מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן כ · ענף י"ד
ומעתה אחרי כל האמור נבוא אל הענין אשר לפנינו, למה שהתחלנו בו, בחליצת איטר, דחולץ בב' רגליו, וכתבו רבותינו הגדולים ז"ל לחלוץ בזה אחר זה, ולענין חשש חליצה פסולה יכוונו שניהם בכל רגל שאם זה הוא הרגל של חליצה הם מכוונים בו לחליצת מצוה להתיר הזיקה, ואם לאו הם מכוונים בו רק לחליצת נעל בעלמא, ותפס אותם הגט מקושר דהא אין תנאי בחליצה, וא"כ אם אפילו אין זה רגל המכוון הוי לי' עכ"פ חליצה פסולה, וכנ"ל:
ולפי הנ"ל אין התחלה לקושיא זו, דמאחר שאינם מתנים אלא על הכוונה, אינו צריך למשפטי תנאים, וגם בחליצה דא"א לקיימו ע"י שליח מהני תנאי כזה, וכנ"ל מילתא בטעמא, דבשלמא אם היו מכוונים בסתם ובהחלט לחליצת מצוה, אלא דסגנון התנאי הי' כך, אם זה הוא הרגל הראוי לחליצה תהי' החליצה חליצה מעליא וכשרה, ואם אין זה הרגל הראוי לא תהי' זה חליצה כלל, אפילו חליצה פסולה, שאז הי' התנאי בא לבטל מעשה עשוי' ונגמרת של החליצה עם כוונת שניהם בצד השלילה של התנאי, שלא יפעל אז המעשה הלזו שום פעולה כלל, דתנאי כזה הבא לבטל ולעקור מעשה צריך להיות עפ"י משפטי התנאים, אז הי' מקום להקשות דאיך מהני כלל תנאי כזה בחליצה, דא"א לקיימו ע"י שליח, והיינו צריכים לבוא בזה אל התירוץ שכתבתי לעיל בענף ב', דמשו"ה מהני התנאי בזה הואיל דגם בלא התנאי לא הי' המעשה יכולה להתקיים כפי כוונתו בצד השלילה של התנאי, עיין לעיל באורך, משא"כ השתא דאין התנאי בא נגד מעשה החליצה כלל, אלא שמתנים על הכוונה עצמה, שאם זה הוא הרגל הראוי המה מכוונים, וממילא החליצה היא חליצה מעליא, ואם אין זה הרגל הראוי אינם מכוונים, רק לחליצת נעל בעלמא, וממילא אין התחלה לחליצה זו כלל בלא כוונה, דנמצא שאין התנאי הזה בא כלל לבטל ולעקור מעשה עשוי' ונגמרת בצד השלילה של התנאי, אלא למנוע שלא יהי' התחלה להמעשה כל עיקר בצד השלילה של התנאי, בכל כגון זה אין צריך למשפטי תנאים, וגם בחליצה דא"א ע"י שליח מהני תנאי כזה, וכנ"ל באורך, ודבר זה אינו בגדר תנאי כלל, דתנאי הוא שמתנה לבטל ולעקור מעשה עשוי' ונגמרת בצד השלילה, ובזה צריך למשפטי תנאים, אבל זה שאומר אם כך הוא הנני מכוון במעשה זו כך וכך באופן שיהי' ממש במעשה הזאת, ואם כך הוא הנני מכוון אחרת במעשה הזאת באופן שלא יהי' בה שום ממש, מי יוכל להכריחו על מחשבתו ועל מעשיו, ואם באופן הזה אינו מכוון ואינו עושה מי ימחה בידו, ומי יכול להוסיף על כוונתו ועל מעשיו, אף אם לא התנה עפ"י משפטי התנאים, ולומר דהוי כאלו כוון ועשה גם בצד השלילה, בהיותו עומד וצווח שבאופן הזה אינו מכוון ואינו עושה כלל, ושאני תנאי הבא לבטל מעשה עשוי' ונגמרת, דאם אינו עפ"י משפטי התנאים התנאי כמאן דליתא, וממילא המעשה קיימת בכל אופן, דהא עשוי' ונגמרת היא, משא"כ כשאין כאן מעשה עשוי' ונגמרת, אלא שבא לעשות המעשה באופן זה, ולא באופן זה, בודאי יש לנו לילך אחר דבריו בזה ואחר מחשבתו, כי בו וברצונו הדבר תלוי, אף שאינו עפ"י משפטי התנאים, ולזה כשמתנים שניהם בכל רגל ורגל על הכוונה אין כאן חשש לחליצה פסולה כלל, דבזה הרגל שאינו ראוי לחליצה שניהם אינם מכוונים רק לחליצת נעל בעלמא, וכששניהם אינם מכוונים בודאי, לכ"ע אין כאן חשש חלוצה פסולה, ועיין בתשובת רעק"א מהד"ת סי' מ"ג:
וגם אין לומר בזה לאידך גיסא, דמאחר דתנאי על הכוונה מהני גם בחליצה, א"כ בחליצת כל רגל ורגל באיטר אינו מבורר אם הם מכוונים בו לחליצת מצוה להתיר הזיקה אם לא, דהא כוונתם תליא באם הוא הרגל הראוי לחליצה, וזה אינו מבורר, א"כ גם כוונתם אין מבורר בשעת חליצת כל אחד ואחד, וכבר כתבנו לעיל דכשאינו מבורר הכוונה בשעת חליצה אפילו בקיום התנאי אח"כ אין החליצה כשרה, דבדאורייתא אין ברירה, וא"כ לכאורה גם הכא גם החליצה של קיום התנאי דהיינו החליצה שברגל הראוי אינה כשרה הואיל דאין כוונתם מבורר בו בשעת החליצה, ולכאורה בזה עוד יותר גרע משם, דכל הני קולי דברירה דאיכא התם וכנ"ל ליתנייהו כאן, דכאן אינו עתיד להתברר כלל אם זה הוא הרגל הראוי אם לא, דספיקא דדינא הוא, וגם מתנה על ב' דברים, על אחד מב' הרגלים, וכמו כתוב לאיזה שארצה, וגם אין התנאי על מעשה האשה שיסמוך דעתו עליה, מה שכל זה הוא שם, וכנ"ל, ואעפ"כ העלינו לעיל שלא להקל שם בדאורייתא משום א"ב, ומכש"כ כאן:
אמנם באמת זה טעות, ואין דומה זה לזה כלל, כי הגם שהם שמות שוים, בשניהם אין מבורר הכוונה בשעת חליצה, אבל הם גופים מחולקים. כי אין הנושאים שוים כלל, והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, כי בנידון שכתבתי לעיל תלה תנאי של הכוונה בעתיד, אם תתן לי אח"כ ר' זוז הנני מכוון עתה לשם חליצת מצוה, דנמצא דבעצם אין הדבר מבורר בשעתו בשעת חליצה אם מכוון אם לא, כי זאת רק העתיד יוכיח, אם תתן ואם לא תתן, וא"כ כשיקוים התנאי ותתן אח"כ צריכין לדון מן המאוחר אל המוקדם ולומר הוברר הדבר למפרע שאז בשעת החליצה כוון, וזה הוא ענין ברירה, דבר דלא איתברר השתא ואיתברר לאחר זמן, ולדון מן המאוחר על המוקדם, דלא אמרינן בדאורייתא, וכן הם כל הברירות דעלמא, לדון מן המאוחר על הקודם, דוק ותשכח, משא"כ בנידון שלפנינו דתולה תנאי של הכוונה במה שהוא עכשיו אלא שמכוסה ונעלם מאתנו, שאומר אם זה הוא הרגל הראוי לחליצה הנני מכוון בו לחליצת מצוה להתיר הזיקה, ואם לאו איני מכוון, וא"כ בעצם הדבר מבורר בשעתו אם מכוון עכשיו אם לא, מבלי שנצטרך לדון מן המאוחר אל הקודם, אלא שנעלם ומכוסה מאתנו, ואלו אתי אליהו ויאמר שזה הוא הרגל הראוי לחליצה הרי מכוון בשעתו הוא, זה אין לו ענין לברירה כלל, אלא שאם לא הי' חולץ אלא רגל אחד לא היינו יכולים להקל בהיות כי נעלם מאתנו אם זה הוא הרגל הראוי לחליצה, אבל כשחולץ כך בשני רגליו הרי ידעינן שבודאי אחד מהם ראוי לחליצה ובו כוון בשעתו להתיר הזיקה וכנ"ל, וא"כ יש כאן חליצה מעליא, ואף שאין אנו יודעים באיזה רגל ובאיזה חליצה הותרה, זאת אין אנחנו צריכים לדעת, וכמ"ש כעין זה בגט פשוט סי' קכ"ב ס"ק ח' וסי' קכ"ט ס"ק ק"ו, ומידי דהוי אתפילין דרש"י ודר"ת וכלהו בבי דתקיעתא דר"ה דיוצאים בהם י"ח אף שאין אנו יודעים במה יוצאים, עיי"ש, ואין אנחנו צריכים לדעת בחליצה אלא שחלצה בימין ושכוונו שניהם בשעתו בשעת חליצה, וזאת אנחנו יודעים שפיר בחליצת איטר בב' רגליו בתנאי הנ"ל, וכנ"ל, משא"כ במתנה על הכוונה בתנאי דלעתיד לפי מאי דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה לא הי' כוונה בשעתו בשעת החליצה, וכנ"ל, ודוק היטב בזה:
וגם בתשובת מהר"ם לובלין שם בס"ס ט' כתב אל השואל בענין חשש ברירה שכתב בזה וז"ל, לא ירדתי לסוף דעתך דמה אין ברירה ויש ברירה שייך הכא, דבשלמא התם שייך לומר ברירה, ר"ל דכשאנו רואין לבסוף וכו' אמרינן הוברר הדבר שמתחילה וכו' הי' ג"כ דעתו לזו וכו' אבל הכא דאנן מסופקין באיזו היא רגלו הימנית וזה לא יבורר מעולם, וא"כ מאי ברירה שייך כאן, עכ"ל המהרמ"ל שם, ודברים אלה מחוסרים ביאור, דעדיין יש כאן מקום לשאול, דא"כ אדרבא כאן יותר מיגרע גרע משם, דשם עכ"פ יתברר לבסוף, וכאן לא יתברר לעולם, אמנם לפי מה שביארתי לעיל ניחא, דכאן מבורר הוא בשעתו אלא שמכוסה מאתנו, וכנ"ל, ובל"ס שגם כוונת מהרמ"ל כן הוא, אלא שקיצר וסמך על המבין:
וראי' גלוי' ומפורשת לחילוק הזה בין עתיד להתברר ובין מבורר בשעתו אלא שמכוסה, מהתו' יבמות דף ל"ה ע"ב בד"ה תיגלי, שכתבו שם בהא דפליגו ר' יוחנן ור"ל בחליצת מעוברת שהפילה לבסוף, דריו"ח מכשיר, דאם יבא אליהו ויאמר דהא אפילו מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי תיגלי מילתא למפרע, ור"ל פוסל, דתיגלי מילתא למפרע לא אמרינן, והלכה כר"ל בזה, עיי"ש, וכתבו שם התו' וז"ל, אע"ג דלקמן דמ"א ע"א גבי ספקות שקידש אחת משתי אחיות חשבינן לה בת חליצה ויבום כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קדיש, לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו, שאי אפשר לידע העתידות, אבל התם אין צריך לידע אלא מה שבאותה שעה, עכ"ל התו' שם, הרי דלענין ידיעת העתיד לומר איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן אם יבוא אליהו ויאמר, אבל לענין ידיעת ההוה עכשיו המכוסה מאתנו שפיר אמרינן אם יבוא אליהו ויאמר, וחשבינן לי' עי"ז כמבורר ונודע בשעתו, וה"ה לדידן לענין ברירה, לענין ידיעת העתיד לומר הוברר הדבר למפרע לא אמרינן אם יבוא אליהו ויאמר, ואינו חשוב כמבורר בשעתו, ובדאורייתא אין ברירה, משא"כ לענין ידיעת ההוה עכשיו המכוסה מאתנו אמרינן אם יבוא אליהו ויאמר, וחשבינן לי' למבורר בשעתו, וכנ"ל:
והא שכתבתי לעיל בסי' ענף ט' בד"ה ועוד, ובענף י' בד"ה אבל, ובד"ה ומ"ש הרמ"א, לענין ב' גיטין הניתנין מספק, דהואיל דלא יתברר הספק לעולם מיגרע גרע, עיי"ש, שאני התם דכתיבת הגט צריך להיות מבורר להכותב בשעת כתיבה שכותב לשמה ולשם גירושין, וכן להחותם בשעת החתימה, וכן להנותן בשעת הנתינה למאן דבעי נתינה לשמה, ולא סגי במה דקמי שמיא גליא שכותב לשמה ולשם גירושין, דסוף סוף מאחר דאינו מבורר לו עצמו כל זאת שוב אינו כותב וחותם ונותן בבירור לשמה ולשם גירושין, ומה"ט כתבו התו' בר"פ כל הגט בד"ה לאיזו דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה בגט מודה משום דוכתב לה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה, עיי"ש, והיינו דאי אפילו יש ברירה, דקמי שמיא גליא העתיד, מ"מ בגט צריך להיות מבורר בשעת כתיבה להכותב עצמו, ולכך גם בב' גיטין מספק אף דהספק הוא בידיעת ההוה של עכשיו, וקמי שמיא גליא, מ"מ לא מהני זה בגט, דסוף סוף אינו מבורר בשעתו להכותב ולהחותם ולהנותן עצמו שהוא לשם גירושין, ואדרבא מיגרע גרע דלא יתברר לו לעולם, אבל בכוונה דחליצה וכדומה דאין צריך דוקא שיהי' מבורר להחולץ והחולצת עצמם בשעת החליצה שמכוונים, אלא סגי במה דקמי שמיא גליא שמכוונים עכשיו בשעתו, ולזה גם בחליצת איטר בב' רגליו עפ"י התנאי הנ"ל שמכוונים רק באותו הרגל הראוי לחליצה שפיר דמי, דקמי שמיא גליא באיזה רגל הראוי הם מכוונים בשעתו בשעת החליצה שלו מיד, וזה חשבינן למבורר בשעתו, וכנ"ל, שוב ראיתי שזה גמ' ערוכה עירובין ל"ו ב' וכבר בא החכם, עיי"ש ודוק: