הב"ש כן הוא, לדקדק כן מדברי הרא"ש, כמ"ש כ"ת, אבל לקושטא דמלתא נ"ל דגם הב"ש עצמו לא ס"ל דקדוק זה כלל בדברי הרא"ש, מדהוצרך בס"ק ל"ז להוכיח דהרא"ש מיירי בחלצה שניהם בבת אחת, דאל"כ כשחלצה העליון הוי חליצה פסולה, ושוב צריכה חיזור, עיי"ש, ומזה אין מוכרח כ"כ, דדילמא באמת צריכה ג"כ חיזור, והרא"ש אשמעינן דגם חליצה זו כשרה, ואינה צריכה לחלוץ עוד הפעם מאותו אח, או דמיירי באין שם אח אלא הוא, ולא פירש כן להדיא, דהא לא עסיק שם בדין החיזור, ולמה לא הכריח כן הב"ש מדקדוק הנ"ל, דאי מיירי הרא"ש בחלצה העליון ואח"כ התחתון, וא"כ פשיטא דאין ההכשר משום העליון, רק משום התחתון, א"כ למה כתב הרא"ש ואין בו משום מעל דמעל, פשיטא, א"ו מיירי בחלצה שניהם בבת אחת, וההכשר הוא משום העליון, כמ"ש כ"ת, וזהו דאשמעינן הרא"ש ואין בו משום מעל דמעל, הן אמת דגם בלא זוז קשה על הב"ש, דאף אם לא נדקדק כן בדברי הרא"ש, ונפרש דבריו כמו שכתבתי לעיל, דההכשר הוא משום הפנימי, אכתי הי' יכול הב"ש להכריח בפשיטות דהרא"ש ע"כ מיירי בחלצה שניהם בבת אחת, ואז אשמעינן דאף שחליצת הפנימי הי' ע"י הפסק החיצון אעפ"כ כשר, דחליצה ע"י דבר אחר שמה חליצה, וכנ"ל, משא"כ אי מיירי בחלצה מקודם העליון ואח"כ התחתון, מה אשמעינן הרא"ש כלל, פשיטא, דכשר ע"י התחתון, וצ"ע דברי הב"ש בזה, מ"מ הרי חזינן עכ"פ דלא נחית הב"ש כלל לדקדק דקדוק הנ"ל בדברי הרא"ש להוכיח מזה דמכשיר משום החיצון, דא"כ ממילא מוכרח דמיירי בחלצה שניהם בבת אחת, וכנ"ל, ולמה הוצרך הב"ש להוכיח מצד החיזור, אשר אינו מוכרח כלל, וכנ"ל:
וגם אם כוונת הב"ש בס"ק כ"ה בהביאו דברי הרא"ש הוא להוכיח מדקדוק דבריו דכשר משום החיצון, כמ"ש כ"ת, א"כ איך כתב מיד אח"כ "וכן מוכח מהש"ס", דהאיך מוכח כן מהש"ס דההכשר הוא משום החיצון, הגם דשפיר מוכח מהש"ס דבחלצה שניהם כשר, וכנ"ל, אבל דההכשר יהי' משום החיצון ולא משום הפנימי לא ידענא שום הוכחה לזה מהש"ס, וגם אפילו מ"ש הב"ש ע"ז "כ"כ הרא"ש" אינו מדוקדק כלל לפי פירוש כ"ת הנ"ל, דאיך כתב הרא"ש כן דמנעל על בית שוק וחלצה שניהם כשר, כן משמע מהרא"ש הי' לו להב"ש לכתוב, לפי דברי כ"ת, סוף דבר דברי הב"ש עדיין צע"ג, הן בטעמן, והן בפירושן:
ענף ה
שוב עיינתי בזה, ועזרני ד' לפרש דברי הרא"ש והב"ש בס"ק ל"ז הנ"ל על נכון, דביבמות ק"ב ע"א שם אמרינן, ומנעל לכתחלה תנאי הוא, וכו' עד, ומ"ד לכתחלה לא מ"ט, אילימא משום דהוי פנתא מעל וארקתא מעל דמעל וכו', אי הכי אפילו דיעבד נמי לא, וצריך להבין, איך הוי ס"ד כלל למיפסל בזה משום מעל דמעל, דהא מתחלה מתירה הארקתא, ומסירה מעל המנעל, ואח"כ חולצת המנעל מעל הרגל, וא"כ החליצה כשרה מכח חליצת המנעל, דהיא מעל רגלו, והוי כב' מנעלים זה ע"ג זה, וחלץ העליון ואח"כ התחתון, דפשיטא דכשר מכח התחתון, וכנ"ל:
ולכאורה הי' אפשר לומר דשאני הכא מב' מנעלים, דהתרת הרצועה הוא התחלת החליצה, כדאמרינן שם התרו רצועות מנעל וכו' חליצתה פסולה וכו', עד דאמר ר' ינאי בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה, עד שתתיר היא ותשמיט היא עיי"ש, אלמא דחליצה לבד בלי התרת מנעל לא מהני, וא"כ התרת מנעל היא ממצות החליצה, ולכך לא סגי במה דהחליצה לבדה היא מעל רגלו, אלא גם ההתרה של המנעל צריכה להיות מעל רגלו, ולא מעל דמעל, שוב ראיתי כן בב"ח סי' קס"ט בד"ה וינעול בשם הראב"ן, ויש ראי' לזה מהירושלמי שהביאו הרי"ף והרא"ש בפ' מ"ח ס"ז, בקושר מן הארכובה ולמעלה פסולה, אלמא דגם הקשירה צריכה שלא תהי' מעל דמעל, דהא פסול דלמעלה מארכובה הוא משום מעל דמעל, כמבואר שם ביבמות ק"ג ע"א:
אמנם לפי מה שהעלה הרא"ש שם, והכי קיי"ל, כמ"ש הב"ש שם ס"ק ל"א, דהא דהתיר הוא וכן בקושרו למעלה מהארכובה פסול, היינו דוקא בסנדל שלהם, שאינו יכול להלוך בו בלי קשירה, אבל במנעל שיכול להלוך בו בלי קשירה, גם כשהתיר הוא או קושרו למעלה מהארכובה כשר, ואפילו חלצה בלי קשירה כלל, דבכה"ג אין ההתרה כלל מן החליצה, עיי"ש, א"כ ממילא בכה"ג שוב אין בההתרה כלל משום מעל דמעל, ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתה אמאי דהוי ס"ד דגמרא דלכך אין חולצין במנעל משום דהוי ארקתא מעל דמעל, דהא במנעל, שיכול להלוך בו בלא קשירה, מה בכך דהוי ארקתא מעל דמעל, הא אין התרת והסרת הארקתא ממצות חליצה כלל, ואח"כ הא חולצת המנעל מעל הרגל, והוי ממש כב' מנעלים זה ע"ג זה וחלצה שניהם בזה אחר זה, דפשיטא דכשר, וכנ"ל:
ואפילו את"ל דע"כ הרא"ש לאו כללא כייל, לומר דכל מנעל יכול להלוך בו בלי קשירה, דא"כ יקשה, עליו מברייתא מפורשת דף ק"ב שם, התרו רצועות מנעל וסנדל וכו' חליצתה פסולה, וע"כ הרא"ש מוקי לה במנעל שאינו יכול להלוך בו בלי קשירה, מ"מ מדמחלק הרא"ש בין סנדל למנעל, והוכרח לאוקמי הירושלמי דוקא בסנדל שלהם, שאינו יכול להלוך בו בלי קשירה, מכלל דסתם מנעל יכול להלוך בו בלי קשירה, ורק על צד המיעוט יכול להימצא גם מנעל שאינו יכול להלוך בו בלי קשירה. ובהכי איירי הברייתא הנ"ל, וא"כ הא דמ"ד אין חולצין במנעל לכתחלה, בכל מנעל נאמר, באין הפרש, וכמו שאמר אותו זקן לר' יוסי שם וכי חולצין במנעל, ואיך נאמר דבשביל מנעל אחד ממאה, היוצא מכלל שאר המנעלים, שא"א לילך בו בלי קשירה, וממילא התרת הארקתא שלו היא מכלל החליצה, ויש בו משום מעל דמעל, יגזרו בשביל זה על כל המנעלים, דבר זה לא ניתן להיאמר כלל:
וגם הא חזינן דרש"י ז"ל כתב שם בד"ה וארקתא וכו' והוו לי' כב' נעלים זה ע"ג זה, עכ"ל, ושם בד"ה אי הכי כתב וז"ל אלא מדאמרינן חליצתה כשרה ש"מ וכו' ואפילו שני מנעלים זה ע"ג זה כי שלפת לתרווייהו שפיר דמי, עכ"ל, הרי דרק משום לתא דב' מנעלים זה ע"ג זה אתי עלה לפסול לכתחלה במנעל, משום הארקתא, ולמאי דמסקינן דבב' מנעלים זעג"ז כי שלפת לתרווייהו שפיר דמי, גם משום הארקתא אין חשש אפילו לכתחלה, [ומזה באמת מוכח דרש"י ס"ל כהרא"ש הנ"ל, דאל"כ אפילו אם בב' מנעלים זעג"ז ושלפת לתרווייהו שפיר דמי, מ"מ בארקתא שאני, דהתרתה היא התחלת החליצה, וע"כ ס"ל לרש"י כהרא"ש, דבסתם מנעל שיכול להלוך בו בלי קשירה אין התרת הארקתא מן החליצה, ואין בו רק משום ב' מנעלים זעג"ז, ודוק, וא"כ מצינו תנא דמסייע להרא"ש ז"ל בזה], ועכ"פ חזינן מפירש"י ז"ל, דהס"ד הי' גם על ב' מנעלים זה ע"ג זה, אף דחלצה שניהם בזה אחר זה, כארקתא ופנתא, דיהי' פסול משום מעל דמעל, ולכאורה הדבר יפלא, וכנ"ל:
וגם ברש"י שם בד"ה אי הכי כתב וז"ל, א"ה וכו' אלא מדאמרינן חליצתו כשרה ש"מ גלויי כרעא בעינא, ואפילו שני מנעלים וכו', עיי"ש, וקשה דהא לקמן בסמוך אסקינן בתיקו אי חליצה בעינן או גלויי כרעא בעינן, ועוד דהאיך נשמע מזה דגלויי כרעא בעינא, הלא יש כאן חליצה מעלייתא, המנעל מעל הרגל, וכנ"ל:
ונראה לבאר כל זה, דהנה לכאורה יש לעיין, כיון דאיבעיין לא איפשיטא, אי חליצה בעינן או גלויי כרעא בעינן, ולכאורה כמו אם אמרינן חליצה בעינן צריך להיות חליצת נעל מעל רגלו, ולא מעל דמעל, כמו כן אם אמרינן גלויי כרעא בעינן, והא דכתיב וחלצה, הוא לאו דוקא, אלא ה"ה קרעתו או שרפתו, אבל מ"מ עכ"פ בעינן הגלויי כרעא זה ע"י גלוי נעל, מעל רגלו, ולא ע"י גילוי בית שוק וכדומה מה שאינו נעל, ולא מעל דמעל, דכן כתוב וחלצה נעלו מעל רגלו, וא"כ קשה בב' מנעלים וחלצה שניהם דכשר, אמאי, דבשלמא לפי הצד דחליצה בעינן, ובגלויי כרעא לא איכפת לן כלל, שפיר הוי חליצה מעלייתא בחלצה שניהם, מצד התחתון, דיש בו חליצת נעל מעל רגלו, וכנ"ל, אבל אי נימא דגלויי כרעא בעינן, ולא סגי בשלפתה לתתאי וקאי עילאי, אף דהוי חליצה מעליא מכח התתאי, יען דלא נתגלה כרעא, רק בחלצה שניהם אמרינן דכשר, דחליצה איכא וגם גלויי כרעא איכא, כמ"ש הרשב"א, וא"כ לכאורה קשה, כיון דהגלויי כרעא הוא מחמת שהוסר מהרגל התתאי והעילאי, דבצירוף חליצת שניהם נתהוה הגלויי כרעא, והא בלא הא לא סגי, וההכשר בא מכח העילאי כמו מכח התתאי, וא"כ בשלמא הגלויי כרעא מכח התתאי שפיר הוי מעל, אבל הגלויי כרעא מכח העילאי הוי מעל דמעל, ולמה יהי' כשר בחלצה שניהם גם להצד דגלויי כרעא בעינן:
ונראה דזה הוא באמת טעם הירושלמי במה דס"ל דבחלצה שניהם פסול, ולעולם גם הירושלמי ס"ל כמסקנת רבא בש"ס דידן בסוכה ל"ז דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, דהא רבא הכריח כן ממשנה דפרה, עיי"ש, ומכש"כ דחליצה ע"י דבר אחר שמה חליצה, וכנ"ל בענף ג', אלא דס"ל להירושלמי, דאף דלהצד דחליצה בעינן שפיר הוי כאן חליצה מעלייתא, מצד המנעל התחתון, מ"מ להצד דגלויי כרעא בעינן, כיון דגלויי כרעא הוא ג"כ מצד המנעל העליון, והוא מעל דמעל, ולכן פסול מחמת הספק דדלמא גלויי כרעא בעינן, וכנ"ל:
וזה הי' ג"כ הס"ד דגמרא דידן בהא דקאמר הוי פנתא מעל וארקתא מעל דמעל, דהגם דהוי חליצה מעלייתא מצד הפנתא, מ"מ זה שפיר לפי הצד דחליצה בעינן, אבל אי נימא דגלויי כרעא בעינן, וזה הוא בצירוף הסרת הארקתא והפנתא, וא"כ שניהם גורמים הכשר החליצה, והארקתא הוי מעל דמעל, וכיון דנשאר בספק אי חליצה בעינן אי גלויי כרעא בעינן ממילא יש לפסול מחמת הספק דדלמא גלויי כרעא בעינן, וכמו בב' מנעלים לפי דעת הירושלמי הנ"ל:
ואף דהכא מסירה מקודם הארקתא ואח"כ הפנתא, מ"מ גם בב' מנעלים וחלצה העילאי ואח"כ התתאי ג"כ הי' ס"ד דגמרא לפסול משום מעל דמעל לפי הצד דגלויי כרעא בעינא, דכיון דבשעה שבאת לחלוץ הי' הרגל מלובש בב' המנעלים, והיא חלצה שניהם, ועי"ז נתהוה הגלויי כרעא, וא"כ הגלויי כרעא בא מכח חליצת שניהם, והעליון הוי מעל דמעל, וכנ"ל:
דבשלמא להצד דחליצה בעינן, ולא איכפת לן כלל בהעילאי, דאם רק שלפתיה להתתאי ע"י שקרעתיה להעילאי הגם דאכתי קאי העילאי, ג"כ כשר, וא"כ אין ההכשר כלל מצד העילאי, ולכן הגם דהוי עילאי מעל דמעל, מה בכך, כיון דכל ההכשר הוא מכח התתאי, והוא הוי מעל, אבל לפי הצד דגלויי כרעא בעינן, ולא סגי בשלפתיה לתתאי לחוד, אם קאי עילאי, דליכא גלויי כרעא, וא"כ בחלצה שניהם צריך ההכשר להיות מצד העילאי כמו מצד התתאי, והעילאי הוי מעל דמעל, ואיך נוכל להכשיר, וזה הי' טעם הירושלמי דפוסל גם בחלצה שניהם, והכי הוי הס"ד דגמרא דידן, וכנ"ל:
אבל לקושטא דמילתא ס"ל לגמרא דידן בב' מנעלים זעג"ז וחלצה שניהם דכשר, והטעם לזה נראה, דהא באמת צריך להבין צד הספק דאיבעיא לן אי גלויי כרעא בעינן, דמהי תיתי לנו לומר כן, הא וחלצה כתיב, הרי דחליצה בעינן, ובחליצה תלי' מלתא, ומהיכי תיתי לנו להוציא הקרא מפשטי' ולומר דגלויי כרעא בעינן:
ולכן נראה, דעיקר הספק בזה הוא, יען דכתבה התורה מעל רגלו, ולא מעל דמעל, ולזה מספקינן אי הטעם הוא משום דקפיד רחמנא על גלויי כרעא, ולכך כשהוא מעל רגלו שפיר הוי גלויי כרעא, אבל כשהוא מעל דמעל לא הוי בחליצה זו גלויי כרעא, וכיון שכן, אם הוא באופן דליכא גלויי כרעא, אף שהיתה החליצה מעל רגלו, כגון בלבוש ב' מנעלים זעג"ז וקרעתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי וקאי עילאי, לא מהני, דהטעם דמעל רגלו היינו גלויי כרעא, והכא ליכא, ומינה דהיכי דהוי גלויי כרעא, אף שלא הי' חליצה כלל, כגון קרעתו או שרפתו להנעל, מהני, ומה דכתיב וחלצה הוא לאו דוקא, או דילמא חליצה דוקא בעינן, כדכתיב וחלצה, אבל כשלא חלצה, אף דהוי גלויי כרעא, כגון קרעתו או שרפתו להנעל, לא מהני, דאחליצה קפיד רחמנא, ומינה דהיכי דחלצה אף דלא הוי גלויי כרעא מהני. ומה דכתיב מעל רגלו, ולא מעל דמעל, אין הכוונה כי היכי דליהוי גלויי כרעא אלא דכך גזרה התורה דהחליצה תהי' דוקא מעל רגלו, ולא מעל דמעל, אבל היכי דחלצה מעל רגלו, אף דעדיין לא הוי בזה גלויי כרעא, כמו שלפתיה לתתאי וקאי עילאי, ג"כ מהני:
קיצור הדברים, דעיקר הספק הוא, אם מעל רגלו דוקא, או טעמו דבעינן גלויי כרעא, ולפ"ז לפי הצד דגלויי כרעא בעינן, כמו דאמרינן היכי דלא הוי גלויי כרעא אף דהחליצה היתה מעל רגלו אעפ"כ לא מהני, דמעל רגלו הכוונה גלויי כרעא, א"כ ה"ה להיפוך, היכי דהוי גלויי כרעא, אף דלא הי' החליצה מעל רגלו, כגון בחלצה שניהם, דהוי גלויי כרעא, רק דהעילאי לא הוי מעל רגלו, ג"כ מהני, דעיקר הכוונה דמעל רגלו ולא מעל דמעל, היינו שיהי' גלויי כרעא, ולכן היכי דהוי גלויי כרעא, אף דלפעמים לא הוי מעל רגלו כגון בב' מנעלים זעג"ז וחלצה שניהם, מהני, והיכי דלא הוי גלויי כרעא, אף דהוי מעל רגלו, כגון קרעתו לעילאי ושלפתיה לתתאי וקאי עילאי, לא מהני, דהעיקר תלוי בגלויי כרעא, אבל אי אמרינן חליצה בעינן, דקפיד רחמנא דוקא אחליצה, ואם יש חליצה אף דליכא גלויי כרעא מהני, ובקרעתו או שרפתו אף דאיכא גלויי כרעא לא מהני, וא"כ כיון שאינו תלוי כלל בגלויי כרעא, ע"כ צ"ל דמעל רגלו ולא מעל דמעל דוקא הוא, דאף אם ליכא גלויי כרעא אם רק החליצה היא מעל רגלו מהני, ואם החליצה היא מעל דמעל, אף דאיכא גלויי כרעא, דהיינו ששלפתיה להעילאי, וקרעתו או שרפתו להתתאי, לא מהני, כמבואר ברמב"ם ובש"ע אבה"ע סי' קס"ט סל"ז, ועיין בב"ש שם:
ולפ"ז בב' מנעלים זעג"ז וחלצה שניהם החליצה כשרה ממ"נ, דאי חליצה בעינן, הרי איכא, מצד התחתון דחולצת נעל התחתון מעל רגלו ממש, ואי גלויי כרעא בעינן ג"כ איכא, והגם דהגלויי כרעא הוי גם מצד העילאי, והעילאי הוא מעל דמעל, מ"מ מה בכך. דלפי הצד דגלויי כרעא בעינן העיקר תלוי בגלויי כרעא, דאם יש גלויי כרעא אף דהוי מועל דמעל נ"כ מהני, דמעל רגלו הכוונה גלויי כרעא, וכנ"ל:
ובזה נבין דברי רש"י ז"ל בד"ה אי הכי הנ"ל, שכתב וז"ל, "אלא מדאמרינן חליצתה כשרה ש"מ גלויי כרעא בעינא" דאין כוונתו לפשוט מזה האיבעיא דלקמן אי חליצה בעינן אי גלויי כרעא בעינן, דהא לקמן נשאר הש"ס בתיקו, וגם האיך נשמע כן מזה, וכנ"ל, ועור דהא רש"י ז"ל עצמו שם כתב וז"ל, אלא מדאמרינן חליצתה כשרה ש"מ גלויי כרעא בעינא, ואפילו שני מנעלים זעג"ז כי שולפת לתרווייהו שפיר דמי, כדאמר לקמן ב' מנעלים וכו' מהו, ועד כאן לא מיבעיא לי' אלא דקרעתי' לעילאי ושלפתי' לתתאי, אבל שלפתינהו לתרווייהו שפיר דמי, עכ"ל, הרי דרש"י ז"ל עצמו מסיים שם באותו הדיבור דאפילו למאי דמיבעיא לי' לקמן בקרעתי' לעילאי וכו' אי חליצה בעינא אי גלויי כרעא בעינא אעפ"כ בשלפתינהו לתרווייהו שפיר דמי, ואיך א"כ כתב רש"י ז"ל בראש הדיבור שם, לפשוט מהא דארקתא ופנתא, דהוו כב' מנעלים זעג"ז, וחליצתה כשרה כשמסירה שניהם, דמשמע מינה דגלויי כרעא בעינא, והרי זה כסתירה בדברי רש"י ז"ל עצמו מרישא לסיפא:
אמנם באמת אין כוונת רש"י ז"ל כלל לפשוט מכאן האיבעיא דלקמן אי חליצה בעינן אי גלויי כרעא בעינן, אשר נשארה בתיקו לקמן, אלא כוונת רש"י היא בזה, דיען דמה דהוי ס"ד דגמרא לפסול בארקתא ופנתא משום מעל דמעל, היינו מכח הגלויי כרעא דהעילאי, דהוי ס"ל דגם זה פסול משום מעל דמעל, וכנ"ל, ולזה כתב רש"י, דמדאמרינן חליצתה כשרה, ש"מ דלענין העילאי רק גלויי כרעא בעינן, לצאת ידי חובת הספק דדלמא גלויי כרעא בעינן, אבל כשיש גלויי כרעא, דחלצה שניהם, לא חיישינן לענין העילאי כלל למעל דמעל, דלהצד דחליצה בעינן לא בעינן כלל לגלויי כרעא מצד העילאי, וסגי בשליפת התתאי אף דהי' קאי העילאי, ולהצד דגלויי כרעא בעינן העיקר תלוי בגלויי כרעא, ולא איכפת לן כלל במעל דמעל, דמעל רגלו הכוונה גלויי כרעא, וכנ"ל, וא"כ כשר ממ"נ, וכנ"ל:
וזה הוא כוונת הרא"ש במ"ש "דאם חלצה שניהם כשר ולית בי' משום מעל דמעל" ור"ל דחלצה שניהם כשר ממ"נ, דחליצה איכא וגלויי כרעא איכא, כמ"ש הרשב"א, והיינו דחליצה מעל רגלו איכא מכח התחתון, וגלויי כרעא איכא מכח שניהם, והגם דהעילאי הוא מעל דמעל, אעפ"כ לית בי' משום מעל דמעל, ואינו פסול משום זה אף להצד דגלויי כרעא בעינן, דאדרבא לצד זה העיקר תלוי בגלויי כרעא, ואם יש גלויי כרעא אף דהוי מעל דמעל כשר, וכנ"ל, וזה ברור ואמת בעזה"י בכוונת הרא"ש ז"ל:
ענף ו
ובזה נבין עומק מחשבות רבינו הב"ש בס"ק ל"ז הנ"ל, שלא הי' יכול להכריח דהרא"ש מיירי בחלצה שניהם בבת אחת, דאי בזה אחר זה פשיטא דכשר, משום התחתון, ולמה הוצרך לאשמעינן זה כלל, וכמו שהקשיתי לעיל, ולפי הנ"ל ניחא, דאין זה הכרח כלל, דאף בחלצה שניהם בזה אחר זה הי' ס"ד בגמרא לפסול משום מעל דמעל, דקאמר הוי פנתא מעל וארקתא מעל דמעל, וכתב רש"י והוי כב' נעלים זה ע"ג זה, אלמא דבב' נעלים זה ע"ג זה הגם דלא חלצם בבת אחת הי' הוי אמינא לפסול משום מעל דמעל, והיינו להצד דגלויי כרעא בעינן, וכמו שביארתי לעיל, ולזה הוצרך הרא"ש לאשמעינן דלמסקנא כשר, ולית בי' משום מעל דמעל, וכנ"ל, וא"כ אין הכרח כלל מזה דמיירי בבת אחת, ולכך הוכרח הב"ש להוציא זה מהכרח אחר:
ומעתה שוב אי אפשר לומר כמ"ש כ"ת, דהב"ש בס"ק כ"ה דקדק מדכתב הרא"ש ולית בי' משום מעל דמעל, דע"כ אין הכשר החליצה משום התתאי, דא"כ פשיטא, דהא חזינן דבס"ק ל"ז הוי ניחא לי' דברי הרא"ש אף בחלצה שניהם בזה אחר זה, אי לאו ההכרח דחיזור], אף דאז ע"כ הכשר החליצה הוא מצד התתאו, ואעפ"כ הי' ניחא לי' להב"ש מה דהוצרך הרא"ש לכתוב ולית בי' משום מעל דמעל, דהגם דחליצה היא רק מכח התתאי, אבל הגלויי כרעא הוא ג"כ מצד העילאי, ולזה הי' ס"ד בגמרא לפסול משום מעל דמעל, ואשמעינן הרא"ש דלמסקנא לית בגלויי כרעא משום מעל דמעל, וכנ"ל, ולפ"ז ה"ה למה דהכריח הב"ש מההכרח דחיזור דהרא"ש איירי בחלצה שניהם בבת אחת, יש לומר ג"כ כהסברא הפשוטה והישרה דעיקר החליצה מעל רגלו הוא התתאי, ואעפ"כ כיון דלהצד דגלויי כרעא בעינן ההכשר הוא ג"כ מכח העילאי, והוא מעל דמעל, אשמעינן הרא"ש דלפי זה הצד דגלויי כרעא בעינן לית בי' פסול משום מעל דמעל, וכנ"ל:
פירות הנושרין מדברינו, דבב' מנעלים זה ע"ג זה וחלצה שניהם, הדבר ברור כשמש, ולית בזה שום חולק, דמצד הפנימי חליצה מעלייתא היא, והחיצון הוא מעל דמעל, אף שחלצה שניהם כאחת, אלא דכשר ממ"נ, אי חליצה בעינן, הרי כאן חליצה מעלייתא, מחמת הפנימי, ואי גלויי כרעא בעינן ג"כ איכא, ואף דההכשר של הגלויי כרעא בא גם מכח העילאי, והוא מעל דמעל, אעפ"כ אין זה מזיק לפי אותו הצד דגלויי כרעא בעינן, וכנ"ל:
אבל במנעל על בית שוק, אף דחולצת שניהם כאחת, אין כאן שום מקום להכשיר לב' הצדדים, [אם לא שנתון הבית שוק בהמנעל בתמידות, בדרך דיבוק וחיבור וכדומה, דבטל לגבי המנעל, וכחד מנעל של עור חשיב, וכנ"ל בענף ג' בשם הירושלמי והרשב"א וסה"ת והמרדכי, אבל זולת זה אין מקום להכשיר כלל לב' הצדדים] דלהצד דחליצה בעינן, לא הי' כאן חליצה כלל, דהתחתון אינו נעל, והעילאי הוי מעל דמעל, וגם להצד דגלויי כרעא בעינן, אעפ"כ כיון דהגלויי כרעא בא מחמת שניהם, וא"כ שניהם צריכים להיות כשרים לחליצה, והתתאי פסול דאינו נעל, ופשיטא דהגלווי כרעא צריך להיות ע"י הסרת נעל, כדכתיב וחלצה נעלו, ולא בית שוק, והגם דלפי הצד דגלויי כרעא בעינן, אמרינן דוחלצה הוא לאו דוקא, אבל נעלו פשיטא דדוקא ודוקא הוא, וא"כ אין כאן מקום להכשיר כלל, וזה הוא דעת הסה"ת והמרדכי והא"ז, וכנ"ל:
ובלי שום ספק דגם הרא"ש ס"ל כן, ולית מאן דפליג ע"ז, כי הדבר מוכרח, ודברי הב"ש בס"ק כ"ה דמכשיר בזה, ומטי בי' משמי' דהרא"ש, ושכן משמע מהש"ס, צע"ג, ולבי אנסני לומר דע"כ איזה טעות סופר יש כאן בדברי הב"ש, ואנחנו לא נדע איך לתקנו:
וכבר עלה בלבי לומר, דיש כאן חסרון בדברי הב"ש, וכצ"ל, ואם חולץ גם הבתי שוקיים "והם של עור" כשר, כ"כ הרא"ש, וכן מוכח בש"ס:
אלא דאכתי קשה, דבשניהם של עור וחלצה שניהם דכשר, מבואר ברמ"א לקמן סל"ז, ולמה הוצרך הב"ש כאן להשמיעינו זה, וגם למה הביא זה מהרא"ש ומהש"ס, ולא הראה מקום לזה לדברי הרמ"א דפסק ערוך הוא שם, ואולי י"ל משום דבש"ס פמ"ח דק"ב ע"ב מייתי ברייתא חלצה וכו' באנפיליא של עור וכו' חליצתה כשרה, וכתב הב"י בסי' קס"ט, דהא דקתני חלצה וכו', דמשמע דאינה כשרה אלא דיעבד, צ"ל דאנפיליא של עור צורתה משונה מצורת מנעל וסנדל, ומשו"ה לכתחלה אנפיליא לא, אעפ"י שהיא של עור, עיי"ש, ובהיות כן, מהא שכתב הרמ"א בב' מנעלים זעג"ז דחלצה שניהם כשר, לא נשמע עדיין דגם במנעל על בית שוק [דהיינו אנפיליא] של עור וחלצה שניהם דכשר, דהא שאני אנפיליא של עור ממנעל, וגם זה גופא דחלצה באנפיליא של עור דכשר אינו מובא להדיא בש"ע ורמ"א, ולזה מביא הב"ש מהרא"ש והש"ס, דבהרא"ש מבואר דב' מנעלים זעג"ז וחלצה שניהם כשר, וגם דחלצה אנפיליא של עור כשר, ומצירוף שני דינים אלו שפיר נשמע דגם במנעל על בית שוק וחלצה שניהם כשר, דהא חזינן, דבדיעבד כשחלצה, דין האנפיליא של עור כדין המנעל, ומדמנעל תחת מנעל וחלצה שניהם כשר, ה"ה בית שוק של עור תחת מנעל וחלצה שניהם כשר, וע"ז כתב עוד הב"ש, וכן מוכח בש"ס, ור"ל דגם בש"ס מוכח דב' מנעלים זעג"ז וחלצה שניהם דכשר, וכנ"ל, וגם מבואר בש"ס דחלצה באנפיליא של עור כשר, וממילא גם מהש"ס נשמע דינו של הב"ש, דמנעל על בית שוק של עור וחלצה שניהם דכשר, וכנ"ל, כן יש להגיה ולדחוק בדברי הב"ש, שלא יהי' תמוהין כ"כ:
ענף ז
ולפי הנ"ל יהי' יוצא לנו דבר חדש, אם לבוש בית שוק של בגד על מנעל, וחלצה שניהם כאחת, דמריש הוי אמינא דזה כשר, דהא יש כאן חליצה מעליא, המנעל מעל הרגל, ולפי הנ"ל זה ג"כ פסול, דהגם דלהצד דחליצה בעינן הוי חליצה מעלייתא, מכח המנעל, שהוא התתאי, ועל רגלו, אבל הגלויי כרעא בא גם מחמת העילאי, והוא אינו נעל, ופסיל לפי הצד דגלויי כרעא בעינן, דהא לפ"ז ההכשר בא ג"כ מכח העליון, וצריך גם הוא שיהי' נעל הראוי לחליצה, ודוקא בב' מנעלים זעג"ז וחלצה שניהם, דשניהם כשרים לחליצה, ואין בו בהעילאי אלא משום מעל דמעל, אז כשר ממ"נ, וכנ"ל, משא"כ כשאחד מהן אינו נעל, אף שהוא העילאי, מ"מ פסול להצד דגלויי כרעא בעינן, דנהי דלזה הצד מעל רגלו לאו דוקא, רק שיהי' גלויי כרעא, אבל נעלו הוא דוקא, וכנ"ל:
אך לכאורה יקשה ע"ז מהא"ז שהביא כ"ת במכתבו, דס"ל בסנדל של עץ המחופה בעור מבחוץ וכן בסנדל של עור התפור בפשתן מבפנים פסול, וע"כ צ"ל דלא ס"ל כמ"ש הרשב"א בפירוש הירושלמי דבטל הבגד או העץ שאינו ראוי לחליצה לגבי העור, ולזה הוו כב', סנדל של עור ע"ג בית שוק של בגד, או ע"ג סנדל של עץ, וזה פסול אף שחלצה שניהם כאחת, וכנ"ל, ואעפ"כ פסק דמחופה עור מבפנים ומבחוץ עץ או בגד כשר, ולפי הנ"ל, כיון דלא בטיל, והוו כב', גם בעץ או בבגד מבחוץ פסול, וכנ"ל:
ואולי יש לומר, דגם הא"ז ס"ל שפיר בהירושלמי כהרשב"א, דבטל העץ או הבגד הדבוק להעור לגבי העור, אלא דאעפ"כ ס"ל בש"ס דידן כלשון הא' שברש"י על סנדל התפור בפשתן פסול, דהיינו שמחופה בפשתן מבפנים, ופסק הא"ז כש"ס דידן נגד הירושלמי, וס"ל דפסול זה מדרבנן הוא, משום גזירה, דגזרו מדובקין אטו אין מדובקין, שלא נבוא להכשיר עי"ז מנעל על בית שוק, כמו שמכשירין בתפור בפשתן מבפנים, דג"כ העליון עור והתחתון בגד, והוא לא יבחין החילוק דשם תפור ומודבק לעור והוי כחד, ובטל התתאי לגבי העילאי, משא"כ באין מדובק, אבל מחופה עור מבפנים ומבחוץ בגד, לא גזרו אטו בית שוק על המנעל, דאין הדרך כלל ללבוש בכה"ג, בית שוק על מנעל, ולא גזרו על מלתא דלא שכיח כזה, וכן בסנדל של עץ המחופה עור מבחוץ גזרו אטו מנעל של עור על של עץ, דזה שכיח לפעמים ללבוש בכה"ג, העור על העץ. להיות לנוי, אבל במחופה עור מבפנים לא גזרו אטו של עץ על של עור, דללבוש עץ על עור אין הדרך כלל, דלמה יעשה כזאת, ואי לשמור העור שלא יתקלקל, למה הוא לובש העור כלל, ודי לו בהשל עץ לבד, דהא סוף סוף לא נראה העור מבחוץ, ואי לחמם הרגל, אין הדרך ללבוש תחתון של עור, אלא בגד תחת העץ, וכיון דאין הדרך כלל ללבוש של עור תחת של עץ, לא גזרו על זה למיחוש במחופה עור מבפנים ועץ מבחוץ מדובקין אטו אינם מדובקין, דלא גזרו על מילתא דלא שכיח:
או י"ל דהא"ז ס"ל דהש"ס דידן פליג עם הירושלמי בסברא זו, דבמשנה סוף פרק כ"ד דכלים איתא, שלש קופות הן, [קופה הוא בלשון חכמים שם כללי לכל כלי גדול עשוי ליתן בתוכו דבר מה, כ"כ במוסף הערוך ערך קפה,] מהוהה שטלייה על הבריה [פירוש בגד ישן ובלוי שתפרו ועשה אותו טלאי על בגד חדש ובריא, ערוך והרע"ב] הולכין אחר הבריה, פירוש דנין אותה כדין הבריאה, אם טמאה, טמא, ואם טהורה, טהור, הרע"ב] קטנה על הגדולה הולכין אחר הגדולה, היו שוות הולכין אחר הפנימית, עכ"ל המשנה שם, הרי מבואר מזה, דב' דברים התפורין והמדובקין זה תחת זה, אם אחד עדיף מחבירו, הוא העיקר, וחבירו נגרר אחריו ובטל אליו, ואם שניהם שווין, הפנימי שעיקר התשמיש בו הוא העיקר, והחיצון בטל אליו ונגרר אחריו, ועיין בנודע ביהודה קמא סוף סי' א', דהיכי שעיקר תשמיש של הכלי הוא על הציפוי הציפוי הוא העיקר, והכלי בטל אל הציפוי, וזה נראה לפענ"ד בטעם המשנה דבקופה הולכין אחר הפנימי, יען דבקופה הוא להיפוך, דעיקר התשמיש הוא בתוכו, ולכך הפנימי עיקר:
ולזה ס"ל להירושלמי באנפיליא של בגד הנתונה במנעל של עור ומדובקת בו, דיען דהמנעל ראוי לחליצה, ולא כן האנפיליא, א"כ המנעל עדיף מהאנפיליא, ולזה המנעל הוא העיקר, והאנפיליא בטלה אצלו, והוי כאלו לא הי' כאן כי אם מנעל אחד שכולו עור, ולכך החליצה בו כשרה, וזה דומה למהוהה שטלי' על הבריה, שהולכין אחר הברי', אף אם הברי' הוא מבחוץ, אמנם הגמרא דידן בסנדל התפור בפשתן אין חולצין בו, ללשון א' של רש"י אשר הסכים אליו הא"ז, דהיינו תפור ומחופה בפשתן מבפנים, ס"ל דלא מקרי עדיף מחבירו לענין עיקר וטפל, אלא כשבעצם הוא עדיף מחבירו, כמו מהוהה שטלי' על הברי', שזה הוא ישן ובלוי, וזה בריא וחזק, אבל במה שעדיף מחבירו מצד הדין וההכשר, שהעור ראוי לחליצה, ולא כן הפשתן, זה לא מהני לענין זה שיתבטל הפשתן לגבי העור, וכמו דלא מהני התם אם החיצון טהור והפנימי טמא שיתבטל הפנימי להחיצון, הואיל דהחיצון עדיף מהפנימי, במה שהוא טהור ולא כן הפנימי, אלא אמרינן דהואיל דבעצם שניהם שוים בטל החיצון לגבי הפנימי, וכנ"ל, וה"ה בנ"ד, הואיל דאין העדיפות של העור על הפשתן בעצם, רק מצד הדין וההכשר של חליצה, אמרינן דהפנימי עיקר, והחיצון בטל לגבי הפנימי ונגרר אחריו, ולזה מאחר דהפנימי הוא פשתן, הוי כאלו אין כאן אלא אנפיליא אחת שכולה פשתן, ופסול לחליצה, וסנדל של עץ המחופה עור דכשר, היינו שמחופה עור מבפנים, ולזה ג"כ הולכים אחר הפנימי, והוא עיקר, והחיצון בטל לגבי', והוי כאלו אין כאן רק מנעל אחד שכולו עור, ולכך אם חלצה בו כשר, דחליצה וגלויי כרעא תרווייהו איתנייהו בי' ממנעל אחד של עור, וה"ה והוא הטעם בבגד מבחוץ ומחופה עור מבפנים, אבל כשהעור והבגד נפרדים זה מזה, כגון בלבוש מנעל על בית שוק או לבוש בית שוק על מנעל, דבזה לא שייך ביטול אחד לחבירו, וכנ"ל, וחלצה שניהם, נראה דכמו דמנעל על בית שוק פסול, דלא חליצה איכא ולא גלויי כרעא איכא, כמו כן בבית שוק על מנעל פסול, דנהי דחליצה מעל רגלו איכא מצד התתאי, מ"מ הגלויי כרעא שבא מכח שניהם ליכא, מצד העילאי, דאינו נעל, וכנ"ל, כנלפענ"ד בריר ונכון בדעת הא"ז:
ענף ח
שוב ראיתי, דדין הנ"ל דבלבוש בית שוק על המנעל גם בחלצה שניהם פסול, אינו חדש כ"כ, כי אפילו בלא הנ"ל לא הי' אפשר להכשיר זה, דביבמות ק"ב ב' שם פריך הגמרא על הא דב' מנעלים, ומי איכא כה"ג, אין וכו' עיי"ש, ובתו' שם בד"ה ומי איכא וכו', עד ואר"י וכו', אלא מיבעיא לי' ומי הוי חליצה כה"ג, הלא אין דרך בני אדם לנעול בו, ומשני דדרך הוא, עכ"ל התו' שם, הרי דהגמרא פריך על הא דשלפתי' לתתאי וקאי עילאי, דאף אם נימא דחליצה בעינן והא איכא, מ"מ מי הוי חליצה כה"ג במה שאין דרך בני אדם לנעול כן ב' מנעלים זה ע"ג זה, [וצ"ל דזה נכלל בכלל נעלו הראוי לו, שיהי' ג"כ ראוי לו לנעול בכה"ג שהוא נעול בו, אלא דהגמרא משני אין וכו', אבל בלבוש בית שוק על המנעל, דאין דרך כלל וכלל בשום אופן לנעול בכה"ג, מנעל תחת בית שוק, אף אי הוי אמרינן בהחלט דחליצה בעינן, והוי חליצה מעלייתא מעל רגלו, מצד התתאי דהוא נעל, מ"מ לא הוי חליצה כה"ג במה שאין דרך בני אדם לנעול כן כלל:
אלא דלפי מה שכתבתי לעיל, גם בחלצה מקודם הבית שוק ואח"כ המנעל, בזא"ז, ג"כ יש לפסול, דהא הוי ס"ד דגמרא בב' מנעלים, אף בחלצה שניהם בזה אחר זה, לפסול משום מעל דמעל, וכנ"ל בענף ה', וע"כ הטעם, כיון דבעת שהיא באה לחלוץ הוא לבוש בשניהם, והיא גילתה כרעא משניהם, צריכים שניהם להיות כשרים לחליצה, וכנ"ל, וא"כ הגם דלענין מעל דמעל אסקינן בגמרא שם דאין מזיק לפי הצד דגלויי כרעא בעינן, אבל בית שוק, דאינו נעל, פשיטא דפסול גם לפי הצד דגלויי כרעא בעינן, וכנ"ל, וא"כ ממילא יש לפסול לכאורה בבית שוק על מנעל אף בחלצה שניהם זה אחר זה, דדלמא גלויי כרעא בעינן, וההכשר בא ג"כ מכח הגלויי כרעא דהעילאי, והוא פסול לחליצה, דאינו נעל, ופרט זה עדיין יש לעיין בו:
ומהא שכתב הרא"ש, והובא בהגה סי' קס"ט סל"ג, דאם יכול להלוך בלא קשירה, גם בהתיר הוא ושמטה היא כשר, אין ראי' לנגד זה, דהא גם הוא סייע בהגלויי כרמא, ואעפ"כ כשר, הרי דלא משגחינן כלל על הגלויי כרעא דהעילאי, דהיא הארקתא, די"ל דדוקא כשהיא חולצת שניהם, והיא גילתה כרעא משניהם, אז בעינן שניהם כשרים לחליצה, כדמוכח מגמרא הנ"ל, משא"כ כשהוא חלץ העילאי, והיא חולצת רק התתאו, כיון דבעת שבאה היא לחלוץ אין כאן רק התתאי, א"כ עשתה היא כל הגלויי כרעא, דאין כאן עתה גלויי כרעא אלא ממנעל אחד, וזאת גילתה היא, ולא משגחינן כלל במה שהוא חלץ מקודם העילאי, דמעשה דידי' לא מצרפינן להכשר החליצה כלל, והוא מעשה אחרת לגמרי, ואה"נ דבאופן כזה שהוא חלץ מקודם העילאי, אף אם העילאי הי' בית שוק, לא איכפת לן בזה, דאין לנו להשגיח אלא על גלויי כרעא דידה, וכנ"ל, משא"כ כשבעת שהיא באה לחלוץ ולגלות כרעא הוא לבוש בב' מנעלים זעג"ז, אז בעינן ששניהם יהי' כשרים וראוים לחליצה, גם העילאי, הואיל דהגלויי כרעא שהיא עושית בזה בא גם מכח העילאי, וכנ"ל, ודוק היטב בכל זה:
מיהו מה שכתב הב"ש שם בס"ק י"ד בסופו, דהיכי דיכול להלוך בלי קשירה, אז נראה לכ"ע כשר אם הרצועות הם של שאר מינין, כמ"ש לקמן בשם הרא"ש עיי"ש, עכ"ל הב"ש, וזה נראה לכאורה סותר להדיא למה שכתבתי, דהא כבר כתבתי לעיל בענף ה', דגם ביכול להלוך בלא קשירה, מ"מ קאמר בגמרא ע"ז הוי פנתא מעל וארקתא מעל דמעל, ופירש"י והוי לי' כב' נעלים זה ע"ג זה, ולפ"ז אם הארקתא שהם הרצועות הם של שאר מינים, הוי לי' כבית שוק על מנעל, וא"כ לפי מה שכתבתי לעיל, אפילו בחולצת שניהם בזה אחר זה פסול, דכיון דהיא עושית הגלויי כרעא משניהם, צריכין להיות שניהם כשרים לחליצה, ומה בכך שיכול להלוך בו בלי קשירה, זה שפיר מועיל לפי הצד דחליצה במינן, וא"כ כיון דהנעל אינו צריך אל הרצועות כלל, והוי חליצה מעליא מצד הנעל עצמו, לא איכפת לן כלל בהעילאי, דהיינו הרצועות, דאין הכשר החליצה בא כלל מהם, דאפילו אם הי' באופן שחלצה גוף המנעל והרצועות הי' נשארים עוד על הרגל, ג"כ הי' חליצה מעלייתא, מצד המנעל שחלצה מעל רגלו, ולכך גם כשהרצועות הם של שאר מינים לא איכפת לן בזה, כיון שאינם כלל מהכשר של החליצה, אבל לפי הצד דגלויי כרעא בעינן, ולא סגי בשלפתי' לתתאי וקאי עילאי, דליכא גלויי כרעא, וא"כ ההכשר של הגלויי כרעא בא מכח שניהם, ממילא צריכים שניהם להיות כשרים לחליצה, ואיך נוכל להכשיר בזה כשהרצועות שהם העילאי המה של שאר מינים, ומדהב"ש מכשיר בזה, לכאורה דלא ס"ל כמו שכתבתי, מיהו צ"ע בזה, כי לכאורה הדברים שכתבתי לעיל מוכרחים עפ"י הסוגיא דיבמות ק"ב ופירש"י שם, וכנ"ל:
ענף ט
אמנם נראה לפענ"ד ליישב גם זה, דהנה הן אמת דרש"י ז"ל פירש הס"ד בגמרא שם הוי פנתא מעל וארקתא מעל דמעל, דהו"ל כב' מנעלים זעג"ז, ולהמסקנא כתב אלא מדכשר ש"מ גלויי כרעא בעינא וכו', ופירשתי דבריו לעיל, דבהס"ד ר"ל דלהצד דגלויי כרעא בעינן פוסל העילאי משום מעל דמעל, ולהמסקנא אמרינן דלהצד דגלויי כרעא בעינן לא איכפת לן במעל דמעל, רק שיהי' גלויי כרעא, וכנ"ל:
אמנם כבר כתבתי לעיל בשם הראב"ן הובא בב"ח שם בד"ה וינעול, שכתב על הס"ד דגמרא הנ"ל דהוי פנתא מעל וארקתא מעל דמעל, וז"ל וקרא כתיב וחלצה נעלו מעל רגלו, ולא מעל הפנתא וכו', שהתרת הרצועה אתחלתא דחליצה היא, דאמר ר' ינאי בין שהתיר הוא וכו' עכ"ל, וכיון דנקטינן שזה הוא התחלת החליצה של אותו הנעל, וזה הוי מעל דמעל, א"כ איזה טעם יש לנו במסקנא דלא חיישינן לזה, והלא לפי הצד דחליצה בעינן בודאי פוסל בו מעל דמעל, וכנ"ל:
הן אמת כי יש להשוות דברי הראב"ן הללו עם פירש"י הנ"ל, דהא צריך להבין מ"ש הראב"ן בזה דהתרת הרצועה אתחלתא דחליצה הוא, הא במנעל קיימינן כאן, וסתם מנעל יכול לילך בו בלי קשירה, וכנ"ל, ונמצא דיש כאן חליצה מעלייתא מצד המנעל עצמו, גם בלא הקשירה, ואיך הוי התרת הארקתא האתחלתא דחליצה של המנעל, דל הארקתא לגמרי מכאן, ויש כאן חליצה מעלייתא מצד המנעל עצמו, ואין לחשוב את הארקתא אלא כמוסיף מנעל ע"ג מנעל, דאין בו חשש מצד העילאי אלא לפי הצד דגלויי כרעא בעינן, וכנ"ל, דלפי הצד דחליצה בעינן שפיר יש בזה לינה שלמה ומעלייתא מצד התתאי,
ולזה יש לומר דבאמת גם כוונת הראב"ן כן הוא, שהתרת הרצועה אתחלתא דחליצה היא לפי הצד דגלויי כרעא בעינן, דהגלויי כרעא הוא משניהם, מהעילאי כמו מהתתאי, וכנ"ל, ומ"ש בזה לשון חליצה אתחלתא דחליצה היא", לישנא דקרא נקיט, דכתיב וחלצה, וכן הוא לשון המשנה והגמרא, אף דלהצד דגלויי כרעא בעינן וחלצה הוא לאו דוקא, ומ"ש הראב"ן ע"ז דאמר ר' ינאי בין שהתיר הוא וכו', ע"כ צ"ל דבזה פליג על הרא"ש, וס"ל דאפילו ביכול להלוך בו בלי קשירה ג"כ פסול בהתיר הוא, דגם כל הגלווי כרעא צריכה היא לעשות, הן מהעילאי והן מהתתאי, ולא שיתיר הוא ויעשה הוא הגלויי כרעא מהארקתא, דהיינו העילאי, [ולא כדס"ל להרא"ש דלא משגחינן בזה כלל במה שעשה הוא מקודם, וכנ"ל], וכיון דכל הס"ד דגמרא לפסול בארקתא ופנתא משום מעל דמעל לא הי' אלא לפי הצד דגלויי כרעא בעינן, לכך ניחא שפיר במסקנא דלא חיישינן לזה, וכמו שפירש"י, דלהצד דגלויי כרעא בעינן לא איכפת לן במעל דמעל, אם רק הוי גלויי כרעא, וכנ"ל:
אך יש לומר בפשיטות יותר, דהראב"ן ס"ל, דלהס"ד דגמרא הוי ס"ל, דגם ביכול לילך בו בלי קשירה, ג"כ הוי דאיתנייהו וקשר בהן, מאחר דמשמשין אל הרגל נעשו כהנעל עצמו, ולא סגי' במה דנחשבין ע"י הביטול כליתנייהו, אלא צריכין להיות של עור, וזה לא הוו ע"י הביטול, וכנ"ל, והבן זה:
ולזה הביא הב"ש מהרא"ש, דס"ל דהיכי שיכול להלוך בו בלי קשירה לא משגחינן בדיעבד על הרצועות כלל, ואפילו בקשורין למעלה מן הארכובה או התיר הוא כשר, דאפילו כשיש רצועות וקשר בהן לא גרע מליתנייהו, ואינו פוסל כשקשרן שלא כהוגן או התיר הוא, ולפ"ז ה"ה אם הן של שאר מינין, כיון דבטלין אל הנעל, ונחשבין כליתנייהו, לא גרע מליחנייהו, וכשר, וכנ"ל:
ומעתה תבנא לדיננא, דהיכא שלבוש בית שוק על נעל, אף אם חלצה שניהם יש לומר דפסול, דמאחר דהבית שוק אינו מחובר אל הנעל, ואינו בטל אליו, א"כ נתהוה הגלויי כרעא מנעל ובית שוק, וזה פסול להצד דגלויי כרעא בעינן, וכנ"ל, ונהי דלהצד דחליצה בעינן איכא כאן חליצה מעלייתא מצד המנעל שעל רגלו, אבל להצד דגלויי כרעא בעינן, והגלויי כרעא נתהוה מכח שניהם, העילאי והתתאי, ובעינן ששניהם יהי' כשרים לחליצה, והעילאי הוא בית שוק ופסול, ואפילו כשחולצת מתחלה הבית שוק ואח"כ הנעל יש לפסול בזה, וכנ"ל:
ענף י"ב
נחזור עוד הפעם לדברי הירושלמי הנ"ל בענף ג', דס"ל לפי פירוש הרשב"א הנ"ל שם, דב' מנעלים זעג"ז וחלצה שניהם פסול, וכתבתי לעיל בענף ה' דטעמו הוא משום דלהצד דגלויי כרעא בעינן יש בו בהעילאי משום מעל דמעל, עיי"ש:
שוב נתיישבתי, דיש לומר דלעולם גם הירושלמי ס"ל בזה כהש"ס דידן, דלהצד דגלויי כרעא בעינן לא איכפת לן כלל במעל דמעל, ורק בגלויי כרעא הדבר תלוי, וכנ"ל שם, והא דפוסל הירושלמי בב' מנעלים זעג"ז וחלצה שניהם, משום דכמו דדרשינן בגט ובמגילת סוטה ספר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים, ובשופר שופר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' שופרות, ובכופר כופר אחד אמר רחמנא וכו', ובאתרוג פרי אחד אמר רחמנא וכו', עיי"ש בגיטין כ' ע"ב, ובסוטה י"ת ע"א, ובר"ה כ' ע"א, ובב"ק מ' ע"א, ובסוכה ל"ה ע"א, כמו כן יש לנו לומר בחליצה, נעלו אחד אמר רחמנא, ולא ב' נעלים, ובשלמא להצד דחליצה בעינן, ומעל רגלו הוא דוקא, ולא מעל דמעל, א"כ בב' מנעלים זעג"ז, הגם שחלצה שניהם, מ"מ לא הוי אלא נעל אחד מעל רגלו, דהיינו התתאי, ושוב לא איכפת לן במה שיש עוד נעל, דהיינו העילאי, דאותו לא חלצה מעל רגלו, ונמצא דלא חלצה אלא נעל אחד, וזה דומה ממש למ"ש התו' בסוטה שם בסד"ה כתבה, דמשו"ה בנתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא, ולא חשיב לי' כב' שופרות, משום דהתם בשמיעה תליא מילתא, והוא לא שמע אלא קול הפנימי, עכ"ל, וה"נ בחליצה בב' מנעלים זעג"ז, במעל רגלו תליא מלתא, והיא לא חלצה מעל רגלו אלא נעל אחד, אבל להצד דגלויי כרעא בעינא, והגלויי כרעא בא מכח הסרת העילאי כמו מכח הסרת התתאי, והגם דהעילאי הוא מעל דמעל, לא איכפת לן לפי צד זה במעל דמעל, וכנ"ל בענף ה', וא"כ הכשר החליצה בא מכח שניהם, ויש לומר בזה נעל אחד אמר רחמנא, ולא ב' נעלים:
ולא מיבעיא לדעת התו' בסוטה שם, דבסוטה אם כתב לה ב' מגילות ומחקו לתוך כוס אחד, וכן בגט אם נתן לה ב' גיטין, אע"ג דכל חד וחד שלם הוא, וספר אחד בפני עצמו, פסולין, ולא מגרשא בתרווייהו, משום ב' או ג' ספרים, עיי"ש, דה"ה נמי הכא בב' נעלים, אע"ג דכל חד הוא נעל שלם בפני עצמו, מ"מ פסולין משום ב' נעלים, אלא אפילו לדעת הג"פ בסי' קכ"ט ס"ק ק"ו, והטורי אבן בר"ה דכ"ז ע"ב, דלא אמרינן בכל הנך הנ"ל אחד אמר רחמנא ולא ב' וג', אלא כשאין בכל אחד דבר שלם אלא בצירוף שניהם, אבל ב' מגילות או ב' גיטין, דבכל אחד דבר שלם, ואין אחד צריך לחבירו, לית בזה משום ב' וג' ספרים, עיי"ש, מ"מ נראה דבב' מנעלים זעג"ז מודו דיש בהם משום ב' נעלים, דנהי דכל נעל הוא שלם בפני עצמו, וא"צ לחבירו, מ"מ השתא דלבש אותם זעג"ז, אין הכשר החליצה בא אלא בהסרת שניהם, לפי הצד דגלויי כרעא בעינן, וא"כ השתא כל אחד צריך לחבירו להכשר החליצה, וכ"ע מודו דיש בזה משום ב' וג' נעלים, ודוק, ועמ"ש בזה לעיל סי' ענף י"ב:
אמנם הגמרא דידן דס"ל דבחלצה שניהם כשר אפילו אי גלויי כרעא בעינן, וכנ"ל, ע"כ צ"ל דלא דרשו כאן נעלו א' ולא ב' וג', דלא בכל דוכתי אמרינן כן, וחז"ל ידעו האיך לדרוש כן והאיך לא, ואולי כמו דאמרינן ביבמות ק"ב ע"ב על הקושיא ואימא תחש אין מידי אחרינא לא, ומשנינן נעל נעל ריבה, [פירוש כתיב וחלצה נעלו, וכתיב חלוץ הנעל,] ה"ה דאמרינן לענין זה נעל נעל ריבה, דאפילו ביותר מנעל אחד כשר, ועיי"ש בתו' ק"ג ע"ב בד"ה ת"ל נעל, דהא דדרשינן עוד מנעל נעל, דשקולים הם ויבואו שניהם, עיי"ש, וה"ה דיש לומר דשקולים הם ויבואו שלשתם:
והנה לפי מ"ש דהירושלמי דרשו נעלו א' א"ר ולא ב' וג', וגם ס"ל להירושלמי דלא נעשה אחד ע"י תפירה ודבק, וכנ"ל בענף ג', א"כ ממילא אין עצה אחרת לנעל של חליצה אלא שיהי' כולו עם הרצועות מחתיכה אחת לבד, דלולא זאת, אלא שמחוברין החתיכות ע"י תפירה, לא הוי להירושלמי כאחד, ופסול משום ב' וג' נעלים, וכנ"ל:
ובזה מובן מ"ש הנימוק"י בפמ"ח בשם הריטב"א, הובא בב"י סי' קס"ט, דהסנדל של חליצה של חכמי נרבונא היו הרצועות מגוף המנעל, ולא היו תפורות שם, וגם הרצועות שתפרוהו בו הי' מקוצה ממנו, כדי שתהא כל הסנדל עור אחד, וכתב ע"ז הריטב"א ונראה שזו חומרא יתירא וכו' עיי"ש, ועיי"ש בב"י, ולפמ"ש לעיל, לא על חנם הטריחו עצמם חכמי נרבונא באומנות הנפלאה הזאת, לעשות הכל, הסנדל והרצועות וחוט התפירה, הכל רק מחתיכה אחת, אלא עשו כן כדי לצאת לכתחלה ידי הירושלמי הנ"ל, דצריך להיות דוקא נעל אחד, וע"י תפירה ודבק לא נעשה אחד, ולזה אין ראי' לנגד זה מש"ס דידן, אשר הביאו הריטב"א והב"י ז"ל ראיות מגמ' דידן דהרצועות וחוט התפירה אין צריכין להיות מגוף הנעל עצמו, עיי"ש, דהגמרא דידן באמת פליג בזה על הירושלמי, ולא דרשו בכאן נעלו א' א"ר ולא ב' וג', וכנ"ל, אבל חכמי נרבונא ז"ל, לרוב זהירתם במצות ד', רצו לצאת לכתחלה במלתא דאורייתא הקרוב לדבר ערוה, גם ידי דעת הירושלמי, ולזאת עשו כן כנ"ל:
וכל הנ"ל כתבתי לפירוש הרשב"א בהירושלמי, אמנם הקרבן עדה, וכן במראה הפנים שם, כדי להשוות דברי ב' התלמודים בדין חלצה שניהם, פירשו הירושלמי במנעל באנפליא, דמיירי שחלצה רק העליון, ובאנפליא של בגד כשר משום דבטל לגבי המנעל, עיי"ש, וזה תמוהה מאוד, דבנפרדין זה מזה לא שייך ביטול, וכנ"ל בענף ג', אמנם יש מקום אתי לקיים פירוש זה, אבל לא מטעמי', אלא י"ל דהירושלמי לא ס"ל עיקר הדבר, דשלפתי' לעילאי וקאי תתאי יפסל משום מעל דמעל, דשפיר קרינן בי' מעל, דכמו דחלצה מהארכובה ולמטה כשרה, אף דהשוק לא קרי רגל, מ"מ מעל רגלו כתיב, שתחלוץ מן על רגלו, ולאו דוקא מן רגלו, ושוק הוי על רגלו, ושפיר חלצה מן על רגלו, רק מהארכובה ולמעלה פסולה, דשם הוי מעל דמעל רגלו, כמבואר כל זה ביבמות ק"ג א', וכן הוא בירושלמי שם, וא"כ ה"ה אנפליא על רגלו. ומנעל על האנפליא, הוי חליצת המנעל מן האנפליא חליצה מן על רגלו, ולכך מכשיר הירושלמי בחלצה המנעל מאנפליא של בגד, דשפיר הוי זה חליצה מן על רגלו, וכמו מארכובה ולמטה, דהגם דזה לא הוי חליצה מרגלו, אבל שפיר קרינן בי' וחלצה מעל רגלו, כדכתיב:
אבל חלצה המנעל מאנפליא של עור ס"ל להירושלמי דפסולה, והטעם לזה, דביש"ש פרק מצות חליצה סימן י"ד כתב בשם התו' וסה"ת וסמ"ג דאנפיליא של עור היינו שבתחתיתו בגד ומחופה בעור, דאי בכולו עור לא נקרא אנפליא, עיי"ש, ולזה הירושלמי דמכשיר שם מקודם בחלצה באנפליא של עור, הגם דיש בתחתיתו בגד, והירושלמי ס"ל במגילה דלא נעשה אחד ע"י תפירה ודבק, וכנ"ל בענף ג', וגם אפילו אם נאמר ג"כ דלא ס"ל להירושלמי דהבגד בטל לגבי העור כמ"ש הרשב"א, וא"כ הוי האנפליא של עור שבתחתיתו בגד כמנעל של עור ע"ג אנפליא של בגד וחלצה שניהם כאחת, אעפ"כ שפיר מכשיר בזה הירושלמי לשיטתו, דמכשיר בחלצה מנעל מעל אנפליא של בגד, מטעם דזה הוי שפיר חליצה מעל רגלו, וכנ"ל, וא"כ ממילא ה"ה בחלצה שניהם המנעל והאנפליא של בגד כאחת, שפיר הוי ג"כ חליצה מעלייתא, מצד המנעל, שחלצה אותו, והגם שלא הי' מונח על רגלו ממש, רק על האנפליא של בגד. מ"מ זה ההפסק שנקרא על רגלו אינו מזיק להחליצה, וכנ"ל, אבל כשחלצה מנעל מאנפליא של עור, זה הוי ממש חליצה מן על דמעל לשיטת הירושלמי, דהיינו הבגד שבתחתית האנפליא הוי על רגלו, והעור של האנפליא החופה את הבגד הוי על דעל רגלו, ונמצא דכשחולצת המנעל מעל האנפליא של עור הוי זה חליצה מעל דמעל, ולכך פוסל הירושלמי בזה, כן יש לומר בטעמו של הירושלמי לפי הפירוש של הק"ע ומ"פ הנ"ל:
אמנם באמת אין לשון הירושלמי מורה על פירוש זה, כי שם איתא חלצה באמפיליא וכו' במנעל באמפיליא וכו'] ולשון זה מורה שחלצה בשניהם במנעל ובאמפיליא, ולפירוש זה של הק"ע והמ"פ מהראוי הי' לו להירושלמי לומר בזה חלצה וכו' במנעל מאמפיליא וכו', ולזאת העיקר כפירוש הרשב"א ז"ל, וכנ"ל:
ענף י"ג
ועכ"פ מתוך דברינו הנ"ל נתעורר לנו התקשות גדולה בדברי הגמרא דידן, דקאמר שם בדף ק"ב ע"א, דהוי פנתא מעל וארקתא מעל דמעל והתורה אמרה מעל ולא מעל דמעל, וכן בהא דב' מנעלים זה ע"ג זה קאמר שם אילימא דשלפתי' לעילאי וקאי תתאי, מעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל, עיי"ש, וקשה טובא, איך הוי זה מעל דמעל, הלא שפיר קרינן בכל זה וחלצה נעלו מעל רגלו, דהיינו מן על רגלו, מדבר שהוא על רגלו, דהיינו מהפנתא או מהמנעל התתאו, שהם על רגלו, וכמו בחלצה מן הארכובה ולמטה, וכנ"ל:
ולכאורה הי' אפשר לומר בזה, דהרי הא ודאי, דנהי דבחולצת מנעל ממנעל שעל רגלו מקרי זה חליצה מעל רגלו, וכנ"ל, מ"מ בחולצת מנעל ממנעל שעל שוקו הוי זה מעל דמעל, דהא שוקו הוי מעל רגלו, והמנעל התתאי הוי מעל דמעל, וא"כ י"ל דהא דקאמר הוי פנתא מעל וארקתא מעל דמעל, מיירי שהמנעל מגיע למעלה עד על השוק, והארקתא כרוכה שם למעלה על חלק המנעל שעל השוק, כמו שהוא במנעלים שלנו היום, וע"ז שפיר קאמר הגמרא דהארקתא הוא מעל דמעל, וכן בב' מנעלים זעג"ז מיירי דב' המנעלים מגיעים עד על השוק, וע"ז קאמר דבשלפתי' לעילאי וקאי תתאי הוי מעל דמעל, מצד מה שנחלץ העילאי מחלק התתאי שעל השוק:
אמנם באמת אי אפשר לומר כן, דהא רש"י ז"ל פירש על פנתא, גב המנעל, עיי"ש, וגב המנעל הוא על הרגל, ואעפ"כ קאמר הגמרא דהארקתא שע"ג הפנתא הוי מעל דמעל, וכן בב' מנעלים, דקאמר הגמרא בפשיטות, אילימא דשלפתו' לעילאי וקאי תתאי, מעל א"ר ולא מעל דמעל, ומנ"ל להגמרא דהאיבעיא מיירי דוקא כשהב' מנעלים גבוהים עד על השוק, כדי להקשות כן, ודלמא מיירי דהמנעלים אינם מגיעים כ"כ עד על השוק, אלא עד האסתוירא, או קצת נמוך מהאסתוירא, דבהכי סגי, עיין ביש"ש פמ"ח סי' ט"ז, ושלפתי' לעילאי וקאי תתאי, ומיבעיא לי' אי נימא דחליצה בעינן, והא איכא, דהרי חלצה העולאי מעל רגלו. וכנ"ל, או דלמא גלויי כרעא בעינן, וליכא, ומאי מקשה הגמרא ע"ז, וע"כ צ"ל דבאמת גם אפילו אם מיירי באין המנעלים מגיעים עד על השוק אעפ"כ פריך הגמ' דהוי מעל דמעל, וא"כ צ"ע למה הוי זה מעל דמעל, וכנ"ל:
וגם חזינן ברמב"ם פ"ד מה' יבום, שאין שם שום רמז ממנעל גבוה, רק כתב שם בה"ז מנעל של עור שיש לו עקב, ואעפ"כ כתב שם בה' כ"א הי' לבוש ב' מנעלין וחלצה העליון וכו' הר"ז חליצה פסולה, עיי"ש, וכן בסה"ת אין שם רמז ממנעל גבוה, ואעפ"כ כתב שילביש המנעל על רגלו יחף, ולא על בית שוק, כדי שלא יהא מעל דמעל, עיי"ש, וכמה טירחות אנו מטריחין עצמינו ברחיצת הרגל, ובבדיקת המנעל בפנים, אם הוא נקי מדבר חוצץ, ובחתיכת הציפרניים, והכל כדי שלא יהא מעל דמעל, והגם דכתב הב"ש שם ס"ק כ"ה דאינו אלא חומרא, עיי"ש, וכן הוא ביש"ש שם סי' ט', עיי"ש, מ"מ כל חומרא צריך שיהי' לה עכ"פ איזה יסוד, והיסוד כאן הוא. משום חשש מעל דמעל, כמבואר בטור וש"ע שם, הרי דהי' פשוט לכ"ע דגם איזה דבר בין המנעל לרגל למטה יש בו משום מעל דמעל, והדבר יפלא מאוד, איך הוי זה מעל דמעל כלל, הלא אינו אלא מעל, וכנ"ל:
ומה שמתמיה ביותר הוא, על שלא מצינו עוד עד עתה מי שעמד ע"ז בספר, ולהאיר עינינו בזה:
והנה חשבתי למשפט, די"ל דהא דפסלינן בב' מנעלים זעג"ז וחלצה לעילאי וקאי תתאי, לאו היינו טעמא משום מעל דמעל, דהא זה הוי מעל, וכנ"ל, אלא הטעם הוא, משום דהתורה אמרה נעלו, שיהי' נעל שלו, והיינו כשהוא לבוש אותו על טהרו של רגלו אז הוי זה נעל שלו, דנעל הוי מידי דמגין, והוא כשהוא של עור, כמו שפירש רש"י במשנה דר"פ מ"ח בד"ה פסולה, עיי"ש, ולזה כשלבוש אותו על טהרו של רגלו, הוא מגין על רגלו, והוי זה נעל שלו, ר"ל מגין שלו, משא"כ כשלבוש ב' מנעלים זעג"ז, העילאי אינו מנעל ומגין שלו, רק הוא מנעל ומגין להמנעל התתאי, ואין זה מנעלו שלו, רק הוא מנעל דמנעל, והתורה אמרה וחלצה נעלו, מנעל שלו, ולא מנעל דמנעל, ולכך כששלפתי' לעילאי וקאי תתאי, החליצה פסולה, לא משום מעל דמעל, דזה שפיר הוי מעל, וכנ"ל, אלא משום דהוי מנעל דמנעל, והתורה אמרו נעלו, ולא נעל דנעלו, וכנ"ל:
ונתעוררתי לזה מלשון הרשב"א בחידושיו בד"ה סנדל התפור בפשתן, שכתב שם בטעמא דהירושלמי דמשו"ה אנפליא של עור במנעל של עור פסול, דשל עור אינה בטלה, והו"ל כמנעל דמנעל, עכ"ל:
ובמ"ש לעיל יש לפרש דברי הירושלמי הנ"ל במנעל באנפליא בפשיטות, דבאנפליא של בגד במנעל של עור כשר, ובאנפליא של עור במנעל של עור פסול, ומיירי הירושלמי כשחלצה רק המנעל מהאנפליא, ולכך באנפליא של בגד כשר, דמשום מעל דמעל לית בזה, דזה שפיר הוי מעל, וכנ"ל, וגם משום נעלו ולא נעל דנעלו אין בזה, דזה שפיר הוי נעלו, דהגם דהוא לבוש תחתיו על טהרו של רגלו האנפליא, מ"מ כיון שהאנפליא הוא של בגד, אין זה מידי דמגין, ואינו נעל, ורק המנעל העילאי הוא המגין על רגלו, והוא נקרא נעלו, ומגין שלו, דהא אין שם על רגלו נעל ומגין אחר אלא הוא, ושפיר קרינן בי' בהעילאי, וחלצה נעלו, נעל ומגין שלו, מעל רגלו, מן דבר שהוא על רגלו, דהיינו הבית שוק, וכנ"ל, וצ"ל ג"כ לפ"ז דהירושלמי אינו חושש לגלויי כרעא כלל, רק מאחר שחלצה נעלו מן על רגלו, אף דעדיין הרגל מכוסה מהבית שוק, שגי' בזה, דבחליצה מעל רגלו תליא מילתא, והא איכא, וכנ"ל: