אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן כא · ענף ג

ענף ב

ומה שתמה כ"ת עלי למה העלמתי עין מדברי הרשב"א בפ' מ"ח ק"ב ב' בד"ה סנדל התפור בפשתן, אשר הביא דברי הירושלמי, בחלצה במנעל באנפליא, אית תנאי דתנו חליצתה פסולה, אית תנאי תנו חליצתה כשרה, מ"ד חליצתה כשרה כשהיתה אנפליא של בגד במנעל של עור, מ"ד חליצתה פסולה כשהיתה אמפליא של עור במנעל של עור, עכ"ל הירושלמי שהביא הרשב"א שם, הרי מפורש כהב"ש, דאנפליא של בגד במנעל של עור כשר, ואדרבא עדיף יותר מאנפליא של עור במנעל של עור, דזה פסול להירושלמי, עכת"ד:

ואני תמה מאוד על תמיהתו, כי לפענ"ד אין דברי הירושלמי ענין לנידון של הב"ש כלל, ולפי הבנת כ"ת ביותר הי' לו להקשות מהירושלמי הזה על סה"ת והמרדכי, דהא הם ז"ל ודאי ס"ל במנעל על בתי שוקיים אף דחלצה שניהם כאחת פסול, כמו שהוכחתי במכתבי הקודם, וכמ"ש גם כ"ת, וכנ"ל, ואיך יפסקו נגד הירושלמי, אשר אין ההיפוך מבואר בגמ' דידן, בשלמא על הא"ז דפוסל מחופה עור מבחוץ ובגד בפנים לא קשיא, דהוא ז"ל מפרש הא דסנדל התפור בפשתן פסול כלשון א' של רש"י שתפור בתוכו בגד פשתן, ומחופה עור דכשר, היינו עור מפנים, וכנ"ל, ולכך פסק כגמרא דידן נגד הירושלמי, אבל סה"ת ומרדכי דלא ס"ל כלשון א' של רש"י, ומכשרי במחופה עור מבחוץ ובפנים עץ או בגד, וכנ"ל, למה לא פסקו כהירושלמי, דגם במנעל על בתי שוקיים כשר:

א"ו פשוט דהירושלמי מיירי כשהאנפליא דבוקה בהמנעל ע"י תפירה או דבק וכדומה, דבזה כשר, דהוי מנעל אחד, וכמ"ש סה"ת והמרדכי גם מש"ס דידן בסנדל של עץ המחופה עור דכשר, וכנ"ל, והכי ודאי משמע לישנא דהירושלמי הנ"ל דלא מיירי כשלובש האנפליא על הרגל ואח"כ המנעל על האנפליא, כנידון סה"ת והב"ש, אלא דהאנפליא תחובה ונתונה בתוך המנעל, והיינו ע"י שדבוקים יחד, וכנ"ל, וגם הרשב"א לא הביא שם הירושלמי הזה אלא לדחות בו לשון א' של רש"י על הא דסנדל התפור בפשתן הנ"ל, וכן הנמוק"י, עיי"ש, והיינו לומר דמהירושלמי שמעינן דסנדל התפור בתוכו בגד פשתן כשר:

ותדע לך שכן הוא, דהירושלמי ע"כ מיירי בכך, דהאנפליא נתונה בהמנעל באופן שתהי' נתונה בו עולמית, והיינו בדרך חיבור ודבקות, דהא מפליג בין אנפליא של בגד לשל עור, וכתב שם הרשב"א לפרש, דאנפליא של בגד כיון דאינה ראוי' לחליצה בטלה לגבי מנעל, וקרינן בי' מעל רגלו, אבל באנפליא של עור אינה בטלה, והוי לי' כמנעל דמנעל, עכ"ל, ואי מיירי הירושלמי באין נתונה האנפליא בהמנעל בדרך חיבור עולמי, רק שלובש האנפליא על הרגל, ואח"כ המנעל על האנפליא, איך אפשר לומר בב' דברים הנפרדים זה מזה, ונותן אותם לשעה אחד על חבירו, ועשוי לפשוט בכל עת אחד מחבירו, דיתבטל אחד לחבירו, וא"כ נימא ג"כ דתתבטל האנפליא להרגל, וכמ"ש באמת כ"ת, ולפ"ז גם בחולצת רק המנעל, מעל האנפליא של בגד שעל רגלו, יהי' כשר, אף שהאנפליא נשארה על רגלו, וכמ"ש באמת בקרבן עדה ובמראה פנים שם דהירושלמי מיירי בהכי, שחלצה רק המנעל, עיי"ש, ואעפ"כ באנפליא של בגד כשר, וכמ"ש כ"ת לפ"ז דהאנפליא בטלה להרגל, וקרינן בי' שפיר מעל רגלו, ודלא כסה"ת והמרדכי, ואין כל זה אלא תימה:

ועיין בשו"ת גבעת פנחס חיו"ד סי' מ"ד וסי' נ"ו דביטלו עולמית הו"ל כחד, ואין בו משום חציצה, וזה הוא הטעם דכל לנאותו אינו חוצץ, משום דבטל לגבי גוף הדבר, דסתמא דלנאותו הוי כמבטלו עולמית, ובזה מיושב מ"ש הרמב"ם פ"ב מה' מקואות ה"ה דחוטי זהב הקשורים לנוי חוצצין, אף דהוי לנאותו, דכיון דכל הטעם דלנאותו הוא משום ביטול, אבל דברים שדרכן ליפשט בכל עת לא שייך ביטול לגבי', ובזה מיושב ג"כ הא דנדה שטבלה בבגדיה לא עלתה לה טבילה, אף דבגדיה הוו לנאותה, משום דעשוין לפושטן וללבשן בכל פעם, הרי דלא מיבטלי לגבה, מה בכך דהוי לנאותו, עכת"ד ז"ל שם ושם, ובנודע ביהודה קמא חאו"ח סי' א' כתב וז"ל, ואפ"ה משחירין עור הבתים בדיו, ואינו פוסל לא משום אין רואה האויר, ולא משום יתיר, דכל לנאותו בטל לעור הבתים, ומש"כ מע"ל מאי שנא מנדה שטבלה בבגדיה שאם אדוקים חוצצים, אף שהם לנאותה, אני תמה וכי בגדיה נשארים תמיד עליה, הלא פושטתן ולובשתן, ואיך נימא דכגופה דמי, עכ"ל, הרי להדיא דמה דדרכו ליפשט בכל עת לא שייך בי' ביטול, והוא פשוט מאוד, ואיך א"כ נימא דהאנפליא בטלה לגבי הרגל או לגבי המנעל שעליה, בהיות המנעל עשוי להיפשט בכל עת מן האנפליא, והאנפליא מן הרגל:

א"ו ע"כ צ"ל דהירושלמי מיירי שהאנפליא נתונה בהמנעל בדרך חיבור עולמי, באופן שלא יתפרדו זמ"ז, דהיינו ע"י תפירה יחד, או דבק, וכדומה, ובזה שפיר כתב הרשב"א דכשהיא של בגד כיון דהמנעל ראוי לחליצה והאנפליא אינה ראוי' בטלה האנפליא לגבי המנעל, ואין כאן רק מנעל אחר של עור, אבל אם האנפליא של עור, כיון דכשר ג"כ לחליצה כמו המנעל, וחשוב זה כמו זה, אינה בטלה לגבי המנעל, [ועיי"ש בגבעת פנחס סי' מ"ד בסד"ה מיהו] וא"כ הוי כב' מנעלים זה ע"ג זה, והגם שמחוברין ע"י תפירה או דבק, מ"מ כשאינו בטל אחד לחבירו ס"ל להירושלמי דאינן כאחד, כנודע ממבוכה הגדולה אשר יש בזה, אם ע"י תפירה או דבק נחשבים לאחד, עיין באבה"ע סי' ק"ל ס"ז בהגה, ובב"ש שם ס"ק ה', ובשו"ת בית אפרים חאו"ח סי' א'. ובחתם סופר חאו"ח סי' ה' ושם הביאו בשם הירושלמי מגילה דתפירה לא מהני לעשותם אחד, עיי"ש, וס"ל להירושלמי דבב' מנעלים אף אם חלצה שניהם פסול, זה הוא ביאור דברי הירושלמי עפ"י פירוש הרשב"א לאמיתו, אמנם צריך טעם למה פוסל הירושלמי בחלצה שניהם של עור:

ולכאורה הי' אפשר לומר דה"ט, דס"ל להירושלמי דלקיחה ע"י דבר אחר לא שמה לקיחה, וכרבה בסוכה ל"ז ע"א, ומדמה חליצה ללקיחה, ומשו"ה בב' מנעלים זעג"ז אינו כשר מחמת הפנימי, דהוי ע"י דבר אחר, ומצד החיצון הוי מעל דמעל, אבל מש"ס דידן משמע דבחלצה שניהם כשר, וכנ"ל, והיינו מחמת הפנימי, דש"ס דידן ס"ל כרבא בסוכה שם דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, וכנ"ל, והגם שמסקנת התו' בסוכה שם בסד"ה דבעינא, וכ"כ עוד בכמה מקומות, דרבא לא איירי התם אלא כשעשה הסודר בולט מהלולב ואחז בהבליטה, דהוא כמו בית יד להלולב, אבל כשכורך הסודר סביב להלולב, ואוחז גוף הלולב בידו בהפסק הסודר, אינו יוצא בזה, עיי"ש, אמנם כבר לימד אותנו מרן הב"י באו"ח סי' תרנ"א בסד"ה ולקיחה, דהא דאינו יוצא כשהלולב תוך ידו בהפסק הסודר, היינו משום חציצה, אבל משום לקיחה ע"י דבר אחר לית בזה, בק"ו מכשאוחז בבליטת הסודר וכל הלולב חוץ מידו, עיי"ש, וכ"כ הט"ז שם סוף ס"ק ו', עיי"ש, מיהו לשיטת הריטב"א והר"ן שם, דבלולב אין בו משום מציצה, רק משום לקיחה תמה, ולזה כשכרך הסודר בידו דבטל הסודר לגבי ידו שמה לקיחה, משא"כ כשכרך הסודר על הלולב אינו בטל, ולא שמה לקיחה, עיי"ש, א"כ בב' מנעלים זעג"ז דלא בטל החיצון להפנימי אית בפנימי משום לקיחה ע"י דבר אחר:

אמנם לקושטא דמילתא נראה פשוט, דחליצה לא תלוי כלל בלקיחה ע"י ד"א, דאפילו אי לקיחה ע"י ד"א לא שמה לקיחה, חליצה ע"י דבר אחר שפיר מקרי חליצה, וכנ"ל בריש ענף ב', וכמ"ש גם בספר טיב חליצה, ולזאת א"א כלל לומר כן בטעם הירושלמי דמשו"ה פוסל בב' מנעלים משום לקיחה ע"י ד"א, דבחליצה לא כתיב לקיחה אלא וחלצה, וחליצה שפיר איכא גם ע"י דבר אחר, ולזאת נדבר עוד לקמן בטעמו של הירושלמי בזה, ועכ"פ זה ברור דהירושלמי דמכשיר באנפליא של בגד במנעל של עור מיירי היכי דהאנפליא נתונה בהמנעל בדרך חיבור עולמי, וכנ"ל:

ומעתה מה דעדיף כשהאנפליא היא של בגד מאם היא של עור, היינו כשהיא נתונה בהמנעל בדרך נתינה תמידית, דהיינו שדבוקין יחד וכדומה, דבשל בגד גם להירושלמי כשר, ובשל עור להירושלמי פסול, וכנ"ל, אבל אם אין האנפליא נתונה בהמנעל בדרך נתינה תמידית, רק שלובש האנפליא על הרגל, ושוב לובש המנעל על האנפליא, כנידון סה"ת והמרדכי וש"ע והב"ש, כמובן להמעיין מלשונם ז"ל דמיירו בהכי] פשיטא דאנפליא של עור עדיף משל בגד, דשל עור עכ"פ לגמרא דידן כשר, משום הפנימי, ובשל בגד גם לגמרא דידן פסול, וכמ"ש סה"ת והמרדכי, ואדרבא מהירושלמי והרשב"א ראי' לזה, דלא מכשיר באנפליא של בגד אלא משום דבטלה לגבי המנעל, אבל באינה נתונה בהמנעל בדרך נתינה תמידית, דלא בטלה, וכנ"ל, פסול משום מעל דמעל, אף שחלצה שניהם בבת אחת, וכנ"ל:

זאת תורת העולה מכל הנ"ל, דאין כאן מחלוקת הפוסקים כלל, דכ"ע ס"ל בב' מנעלים זה ע"ג זה וחלצה שניהם דכשר, כאשר מוכרח מגמרא דידן, וההכשר הוא מחמת הפנימי, ולא מחמת החיצון, כדמשמע מסה"ת והמרדכי, גם מהא"ז אשר הביא כ"ת, וסנדל של עץ המחופה עור, וכן במנעל באנפליא הדבוקין זה לזה, כשר לרוב הפוסקים ככולם. אף שהחיפוי של עור הוא מבחוץ, מלבד ללשון א' של רש"י גבי סנדל התפור בפשתן והא"ז, דלא קיי"ל כוותייהו, אבל מנעל ע"ג אנפליא, שלבש האנפליא על הרגל ושוב לבש המנעל על האנפליא, אף אם חלצה שניהם בבת אחת, נראה דפסול אליבא דכ"ע, וכנ"ל:

שוב זכיתי לריטב"א יבמות, ומבואר שם בדק"ב א' בד"ה אילימא ובד"ה או ככל דברינו הנ"ל, דמשו"ה חלצה שניהם אפילו כאחת כשרה כיון ששניהם של עור וכו' ומכש"כ ב' סנדלים תפורים כאחד וכו' אבל בירושלמי וכו', עייש"ה ודוק:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה