אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן כ · ענף י"ג

ענף י"ב

ומאחר שזכינו לדין, דגם בחליצה כשמתנה על הכוונה מהני התנאי, ואם לא נתקיים התנאי הרי לא כוון בהחליצה, והחליצה פסולה, מעתה שוב אני אומר בהיפוך, לאידך גיסא, דגם תנאי זה א"א להתנות בחליצה, אבל לא משום דהתנאי בטל והמעשה קיימת בכל אופן אף כשלא יתקיים התנאי, אלא בהיפוך, דבתנאי זה על הכוונה, המעשה בטלה בכל אופן אף כשיתקיים התנאי, דמאחר דבחליצה הכוונה מעכבת, כדאמר ר' יוחנן ביבמות ק"ו עד שיכוונו שניהם, והוא תולה כוונתו בקיום התנאי שאח"כ, ונמצא שבשעת החליצה עדיין אינו מבורר למאי הוא מכוון, אם לחליצת מצוה לפטור הזיקה, או לחליצת נעל בעלמא, אלא לאח"כ כשיתקיים התנאי נתברר לנו שלמפרע בשעת החליצה הי' כוונתו לחליצת מצוה, וא"ב צריך לבוא בזה לברירה, לומר הוברר הדבר למפרע שכך הי' אז כוונתו, ובדאורייתא קיי"ל דאין ברירה, וא"כ הוי כלא כוון כלל, והחליצה פסולה, אף בקיום התנאי:

ופשיטא דבלא כוונת שניהם החליצה פסולה מדאורייתא, לא מיבעיא לדעת הרא"ש בפ' מצות חליצה סי' י"א, וכפי שפירש דבריו הב"ש סי' קס"ט ס"ק מ"ה, דכשידעינן בודאי שאחד מהם לא נתכוון, אף לאחים לא מיפסלא, אם לא בחליצה גמורה או אפשר גם בחליצת מנעל בב"ד, משום מראית עין, עיי"ש בב"ש, והא שכתב הרא"ש שם סי' ה' בחזינא דחלצה אף שלא בב"ד חיישינן שמא כוונה ומיפסלא על האחין עכ"פ בכוונתה לבד אף שהוא לא כוון, עיי"ש, ע"כ צ"ל דשם העתיק רק דברי הרי"ף כדרכו, אבל הוא עצמו ס"ל כמ"ש בסי' י"א הנ"ל דבעינן דוקא כוונת שניהם גם לאיפסולא, ומצינו כן הרבה פעמים בהרא"ש שהעתיק דברי הרי"ף בסתם והוא ז"ל גופי' מצינו לו במקום אחר דלא ס"ל כן, וכמ"ש הש"ך בספר תקפו כהן סי' מ"ו, עיי"ש, ולא כספר קרבן נתנאל שם בסי' י"א שדחה דברי הב"ש בזה ממ"ש הרא"ש בסי' ה', וליתא וכנ"ל, ודברי הב"ש נכונים וברורים להמעיין, וכן הוא דעת רש"י ותו' בפמ"ח דף ק"ב ע"ב דבכוונת אחד מהם לא מיפסלא על האחין, עיי"ש, וא"כ ע"כ צ"ל דבלא כוונת שניהם אין כאן חליצה כלל מדאורייתא, מדאפילו על האחין לא מיפסלא כשלא כוונו שניהם:

אלא אף גם להרי"ף והרמב"ם והנ"י שם דגם בכוונתה לבד אף שלא בב"ד מיפסלא על האחים, מ"מ כבר כתב הנ"י שם דזה הוא רק מדרבנן משום מראית עין, אלא דס"ל דגם שלא בב"ד איכא מ"ע בכוונת אחד מהם, עיי"ש, ועכ"פ חזינן דמדאורייתא אין חליצתם כלום לכ"ע בלא כוונת שניהם, מדלא מיפסלא עכ"פ על האחים מדינא, וכן משמע מהרמב"ם המובא בב"ש שם ס"ק מ"ד דחליצת חרש וחרשת אין פוסלת משום דלאו בני דעה וכוונה נינהו, עיי"ש, אלמא דמדאורייתא בעינן כוונת שניהם ומעכבות, ולכך כשאחד מהם אינו בר כוונה אין זה חליצה כלל אפילו לפסול על האחין:

וזה פשוט לא הצרכתי להאריך בראיות, לולא שראיתי בשער המלך פ"ו מה' אישות סוף ה"ב בד"ה ובהכי ניחא לי, שכתב בפשיטות דרק מדרבנן אמרו עד שיתכוונו שניהם, עיי"ש, ונוראות נפלאתי עליו בזה, דהלא ברור מראיות הנ"ל דהוא מדאורייתא, והגם די"ל דכוונת השעה"מ שם הוא רק על חלוץ לה ובכך אתה כונסה, שמתכוון עכ"פ לחליצת מצוה, אלא שטועה ומכוון ההיפוך מכוונת פעולת החליצה, שאינו מכוון לעקור הזיקה, רק אדרבא לכנוס, ובזה כתב דלא פסול אלא מדרבנן, אבל באינו מכוון כלל לחליצת מצוה, רק לחליצת נעל בעלמא, גם השעה"מ מודה דמדאורייתא פסול, ובהכי יהי' א"ש כל הראיות הנ"ל, דשם מיירי הכל דהי' בלי כוונה כלל, ושפיר מדאורייתא פסול, אמנם גם זה אינו נראה כלל, דכיון דר' יוחנן אמר ומפרש מה דקתני בברייתא עד שיתכוונו שניהם, דהיינו דלא סגי במה שמתכוונים לשם מצוה, רק שיתכוונו לעקור הזיקה, וכיון דיש ראיות ברורות דכוונת שניהם בעינן מדאורייתא, ור' יוחנן מפרש דזה הוא כוונת עקירת הזיקה, ממילא בעינן כוונת שניהם לעקירת הזיקה מדאורייתא, ומאן פליג בזה בין כוונה לכוונה, וכן משמע להדיא בב"ש שם ס"ק מ"ה, עיי"ש ודוק:

ומ"ש השעה"מ שם ראי' מהרמב"ם פ"ד מה' חליצה שכללא כייל שכל מקום שנאמר חליצתה פסולה אינו אלא מדרבנן, עיי"ש, במחכ"ת לא נאמנה עדותו בזה, כי מעולם לא כלל הרמב"ם כלל זה לענין חליצה, ותמה אני דאיך יעלה על הדעת לומר כן, דא"כ חלצה ברגל שמאל או מארכובה ולמעלה או אילם ואילמת שחלצו וכדומה דנאמר עליהם שחליצתן פסולה הכי נאמר דפסולן אינו אלא מדרבנן, נשתקע הדבר ולא נאמר, דבכל הני מבואר בש"ס דפסולן אתיא מן התורה, עיי"ש, אבל הרמב"ם שם לא קאמר אלא דבכל מקום שנזכר בחיבורו דחליצתה פסולה נפסלת עכ"פ על האחין ולכהן ונאסר בקרובותיה, עיי"ש בפ"ד הכ"ו, אבל לא משום דמדאורייתא החליצה כשרה, דודאי יש הרבה דמה"ת החליצה פסולה, וכנ"ל, ואעפ"כ חליצה פסולה פוסלת, כמבואר בש"ס, וכ"כ להדיא ה"ה ישם בהכ"ו וז"ל, שהרי משמע בגמרא במקצת מקומות שהזכירו חליצה פסולה שמן התורה אינה כלום, עכ"ל, וכמדומה שהרב בעל שעה"מ ז"ל אגב שיטפי' נתחלף לו בזכרונו מ"ש הרמב"ם בחליצה במ"ש בגט, כי בגט באמת כלל הרמב"ם כלל זה דבכל מקום שנזכר בחיבורו דהגט פסול אינו אלא מדברי סופרים, עיי"ש בה' גירושין פ"ב ה"ז ובפ"י ה"ב, אבל לא כתב כן בחליצה, וכנ"ל, ומ"ש בשעה"מ שם שכן מוכח להדיא מסוגיא דפמ"ח, עיי"ש, איני יודע איך מוכח כן, ואדרבא מוכח איפכא דמדאורייתא מעכבת כוונת שניהם, וכנ"ל:

שוב ראיתי בחכם צבי סי' א', שהוכיח ג"כ מהתו' דק"ד ע"ב ד"ה והא, דס"ל חליצה שלא בכוונה פסולה מדאורייתא, ואפילו נתכוונה היא ולא הוא אינה חליצה כלל מדאורייתא, עיי"ש:

סוף דבר, דפשיטא דמדאורייתא בעינן כוונת שניהם לעקור הזיקה, וממילא קם דינא, דבמתנה על הכוונה כיון דהתנאי מהני, וכנ"ל, א"כ אפילו אם מקיימת התנאי אח"כ צריכין לבוא לברירה, ובדאורייתא אין ברירה, וכנ"ל:

והגם דלעיל בסי' ענף ג' כתבתי דלרוב הפוסקים דאין חוששין לברירה בתנאי קודם לתורף ע"כ צ"ל דס"ל דבתנאי לא שייך ברירה, יען דהדבר בעצם מבורר ומוחלט בכל אופן, והתנאי מילתא אחריתא היא, עיי"ש, מ"מ היינו דוקא בכל התנאים דעלמא, שאין התנאי על עצם הוויית הדבר, אלא על חלות הדבר ופעולתו, וכמו התם בתנאי קודם לתורף, דפשוט מאוד שאין כוונתו שאם יתקיים התנאי אח"כ הוא מצוה עכשיו לכתוב הגט ואם לאו אינו מצוה עכשיו לכתוב, או שאם יתקיים התנאי אח"כ יכתוב עכשיו הגט לשם גירושין, ואם לאו לא יכתוב עתה לשם גירושין, או שאם יתקיים אח"כ התנאי הוא נותן עתה הגט לשם גירושין ואם לאו אינו נותן לה עתה רק לשם פקדון בעלמא, פשיטא שכל זה אינו עולה על דעתו כלל, אבל הוא מצוה עכשיו בהחלט לכתוב הגט לשם גירושין וגם נותנו בהחלט לשם גירושין, רק עיקר התנאי הוא על חלות הגט ועל תועלת שלו ופעולתו, שאם יתקיים התנאי אח"כ יועיל לה הגט להתירה לעלמא ותתגרש בו מעכשיו או אח"כ, ואם לא יתקיים התנאי אח"כ לא יועיל לה הגט ולא יפעל פעולתו כלל עם כל כתיבתו ונתינתו לשם גירושין, ולא תתגרש בו, ובזה שפיר אמרינן דלא שייך כאן ברירה, דתנאי מילתא אחריתא הוא, דהא עצם כתיבת הגט ונתינתו נעשה בסתם בבירור ובהחלט לשם גירושין, בכל אופן שיהי' אח"כ, רק התנאי הוא שלא יועיל כל זה ולא יפעול הגט פעולתו בלא קיום התנאי, וזה באמת מילתא אחריתא היא, ואינו נוגע כלל לבירור הכתיבה והנתינה לשם גירושין, וכנ"ל, וכן הוא בכל התנאים דעלמא, דוק ותשכח:

אבל כשהתנאי בא על עצם הדבר והווייתו, שאם יתקיים התנאי אח"כ יתהוה הדבר עכשיו, ואם לאו לא יתהוה הדבר כלל, ולא יהי' לו שום התחלה, כמו בנ"ד שחולץ ומתנה על הכוונה, שאם תתן לו אח"כ מאתיים זוז הוא מכוון עכשיו לחליצת מצוה להתיר הזיקה, וא"כ היא חליצה מעליא, ואם לא תתן לו הוא מכוון רק לחליצת נעל בעלמא, וא"כ אין כאן התחלה לחליצת מצוה כלל, בכל כגון זה פשיטא דתנאי כזה לאו מילתא אחריתא היא, רק הוא הוא הדבר בעצמו, דהתנאי הזה מספק עלינו עצם הדבר והווייתו, אם יש התחלה להוויית הדבר כלל, ורק אח"כ כשיתקיים התנאי נתברר הכוונה והוויית הדבר למפרע, וזה שפיר תליא בברירה, דקיימא לן דבדאורייתא אין ברירה, וכנ"ל:

הן אמת כי יש לצדד בזה, עפ"י מ"ש הראשונים ז"ל בישוב הקושיא דהלכתא אהלכתא, דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה, ושמואל גופי' ס"ל דגם בדרבנן א"ב, ואלו בגט על תנאי אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אם לא מתי ואם מתי וכו', והכי קיי"ל, וכתב הר"ן בר"פ כל הגט בשם התו' דכי אמרינן א"ב היינו דוקא בדבר שאפשר שלא יתברר לעולם, אבל בדבר שעומד להתברר בודאי אם כך ואם כך, כמו בגט שכ"מ שעתיד להתברר בודאי אם ימות מחולי זה אם לא ימות, בכה"ג לכ"ע יש ברירה, ודברי התו' אלו הם בגיטין כ"ה ע"ב בד"ה ר"י, ובשם הרמב"ן הביא הר"ן, דדוקא במתנה על ב' דברים שייך ברירה, אבל לא במתנה רק על דבר אחד, עיי"ש, ובחידושי רמב"ן עצמו שם כתב שיש לומר דתנאי שביד אשה כתנאי שבידו דמי וסמך דעתו עליו משעת נתינה, עיי"ש, וכוונתו דכמו שכתב רש"י שם דבתנאי שבידו לקיימו ודעתו לקיימו לא שייך ברירה, משום דברור אצלו שיקיים התנאי, וה"ה שי"ל כן בתנאי שביד אשה ודעתה לקיימו שסומך דעתו ע"ז, עייש"ה, ולפ"ז בנ"ד שמתנה בחליצה על הכוונה באם תתן לו ר' זוז או לא תתן, כל הנהו קולי דברירה יש כאן, דעתיד להתברר בודאי אם תתן ואם לא תתן, וגם אינו מתנה אלא על דבר אחד, וגם מתנה על מעשה האשה שבידה לקיימו ובדעתה לקיימו, וי"ל דסמיך דעתי' ע"ז, וכנ"ל, וא"כ יש לומר בזה ברירה לכ"ע, וכנ"ל:

אמנם אעפ"כ נראה לפענ"ד דלמעשה קשה מאוד לסמוך בדאורייתא להקל ע"י החילוקים הנ"ל בעניני ברירה, כי כפי הנראה גם להראשונים ז"ל עצמם לא הוי ברירא להו כולי האי כל החילוקים הנ"ל, כי על חילוק התו' דעתיד להתברר כתב בחידושי הרמב"ן שם בסוף הדיבור דזו סברא שאין לה עיקר, עיי"ש, ולעומת זה בחידושי הר"ן לא נתחוור לו כ"כ חילוק של הרמב"ן הנ"ל בין מתנה על ב' דברים ובין מתנה רק על דבר אחד, שכתב שם הר"ן דדברי התו' מחוורין יותר, וגם הרמב"ן ז"ל עצמו בסוף דבריו שם כתב וז"ל, ואנן השתא בגיטא דש"מ כיון דחזינן כולהו סוגיי ומתני' ושמעתת' דמכשרי ואפילו שמואל דאמר אין ברירה ש"מ דכשר, והטעם צ"ע ובדיקה בדברי הגאונים ז"ל, עכ"ל, ונראה מזה שהטעם שלו שכתב מקודם לחלק לפי שזה מתנה רק על דבר אחד לא הוי ברירא לי', ואולי מכח דברי הירושלמי שם שהביא שם מקודם, דמוכח מיני' דלמאן דלית לי' ברירה בכל ענין אין ברירה, וכמו שפירשתי הירושלמי הזה לעיל בסי' ענף ד', עיי"ש, וגם זה שכתב הרמב"ן שם דגם על תנאי שביד האשה סמיך דעתי' כתנאי שבידו, לא מובא בדברי הבאים אחריו, וגם הוא ז"ל לא כתב זה בבירור אלא בדרך יש לומר, ולזה נראה לפענ"ד דנהי דהראשונים ז"ל כתבו כל החילוקים הנ"ל ליישב בהם ההלכה רווחת שלנו בענין גט שכ"מ וכדומה, מ"מ לדמות ולהקל עי"ז גם בענינים אחרים בדאורייתא נראה דלא הוי ברירא להו כולי האי, וכנ"ל:

וראי' לזה ממ"ש הר"ן בתשובה סי' נ"א, דבקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר א"א להתיר לו נדרו היום, דעדיין יכול לישן היום בהיתר ולא חל הנדר עדיין, אעפ"י שאם יישן למחרתו ג"כ איגלאי מילתא למפרע שעל שינה שביום זה עבר משום בל יחל, אפ"ה עכשיו ביום זה לא מקרי חל הנדר, ובדאורייתא לקולא אין ברירה, עכ"ל הר"ן שם, והרי התם כל הני קולי דברירה שכתב הר"ן בפ' כל הגט דהתו' ודהרמב"ן אית בי', שעתיד להתברר אם יישן למחר אם לא יישן, וגם אינו מתנה אלא על דבר אחד על שינה דהיום, ואעפ"כ לא סמך הר"ן על כל זה להקל עי"ז בדאורייתא, וע"כ צ"ל דנהי דהר"ן הביא חילוקים אלו ליישב ולתת טעם על הלכות פסוקות שבידינו דגט שכ"מ ודקדושין ע"מ שירצה אבא, מ"מ לא ברירו כולי האי למיסמך עלייהו להקל גם קולות חדשות על ידיהן בדאורייתא, דאולי טעם אחר יש בהלכות פסוקות הנ"ל מה דלא שייך כאן, וכמ"ש הרמב"ן גופי' שם אחר כל דבריו דהטעם של הכשר גט שכ"מ צריך עיון ובדיקה בדברי הגאונים ז"ל, וכנ"ל:

והגם דבספר ישועות ישראל סי' ס"א ס"ק ג' כתב לתרץ תשובת הר"ן הנ"ל שלא יהי' עליו סתירה מדברי הרמב"ן דמתנה על דבר אחד לא שייך לברירה, והיינו משום דהדבר בעצמו הי' יכול להיות גם בלא התנאי, ולזאת לא אלים כח התנאי לומר אין ברירה ולעקור המעשה לגמרי, משא"כ הנודר שלא יישן היום אם יישן למחר, נהי דעל הנדר אינו תלוי בברירה, דהי' הנדר אפשר לחול בלא התנאי, אבל בהתרה ודאי שייך לברירה, כיון שאין מציאות כלל להתרה לחול בלא קיום התנאי, עכ"ד, עיי"ש:

מ"מ אחרי המחילה רבה מכתה"ק נראה לפענ"ד דבריו תמוהים ואינם מובנים כלל, דהא בההתרה לא הי' תנאי כלל, אלא התנאי הי' על חלות הנדר, וההתרה ממילא תלוי' בחלות הנדר, ומאחר דאתה אומר דחלות הנדר אינו תלוי בברירה, כיון שהי' הנדר יכול לחול גם בלא תנאי, וא"כ כשייסן למחר חל הנדר מיד היום בבירור גמור מבלי צורך לבוא בזה לברירה, וא"כ ממילא מהני ההתרה היום מיד, דחל הנדר היום בבירור מקרי כשיישן למחר, ולמה החמיר הר"ן בזה, א"ו כדאמרן לעיל, דגם הראשונים ז"ל עצמם לא סמכו על חילוקים אלו אלא ליישב ולתת טעם על ההלכות הפסוקות אצלינו גם בלא זה, ולא להקל עי"ז קולות חדשות בדאורייתא, וכנ"ל:

וממילא קם דינא, דכשמתנה בחליצה על הכוונה אפילו כשנתקיים התנאי אח"כ אי אפשר להכשיר החליצה, דבדאורייתא אין ברירה, לומר בקיום התנאי הוברר הדבר למפרע שכוון בשעת החליצה לחליצת מצוה ולעקור הזיקה, ולסמוך על קולי דברירה הנ"ל כפי החילוקים הנ"ל במידי, דאורייתא קשה מאוד למעשה, וכנ"ל:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה