מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן כ
באבן העזר סי' קס"ט סכ"ה, איטר ברגלו י"א שחולץ בשתיהם וכו' בימין וכו' בשמאל, והכי נהוג עלמא כמ"ש בפירוש סדר חליצה אות מ', ועיין בב"ש בשם הב"ח דהמנהג לחלוץ בזה אחר זה אפילו כשיש עוד אחים, וכדי שלא יהי' חשש חליצה פסולה בחליצת הא' ויהי' צריך חיזור על כל האחין, לזאת יכוונו היבם והיבמה שלא לחלוץ אלא באותו הרגל שהוא עפ"י הדין לחלוץ בו והב' יהי' כחליצת נעל בעלמא, ור"ל שבחליצת כל רגל יכוונו אם זה הוא הרגל הראוי לחליצה אזי אני מכוון לקיים בזה מצות חליצה ולהפקיע הזיקה ואם אין זה הרגל הראוי לחליצה איני מכוון בזה לקיים מצות חליצה ולהפקיע הזיקה רק לחליצת נעל בעלמא, ובזה באותו הרגל שאינו ראוי לחליצה אין בו שום ענין של חליצה כלל אפילו חליצה פסולה, עיי"ש בב"ח, וכ"כ בתשובת מהר"מ לובלין סי' ט' בארוכה, עיי"ש, וכ"כ מהר"מ ר"י מקראקא בסדר חליצה אות ס' ואות ע"א, עיי"ש:
אמנם הגאון מהר"ל חריף זצ"ל בספר טוב חליצה אות נ"ט. בד"ה אלא שמרן הב"י, כתב וז"ל, ואני תמי' על רבותינו האחרונים איך יצאה שגגה מלפני השליטים, דהא פשיטא דתנאי זה לא מעלה ולא מוריד, דהא חליצה מוטעת כשרה, כדאיתא בדף ק"ו, והיינו באמרו לו חלוץ ע"מ שתתן לך מאתיים זוז אעפ"י שלא נתנה כשרה, הרי שם ודאי לא נתכוון לחלוץ כי אם ע"ד שתתן לו, מ"מ הוי חליצה, ומטעמא דאין תנאי בחליצה, וא"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן לענין שלא תהא חליצה פסולה שלא יתכוון לחליצה אם זו שמאל, דמ"מ כיון דמכוין עכ"פ לחליצה אם הוא ימין ואין תנאי בחליצה א"כ אפילו אם הוא באמת שמאל מ"מ חליצה פסולה מקרי, דפשיטא דכי היכא דאין תנאי בחליצה כשרה ה"ה בחליצה פסולה, שאין טעם לחלק כלל בכך, ומה"ט נ"ל דגם במצות אפילו אי צריכות כוונה אם בא לידו אתרוג שאינו מהודר ומתנה ואמר אם יבא לידי מהודר לא אצא בזה ואם לא יזדמן לי אחר אצא בזה דמ"מ נפיק ואין יכול לברך על השני דכיון דמצות שבגופו א"א לעשותו ע"י שליח לא מצי להתנות עלייהו, עכ"ל הטיב חליצה שם, ועיי"ש עוד באות ע"א ס"ק ב':
ואני תמה על חכמתו וצדקתו הגדולה, איך יצאה מלפניו כזאת, לייחס בהחלט שגגה להשליטים, ארבעה מיטובי לכת מאורי ישראל, מוהר"ם לובלין והב"ח והרב המסדר והב"ש, ואחריהם נמשך השבות יעקב ח"א סי' קכ"ט, גם בנודע ביהודה תנינא חאבה"ע סי' קנ"ה כתב שכל דברי מהר"ם לובלין צדקו בזה, ושתאמר בפירוש התנאי הנ"ל, ושוב אין כאן חשש חליצה פסולה מאחר שאומרת בפירוש התנאי, עיי"ש, וגם בתשובת רעק"א מהד"ת סי' מ"ג כתב על מ"ש הב"ח דיכוונו רק על אותו הרגל שהוא עפ"י הדין, דבאמת תקנה מעליא היא, עיי"ש באורך, הרי שבעה רועים מסכימים לעצה הזאת לכוון על תנאי בחליצת איטר, הכי כולם שעו בזה, ח"ו, הם כי לא להזכיר:
אבל רבותינו ז"ל הי' להם מקור נפתח להעצה הזאת, ממ"ש הטור והש"ע באו"ח סי' ל"ד ס"ב בשם הרא"ש לענין תפילין דרש"י ור"ת, דיניח שניהם ויכוין בהנחתם באותם שהם אליבא דהלכתא אני יוצא ידי חובתי והשאר הם כרצועות בעלמא, עיי"ש, הרי חזינן דאף דהנחת תפילין אינו נעשה ע"י שליח, אעפ"כ מהני בהו תנאי כזה שבאם הן כתקנן אני יוצא בהן י"ח ואם לאו יהי' כרצועות בעלמא:
ואין לומר דשאני התם, דמניח שניהם כאחת ממש, כמ"ש במ"א שם ס"ק ד', ולזה כשמכוין בהנחתם לצאת באותם שהם כתקנן והשאר יהי' רק כרצועות בעלמא, בזה אינו צריך לבוא לתנאי, רק שכך היא הכוונה בזה שבאחת מב' הזוגות שמניח הוא מכוין לצאת ובשנית לא, ואי משום שהוא עצמו אינו יודע על איזה מהן מכוין לצאת ועל איזה מהן לא, זה אינו מזיק לענין כוונת המצוה, וכמ"ש לעיל בסי' ט"ו ענף י', עיי"ש, וממילא נמצא דבאותן שהן כתקנן הוא מכוין בהחלט לצאת, ובאותן שאינן כתקנן מכוין בהחלט שלא לצאת, מבלי שום תנאי, ודוק, משא"כ בנ"ד שחולצת ב' המנעלים בזה אחר זה, אף שאומרים מקודם שבאותו שהוא עפ"י דין הם מכוונים לחליצה ולפטור הזיקה ולא בהשני, מ"מ מאחר דהעיקר תלוי בהכוונה שבשעת המעשה, שאז צריכים לכוין, ומאחר דמעשה החליצה היא בזה אחר זה, ע"כ צ"ל דיכוונו אז בחליצת כל אחד מהם אם זה הוא הימין אנחנו מכוונים בזה למצות חליצה ולפטור הזיקה, ואם אין זה הימין אין אנחנו מכוונים בזה רק לחליצת נעל בעלמא, וכ"כ להדיא בתשובת מהר"ם לובלין שם ס"ס ט' דמכוונים כן בכל א' וא', וכמ"ש באמת מהר"מ בסדר חליצה אות ע"א לפרש להם כן בשעת חליצת כל רגל שיכוונו על תנאי זה, ועיי"ש ג"כ באות פ"ד, וא"כ הוי זה תנאי ממש, ואין תנאי בחליצה, מאחר דאינה נעשית ע"י שליח, ועיין בח"צ סי' א' דמסקנתו דהכוונה של חליצה צריכה להיות בשעת חליצה, כוונה מעליא, והשיג על המהרי"ט, אמנם אפילו להמהרי"ט דסגי בכוונה וידיעה שמקודם, מ"מ כיון שגם מקודם ידעינן שתחלוץ ב' המנעלים זה אחר זה, גם אז לא יוכלו לחשוב אחרת בזה רק על תנאי, וכנ"ל, כדי שלא יהי' בזה חשש חליצה פסולה, וע"ז שפיר טען הטי"ח דהא אין תנאי בחליצה:
אך זה אינו, דמלבד דבספר משנה ברורה מבעל החפץ חיים שליט"א בסי' ל"ד ס"ב בביאור הלכה בד"ה יניח כתב דאף כשמניח תפילין של רש"י ושל ר"ת בזה אחר זה ג"כ צריך לכוין כך בכל אחת שאינו מניחן אלא מספק, והיינו על תנאי, שאם זו היא כתקנן הוא מכוין לצאת בהן ואם לאו יהי' כרצועות בעלמא, כדי שלא יעבור על בל תגרע בהנחת התפילין שאינן כתקנן אם יניחם סתם, עיי"ש, וא"כ הרי דמהני תנאי כזה גם בזאח"ז על כוונת המצוה אף שאינה נעשית ע"י שליח, דאל"כ אכתי עובר על בל תגרע בהנחת התפילין שאינן כתקנן, מאחר דהתנאי לא מהני בזה, וא"כ הוי כמכוין למצוה בכל אופן, ונמצא עובר על בל תגרע, וע"כ דמהני התנאי בזה, וזה הוא שוה בשוה ממש לכוונת החליצה על תנאי שהוא ימין:
אלא אפילו אם לא נודה לו בזה להמשנה ברורה דיהי' בהנחת תפילין שאין הפרשיות מסודרין בהם כהלכתן משום בל תגרע, מאחר דסוף סוף יש בהם כל הד' פרשיות ולא נגרע מהם דבר, אלא שאינן מסודרין כראוי ומשו"ה התפילין פסולין, אבל בל תגרע לא נקרא זה, וא"כ כשמניח ב' הזוגות בזא"ז שפיר יכול לכוין בסתם לשם מצוה בשתיהן, וא"צ להתנות כלל, דבאותן שהן כתקנן יצא ידי חובתו, ובאותן שאינן כתקנן הגם דהן פסולין מ"מ עכ"פ לא יעבור עליהן כלל בהנחתן, לא משום בל תוסיף, כמ"ש בביאור הלכה שם, ולא משום בל תגרע, וכנ"ל, ובאמת שכן משמעות הפוסקים שם דא"צ להתנות אלא כשמניח שניהם בב"א ולא כשמניחם בזא"ז, עיי"ש בב"י, וא"כ אין משם ראי' לנ"ד, וכנ"ל:
מ"מ הרי חזינן לענין סוכה בשמיני ספק שביעי דקיי"ל מיתב יתבינן, וע"כ צ"ל דהכוונה בזה היא על הספק, ר"ל דאם היום הוא שביעי הוא מכוין בישיבתו לשם מצוה, ואם הוא שמיני אינו מכוין רק לישיבת צל בעלמא, דאם הכוונה היא בסתם לשם מצות סוכה, א"כ שמא הוא שמיני ועובר בבל תוסיף, ואם אינו מכוין כלל לשם מצוה, שמא הוא שביעי, ואינו יוצא ידי חובת המצוה למ"ד מצות צריכות כוונה, ואפילו למ"ד מצות אצ"כ, ויוצא י"ח שביעי אף בסתם, מ"מ שוב יש בו משום בל תוסיף אם הוא שמיני אם אינו מתנה בפירוש שלא לשם מצוה, ואפילו לרבא דמסיק שם בר"ה כ"ח ע"ב דלעבור שלא בזמנה לכ"ע בעי כוונה, מ"מ עכ"פ מדרבנן יש בו משום בל תוסיף אם אינו מכוין בפירוש שלא לשם מצוה, וכמו שהארכתי בזה לעיל במילואים לסי' ט"ו ענף ד', עיי"ש, וכשמכוין בפירוש שלא לשם מצוה לכ"ע אינו יוצא י"ח אם הוא שביעי, וכנודע, וע"כ צ"ל דישיבת סוכה בשמיני ספק שביעי הוא על הספק בדרך תנאי, דאם הוא ז' מכוין לשם מצוה ואם הוא ח' אינו מכוין רק לשם צל בעלמא, וכנ"ל, הרי דמהני תנאי בכוונת המצוה אף דאינה נעשית ע"י שליח, וא"כ ה"ה בנ"ד דמהני תנאי בכוונת החליצה אף דאינה נעשית ע"י שליח, וע"כ צריכין לחלק בזה איזה חילוק בין זה ובין הא דחלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתיים זוז דאמרינן בי' אין תנאי בחליצה:
והנה ראיתי בחתם סופר בח"ב מאבה"ע סי' צ', שבאמת רמי אהדדי, הא דחזינן דבענין יציאת ידי חובת המצות מהני תנאי אף דליתנייהו ע"י שליח, כמו בישיבת סוכה בשמיני ספק שביעי ובתפילין דרש"י ור"ת, וכנ"ל, וא"כ קשיא הא דחלוץ לה ע"מ שתתן לך ר' זוז, דנהי שמצד ההקנאה שבחליצה לא מהני תנאי, הואיל דאינה ע"י שליח, מ"מ מצד כוונת קיום המצוה שבה [כפי חקירת הח"צ] שפיר מהני תנאי, וכנ"ל, וא"כ כשאינה מקיימת התנאי לא עשו המצוה של חליצה לפי מאי דקיי"ל דמצות צריכות כוונה, ואיך יועיל החליצה, ותירץ ע"ז דנהי שהמצוה לא עשו כשלא נתקיים התנאי מ"מ ההכשר של החליצה נעשה, עיי"ש, ועוד כתב שם לתרץ זאת, אמנם תוכן דבריו שם הוא לחלק בין כוונת קנין לכוונת מצוה, דבכוונת מצוה מהני תנאי אף דאי אפשר לקיימה ע"י שליח, ובכוונת הקנאה לא מהני תנאי אם אי אפשר לקיים ההקנאה ע"י שליח, עיי"ש מד"ה אבל ואילך:
ולפי דרך זה של החתם סופר עדיין לא נתיישבה קושית הטיב חליצה הנ"ל על רבותינו הגדולים ז"ל הנ"ל, דעדיין יקשה דאיך מהני תנאי בחליצת איטר דאם אין זה ימין אינם מכוונים בזה לחליצה, דהא נהי שמצד המצוה שיש בהחליצה מהני תנאי כזה, אבל מאחר שמצד ההקנאה והכשר החליצה לא מהני התנאי הזה, הואיל דאינה ע"י שליח, וא"כ אף דאין זה ימין אכתי הוי חליצה פסולה:
וגם בטעם הדבר דמהני תנאי בקיום המצוה אעפ"י שא"א לקיימה ע"י שליח נדחק שם הח"ס מאוד, משום דשם מצוה בעלמא מיהת אפשר לקיימו ע"י שליח אע"ג דזאת המצוה בעצמה א"א לקיימה ע"י שליח, עיי"ש, וזה דוחק מאוד, כמובן, ומכל הדמיונות שהביא שם הח"ס לזה אין שום הכרח לזה, עיי"ש, ואין רצוני להאריך בזה, וגם כי אם נימא כן גם בהקנאה של החליצה נימא דמהני תנאי, אף שא"א לקיימה ע"י שליח, משום דשם הקנאה בעלמא מיהת אפשר לקיימה ע"י שליח, ואדרבא זה עדיף. דרוב הקנאות בעלמא נעשות ע"י שליח, משא"כ מצות, רובן אינן נעשות ע"י שליח, ולזאת אין דברי הח"ס מספיקין בזה:
ענף ב
ומה שנראה לפענ"ד בזה הוא כך, דעד כאן לא בעינן בתנאי דהמעשה תהי' יכולה להתקיים ע"י שליח, וכן כל משפטי התנאים, אלא כשהוא באופן דאלולא התנאי היתה המעשה יכולה להתקיים בכל תוקפה על הכוונה אשר הוא עושה אותה עתה גם בצד השלילה של התנאי, והוא בא בתנאי הזה להקליש כח המעשה ולמנוע אותה שלא תתקיים בצד השלילה של התנאי, בזה צריך התנאי והמעשה להיות עפ"י משפטי התנאים הנלמדים מתנאי ב"ג וב"ר, אשר גם שם כן הוא, דאלולא התנאי דאם יעברו וכו' היתה המעשה של הנחלת ארץ עבר הירדן לב"ג וב"ר מתקיימת במלוא תקפה גם כשלא יעברו, ולבטל זה הי' צריך תנאי דאם יעברו עפ"י משפטי התנאים, וה"ה בכל דדמי לי' צריך תנאי עפ"י משפטי התנאים, אבל אם הוא באופן דאפילו בלא התנאי לא היתה המעשה מתקיימת בצד השלילה של התנאי כפי המכוון שמכוין אליה עכשיו, אלא שהיתה עושית אז איזה רושם בהדבר באופן אחר ממה שמכוין אליו עתה, והוא בא בתנאי הזה לבטל פעולת המעשה לגמרי בצד השלילה של התנאי, שאפילו שום רושם מן המעשה הזאת לא יהי' בו אז, בכזה אין התנאי צריך להיות עפ"י משפטי התנאים כלל אלא בגלוי דעת שבצד השלילה של התנאי אינו חפץ בפעולת המעשה הזאת כלל סגי:
וטעמא דמסתבר הוא, דהא כל עיקרו של הטעם דתנאי לא מהני בדבר שאי אפשר לקיימו ע"י שליח הוא משום דמעשה אלימתא כזאת שא"א לעשותה ע"י שליח אין תנאי יכול לבטל אותה, וכמ"ש הפני יהושע בפ' המדיר דע"ד ע"א בתו' ד"ה תנאי, עיי"ש, וכיוון בזה לדעת הראשונים ז"ל, כי כן כתב הרמב"ן בספר הזכות בפ' מי שאחזו דף מ"ד ע"ב, וז"ל שם דכל מעשה שאי אפשר לעשותו ע"י שליח מעשה רבה היא ולא אתי דבור ומבטל לה, עכ"ל, וכ"כ בהגהת מרדכי בכתובות אות ר"ל בשם התו', יובאו דבריו לקמן, וכ"כ עוד מהראשונים ז"ל שיובאו לקמן, וא"כ כשהוא באופן שהמעשה בעצמותה אין לה קיום בצד השלילה של התנאי אפילו בלא התנאת התנאי, א"כ שוב אין התנאי בא בזה לבטל מעשה רבה, דהא המעשה רבה ממילא בטלה בשלילת התנאי, אלא שבא לבטל איזה פעולה ורושם של המעשה הזאת הבא שלא במכוון בצד השלילה של התנאי, וזה אינו אלים כ"כ שלא יהי' יכול התנאי לבטלו, אף שעצם המעשה א"א לקיימו ע"י שליח, וכן א"צ להיות בזה שאר משפטי התנאים, דדבר קל כזה בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא לי' בגוי' סגי לבטלו:
ומעתה אפרש שיחתי, דדוקא בחלוץ לה ע"מ שתתן לך מאחים זוז, דלולא התנאי היתה מעשה החליצה מתקיימת במלוא תקפה כפי הכוונה שמכוין אליה עכשיו גם כשלא תתן לו מאתים זוז, ר"ל דהיתה גם אז חליצה כשרה כדין וכדת, והתנאי בא לבטל המעשה הזאת בכל תקפה בצד השלילה, כשלא תתן, בזה אמרינן דמאחר דהמעשה הזאת של חליצה א"א ע"י שליח לכך אין תנאי יכול לבטלה, ואין תנאי בחליצה, והחליצה כשרה ומתקיימת בכל תקפה גם כשלא תתן:
אבל בתפילין דרש"י ור"ח, שמתנה על כל אחת מהן שאם הן סדורין כהלכתן יצא בהן י"ח מצות תפילין, ואם לאו יהי' כרצועות בעלמא, ובזה פשוט מאוד, דאפילו בלא התנאי, רק שהי' מכוין בסתם לצאת י"ח מצות תפילין בהם, אעפ"כ לא היתה המעשה מתקיימת בצד השלילה של התנאי כפי הכוונה שמכוין אליה עכשיו, דהיינו שגם אז לא הי' יוצא בהן י"ח מצות תפילין אם אינן סדורין כהלכתן, א"כ אין התנאי בא כלל לבטל המעשה הזאת כפי עיקר המכוון שלה, דממילא בטלה בצד השלילה, אלא שבלא התנאי הי' בזה שבצד השלילה משום בל תוסיף כשמניחן בבת אחת, או משום בל תגרע כשמניחן בזה אחר זה, [לפי דעת המשנה ברורה], והוא בא בתנאי הזה שמתנה שבצד השלילה יהי' כרצועות בעלמא לבטל זה, שלא יהי' בהן משום בל תוסיף ובל תגרע בשום אופן, וא"כ אינו בא לבטל בתנאי הזה אלא דבר שלא היתה אליו הכוונה מעולם במעשה הזאת של הנחת תפילין, כי הוא לא כיון בזה אלא לצאת י"ח מצות תפילין, ולא לעבור על בל תוסיף ובל תגרע, וכן בישיבת סוכה בשמיני ספק שביעי, שמתנה שבאם הוא שביעי יצא בזה י"ח מצות סוכה, ואם הוא שמיני יהי' ישיבת צל בעלמא גם בלא התנאי הזה, רק שהי' מכוין בסתם לצאת בישיבה זו י"ח מצות סוכה, ג"כ לא הי' יוצא י"ח מצות סוכה בצד השלילה של התנאי, דהיינו אם הוא שמיני, רק דהי' עובר אז על בל תוסיף, והתנאי בא לבטל זה, והוא דבר שלא הי' המכוון אליו מעולם במעשה הזאת של ישיבת סוכה, כל כגון זה הוא קלוש מאוד, והתנאי יכול לבטלו, כי באמת אינו אלא מניעה שלא יהי' לזה התחלה כלל, ובגילוי דעת בעלמא דלא ניחא לי' בכזאת סגי, אף דעצם המעשה של המצוה א"א ע"י שליח, וכנ"ל:
והוא הדין והוא הטעם בנ"ד בחליצת איטר, שבעיקרו הוא בא בזה לחלוץ חליצה כשרה ולהתיר הזיקה, ומתנה שבאם זה הוא ימין תהי' חליצה זו חליצה כשרה, ואם לאו לא תהי' זאת חליצה כלל, רק חליצת נעל בעלמא, התנאי הזה אינו בא לבטל המעשה של החליצה כפי עיקר המכוון שלה אם אין זה ימין, לומר שאז לא תהי' החליצה כשרה, דלוה אין צריך תנאי, דגם בלא התנאי לא תהי' החליצה כשרה אם אין זה ימין, אלא דבלא התנאי הי' זה עכ"פ חליצה פסולה, והתנאי בא לבטל זה, ר"ל שבאם אין זה ימין לא יהי' זה חליצה כלל, אף חליצה פסולה, רק חליצת נעל בעלמא, ומאחר דלחליצה פסולה לא הי' בזה המכוון מעולם, א"כ אין התנאי בא בזה לבטל המעשה כפי המכוון שלה אם אין זה ימין, אלא למנוע שלא יסתעף אז מן המעשה דבר שלא הי' כוונתו אליו כלל, ושלא יהי' לו שום התחלה כלל בכל אופן, דבר כזה קלוש מאוד, ובקל נדחה מפני התנאי, אף שעיקר המעשה א"א ע"י שליח, וכנ"ל:
והנה הטיב חליצה כתב בזה וז"ל, דפשיטא דכי היכא דאין תנאי בחליצה כשרה ה"ה בחליצה פסולה, שאין טעם לחלק בכך, עכ"ל, ומודינא לי' בהא, אמנם הני מילי היכא שכוונתו היא לחליצה פסולה, כגון שחולץ בלילה או בשמאל וכדומה, ומתנה ע"מ שיהי' כך וכך, ולא נתקיים התנאי, בזה שפיר אמרינן דמ"מ הוי חליצה פסולה, דאין תנאי אפילו בחליצה פסולה, דגם חליצה פסולה אינה ע"י שליח, אבל כשאין כוונתו כלל לחליצה פסולה, אלא כל מגמתו לחליצה כשרה, רק כדי שלא יסתעף מזה לפעמים חליצה פסולה נגד כוונתו הוא מתנה למנוע זאת, ואומר שבאופן כזה לא יהי' זה חליצה כלל, רק כחליצת נעל בעלמא, כמו בחליצת איטר, בזה שפיר מהני תנאי, וכנ"ל, ודוק היטב בזה:
ענף ג
ובזה כבר נח ושקט הרעש הגדול אשר הרעיש הטיב חליצה נגד רבותינו הגדולים השליטים הנ"ל, אמנם עדיין לא יצאנו ידי חובת ביאור בזה, כי לפי מה שכתבתי יתחייב מזה דלא מהני תנאי במצוה אלא כשהתנאי הוא באופן דגם בלא התנאי לא הי' יוצא ידי חובת המצוה בצד השלילה של התנאי, אבל כשהוא באופן שבלא התנאי הי' יוצא ידי חובתו בכל אופן, והתנאי בא לבטל זה, שלא יצא י"ח בצד השלילה, לא מהני התנאי, הואיל דא"א ע"י שליח, וכמ"ש באמת בטיב חליצה הנ"ל דכשבא לידו אתרוג שאינו מהודר ומתנה ואמר אם יבא לידי מהודר לא אצא בזה ואם לא יזדמן לי אחר אצא בזה דמ"מ נפיק וא"י לברך על השני, וכנ"ל, דבאופן זה לולא התנאי הי' יוצא בכל אופן, ולזאת לא מהני התנאי לבטל זה, כיון דא"א ע"י שליח, וכנ"ל:
ואנן איפכא שמעינן גם בזה. בחידושי רעק"א באו"ח סי' מ"ו מג"א ס"ק ט"ז כתב שם דבירא שהציבור יעברו זמן ק"ש יכוין בדרך תנאי, אם יעברו יהא יוצא בזה, בק"ש קטנה, ואם לא יעברו לא יצא בזה, כמ"ש הב"י בסי' תפ"ט בשם אבודרהם לענין ספירת עומר, עכ"ל רעק"א ז"ל שם, הרי דמהני תנאי במצוה גם באופן זה, אשר לולא התנאי הי' יוצא בזה גם אם לא יעברו הציבור, ואעפ"כ התנאי מבטל זה:
לכן נראה לפענ"ד לחלק בזה עוד חילוק אחר, עפ"י מה שכתבו רבותינו הגדולים ז"ל, בפני יהושע גיטין דף ע"ה ובכתובות דף נ"ו ודע"ד, ובהפלאה שם, ובמקור חיים על ה' פסח סי' תמ"ח ס"ק ט', דעד כאן לא אמרינן דבעינן משפטי התנאים אלא בתנאי הבא לבטל מעשה, דמצד הסברא הוי אמרינן דלא אתי דיבור התנאי ומבטל מעשה, אלא דילפינן זה מתנאי ב"ג וב"ר, ולכך בעינן משפטי התנאים דומיא דהתם. אבל אם התנאי הוא על דיבור, דלא בעינן למילף זה מתנאי ב"ג וב"ר, דמסברא ידעינן דאתי דיבור ומבטל דיבור, ולכך לא בעינן בזה משפטי התנאים כמו בתנאי דב"ג וב"ר, עיי"ש, וכן משמע בתשובת מנחם עזרי' סי' ס"ד, שכתב בנידון דשם דבעינן תנאי קודם למעשה וכל שאר דקדוקי תנאים, דאי גרע חד מינייהו המעשה קיים והתנאי בטל, ואמירה לגבוה חשיבא מעשה לענין זה דומיא דמסירה להדיוט וכו', עכ"ל שם, הרי דלהצריך כל דקדוקי תנאים הוצרך לומר דאמירה לגבוה חשיבא מעשה, משמע הא אלו הי' אמירה לחוד לא הי' צריך לדקדוקי תנאים:
ובאמת שכן מבואר בראשונים ז"ל, עיין בהגהת מרדכי דכתובות אות ר"ל לענין א"א לקיומי' ע"י שליח, וז"ל שם בשם התו', דודאי מעשה הנעשה בידים וכו' שאין המעשה יכול להתקיים ע"י שליח וכו' אלים המעשה טפי ולא יתבטל ע"י התנאי שלא יתקיים, אבל במעשה שאינו אלא בדיבור בעלמא כגון נדר לא אלים כולי האי שיתקיים אם לא נתקיים התנאי, עכ"ל, וכן הביא השער המלך בספ"ו מה' אישות בשם שטה מקובצת כת"י בשם הר' עזריאל כמעט אותו לשון ממש של הגהמ"ר הנ"ל, עיי"ש שכתב ליישב בזה קושיית התו' בנזיר די"א דאיך מהני תנאי בנזירות הא א"א ע"י שליח, ובהנ"ל א"ש דדיבור שאני, וכ"כ הרא"ש בתשובת בשמים ראש סי' ר"ד ליישב קושיית התו' הנ"ל, וז"ל בתי' הב', ועוד שלא נאמרו הדברים כי אם במעשה, דאי אפשר למעשה כזה להתבטל באמירת תנאי, אבל בדבר שאינו כי אם דיבור בעלמא אתי דיבור ומבטל דיבור, עכ"ל:
ובביצה דף כ' ע"א בההוא דאמר הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי דא"ר פפא ד' מאה זוזי שקיל ברתא אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב, דעת בעל המאור שם דמיירי דאמר בדרך תנאי, הבו לי' ד"מ זוזי אם ינסוב ברתי, ואעפ"כ מאחר דהקדים המעשה לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים, עיי"ש, וכן נראה דעת רש"י ותו' שם, שפירשו על הא דבעי שם ר"ל מר"י הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מע"ש מהו, דמיירי בעל מנת, עיי"ש ברש"י דף י"ט ע"ב בסופו בד"ה דאע"ג דפריש, ובדף ס' בד"ה נזיר, ובתוס' שם ד"ה נזיר, וטעמם נראה משום דאם כפשטות הגמ' שלא אמר בדרך תנאי הדקו"ל על הא דאינו יוצא בה משום חגיגה, פשיטא, ואפילו פריש מאי הוי, וכי יכול לפרש נגד התורה, וגם מאי קא מיבעיא לי' לר"ל בזה, וע"כ דמיירי בדרך תנאי, ואעפ"כ קא פשיט לי' ר"י גדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח, והיינו טעמא משום דהקדים המעשה לתנאי, והתנאי בטל והמעשה קיים. הא אם הקדים התנאי, שאמר ע"מ וכו' הרי עלי תודה, ע"מ וכו' הריני נזיר, אזלינן בתר התנאי, וכמ"ש שם התו' ד"ה נזיר, וממילא הא דמייתי עלה שם העובדא דההוא גברא דאמר להו הבו וכו' לפלוני ולנסיב ברתי וכו' מיירי ג"כ בעל מנת, וכמו שמשמע באמת מדברי התו' שם, עיי"ש, ואעפ"כ התנאי בטל והמעשה קיים, משום דהקדים המעשה לתנאי, וכדעת בעהמ"א הנ"ל:
אמנם דעת הרי"ף בפ' מי שמת דמשו"ה ד' מאה זוזי שקיל וברתא אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב, משום דלישנא דמתנה היא בין בזוזי בין בברתא, הילכך אי בעי תרווייהו שקיל ואי בעי חד מינייהו שקיל, עיי"ש, משמע מזה הא אלו אמר זה בלשון תנאי, הבו ד' מאה זוזי לפלוני אם ונסיב ברתי, הי' התנאי קיים, אף שהמעשה קודם לתנאי, וכן פסק הרמב"ם בפי"א מה' זכי' ומתנה ה"כ כהרי"ף, ולזה הסכימו הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור שם בביצה, והרמב"ן במלחמות שם, ובחידושי הרשב"א שם, והראב"ד שם כתב הטעם בזה מה דהתנאי קיים כאן אף שהמעשה קודם לתנאי, כי כל מה שאמרו חכמים בתנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי ומעשה בדבר אחד ומעשה דאפשר לקיומיה ע"י שליח לא נאמרו הדברים אלא כשהמעשה נעשה מיד, כעין נתינת גט לידה וקידושין וחליצת יבם, שהתנאי בא לעקור המעשה, אז אמרינן שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אא"כ נעשה תנאי בחוזק כעין תנאי ב"ג וב"ר שניתן להם הארץ מיד, הא אם אין התנאי כפי משפטי התנאים של ב"ג וב"ר אין כח בתנאי לעקור מעשה הנעשה, אבל בדבר שלא נעשה בו שום מעשה אלא דיבור בעלמא לעשות מעשה, כגון זה שאמר תנו ד' מאה זוז לפלוני אם יקח בתי, בזה א"צ למשפטי תנאים הנ"ל, ולית דין ולית דיין שיאמר אחרת אלא שאם לא יקח הבת לא יטול, עכת"ד הראב"ד שם בתוספת ביאור קצת, והרמב"ן במלחמות שם הביא כל דברי הראב"ד הללו וקילס אותם וסמכם בראי' מהירושלמי והסכים לזה, עיי"ש, וכן בחידושי הרשב"א שם הביא בהסכם דברי הראב"ד והרמב"ן הנ"ל:
ענף ד
ונראה דהיכא דאין אן אלא דיבור בעלמא, כגון שבועות וידרוש לא מיבעיא בנדר או נשבע שלא לעשות, אלא אפילו בנשבע לעשות איזה דבר, אעפ"כ כעת עדיין אינו אלא דיבור לחוד, בזה גם רש"י ותו' ובעהמ"א הנ"ל מודים דהתנאי שלהם א"צ להיות עפ"י משפטי תנאים של ב"ג וב"ר, דבלא זה אתי דיבור ומבטל דיבור, וכנ"ל, אלא דשם באומר הרי עלי תודה ע"מ וכו', וכן באומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש, מאחר דיש שם מעשה להביא הקרבן תודה וקרבנות הנזיר, ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי, ולכך מיד כשאמר הרי עלי תודה וכן הריני נזיר הוי לי' כאלו כבר מסר הקרבנות, והוי כמעשה, ולכך ס"ל דצריך התנאי שלהם להיות עפ"י משפטי תנאים של ב"ג וב"ר, וכן בההוא דהבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי, מאחר דזה מיירי בשכיב מרע, כמ"ש רש"י בביצה שם, ודברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי, א"כ מיד שאומר הבו לי' ד' מאה זוזי הוי לי' ככבר נתנם לו, וסבירא להו דזה הוי כמעשה, וצריך להיות התנאי קודם למעשה, וכן שאר משפטי תנאים, אבל בשאר דיבורים דלא הוו כמסירה גם הם ז"ל מודי דא"צ להיות בתנאי שלהם משפטי תנאים, וכנ"ל, ועיי"ש ברש"י ד"ה נזיר:
ובזה יש ליישב קושיית הרמב"ן במלחמות והרשב"א בחידושיו על בעל המאור, שפירש דמשו"ה אר"פ ד' מאה זוזי שקיל וכו' משום שהקדים המעשה לתנאי, דא"כ מאי אתי לאשמעינן בזה, מתניתין היא בב"מ צ"ד ע"ב, כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל, וא"ת הלכה כאותה משנה קמ"ל, התם הו"ל למימר כן הלכה כסתם משנה, ועוד מאי שייטו' דר' פפא הכא, עיי"ש ולפי הנ"ל מיושב, דממתניתין לא שמעינן אלא מעשה, צריך להיות התנאי קודם למעשה, אבל דיבור א"צ למשפטי התנאים, דאתי דיבור ומבטל דיבור, והו"א דה"ה דיבור של שכ"מ א"צ למשפטי התנאים, ולהכי מייתי הא דר"פ לאשמעינן דדיבור של שכ"מ שהוא ככתובין ומסורין הוי כמעשה, וצריך ג"כ להיות בו תנאי קודם וכל משפטי תנאים, וזה הי' ג"כ איבעיית ר"ל מר"י הרי עלי תודה ע"מ וכו' הריני נזיר ע"מ וכו' מהו, הי' מסופק ג"כ בזה, אם אמירה לגבוה הוי כשאר דיבור, וא"צ להיות בו משפטי תנאים, ולכך אף שלא הקדים התנאי תנאו קיים, או יען דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט הוי כמעשה וצריך להיות התנאי עפ"י משפטי התנאים, ופשיט לי' ר"י דהוי כמעשה, ולכך הואיל דלא הקדים התנאי תנאו בטל והמעשה קיים, ולזה נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח, וע"ז מייתי ג"כ הא דר"פ דג"כ ס"ל כן דאמירה שהיא כמסירה הוי כמעשה לענין משפטי התנאים:
וכ"כ בספר הפלאה שם בדף נ"ו בדעת התו' נזיר די"א שהקשו איך מהני תנאי בנזירות הא א"א לקיומי' ע"י שליח, וקשה הא קבלת נזירות הוא רק דיבור, ולא צריך למילף מב"ג וב"ר, דבלא"ה אתי דיבור ומבטל דיבור, אלא דס"ל להתו' דמאחר דע"י הדיבור של הריני נזיר מתחייב בקרבנות, ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט, הוי כמעשה, וצריך משפטי התנאים, וכ"ד ת' מ"ע הנ"ל, וכנ"ל:
אמנם דעת הראב"ד וסייעתו הנ"ל דאפילו בדברי שכ"מ ואמירה לגבוה דהוו כמסירה אעפ"כ מאחר דלא הי' בו שום מעשה בפועל אין דינו לענין תנאי כמעשה רק כדיבור בעלמא דא"צ להיות בו משפטי תנאים, וכנ"ל, וזה הוא דעת הגהמ"ר בשם התו' וש"מ ביצה ובש"ר הנ"ל לענין א"א לקיומי ע"י שליח דגם אמירה לגבוה שהיא כמסירה דינו לענין תנאי כדיבור ולא כמעשה, שהרי תירצו בזה קושיית התו' דנזיר הנ"ל דמשו"ה מהני תנאי בנזיר משום דלא הוי אלא דיבור, אף דבנזיר שייך אמירה לגבוה, וכנ"ל, וכן משמע להדיא מלשון הגהמ"ר הנ"ל במ"ש שם וז"ל דודאי במעשה הנעשה בידים וכו' אבל במעשה שאינו אלא בדיבור בעלמא כגון נדר וכו' וכנ"ל, הרי דגם דיבור שהוא כמעשה, מ"מ מאחר דהמעשה אינו אלא בדיבור, דינו רק כדיבור, ומ"ש כגון נדר כוונתו נדר נזיר, תדע דהרי עיקר התירוץ הוא ליישב הקושיא מנזיר, וכנ"ל:
ובדעת הרמב"ם הי' נראה לכאורה דס"ל דדיבור שהוא כמסירה דינו לענין תנאי כמעשה, ומשו"ה הביא בפ"ח מה' נזיר הי"ד ובפ"ב מה' חגיגה הי"ד דינים הנ"ל דהרי עלי חודה ואצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ואגלח ממעות מע"ש שאמר בדרך תנאי, ואעפ"כ נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח, משום דהקדים המעשה לתנאי והתנאי בטל והמעשה קיים, ומ"ש בפי"א מה' זכי' ומתנה ה"כ כהרי"ף דמשו"ה בהבו לי' ד' מאה זוז לפלוני וישא בתי ד' מאה זוזי שקיל וברתא אי בעי וכו' משום דב' מתנות הם, ומשמע הא אם אמר בפירוש בלשון תנאי התנאי קיים, וכנ"ל, אף דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי והוא הקדים המעשה לתנאי, מ"מ היינו טעמא משום דבשכ"מ אין צריך לדקדוקי תנאין כדי שלא תטרוף דעתו עליו, כמ"ש הרמב"ן במלחמות שם ג"כ טעם זה, עיי"ש, כן הי' נראה לכאורה בדעת הרמב"ם ז"ל בזה:
אמנם באמת אי אפשר לומר כן בדעת הרמב"ם ז"ל, דהא דעתו ז"ל בספ"ו מה' אישות דבע"מ לא בעינן משפטי התנאים, וא"כ זה שכתב בפ"ח מה' נזירות הו"ד דהאומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש הר"ז נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין עכ"ל, א"א לומר דהוא מטעם דלא הקדים תנאי למעשה והתנאי בטל דהא בע"מ התנאי קיים אף דהקדים המעשה לתנאי, כמ"ש הרמב"ם בה' אישות שם להדיא, וע"כ טעם אחר יש בזה, ואולי משום דהוי לי' מתנה על מ"ש בתורה דתנאו בטל, וכמ"ש שם הר"מ בה' ט' י', ופשוט מאוד דזה הוא אפילו במעכשיו ובע"מ, כי הרמב"ם לא כתב שם בה' י"ז אלא דבמעכשיו ובע"מ א"צ תנאי כפול ולא תנאי קודם למעשה, ועיי"ש בלח"מ בהי"ז:
ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם ס"ל כהראב"ד וסייעתו הנ"ל דגם דיבור שהוא כמסירה אין דינו לענין תנאי כמעשה אלא כדיבור בעלמא, וא"צ בו משפטי התנאים, והיינו טעמא שכתב בפי"א מה' זכיה כהרי"ף, וכמ"ש הראב"ד, והא דפ"ח מה' נזירות ופ"ב מה' חגיגה הנ"ל טעם אחר יש להם, וכנ"ל, ובהיות כן לכאורה גם מרש"י ותו' אין ראי' דיסברו כבעל המאור דדיבור שהוא כמסירה דינו כמעשה, כי יש לומר דדוקא בתודה ובנזיר כתבו דגם על מנת לא מהני ומטעם הנ"ל דהו"ל מתנה על מ"ש בתורה, אבל בההוא דהבו וכו' ולנסוב ברתי יש לומר דגם הם ז"ל מפרשים כהרי"ף דלא מיירי בדרך תנאי, וכטעם הראב"ד ז"ל, וכדעת הרמב"ם ממש, וכנ"ל:
אמנם באמת אי אפשר לומר כן בדעת רש"י ותו', דהא כתבו התו' שם דדוקא דקאמר הרי עלי תודה ע"מ וכו', וכן הריני נזיר ע"מ וכו', אבל אם אמר איפכא ע"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה, וכן בנזיר ע"מ שאגלח ממע"ש הריני נזיר, התנאי קיים, וכן פירש בקונטרס וכו', עכ"ל התו', ועיי"ש, ואי שייך בזה לומר מתנה על מ"ש בתורה, גם בהקדים ע"מ למעשה התנאי בטל, וגם מאי הי' מסופק ר"ל בזה, פשיטא דהמתנה עמ"ש בתורה התנאי בטל, וע"כ צ"ל דס"ל דזה לא הוי מתנה עמ"ש בתורה, וכמ"ש הרמב"ן במלחמות דמידי דהוי אהא דהריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו דמהני התנאי, וכבר הקשו ע"ז התו' בכתובות דנ"ו ע"א בד"ה הרי דהא הוי מתנה עמ"ש בתורה דאין גלוח אלא במקדש, ותירצו דדוקא במתכוון לעקור מ"ש בתורה התנאי בטל, אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש, ואין מתכוון לעקור, אית לן למילף מתנאי דב"ג וב"ר, עיי"ש, וגם בנ"ד י"ל כן, דסבור מצוה הוא לצאת ידי חגיגה בתודה ולגלח ממעות מע"ש, וכדאמרינן בעלמא הואיל דמתעביד בה מצוה חדא ליתעבד בה מצוה אחרינא, ולזאת אין בזה דין מתנה עמ"ש בתורה, ולכך בהקדים ע"מ התנאי קיים, וע"כ צ"ל דהא דבהקדים הרי עלי לע"מ התנאי בטל ה"ט משום דהקדים המעשה לתנאי, ודיבור שהוא כמסירה דינו לענין זה כמעשה, וכנ"ל, וכדעת בעל המאור, וכמ"ש לעיל:
אמנם הרמב"ם דס"ל דבע"מ א"צ תנאי כפול ולא תנאי קודם למעשה, ע"כ צ"ל דס"ל דהא דהריני נזיר ע"מ שאגלח ממע"ש נזיר ואינו מגלח, משום דהו"ל מתנה עמ"ש בתורה ותנאו בטל, והא דהי' ר"ל מסופק בזה, ה"ט משום שיש מקום לומר בזה דאין בו דין מתנה עמ"ש בתורה דאינו מתכוון לעקור, וכנ"ל, ופשיט לי' ר' יוחנן דיש בו דין מתנה עמ"ש בתורה ולכך תנאו בטל, ולפ"ז באמת גם בהקדים ע"מ להריני נזיר התנאי בטל, דבמתנה עמ"ש בתורה אין חילוק בין הקדים המעשה לתנאי ובין הקדים התנאי למעשה, בכל ענין התנאי בטל, ולזאת מה שהביא הכסף משנה שם בפ"ח מה' נזיר הי"ד דברי רש"י ותו' הנ"ל דבהקדים ע"מ וכו' להריני נזיר התנאי קיים על דברי הרמב"ם צ"ע, כי כפי הנראה הרמב"ם לא ס"ל כן, וכנ"ל, ועכ"פ אין הכרח לפ"ז לומר דהרמב"ם לא יסבור כהראב"ד וסייעתו דגם דיבור שהוא כמסירה אין דינו לענין תנאי כמעשה, וכנ"ל:
באופן שיצא לנו מכל הנ"ל, דבדיבור בעלמא לכ"ע אין התנאי שלו צריך להיות עפ"י משפטי התנאים של ב"ג וב"ר, דבל"ז אתי דיבור ומבטל דיבור, ובדיבור שהוא כמסירה, דעת בעל המאור וסייעתו דהוי כמעשה לענין זה, ודעת הראב"ד וסייעתו דאין דינו כמעשה, רק כשאר דיבור דעלמא, וא"צ להיות התנאי שלו עפ"י משפטי התנאים:
ולענין הלכה כבר כתב הש"ך בחו"מ סי' רנ"ג ס"ק ט"ז דכוותי' דהרמב"ן במלחמות בשם הראב"ד קיי"ל להלכה, והב"ח שם סכ"ד כתב על דברי הראב"ד שפתים ישק משיב דברים נכוחים, עיי"ש:
והנה הרמב"ן במלחמות שם כתב להדיא דאלו אמר הרי עלי תודה ע"מ שאצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש יוצא ומגלח, והתם טעמא משום דכיון דלא אמר ע"מ שאצא בה ושאגלח לא הוי תנאה ולא תלה נדרו בכך, עיי"ש, ונראה דזה הי' איבעיית רשב"ל שם הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מע"ש מהו, הי' מסופק כשאמר לשון זה אם כוונתו לתנאי ותלה נדרו בזה וא"כ תנאו קיים, או אין זה תנאי, ודבריו כנגד התורה בטלין, ופשיט לי' ריו"ח דאינו יוצא ואינו מגלח, משום דאין זה תנאי, וזהו דאשמעינן הש"ס להא דר"פ ד' מאה זוזי שקיל וברתא אי בעי וכו', דמאחר דלא אמר אם ינסוב אין זה תנאי, רק ב' מתנות, ואיזה שירצה יקח, וזהו דקמ"ל שם ואינו יוצא בה ידי חגיגה אע"ג דפריש, והיינו דלא נימא דכשפריש כוונתו לתנאי:
ענף ה
הנה הארכתי בזה עד כה להראות כי זה החילוק שבין דיבור למעשה לענין תנאי אשר כתבו רבותינו האחרונים ז"ל הוא נובע גם מבאר אשר חפרוה שרים רבותינו הראשונים ז"ל:
אמנם בחתם סופר שם בח"ב מאבה"ע סי' צ' בד"ה אח"ז הביא חילוק הנ"ל בין דבור למעשה בשם ההפלאה דע"ד, והשיג ע"ז מהא דהקשה בקידושין ס"ב ע"א על ר"מ דבעי תנאי כפול מסוטה, דאין מפורש שם תנאי כפול, ואם איתא לחילוק הנ"ל, הרי בסוטה אין התנאי בא לבטל מעשה ההשקאה, דההשקאה פועלת לעולם ע"ד נס או לחנוק או לנקות ולזרוע זרע, ואין המעשה לבטלה לעולם, ולא אתי התנאי אלא לבטל דברי האלה של הכהן, והוי דיבור ודיבור, ולא בעי כל דיני תנאי, ומאי פריך, וע"כ צ"ל דע"כ לא אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור אלא כמו בר"פ האומר שם באומר התקדשי לי לאחר ל' יום, דהדיבור לא פעל עדיין כלל בתוך הל' יום, ואינו אלא דיבור לחוד, אבל היכא דהדיבור הוא על עכשיו דחל ופועל מיד לולא התנאי, כמו דיבורו של נזיר ודברי הכהן אל האשה וכדומה, כל כה"ג הו"ל מעשה, ולא אתי דיבור התנאי ומבטל לי' אי לאו דילפינן מב"ג וב"ר, וצריך כל דיני תנאי, וכה"ג משני בפ' האומר שם שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי, והיינו משום דע"י המחשבה נגמר המעשה ההוא, עכת"ד הח"ס שם:
ובל"ס שאלו נתגלה לכבוד קדושתו שחילוק זה שבין דיבור למעשה מתורתן של הראשונים ז"ל הוא לא הי' דוחה זה בקש כ"כ, ובאמת לק"מ, כי מלבד שההפלאה בעצמו כתב בדף נ"ו ע"א בתו' ד"ה הר"ז דלר' מאיר גם בתנאי על דיבור ילפינן מב"ג וב"ר ובעי דומיא דהתם, עיי"ש בהמוסגר, [והח"ס כפי הנראה מדבריו לא ראה זה רק מ"ש בדע"ד] גם בתשובת בשמים ראש סי' ר"ד הנ"ל כתב דלענין תנאי כפול לר"מ אין חילוק בין דיבור למעשה, דכך שיעור הדבר לר"מ דאין הלאו נשמע מכלל ההן, ואין סברא לחלק בזה בין דיבור למעשה, ולכך מבואר בנדרים י"א י"ג ובס"פ שבועת העדות דלר"מ גם בנדרים ושבועות מדמינן לב"ג וב"ר, עיי"ש ובכסא דהרסנא שם, ולפ"ז שפיר פריך הגמ' לר"מ מסוטה, דנהי דלענין שאר דיני תנאי יש חילוק בין דיבור למעשה, וכנ"ל, מ"מ לענין ת"כ לר"מ אין לחלק בזה, אלא בכל ענין לא אמרינן לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן, וכנ"ל:
אלא אפילו להראב"ד והרמב"ן במלחמות הנ"ל שכתבו להדיא דגם תנאי כפול לר"מ לא בעינן אלא כשהמעשה נעשה מיד, לא בדיבור בעלמא לעשות מעשה, ועל הא דנדרים וס"פ שבוה"ע הנ"ל כתב במלחמות שם וז"ל, ויש לי תחלה לשאול, דהא גבי נדרים בחולין לא אוכל לך לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן, וכן בס"פ שבועת העדות, ואע"ג דליכא מעשה, ויש לומר דהתם מי לא אלים לי' לר"מ מכלל לאו להיות נודר בו, דמעשה מכללא לית לי', הא לעשותו בתנאי לבטל דבר שלא נגמר בו מעשה לכ"ע הוי תנאי, עכ"ל הרמב"ן שם, ועיי"ש עוד, מ"מ אפילו לפ"ז שפיר פריך הגמרא מסוטה, כי באמת בסוטה בא התנאי לבטל מעשה גדולה שכבר נגמרה, והיינו השקאת המים, ומ"ש הח"ס דאין התנאי שם לבטל המעשה דמעשה ההשקאה הוא קיימת ופועלת לעולם על דרך נס או לחנוק או לנקות ולזרוע זרע, לא ידעתי מנא לי' הא דהמים בעצם פועלים ע"ד נס לזרוע זרע, ולא מצינו בתורה אלא שהמים באים לצבות בטן ולנפיל ירך, ושמם מוכיח עליהם מים המרים המאררים, והכהן מתנה עליהם בשבועת האלה שלא יפעלו לרעה אלא אם נטמאה, ואם לא נטמאה הינקי ממי המרים המאררים האלה, והיינו שלא יזיקו לה, וכמו שאמרו חז"ל בסוטה דף ז' ע"ב אומרים לה בתי וכו' שאין מים המרים דומין אלא לסם יבש וכו' אם יש שם מכה מחלחל ויורד אין שם מכה אינו מועיל כלום, עיי"ש, ולא דמו אותם לדבר שאם אין שם מכה עושים עוד פעולה לטובה, א"ו דפעולת המים ע"ד נס הוא רק לרעה אם נטמאה, והכהן מתנה עליהן שלא יפעלו לרעה אם טהורה היא, וכיון שתנאי הזה בא לבטל פעולת מעשה ההשקאה בודאי צריך בזה משפטי התנאים, ומשו"ה פריך הגמרא מיני' לר"מ דהא אינו תנאי כפול, ומשני חנקי כתיב והוי תנאי כפול, ושפיר יש בכח התנאי לבטל פעולת מעשה ההשקאה אם לא נטמאה, והיינו שלא יזיקו לה מים המרים המאררים, וכנ"ל, רק התורה העידה שאם טהורה היא ונזרעה זרע, ואין זה מפעולת המים רק השי"ת ישלם לה שכרה חלף בושתה, וכ"כ באבן עזרא שם, ומפורש במדרש רבה שם פרשה ט' כ"ה, ונזרעה זרע ר"א אומר כדי הוא הצער שינתן לה בנים בשכרה, ושם אות מ"א, סוף שהמקום פורע לה תחת ניוולה, שאם היתה עקרה נפקדת וכו' עיי"ש, הרי כדברינו הנ"ל:
והא דמייתי הגמרא שם בקידושין סייעתא לר"מ דבעי ת"כ מהא דאם תיטיב שאת ואם לא תיטב. ומואם בחקותי תלכו ואם בחקותי תמאסו, ומואם תאבו ושמעתם וכו' ואם תמאנו ומריתם וכו', הנם דבכל הנהו לא הוי אלא דיבור, וגם לר"מ לא בעי ת"כ, מ"מ דיבורו של הקב"ה נחשב כמעשה, ובדבר ד' שמים נעשו, ובעשרה מאמרות נברא העולם, וגם אמרו חז"ל ברכות ז' ע"א כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו, עיי"ש, וא"כ דיבורו של הקב"ה לטובה אפילו בדרך תנאי הוי כמו מעשה נגמרת, ולזה בעינן משפטי תנאים לבטל זה בצד האחר, ולר"מ בעינן ח"כ, ולכך הוצרך בכל הני לכפול ולומר ואם לא תיטיב וכו' ואם בחקותי תמאסו וכו' ואם תמאנו ומריתם וכו', כי לולא כן הי' הדיבור של הקב"ה לטובה אפילו בדרך תנאי דהוא כמו מעשה נגמרת חלל גם בצד ההיפוך, והגם דלפ"ז שוב קשה דמה מקשה הגמרא מכל הנהו לרחב"ג, דהא הא ודאי דגם רחב"ג ס"ל הא דברכות הנ"ל דכל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו, דהא נשמע כן ממשה, והוא מאמר מוחלט שם, עיי"ש, וע"כ צ"ל דהגם דרחב"ג ס"ל דגם במעשה נגמרת לא בעינן ת"כ, והתנאי מבטל המעשה אף שלא כפלו, מ"מ דיבור של הקב"ה לטובה עדיף ואלים יותר ממעשה נגמרת דעלמא ואינו מתבטל בצד ההיפוך אלא ע"י תנאי כפול כמו אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב וכו' וכל אינך דמייתי הגמ' שם, וא"כ מה מקשה הגמרא מכל הנך על רחב"ג דהא בדיבור של הקב"ה לטובה גם לרחב"ג בעי ת"כ וכנ"ל, וצ"ל דאה"נ דהגמ' הוי מצי לתרץ כן, אלא דעדיפא מיניה משני שם לרחב"ג דאלולא התנאי כפול שבכל הנך לא הוי שמעינן עונש עכ"פ, ותירוץ זה פשוט יותר ולכך משני לי' הגמ', עיי"ש:
ומזה נלפענ"ד כדמות ראי' למ"ש באור החיים הקדוש פ' מקץ בפ' אנכי אערבנו, דמה שאמרו בפ' הגולין נידוי על תנאי צריך הפרה אעפ"י שנתקיים התנאי מנ"ל מיהודה עיי"ש, היינו דוקא שלא כפל התנאי הא כפל בפירוש שבאם יהי' ההיפוך לא יהי' הנידוי א"צ התרה בצד ההיפוך, עיי"ש באוה"ח, ומזה כדמות ראי' לזה, דהא גם בדיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אמרו חז"ל כן שאפילו על תנאי לא חזר בו גם בצד ההיפוך, ואעפ"כ זיל קרי בי רב הוא בהכתובים דמייתי בגמ' הנ"ל דבתנאי כפול אין הדבר כן, רק גומל לאיש חסד כמפעלו ונותן לרשע רע כרשעתו, וכנ"ל, וה"ה שיש לנו לומר כן בנידוי על תנאי כשהי' ת"כ, ומה שהקשה באוה"ח שם דא"כ דמיירי בלא ת"כ פשיטא ומאי קמ"ל, דהא בכל דוכתי כן הוא דבלא ת"כ התנאי בטל והמעשה קיים, עיי"ש, לפי הנ"ל לק"מ, דהא נידוי הוא רק דיבור, ובדיבור לבד בלא מעשה לא בעינן בעלמא דיני תנאי, וגם לא ת"כ אפילו לר"מ, וכנ"ל, ואעפ"כ בנידוי צריך התרה, הא בכפל בפירוש שבאם יקיים התנאי לא יהי' הנידוי מסתבר דא"צ התרה וכנ"ל:
ענף ו
שוב ראיתי דעדיין לא יצאנו ידי חובותינו בישוב קושיית הח"ס הנ"ל מקושיית הגמ' על ר"מ מסוטה לדברי הראב"ד והרמב"ן הנ"ל דבדבר שלא נגמר בו מעשה גם תנאי כפול לר"מ לא בעינן, דנהי דזה ודאי אמת דבסוטה התנאי בא לבטל מעשה השקאה, וכנ"ל, מ"מ עדיין קשה למה צריך בזה ת"כ, דבשלמא אם הכהן הי' אומר מקודם אם שכב איש אותך חנקי שפיר הי' צריך לכפול התנאי לר"מ ולומר ואם לא שכב הינקי, דמאחר דצד השני של התנאי בא לבטל מעשה השקאה, שתנקה באם לא נטמאה, צריך לומר כן בפירוש, ואם לא כן לא אמרינן בזה לר"מ מכלל הן אתה שומע לאו לבטל מעשה נגמרת, אבל מאחר דאין הדבר כן, אלא דהכהן פותח בזכות תחלה, ואומר אם לא שכב איש אותך הינקי, א"כ הצד של ביטול מעשה השקאה כבר אמר בפירוש, וצד הב' של התנאי אם שכב חנקי שוב אינו בא לבטל מעשה, אדרבא מסייע המעשה, ולמה צריך לכפול זה בפירוש, ולא אמרינן בזה מכלל הן אתה שומע לאו, אם לא שכב הינקי הא אם שכב לא הינקי, כיון דאין צד הב' שבזה בא לבטל מעשה, וע"כ צ"ל דגם אפילו לא לבטל מעשה רק דיבור בעלמא צריך לר"מ ת"כ, וכנ"ל בשם בשמים ראש, וכ"כ בתורת גיטין דע"ו ע"א בד"ה לפי דלר"מ בכל ענין לא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו אפילו במקום דלא צריך ולא שייך דיני תנאי, עיי"ש, ולכך שפיר פריך הגמ' לר"מ מסוטה דיהי' צריך ת"כ לבטל הדיבור של אם לא שכב הינקי, דמכללא לא אמרינן לר"מ הא אם שכב לא הינקי, וכנ"ל, אבל לדעת הראב"ד והרמב"ן הנ"ל דלבטל דיבור בתנאי גם לר"מ לא בעינן ת"כ, א"כ קשה מאי פריך לר"מ מסוטה, דהא בסוטה אין הכפל בא לבטל מעשה וכנ"ל, רק לבטל הדיבור של אם לא שכב הינקי, ולזה לא צריך ת"כ גם לר"מ:
אמנם כד דייקינן שפיר בדברי הרמב"ן במלחמות שהבאתי לעיל חזינן דלק"מ וא"ש הכל בפשיטות, דהא הרמב"ן כתב ליישב הא דנדרים וס"פ שבועת העדות הנ"ל דלר"מ גם בנדרים ושבועות דליכא מעשה רק דיבור לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, ומדמינן לי' לב"ג וב"ר, וכתב דר"מ מעשה מכללא לית לי', הא לבטל דבר שלא נגמר בו מעשה לכ"ע הוי תנאי, עיין לעיל לשונו אות באות בזה, ונ"ל בביאור דבריו, דר"מ יליף מתנאי ב"ג וב"ר דבעינן תנאי כפול ולא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו, אמנם הני מילי היכי שהתנאי בא לבטל מעשה עשויה ונגמרת כמו שם בב"ג וב"ר אז אמרינן דמכללא לא מבטלינן מעשה נגמרת, וה"ה אם אפילו התנאי אינו בא רק נגד דיבור רק שבא בצד האחר לא לבר בשלילה לבטל דיבור זה אלא גם לקיים דיבור אחר אשר יתהוה מזה איזה ענין, כגון אפילו אם הי' אומר בדרך תנאי אם לא אוכל ככר שלך יהי' חולין, שרצונו לומר בצד האחר הא אם אוכל לא יהי' חולין רק קרבן, וא"כ בא בצד האחר לא לבד בשלילה לבטל הדיבור של חולין, אלא גם בקיום לקיים דיבור אחר, והיינו של קרבן, אשר יתהוה ממנו ענין הנדר שיהי' בזה הככר אסור עליו, וכן בשבועת עדות שאומר אם תעידיני לא יככה ד', שרצונו בצד האחר הא אם לא תעידיני יככה ד', וא"כ בא בצד האחר לא לבד לבטל הדיבור של לא יככה, אלא גם בקיום, לקיים דיבור אחר, של יככה, אשר יתהוה ממנו ענין שבועת העדות, בכל כגון זה ג"כ לא אמרינן לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן או מכלל הן אתה שומע לאו "דלא אלים לי' לר"מ מכלל לאו להיות נודר בו", וכן מכלל הן להיות משביע בו שבועת העדות, "דמעשה מכללא לית לי' לר"מ", וקרי לי' כאן לנדר ולשבועת עדות מעשה, הגם דעדיין אינו מעשה עשוי' ונגמרת, מ"מ עכ"פ הוא עשיית והויית איזה דבר מחודש, שעשה נדר והשביע לחבירו שבועת העדות, ומה גם שהם דברים שמביאים לידי מעשה באם יעברו עליהם, שאם יעבור על הנדר ויאכל הככר יספוג את הארבעים וילקה, וכן בשבועת העדות אם יעבור ולא יעיד יצטרך להביא קרבן, וס"ל לר"מ לדמות התחדשות והתהוות איזה מעשה כל דהוא לביטול מעשה עשויה ונגמרת, דכמו דמכללא לא מבטלינן מעשה עשויה ונגמרת כמו כן לא נוכל מכללא לחדש ולהוות איזה מעשה שהיא, אפילו כל דהוא, דתמיד קשה יותר התהוות מעשה חדש מביטול מעשה, כנודע דבנין קשה יותר הרבה מסתירת בנין, ולזה ביטול מעשה עשוי' ונגמרת והתהוות איזה מעשה חדש אפילו כל דהיא יש להשוותן להדדי לענין זה דשניהן לא משוינן מכללא, רק בדיבור מפורש, תנאי כפול, ושניהן יש ללמוד מב"ג וב"ר לר"מ, דכך לי התהוות איזה מעשה חדש אפילו כל דהיא כמו ביטול מעשה עשוי' ונגמרת דב"ג וב"ר, וכנ"ל:
אבל היכא דהתנאי בא נגד דיבור או נגד דבר שלא נגמר בו מעשה, ואין התנאי בא רק לשלילה בצד האחר, דהיינו לבטל זה הדבר אם לא יהי' כך וכך, אבל לא לחדש ולהתהוות שום איזה דבר אחר בצד האחר, כגון הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני אם ישא בתי, שאין הרצון בהתנאי אלא לבטל הדיבור של הבו לי' ד' מאה זוזי בצד האחר אם לא ישא בתו, אבל לא לחדש ולהתהוות אז שום איזה דבר אחר, רק יהי' אז הדיבור של הבו לי' ד' מאה זוזי כאלו לא נדבר כלל מעולם, בזה וכיוצא בזה מאחר שאין התנאי בא לחדש ולבנות בצד האחר, אלא להרוס ולבטל, ולא מעשה עשוי' ונגמרת, אלא דבר קלוש שלא נגמר בו מעשה, בכזאת לכ"ע אפילו לר"מ הוי תנאי גם בלא תנאי כפול, רק מכללא, וכן שאר דיני תנאי אין צריך בזה, דזה אין לדמות כלל לתנאי ב"ג וב"ר, דביטול דבר שלא נגמר בו מעשה אין לו שום דמיון כלל לביטול מעשה עשוי' ונגמרת, כנלפענ"ד בביאור דברי הרמב"ן ז"ל:
ולפ"ז שפיר פריך הגמרא על ר"מ משוטה הא אין שם תנאי כפול, חנקי מיבעיא לי', דנהי דבסוטה הצד הכפל אינו בא לבטל מעשה השקאה, רק לבטל הדיבור של הינקי, וכנ"ל, מ"מ בעינן בי' תנאי כפול לר"מ, דמאחר דצד הכפל לא רק בשלילה לבד בא לבטל הדיבור, אלא בא גם בקיום, דהיינו לומר הא אם שכב לא הינקי רק חנקי, והיינו הוויית איזה דבר, שתהא מאוררת בזה, ומושבעת, ומביא לידי צביית בטן ונפילת ירך, וגם למות, בכל כה"ג בעי לר"מ תנאי כפול, דלא אלים לי' לר"מ מכלל לאו להיותה מושבעת בו, דמעשה מכללא לית לי', דנהי דעיקר המעשה היא כאן השקאת המים, מ"מ צריך לזה ג"כ השבועה, וזה מסייע להפעולה של השקאת המים לצבות בטן ולנפיל ירך אם נטמאה, כמבואר בכתוב, ועיקר השבועה של הכהן הוא צד הכפל אם שכב חנקי, ושבועה מכללא לית לי' לר"מ, וכנ"ל, רק צריך לזה לר"מ דיבור מפורש, ולזה פריך לר"מ אם שכב חנקי מיבעיא לי', ומשני דבאמת חנקי כתיב, ורחב"ג דלא בעו ת"כ ס"ל דמשו"ה כתיב חנקי דאל"כ הו"א אם לא שכב הנקי הא אם שכב לא הנקי ולא חנקי אלא יסורא בעלמא, כמבואר שם בגמ', אמנם לר"מ לא אמרינן כן, אלא לעולם משמע הא אם שכב לא הנקי ממי המרים המאררים האלה, והיינו שהמים יעשו בה פעולתם הכתוב בתורה לצבות בטן ולנפיל ירך ולהמותה, אלא דלר"מ לא אלים לי' מכלל לאו להיותה מאוררת ומושבעת בו, וכנ"ל:
ובזה ג"כ א"ש בפשיטות מה דמסייע שם הגמ' לר"מ מהא דאם תטיב שאת ואם לא תטיב וכו' ומואם בחקותי תלכו וכו' ואם בחקותי תמאסו וכו' ומואם תאבו וכו' ואם תמאנו וכו', הרי דבעינן ת"כ, הגם דשם לא הוי אלא דבור, מ"מ בעינן בהו ת"כ לר"מ, משום דבכל הנהו צד הכפל בא לא לבד לשלול הדבור הטוב אם יחטאו אלא גם לייעד להם את הרע והקללה, וזה הוא הוויית דבר מחודש המביא ג"כ לידי מעשה הפרעניות בפועל, ובזה כבר כתבנו דבעי לר"מ ת"כ, דלא אלים לי' לר"מ מכלל הן להביא עליהם הרעה והקללה, אפילו אם הי' נשמע כן מכלל הן הרעה והקללה אם יחטאו אעפ"כ מעשה מכללא לית לי' לר"מ וכנ"ל, ומשו"ה א"ש לר"מ דכתיב בכל הנהו תנאי כפול, אמנם רחב"ג דאית לי' בכל ענין מכלל הן וכו' משני דמשו"ה כפל הכתוב בכל הנהו משום דל הוי נשמע כלל מכלל הן רעה וקללה אם יחטאו, אלא הו"א לא אגרא ולא דינא, וכו' כמבואר שם בגמ', וא"ש הכל בפשיטות:
ומ"ש הח"ס דדוקא בהתקדשי לי לאחר ל' דהדיבור אינו על עכשיו אתי דיבור ומבטל דיבור, הרי שליחות דתרומה ושליחות דגט דיכול לבטלו קודם שעשה השליח שליחותו, משום דאתי דיבור ומבטל דיבור, כמבואר שם ר"פ האומר, הגם דהדיבור של השליחות חל מיד ונעשה שלוחו, ואעפ"כ כל שלא בא עדיין לידי מעשה בפועל אתי דיבור ומבטל דיבור, שוב השקפתי בח"ס שם וראיתי שכתב כלשון הזה, וכן השולח גט לאשתו דבאמירה לשליח לא איתעבד מעשה יכול לחזור בו, אבל היכי דבדיבור הזה איתעבד מעשה, כגון דבורו של נזיר ופדיון הבן ודברי הכהן אל האשה הסוטה, כל כה"ג הו"ל מעשה ולא אתי דיבור דבתרי' ומבטל לי' וכו' עכ"ל, ולא ידענא שום חילוק בין אמירה לשליח ובין דבורו של נזיר למה זה לא יחשב מעשה וזה יחשב מעשה, דבכמו דבאמירה לשליח הגם דבאמירה זו נעשה ונגמר מינוי השליחות ומקבל ממנו הכח לעשות המעשה של גירושין, מ"מ מאחר דכל מגמתו של הבעל במינוי השליחות הזה הוא שתתגרש אשתו עי"ז אמרינן דכל זמן שלא נעשה מעשה הגירושין עדיין לא איתעבד מעשה מקרי, ואינו אלא דיבור בעלמא, א"כ כמו כן בדיבורו של נזיר, הגם דבאמירתו הריני נזיר נעשה נזיר וחל עליו האזהרה מלטמא למתים והתגלחות ולשתות יין והחיוב של הבאת הקרבנות והתגלחות במלאת ימי נזרו, מ"מ מאחר דכל מגמתו של הנודר בקבלת הנזירות הזה הוא להביא כל הדברים הללו אל הפועל בזמן הראוי להם ועדיין לא באו אל הפועל למה מקרי זה איתעבד מעשה יותר ממינוי השליחות, וכמו כן דיבורו של הכהן אל האשה הסוטה מאחר דכל מגמתו בדיבור הזה הוא שבאם נטמאה תחנק ותמות בצביית בטן ונפילת ירך למה יחשב הדיבור הזה שעושה אותה רק עלולה לכך אבל גוף המעשה עדיין אינו בפועל למה יקרא זה איתעבד מעשה יותר ממינוי שליחות:
ומה שהביא הח"ס ממחשבה דטומאה דכמעשה דמי כמבואר בר"פ האומר והיינו משום דע"י המחשבה נגמר המעשה ההוא, עכ"ד, תמהני מאור איזה מעשה נגמר ע"י המחשבה, הלא אין המחשבה מטמאתו אלא מביאתו לידי תורת קבלת טומאה, אבל מעשה הטומאה עדיין לא נעשית, ומשו"ה מדמי אותו הגמ' שם להא דאתי דיבור ומבטל דיבור, כמ"ש התו' שם בד"ה מידי, ומה דמשני הגמ' שם שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי, היינו כדמסיק הגמ' שם וכדרב פפא וכו', ור"ל משום דרחמנא קראה מעשה וכמו שפירש"י שם בד"ה דכי מעשה דמי, עיי"ש:
אמנם מ"ש הח"ס מהדיבור של פדיון הבן יתבאר לפנינו בס"ד:
והא דמייתי התם סייעתא לר"מ וקושיא על רחב"ג מאז תנקה מאלתי, אף דבשבועה לא בעינן ת"כ ומשפטי התנאים כשאין התנאי בא לחדש ולהתהוות בצד הכפל רק לשלול ולבטל, וכנ"ל, מ"מ שאני התם בשבועה הזאת, דלא הי' שם דיבור לבד, אלא גם מעשה, דהיינו שימת יד העבד תחת ירך אברהם אדוניו, ולבטל מעשה זו בתנאי שפיר צריך ת"כ לר"מ, ועוד נדבר בזה לקמן אי"ה, אבל נגד דיבור בלא שום מעשה נקטינן כמ"ש הראשונים והאחרונים ז"ל הנ"ל דלא בעינן משפטי תנאים וגם לא ת"כ לר"מ לבטל אותו, דבלא"ה אתי דיבור ומבטל דיבור, וכנ"ל:
והגם דהא ודאי דבנדרים ושבועות מכיון שבטה בשפתיו לאסור איסר על נפשו שוב אינו יכול לחזור בו, לאחר כדי דיבור, ובנדרי הקדש לדעת הרמב"ם גם תוכ"ד, ולא אמרינן בהו אתי דיבור ומבטל דיבור, היינו טעמא משום דרחמנא אמר בהו לא יחל דברו, הוא אינו מיחל וכו', ומהאי טעמא גם אפילו כשהדיבור לא חל עדיין, דהיינו שאסר על עצמו איזה דבר לאחר ל' יום, ג"כ אינו יכול לחזור בו תוך הל' יום, מיהו הני מילי כשכבר החליט הדיבור, שאסר על עצמו בהחלט, דיבור כזה אמר רחמנא שהוא אינו מיחל אותו, ולא יוכל לבטלו בדיבור אחר, אבל כל זמן שהדיבור של הנדר והשבועה לא נחלט עדיין, רק שאמר אותו באם, בדרך תנאי, בזה שפיר אמרינן מצד הסברא דאתי דיבור התנאי ומבטל דיבור של האיסור, כמו דאמרינן בכל דוכתא דאתי דיבור ומבטל דיבור, דעד כאן לא שמעינן בנדרים ושבועות לא יחל דברו אלא היכי שכבר נתקיים הדיבור ונחלט, ואין לך בו אלא חידושו, דכל זמן שלא נחלט עדיין הדיבור דינו כמו בשאר דיבור דאתי דיבור ומבטל דיבור ולא צריכינן למילף זה מתנאי ב"נ וב"ר, ולזה אין צריך בזה משפטי התנאים, וכנ"ל:
ענף ז
ואחרי הודיע ד' אותנו את כל זאת, נראה לפענ"ד ברור דהא דאמרינן אין תנאי בחליצה משום דאי אפשר לקיימו ע"י שליח, היינו דוקא כשנעשה החליצה בסתם בכוונה למצות חליצה ולעקור ממנה הזיקה. אלא שהתנה שבע"מ שתתן לו מאתים זוז אז תהי' החליצה זו חליצה ואם לאו לא תהי' חליצה, והיינו לא שאם לא תתן לו אינו מכוון לשם חליצה להתירה, דבאמת הוא מכוון בסתם בלי שום תנאי על זה, אלא שמתנה שבאם לא תתן לו לא יועיל לה כלל כל המעשה הזו, החליצה עם הכוונה, וכאלו לא נעשה כלל, בזה אמרינן דאין בכחו להטיל תנאי במעשה החליצה הנעשית כהילכתה בכוונה הראוי', ורק ע"י תנאו הוא בא לבטלה, וכיון דאי אפשר לעשותה ע"י שליח אינו יכול לבטלה ע"י תנאי, אבל כשהוא מתנה אם תתן לי מאתים זוז הנני מכוון לשם חליצת מצוה לעקור הזיקה, ואם לא תתני לי הנני מכוון רק לחליצת נעל בעלמא, דנמצא עיקר תנאו על המחשבה, פשיטא דמהני בזה תנאי אף שא"א לעשותו ע"י שליח, דלא בעינן בזה משפטי התנאים, דאתי דיבור ומבטל מחשבה, ואף דיש גם מעשה עם המחשבה, מ"מ כל זמן שאינו מכוון אין במעשה זו כלום, והוא כחליצת נעל בעלמא, ונמצא דהעיקר תלוי במחשבה, וכיון דהוא מתנה על המחשבה ממילא אין כאן מעשה כלל, ושפיר מהני התנאי, וזה פשוט וברור מצד הסברא:
אמנם יש ג"כ להביא כדמות ראי' לזה, מהא דר"פ האומר בקידושין, קדשה לאחר ל' יום וחזרה בה תוך ל', ר' יוחנן אמר חוזרת, דאתי דיבור ומבטל דיבור, הגם דשם יש ג"כ מעשה עם הדיבור, דהיינו נתינת כסף הקידושין לידה, ומהאי טעמא ס"ל לר"ל שם דאינה חוזרת, כמבואר שם בגמרא, אעפ"כ קיי"ל הלכה כר' יוחנן דחוזרת, משום דאתי דיבור, ומבטל דיבור, וע"כ צ"ל דהיינו טעמא, דמאחר דמעשה זו של נתינת הכסף לידה צריכה עוד אל הדיבור של התקדשי לי בזה, ובלא הדיבור אין המעשה כלום לענין קידושין, ונמצא המעשה תלוי' בהדיבור, ומאחר דהדיבור לא נגמר עדיין עד לאחר ל' יום, וממילא גם המעשה עדיין אינה כלום, ואין כאן עדיין כעת אלא דיבור בעלמא, ולזה כשחוזרת בה תוך ל' אמרינן דאתי דיבור ומבטל דיבור, וממילא שוב אין כאן מעשה לפי האמת, מאחר דהמעשה אין לה קיום בלא הדיבור, והקידושין בטלים, וה"ה בנ"ד, דחולץ ומתנה על המחשבה והכוונה, הגם דיש כאן מעשה של חליצת הנעל, מ"מ מאחר דהמעשה הזאת צריכה כוונת שניהם, כמבואר בגמ', ובלא כוונה משניהם אין המעשה כלום לענין חליצה, ונמצא המעשה תלוי' בהמחשבה, ומאחר שמתנה על המחשבה, ואין המחשבה מבוררת ומוחלטת, ממילא גם המעשה אינה מוחלטת, דבצד הב' כשלא תתן הר' זוז אין כאן לא מחשבה ולא מעשה, ונמצא דהתנאי לא בא בזה לבטל מעשה, אלא עיקרו בא נגד המחשבה, וכיון דאתי דיבור ומבטל מחשבה ממילא אין כאן מעשה כלל בצד הב', ולא צריכינן לבא בזה כלל למשפטי תנאים, בהיות כי אין התנאי בא בזה נגד מעשה רק נגד מחשבה, ולכך התנאי מהני בזה אף דא"א לעשותו ע"י שליח, והבן היטב:
ועוד נראה לפענ"ד להסביר דבר זה באופן אחר, דכאשר נדקדק היטב בדברי הראב"ד והרמב"ן ז"ל בפ"ב דביצה הנ"ל נראה דאין שום רמז ורמיזה בדבריהם לחלק בזה בעצם בין דיבור למעשה, דדיבור מאן דכר שמי' התם, אלא דמחלקים שם בין נעשה המעשה ונגמר הדבר ובין לא נעשה המעשה, דכשהמעשה נעשה והוא בא בהתנאי לבטל ולעקור המעשה, אז אין בכח התנאי לבטל המעשה אלא אם כן נעשה כראוי ובחוזק עפ"י משפטי התנאים כמו בב"ג וב"ר, אבל בדבר שלא נגמר במעשה, רק דיבר לעשות, בזה אין צריך התנאי להיות בחוזק כ"כ עפ"י משפטי התנאים של ב"ג וב"ר, מאחר שאין התנאי בא לבטל דבר הנגמר ונעשה, באופן דאין החילוק בזה בעצם בין דיבור למעשה לדעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל, אלא בין נגמר הדבר ובין לא נגמר, דלבטל דבר הנגמר ונעשה צריך תנאי בחוזק, אבל למנוע גמר הדבר, שלא יבוא הדבר לידי גמר ומעשה, בתנאי בעלמא סגי, דוק היטב בדבריהם ז"ל שם ותראה שכן הוא:
ולפ"ז בדבר שהדיבור בעצמו הוא הגמר שלו, ואין עוד אחריו שום מעשה, כגון מצות קריאת שמע, וברכת המזון, וכדומה מצות התלוין בדיבור, אם בא להתנות עליהן, צריך להיות התנאי על פי משפטי התנאים של ב"ג וב"ר, דהא ג"כ בא בתנאי הזה לבטל ולעקור דבר הנגמר, כמו בב"ג וב"ר, דדוקא בדיבור שמדבר לעשות איזה דבר, הגם שדיבור הזה יש לו קיום בעצם, כגון דברי שכ"מ, או נדר ושבועה, לעשות איזה דבר, מ"מ מאחר דהדיבור הוא רק לעשות, ועוד לא נגמר בו מעשה, בזה כשמתנה עליו א"צ להיות עפ"י משפטי תנאים, וכנ"ל, וכן אפילו בנשבע או נדר שלא לעשות איזה דבר, הגם דלא מחוסר עוד מעשה, מ"מ מאחר דמטרת הדיבור של הנדר או השבועה הוא לדבר אחר, דהיינו שלא לעשות הדבר ההוא, ועדיין לא נגמר מטרתו בהדיבור לבד, עד שיקיים דבריו ולא יעשה, לא נגמר עוד הדבר מקרי, וא"צ בזה למשפטי תנאים, אבל מצות התלוין בדיבור, שמטרת הדבר הוא הדיבור בעצם, ובזה נגמר הדבר, דהיינו המצוה, וא"צ עוד לזה שום דבר אחר, בזה כשמתנה עליהם ובא לבטל דבר הנגמר, צריך להיות התנאי עפ"י משפטי התנאים, ולהיות כי אחד ממשפטי התנאים הוא שהמעשה תהי' יכולה להיעשות ע"י שליח, ומצות אלו אינן יכולין להיעשות ע"י שליח, כי הן מצות שבגופו, כנודע, ועיין בתשובת מהרש"ם ח"א סי' קל"ה בד"ה ומ"ש בדין קריאה, ואפילו באותן שיכול לצאת ע"י שמיעה מאחר, מ"מ אין זה מדין שליחות, רק מדין שומע כעונה, וא"כ הוא עצמו עושה המצוה בשמיעה זו, ובלי שמיעה לא סגי כלל, וא"כ א"א לקיימן ע"י שליח, וממילא אינו יכול להתנות עליהן כלל, והתנאי בטל והמעשה קיים, ויוצא ידי חובת המצוה בכל אופן:
אמנם הני מילי כשמתנה על גוף המצוה, ולא על המחשבה והכוונה כלל, כגון הקורא ק"ש קודם התפלה ומכוון בסתם לשם מצות ק"ש, אמנם התנה מקודם שבאם יעבור זמן ק"ש קודם שיגיע לק"ש שעם הברכות אז יצא י"ח ק"ש בק"ש זו, ואם לא יעבור זמן ק"ש כשיגיע לק"ש שעם הברכות לא יעלה לו ק"ש זו לשם חובה ולא יצא בה י"ח, בזה אמרינן מאחר שבא בתנאי זה לבטל דבר הנגמר, דהיינו הק"ש שקרא לשם מצוה, שמהראוי לו לצאת י"ח בקריאה זו, והוא מתנה שאם יהי' באופן זה לא יצא בה י"ח, תנאי כזה צריך להיות עפ"י משפטי התנאים, וכנ"ל, אבל כשמתנה על הכוונה, שאומר אם יעבור זמן ק"ש הנני מכוון בקריאה זו לשם מצות ק"ש, ואם לא יעבור זמן ק"ש איני מכוון בקריאה זו לשם מצות ק"ש, בזה א"צ למשפטי תנאים, ואפילו במצות מעשיות אם מתנה בהם על הכוונה, שאם יהי' כן הנני מכוון בעשי' זו לשם מצוה, ואם יהי' כן איני מכוון בזה לשם מצוה, ג"כ א"צ להיות בזה דיני תנאי, דבאופן כזה אין התנאי בא לבטל דבר הנגמר, דהא הגמר של המצוה הוא עם הכוונה לשם מצוה, למ"ד מצות צריכות כוונה, ומאחר שמתנה דבפן האחר אינו מכוון לשם מצוה, א"כ אינו בא בתנאו לבטל דבר הנגמר בצד האחר, אלא למנוע הגמר של הדבר בצד האחר, ובזה א"צ לדיני תנאי, וכנ"ל בשם הראב"ד, וא"כ ממילא יכול להתנות כן על הכוונה אפילו במצות שבגופו שא"א לעשותם ע"י שליח, ואפילו למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ במכוון בפירוש שלא לשם מצוה אינו יוצא לפי דעת רוב הפוסקים, וא"כ כשמתנה שבצד הב' אינו מכוון לשם מצוה, ממילא הוא מתנה שבצד הב' לא יגמור מעשה המצוה שלו, אלא יהי' בה חסרון ע"י המחשבה, וא"כ עכ"פ אינו בא בתנאי הזה לבטל דבר הנגמר, וא"צ לדיני תנאי, וכנ"ל:
אמנם כשאינו מתנה כלל על הכוונה, רק מכוון סתם לשם מצוה, אלא שמתנה שבאופן כזה יהי' יוצא בזה ידי חובת המצוה ובאופן זה לא יהי' יוצא בזה ידי חובת המצוה, דהיינו שהמצוה וגם הכוונה שניהם גם יחד לא יעלו לו לחובת המצוה, א"כ הרי באמת בא בתנאי הזה לבטל דבר נגמר, המצוה עם הכוונה, בזה גם במצות התלוין בדיבור צריך דיני תנאי, ולא מהני כלל במצות שא"א לעשותם ע"י שליח, וכנ"ל:
ונראה פשוט דאפילו לפי הטעם שכתבתי לעיל ענף ג' בשם הראשונים והאחרונים ז"ל דמשו"ה מהני תנאי בנדר ושבועה, אף דא"א ע"י שליח, משום דבדיבור לא בעינן דיני תנאי, דאתי דיבור ומבטל דיבור, מ"מ מודי בדיבור שהוא דבר נגמר לעצמו כמו מצות התלוין בדיבור דצריך בזה דיני תנאי, וכנ"ל, דדיבור כזה הוי כמעשה, ולא אמרינן בי' אתי דיבור ומבטל דיבור, וראי' לזה מדברי התו' קידושין נ"ט ע"ב בד"ה מידי, שכתבו וז"ל דמחשבה דתרומה הי' יודע דכמעשה דמי וכו' והוי כאלו תרם בידים וכו' אבל גבי טומאה אין המחשבה מטמאתו אבל מביאתו לידי תורת קבלת טומאה ואותה הבאה יכולה להתבטל וכו' א"כ תתבטל ע"י מחשבה, עכ"ל, ור"ל שמחשבה דתרומה הוא גמר הדבר, שבזה כבר תרם, ואין עוד אחריו שום דבר, ולכך נחשבת כמעשה, ואין דיבור ומעשה מבטל אותה, אבל מחשבה דטומאה עדיין מחוסר קבלת טומאה הוי ס"ד דאינה כמעשה ותתבטל ע"י מחשבה, עייש"ה בתו' ותראה שכן הוא, וא"כ ה"ה נמי בדיבור, דוקא דיבור שאינו גמר הדבר, אלא הכנה לדבר אחר, כמו הדיבור של נדר ושבועה לעשות דבר פלוני או שלא לעשות, דהדיבור אינו הגמר, אלא הכנה לעשות או שלא לעשות, וכן הדיבור של שכ"מ וכדומה שהוא רק הכנה לעשות, ואינו גמר הדבר, זה לא הוי כמעשה, רק דיבור, ואתי דיבור ומבטל דיבור, וא"צ בו דיני תנאי, אבל דיבור שהוא גמר הדבר והענין, כמו הדיבור של מצוה, ק"ש וברהמ"ז וכדומה, זה הוי כמעשה, ואין שום דיבור ומעשה יכול לבטל אותו, ולזה כשמתנה עליו צריך דיני תנאי, אם לא שמתנה על הכוונה, וכנ"ל:
ובזה א"ש מ"ש לעיל לפי דבריהם ז"ל דבדיבור א"צ דיני תנאי, וכתבתי דלפ"ז כשמתנה החולץ אם תתן לו ר' זוז הנני מכוון לשם חליצת מצוה, ואם לאו איני מכוון לזה, רק לחליצת נעל בעלמא, דמהני התנאי אף שא"א ע"י שליח, דמאחר דהתנאי אינו בא אלא על המחשבה אתי דיבור ומבטל לה, וממילא המעשה שעמה בטלה, ולכאורה א"כ גם כשמכוון בסתם לשם חליצת מצוה, רק מתנה שלא יועיל החליצה עם הכוונה רק ע"מ שתתן לו ר' זוז, ג"כ נימא הכי, נהי שאין התנאי יכול לבטל המעשה, דא"א ע"י שליח, עכ"פ יבטל המחשבה שלא תועיל, דאתי דיבור ומבטל, וממילא המעשה בלא הכוונה אינה כלום, והגם דהוא מתנה על שניהם על המעשה ועל המחשבה שלא יועילו, מ"מ מה בכך, אנן נימא פלגינן דיבורי', המעשה, אין התנאי יכול לבטל, אבל המחשבה נתבטלה שפיר ע"י התנאי, וממילא אין המעשה כלום, אמנם לפי הנ"ל א"ש, דדוקא דיבור או מחשבה גרידא, דאין כאן עדיין גמר, דיבור יכול לבטלם, אבל כשכבר נתחבר הדיבור או המחשבה עם המעשה, שבזה נגמר הדבר, ונעשה מעשה שלמה וגמורה מבלי צורך עוד לזה אל דבר אחר, בכזאת גם המחשבה עצמה נחשבת כמעשה, ושוב א"א לדיבור של התנאי לבטל אפילו את המחשבה לחוד, דהיא כמעשה, אם לא בדיני תנאי, מה שאין זאת בחליצה, דא"א ע"י שליח, אבל כשמתנה על הכוונה, שאם תתן לו הוא מכוון לחליצת מצוה, ואם לא תתן לו אינו מכוון לזה, בזה הגם דלפי הצד שאם תתן יש כאן מעשה וכוונה, דהיינו גמר הדבר, מ"מ מאחר דעיקר מה שבא התנאי לבטל הוא בצד האחר, אם לא תתן, ובאותו צד עדיין אין כאן דבר נגמר, ולא נתחבר עוד המחשבה עם המעשה, שהרי הוא אומר שבצד הזה אינו מכוון כל עיקר לחליצת מצוה, ושפיר אתי דיבור התנאי ומבטל המחשבה והכוונה שלא יהי' לה התחלה כלל בצד זה באם לא תתן, וממילא אין במעשה החליצה כלום בלא כוונה, ודוק היטב בזה:
ענף ח
ומזה נלפענ"ד סתירה למ"ש בקצות החשן סי' רנ"ה סוף ס"ק ב' ובאבני מילואים סי' כ"ז סוף סק"ט על מה דמשמע בחו"מ סי' קצ"ה ס"ז דבכל הקנינים יכולים לחזור בהם תוכ"ד, עיי"ש ובפ"ח, וקשה ע"ז מהא שכתבו התו' דמשו"ה אינו יכול לחזור בהקדש אפילו תוכ"ד משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי, וא"כ משמע דבמסירה להדיוט אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, וכתב בקצה"ח שם דבכל הקנינים המעשה לחוד בלא האמירה והרצון להקנות ולקנות אינו כלום, ומשו"ה כשחוזר בו תוכ"ד מהאמירה והרצון ממילא אין המעשה בלא דיבור ורצון כלום, משא"כ אמירה לגבוה אלים כח האמירה דהיא גופה הוי כמסירה ומעשה, וממעשה אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, עיי"ש:
ולפי הנ"ל דברים הללו לא יתכנו כלל, דדיבור ורצון שכבר הביא לידי מעשה הוי כמעשה עצמו, דהא המעשה עצמו בלא הדיבור והרצון אינו כלום, וכן הדיבור והרצון לבד אינו גומר הדבר, רק בצירוף שניהם המעשה והדיבור נעשה פעולה שלמה ונגמר הדבר, ומה לי בזה המעשה ומה לי הדיבור, שניהם עשו הפעולה וגמרו הדבר, וכמו שאתה אומר שממעשה לא יוכל לחזור בו תוכ"ד כמו כן מהראוי לומר שגם מהדיבור ומהרצון שעם המעשה שהוא חלק מהמעשה שבלעדו אין המעשה כלום וכנ"ל] לא יוכל לחזור בו, ואין זה דומה לדיבור או רצון גרידא, וכנ"ל:
ועיין שם בש"ך סי' רנ"ה ס"ק ו' בד"ה ואין, שכתב טעם להא דנשאלין על ההקדש ואם אתי ליד גזבר אין נשאלין עליה, דהגם דאמירה לגבוה הוי קנין כמסירה להדיוט, מ"מ כיון דאין הקנין אלא מכח האמירה אתי דיבור החכם ומבטל דיבור שלו, אבל באתי ליד גזבר לא אתי דיבור ומבטל משיכה, ולא גרע כח הקדש מהדיוט דלא מהני שאלה במשיכה, עיי"ש, ואם איתא לדברי הקצה"ח הנ"ל למה לא אמרינן דע"י השאלה יתבטל הדיבור והרצון שהי' לו בשעת מסירתו להגזבר, דאתי דיבור של החכם ומבטל הדיבור והרצון, ולא נשאר אלא מעשה המסירה והמשיכה לבד, כגוף בלא נשמה, ואינה כלום, ולא דמי להדיוט דאין שאלה במשיכה, דבהדיוט לא מצינו שאלה כלל, אף בדיבור גרידא, כמו במעמד שלשתן דנקנה בדיבור לבד, ומעולם לא שמענו בו שאלה, אבל בהקדש דיש בו שאלה, ואתי דיבור ומבטל דיבור, למה לא נימא גם באתי ליד גזבר דאתי דיבור של השאלה ומבטל הדיבור והרצון עכ"פ, ואז המעשה ממילא בטל, וע"כ צ"ל דזה אינו, דהדיבור והרצון שעם המעשה נחשב כמעשה עצמו, וכנ"ל, ושוב אין דיבור מבטלו, ולכך לא מהני בי' שאלה:
ומהתימה על הקצה"ח ז"ל, דאחרי המחילה רבה מכ"ת אזיל כאן בתר איפכא, דאלו לענין שאלה בהקדש דיבור שעם המעשה כמעשה וכנ"ל, וכתב שם הש"ך בשם הרשב"א דאמירה לגבוה אינה כמסירה ממש, אלא שגומרת הקנין בהקדש כמו מסירה בהדיוט, ומשו"ה מהני בי' שאלה, דסוף סוף אינו אלא דיבור, ולא מעשה, ואתי דיבור ומבטל דיבור, עיי"ש בש"ך, ואלו לענין חזרה דתוכ"ד משוי לי' הקצה"ח לאמירה דגבוה יותר מעשה מדיבור ורצון שעם מעשה ממש, אשר יתלכדו עם המעשה ולא יתפרדו, והם לפי האמת חלק מהמעשה, וכדמוכח מהא דאתי ליד גזבר, וכנ"ל:
ועוד דזיל בתר טעמא, דמאיזה טעם יעלה על הדעת לומר דממעשה אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, הלא ענין החזרה דתוכ"ד הוא שמשוי דבור הראשון לטעות, כמ"ש הרמב"ם, הובא בקצה"ח שם בס"ק ההוא, והוכיח כן מהש"ס דנזיר, עיי"ש בקצה"ח, וכבר נודע דטעות לעולם חוזר, אפילו בכל המעשים ובכל הקנינים היותר גדולים, כמו מקח טעות וקדושי וגרושי טעות וכדומה, וע"כ צ"ל דשאני בזה, דהא כל עיקר הטעות שיש ע"י חזרה דתוכ"ד הוא, דאמרינן דהדיבור הראשון לא הי' בגמר דעתו המיושבת, אלא דבר פתאומי, מדחוזר בו מיד תוכ"ד, ולזה כשעושה מעשה קנין בגוף דבר הנקנה, כגון חזקה ומשיכה ומסירה והגבהה, יש סברא גדולה לומר דמעשה גדולה כזאת חזקה שאין אדם עושה אותה אלא בישוב הדעת גדול ובהסכמה גמורה, ואפילו חזרה דתוכ"ד אין בכחה להוכיח ע"ז שהי' בטעות, ולכך לא מהני בזה חזרה דתוכ"ד, דנהי דכשיש טעות מבטל אפילו מעשה היותר גדולה, וכנ"ל, אבל כאן בחזרה דתוכ"ד אמרינן דכשיש מעשה כנ"ל אין כאן טעות כלל, דחזקה דבישוב הדעת נעשתה, וכמו דאמרינן מה"ט בנדרים פ"ו ע"א דבמגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש לא אמרינן דיכול לחזור בו תוכ"ד, דחזקה דדברים חמורים כאלה אינם נעשים אלא בהסכמה גמורה ובישוב הדעת, וכמ"ש הר"ן שם, וכמו כן יש סברא לומר במעשה קנין שבגוף דבר הנקנה, וסברא זו נמצאת בב"י בחו"מ סי' קצ"ה מחודש ד', עיי"ש, ומאחר שכל עקרו שנימא דאינו יכול לחזור בו תוכ"ד ממעשה כנ"ל הוא משום דהמעשה מוכחת שנעשה בישוב הדעת ואין כאן טעות, ממילא מהאי טעמא גופי' ראוי שנימא דגם מהדיבור והרצון שעם המעשה אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, מאחר שהמעשה מורה שלא הי' כאן דבר פתאומי וטעות, וכמו דאינו יכול לחזור אפילו מדיבור בנדרים ושבועות לאחר כדי דיבור, משום דכיון דשהה כולי האי מוכח דהדיבור הראשון לא הי' בטעות, כמו כן בדיבור ורצון שהביא את האדם לידי מעשה קנין בגוף דבר הנקנה המעשה מורה גם על הדיבור והרצון שהי' בישוב הדעת ולא בטעות, לפי הסברא שהובא בב"י דממעשה כזה אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, וסברת הקצה"ח שמחלק בזה בין המעשה ובין הדיבור והרצון שעם המעשה הוא תמוה מאוד, ולא ניתן להיאמר כלל לפ"ז, ומה גם כי לקושטא דמלתא הדיבור והרצון שעם המעשה אשר בלעדם אין המעשה כלום הן הן גוף המעשה עצמו, וכנ"ל:
אמנם מה שפסק הב"י ובש"ע שם דמכל הקנינים יכול לחזור בו תוכ"ד הוא כפשוטו ממש, משום דסבירא לי' דגם ממעשה קנין שבגוף הדבר הנקנה יכול לחזור בו תוכ"ד, דחזרה דתוכ"ד משוי גם למעשה כזאת בטעות, דגם מעשה כזאת יכולה להיעשות לפעמים בדרך פתאומי ובלי הסכמה גמורה וישוב הדעת חזק, והחזרה דתוכ"ד מעידה ע"ז, ואין הישוב הדעת הגמור תלוי במעשה אלא בחומר הדבר, ולזה במגדף ועכו"ם אף דלא הי' אלא דיבור אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, משום דלחומר הדבר אפילו דיבור אינו מוציא מפיו בלתי הסכמה גמורה וישוב הדעת גדול, וכמ"ש הר"ן בנדרים שם, ולזה גם בהקדש ס"ל להרמב"ם ותו' דאינו יכול לחזור בו מאמירתו לגבוה אפילו תוכ"ד, לחומר הדבר של הקדש, דמאחר דחזינן דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי, הגם דאינו כמסירה ממש, אלא שגומר הקנין כמו שגומרת מסירה להדיוט, וכנ"ל בשם הרשב"א, מ"מ עכ"פ חזינן מזה חומר הדיבור בהקדש, שהאמירה לבדה עושה קנין, דיבור בדבר חמור כזה אין אדם מדבר אלא בהסכמה גמורה ובישוב הדעת חזק, ואינו יכול לחזור בו תוכ"ד, והגם דמקנין מסירה עצמו יכול לחזור בו תוכ"ד, וכנ"ל, מ"מ שם אין הקנין מחמת חומר הדבר, אלא הקנין הוא מחמת מעשה המסירה, וזה יכול להיעשות לפעמים גם בדרך פתאומי וחפזון, וכנ"ל, אבל האמירה לגבוה דהוא קנין כמסירה אינו אלא מחמת חומר הדבר של הקדש, דיבור בדבר חמור כזה אינו מדבר אפיל אם לא בישוב הדעת גמור, ולזה אינו יכול לחזור בו תוכ"ד:
וזה הוא כוונת התו' במנחות פ"א ע"ב דבהקדש אינו יכול לחזור בו תוכ"ד משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט, עיי"ש, אין כוונתם דבמסירה להדיוט אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, אלא יען דהאמירה היא כמסירה, הרי חזינן דהאמירה לגבוה דבר חמור הוא, ולזה אינו יכול לחזור תוכ"ד, לחומר הדבר, וכנ"ל:
והגם דבירושלמי פ"ק דקידושין ה"ו איתא שור זה עולה וכו' קנה הקדש בכל מקום שהוא דכתיב לד' הארץ ומלואה, עיי"ש. הרי דדינא הוא, משום שמונח ברשותו של הקב"ה, ושוב אינו מחוסר מסירה, ולא צריכינן לזה משום חומרא דהקדש, מ"מ זה הוא שפיר בנדבה, שאומר שור זה עולה, אבל בנדר, שאומר הרי עלי עולה, ואינו מייחד בהמה לזה, ולפעמים גם עדיין אין לו שום בהמה לזה, בזה אינו מספיק טעם הירושלמי, דהרי עדיין אינו מקנה שום דבר ולפעמים עדיין אין לו מה להקנות, ואעפ"כ גם בזה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וכמבואר גם בירושלמי שם לקח פרה מן ההקדש במאתים וכו' מביא מאתים הרי היא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, עיי"ש, הרי אף דעדיין לא ייחד מאתים אלו להקדש ואף כשלא הי' לו אז עדיין מעות כלל דלא שייך בזה טעם הירושלמי הנ"ל משום לד' הארץ ומלואה, וכנ"ל, אעפ"כ אמרינן בזה אמירתו לגבוה, וע"כ זה הוא משום חומרא דהקדש, ולכך התו' במנחות הנ"ל כתבו שפיר על הא דהאומר תודה עלי מן החולין ולחמה מן המעשר, דבעי למיהדר בי' תוכ"ד, ולא מצי למיהדר, דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ור"ל דמאחר דגם בתודה עלי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וע"כ הוא משום חומר הדיבור של הקדש, וכנ"ל, ומשו"ה א"י לחזור בו תוכ"ד, וכנ"ל:
ובשו"ת ושב הכהן סי' י"ח י"ט העלה שהתו' והרמב"ם שס"ל דבהקדש אינו יכול לחזור בו תוכ"ד משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ע"כ צ"ל דפליגו על פסק הש"ע בחו"מ סי' קצ"ה דבשאר כל הקנינים מהני חזרה דתוכ"ד, אלא ס"ל דבקנין מסירה וכדומה שהוא בגוף דבר הנקנה א"י לחזור בו תוכ"ד, עיי"ש בארוכה:
אמנם לפענ"ד אין מזה הכרח לעשות פלוגתא בזה, כי שפיר י"ל בזה כמ"ש לעיל, דלעולם כ"ע ס"ל כפסק הש"ע דמכל הקנינים יכול לחזור בו תוכ"ד, והא שכתבו התו' דבמקדיש אי בעי למיהדר תוכ"ד לא מצי למיהדר משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ר"ל דמשום חומר הדיבור שבהקדש דאמירתו היא כמסירה לא מצי למיהדר בי' תוכ"ד, דדיבור חמור כזה לא בנקל אדם מדבר אותו אלא בהסכם גמור, וכנ"ל:
ואדרבא לפי פירוש זה א"ש ביותר מ"ש שם התו' ע"ז וז"ל, ואמרינן נמי בפ' בתרא דנדרים והלכתא תוכ"ד כדיבור דמי חוץ ממגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש, עכ"ל, ולפי פירוש הפשוט של הושב הכהן הנ"ל אינו מובן מה היא הראי' דמייתי התו' משם, ומה ענין זה לזה, אמנם לפירוש הנ"ל דמשום חומר הדיבור לגבוה כתבו התו' דלא מצי למיהדר בו' תוכ"ד שפיר מייתי התו' דהכי אמרינן נמי בנדרים דמגדף ועכו"ם וכו' לא מצו למיהדר בהו תוכ"ד, והיינו משום חומר הדיבור, וכנ"ל בשם הר"ן, וה"נ במקדיש לא מצי למיהדר תוכ"ד משום חומר הדיבור, וכנ"ל:
ובושב הכהן שם הרגיש בהקישוי שיש בדברי התו' לפי פירושו בהראי' דמייתו מנדרים, ולזה כתב דהתו' הי' להם הגירסא בנדרים שם חוץ ממגדף וכו' ומקדיש ומימר, עיי"ש בסי' י"ח בד"ה ונלפענ"ד בהמוסגר, וזה ודאי אינו כמבואר למעיין בתו' שם, אמנם אפילו לפי הפירוש שלו יותר טוב הי' לדחוק קצת בראיית התו' מלחדש גירסא חדשה בש"ס, כי י"ל דאין כוונת התו' להביא ראי' לזה מנדרים דבהקדש א"י לחזור בו תוכ"ד, אלא דהתו' ס"ל כן מסברא דבהקדש א"י לחזור בו תוכ"ד הואיל דהוא כמסירה, אלא דלא תקשי ע"ז הא כלל הוא בכל התורה דתוכ"ד כדבור דמי, ואיך נוכל להוציא הקדש מכלל הזה מכח סברא בעלמא, ע"ז כתבו דהכי אמרינן נמי בנדרים חוץ ממגדף ועכו"ם וכו', הרי דלאו כלל מוחלט הוא, וישנם דברים יוצאים מן הכלל הזה, ואף אנו נוציא מזה הקדש מכח הסברא שלנו, כן י"ל לפי פירוש הפשוט הנ"ל, אבל לפי פירוש שלנו הנ"ל א"ש ביותר הראי' מנדרים, וכנ"ל:
ובזה א"ש גם דברי הרמב"ם שהוכיח שם הושב הכהן מדבריו דדוקא גמר בלבו והוציא בשפתיו בהקדש א"י לחזור בו תוכ"ד הא גמר בלבו בלבד יכול לחזור בו תוכ"ד, אף דנתחייב בהקדש במחשבה לחוד, ומזה הוכיח שם דע"כ לא משום חומרא דהקדש לא מהני חזרה דתוכ"ד, דא"כ גם בלב שייך חומרא דהקדש, אלא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וגמר בלבו אינו כמסירה להדיוט. ומינה דבמסירה להדיוט לא מהני חזרה דתוכ"ד, עכת"ד שם בסי' י"ח וי"ט, עיי"ש, ולפי מ"ש לעיל גם הרמב"ם ס"ל כפסק הש"ע, דגם במסירה להדיוט מהני חזרה דתוכ"ד, ובאמירה לגבוה דאינו יכול לחזור בו תוכ"ד, הוא משום חומר הדיבור של הקדש דחזינן דהוא כמסירה, וכנ"ל, ולזה במחשבה דהקדש דאין בה חומר כ"כ כמו דיבור דהא אינה כמסירה להדיוט שפיר מהני בה חזרה דתוכ"ד, והגם דגם מחשבה דהקדש יש בה חומר, דהא בכל הדברים דברים שבלב אינם דברים כלל, ובהקדש נדיב לב עולות כתיב, דגם בלב מהני, מ"מ מאחר דאין במחשבה של הקדש חומר כ"כ כמו בדיבור של הקדש, ולא מצינו בהקדש דלא מהני בי' חזרה דתוכ"ד אלא בדיבור בתמורה כ"ה ע"ב, ולזה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה, ולא מדמינן מחשבה לזה: