מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן כ · ענף ט"ז
ונחזור לענינינו, הנה בסדר חליצה של מהר"מ אות ע"א כתב וז"ל, ואם הוא אטר רגל לא יאמר הרב בסתם כנ"ל, רק יאמר להם שאם הדין הוא להיות פטורה בחליצת רגל זה אזי תעלה חליצה זו לשם חליצה כשרה להיות פטורה ממנו ותהא מותרת לשוק למי שתרצה, ואם אין הדין כנ"ל אזי לא תעלה חליצה זו לשם חליצה כלל רק כמתעסקת בעלמא, עכ"ל, ולשון זה אינו מדוקדק כל צרכו, כי במה שאומר תעלה חליצה זו ולא תעלה חליצה זו יש לטעות בו שאין כוונתו בהתנאי על הכוונה, אלא על הכשר של החליצה ותועלתה, וכאלו מכוון בסתם להתיר הזיקה, רק שמתנה שבכל זאת לא תועיל החליצה ותהי' רק כמתעסקת אא"כ זה הוא הרגל שעפ"י הדין, ותנאי כזה שאינו על הכוונה רק על ההכשר ועל פעולת החליצה כבר כתבנו דלא מהני בחליצה משום דא"א לקיימו ע"י שליח:
הן אמת דלפי התירוץ שכתבתי לעיל בענף ב' גם תנאי כזה מהני בזה, דמאחר דכוונתו בעצם לחליצה כשרה, ותולה תנאו באם זה הוא הרגל הכשר עפ"י הדין, דגם בלא התנאי לא היתה המעשה מתקיימת כפי כוונתו בצד השלילה של התנאי, שלא היתה החליצה כשרה אם אין זה הרגל הכשר עפ"י הדין, גם בלא התנאי, ואינו בא בתנאו אלא להישמר שלא יתהוה בצד השלילה דבר חדש שלא היתה אליו הכוונה כלל, דהיינו חליצה פסולה, ולזה מתנה שבצד השלילה לא תהי' חליצה זו נחשבת לחליצה כלל, אפילו לחליצה פסולה, רק כמתעסקת בעלמא, זה מהני גם בחליצה, וכנ"ל מילתא בטעמא:
אמנם אעפ"כ מאחר דביררנו לעיל דבמתנה על הכוונה גם בדבר דא"א לקיימו ע"י שליח מהני, וא"כ א"ש בפשיטות הא דמהני תנאי בתפילין דרש"י ור"ת באו"ח סי' ל"ד, ובישובת סוכה בשמיני ספק שביעי באו"ח סי' תרס"ח, ושוב אין הכרח משם להחילוק הנ"ל שבענף ב', ולזה אף שגם בעצם ניתנו הדברים להיאמר, מ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להתנות באיטר באופן אחר ממה שהורו לנו רבותינו הגדולים הב"ח והמהר"ם לובלין ז"ל, שהם העידו שהמנהג הוא להתנות על הכוונה, וכנ"ל, ובל"ס אצלי שגם כוונת מהר"מ הנ"ל בסדר חליצה כן הוא להתנות רק על הכוונה, וכמ"ש להדיא לעיל באות ס', וגם כאן באות ע"א כוונתו לזה להתנות על הכוונה, ותעלה ולא תעלה שכתב כאן ר"ל מכוון ואינו מכוון, ובאמת הלשון אינו מדוקדק כ"כ, והרב המסדר החליצה צריך ליזהר בזה ולפרש להחולץ והחולצת בדקדוק היטב להתנות בכל רגל ורגל על הכוונה, וכנ"ל:
והנה גם בפתחי תשובה סי' קס"ט ס"ק כ"ד בקש ליישב קושית הג"מ הנ"ל דאיך כתבו להתנות בחליצת איטר הא אין תנאי בחליצה, ורצה ליישב עפ"י מה שחקר המשנה למלך בפ"ו מה"א ה"א בסופו אם גם בתנאי דלשעבר צריך דיני תנאים, וא"כ בחליצת איטר התנאי הוא על לשעבר, אם הוא הרגל הראוי לחליצה אם לא, וגם בא"א לקיימו ע"י שליח מהני התנאי, ולפי תירוץ זה אפילו אם אינו מתנה על הכוונה, רק על גוף הדבר, וגם אפילו באופן שבלא התנאי הי' החליצה כשרה לגמרי גם בצד השלילה, אם רק התנאי הוא על דבר שלעבר, כגון שחולץ לה בסתם, בכוונה הראוי', ע"מ שבאם נתנה עבורו ר' זוז ביד פלוני, מהני התנאי גם בחליצה, ואם לא נתנה החליצה בטילה, עיי"ש, אלא ששוב דחה זה, מתרי טעמי, חדא דמסקנת המ"ל שם אינו כן, אלא דגם בתנאי דלשעבר בעינן משפטי תנאים, ועוד דבתו' כתובות ע"ד מבואר דהך דא"א ע"י שליח אינו תלוי בשאר משפטי התנאים, עיי"ש:
והנה המ"ל שם הביא ראי' לנגד זה ממה דמקשה הגמר לר"מ מסוטה דאין שם תנאי כפול, ומשני דגם שם יש ת"כ דחנקי כתיב, ושוב הקשו גם בתו' שם בקידושין ס"ב דאכתי אין שם הן קודם ללאו, ונדחקו בזה, עיי"ש, והרי בסוטה התנאי הוא על לשעבר, אם שכב ואם לא שכב, ואעפ"כ מצרכינן בה דיני תנאי, עיי"ש:
וראיתי בספר בני אהובה להגאון רבינו יהונתן זצ"ל שהביא ע"ז מדברי הראב"ד ז"ל המובאים לעיל בענף ג' והנמשכים, ומשמעות דבריו שם כאלו רוצה להסתייע מדברי הראב"ד להצד דלא בעינן בתנאי דלשעבר משפטי התנאים, ועיי"ש, ואני בעניי שמעתי ולא אבין, דלפענ"ד אין הכרח לזה מדברי הראב"ד כלל, דהראב"ד שם לא קאמר אלא דלא בעינן דיני תנאי רק היכי דנעשה המעשה מיד, דאז התנאי בא לבטל ולעקור המעשה הנעשה בצד השלילה של התנאי, ומשו"ה בעינן בי' תנאי חזק עם דיני תנאי, אבל היכי שלא נעשה עדיין שום מעשה רק אמר לעשות, בזה א"צ לדיני תנאי, משום דאין התנאי בא בזה לבטל ולעקור שום דבר הנעשה, או נגמר, רק מתנה שבאופן זה לא לעשות, וכנ"ל באורך, וא"כ היכי שהמעשה נעשה, כגון שחולץ, או נותן הגט, או הקידושין, או המתנה, הגם שמתנה על כל זה בדבר שעבר, אם עשית כך וכך יהי' כל זה כשר וקיים. ואם לא עשית יהי' כל זה בטל, אעפ"כ בא התנאי בזה לבטל מעשה הנעשה בצד השלילה של התנאי, דבלא התנאי היתה המעשה חלה וקיימת בכל אופן, ורק ע"י התנאי הוא בא לבטל המעשה בצד השלילה, ואין חילוק בזה בין תנאי דלשעבר ובין תנאי דלהבא אלא דבתנאי דלהבא לא נודע ביטול המעשה מיד אלא אח"כ בשעת ביטול התנאי, ובתנאי דלשעבר נודע ביטול המעשה מיד בצד השלילה של התנאי, אבל עכ"פ שניהם שוים בביטול מעשה הנעשה, ומנ"ל מזה לחלק ביניהם, ולומר דדוקא בתנאי דלהבא בעינן דיני תנאי ולא בתנאי דלשעבר, מאחר דשניהם באים לבטל מעשה הנעשה, ומ"ש הראב"ד שם בלשונו שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אא"כ נעשה תנאי בחוזק כעין תנאי ב"ג וב"ר, עכ"ל, לא תידוק מיניה דדוקא למפרע אינו מבטל, והיינו תנאי דלהבא, דלפי מ"ש הראב"ד שם דבביטול מעשה תלי' מה לי לשעבר ומה לי להבא, בשניהם איכא ביטול מעשה וצריך בהם דיני תנאי, וכנ"ל, אלא דלפי דרוב התנאים המוזכרים בש"ס הם בלהבא, וכן עיקר התנאי דב"ג וב"ר הוא בלהבא, משו"ה נקיט הראב"ד בלשונו ביטול המעשה למפרע, אבל לעולם דבכל ענין שיש בהתנאי ביטול מעשה, גם בנודע מיד הביטול מעשה, כמו בתנאי דלשעבר, צריך דיני תנאים, או י"ל דמשו"ה נקט הראב"ד ביטול המעשה למפרע, דלא תימא דאין בזה ביטול מעשה כ"כ, דהא עד ביטול התנאי לא היתה המעשה מתבטלת עדיין, ולזה קאמר דזה אינו, דבביטול התנאי מתבטלת המעשה למפרע, ומכש"כ בנודע עוד ביטול המעשה ע"י שלילת התנאי, כמו בתנאי על לשעבר, דודאי בעינן בי' דיני תנאי, וזה הוא על דרך שכתב המ"ל שם בסיף דבריו דתנאי דלשעבר עוד מיגרע גרע דנודע ביטול המעשה מיד, עיי"ש:
ומ"ש הבני אהובה בהביאו דברי הראב"ד וז"ל, דהעיקר הטעם דבעי תנאי כפול משום דהמעשה חל מיד והתנאי אח"כ, עכ"ל, לא נזכר כלשון הזה בדברי הראב"ד כלל, עיי"ש, וכן מ"ש שם דלכך באומר אם תעשה זאת אתן לך זאת לא בעי תנאי כפול משום דהמעשה והתנאי באים כאחד, עכ"ל, גם זה לא נזכר בדברי הראב"ד כלל, אלא משום דבזה עדיין לא נעשה בו שום מעשה, ואין התנאי בא בזה לבטל מעשה, עיי"ש, אבל היכי דנעשה מעשה, והתנאי בא לבטלה בצד השלילה, מה בכך דהוא תנאי דלשעבר, וביטול המעשה נודע מיד בצד השלילה, מ"מ התנאי מבטל מעשה, דלולא התנאי הי' המעשה קיים בכל אופן, רק ע"י התנאי נתבטלה בצד השלילה, וצריך דיני תנאי, ואדרבא בנודע הביטול מעשה מיד י"ל דמיגרע גרע, וכנ"ל:
והנה הבני אהובה שם הוציא מדברי הראב"ד וכתב וז"ל, ולפ"ז ה"ה האומר אם הי' כך אתן לך כך וכו' והיא היא דהאומר אם יהי' כך אתן לך או אומר אם הי' כך אתן לך חד דינא אית להו בסברא, עכ"ל, ותמהני דזה ודאי אמת, ופשיטא, אבל היינו דוקא באתן לך, וכמו שכתב, ובזה אין הטעם משום דתנאי ומעשה באים כאחד, כמ"ש הוא ז"ל שם, אלא פשוט משום דעדיין אין שם שום מעשה, אלא אומר אתן, וא"כ אין התנאי בא לבטל מעשה, ולזה אין צריך דיני תנאי, וכנ"ל, אבל מה זה ענין להיכי דנעשה מעשה, ונותן מיד, ומתנה לשעבר, אם הי' כך הרי המתנה קיימת ואם לא הי' כן לא יהי' בהמתנה ממש, דבזה בא בהתנאי לבטל מעשה המתנה, וכנ"ל, מהיכי תיתי לא ניבעי בזה דיני תנאי, וכנ"ל:
וגם מ"ש בבני אהובה שם ליישב הוכחת המ"ל מהא דפריך מסוטה על ר"מ אלמא דגם בתנאי דלשעבר בעינן דיני תנאי, וכתב בבנ"א שם דבסוטה יש גם שבועה על להבא כבסוטה י"ח ב' אמן אמן, אמן שלא נטמאתי אמן שלא אטמא, ואם תטמא המים בודקין אותה, הרי דיש שבועה והשקאה גם על להבא, ולזה צריך דיני תנאי, עיי"ש, הגם שדפח"ח, מ"מ אחר העיון אינו מחוור לפענ"ד, דהרי חזינן דהגם דההשקאה היא גם על להבא, מ"מ אינו אומר זה בפירוש כלל, וגם אינו מתנה כלל על להבא, רק על העבר, אם לא שכב ואם שכב, וע"כ צ"ל יען דמ"מ עיקר השבועה היא על העבר, והשבועה דלהבא היא רק מצד גלגול, כמבואר בש"ס וברמב"ם, ולזה כשמתנה על העיקר גם הטפל נמשך אחר העיקר, ולא יהא הטפל חמור גם לא משונה מן העיקר, וכיון דאמרת דעל העבר חל ומתקיים התנאי גם בלא דיני תנאי, ממילא גם הגלגול והטפל דלהבא נמשך אחר העיקר, וכמו העיקר כן הוא הטפל, ולא צריך בזה דיני תנאי משום הטפל, והגע עצמך, תנאי עצמו אין צריך בהטפל, משום דממילא נמשך אחר העיקר, ודיני תנאי יהי' צריך בהעיקר משום הטפל, אין זה אלא תימה, אלא פשוט דהטפל נמשך בזה לגמרי אחר העיקר, ולא צריך להוסיף ולא לשנות בהתנאי כלל משום הטפל, רק דכמו העיקר ממילא כן הוא הטפל, וכנ"ל, וכיון דמצינו בש"ס ובתו' דגם בסוטה בעינן דיני תנאי ע"כ צ"ל דגם בתנאי דלשעבר בעינן דיני תנאי, וכמ"ש המ"ל:
הן אמת דאי משום קושיית הש"ס לחודה על ר"מ מסוטה דאין בה ת"כ, היינו יכולים לומר דלעולם בתנאי דלשעבר לא בעינן דיני תנאי, אלא דת"כ לר"מ בעינן גם בלשעבר, וכמ"ש לעיל בענף ה' בשם הרא"ש בתשובת בשמים ראש סי' ר"ד דהגם דבתנאי נגד דיבור לא בעינן דיני תנאי מ"מ ת"כ לר"מ בעינן גם בדיבור, דכן הוא השיעור לר"מ דאין הלאו נשמע מכלל ההן, עיי"ש, וה"ה בתנאי דלשעבר י"ל כן, דהגם דלא בעינן בי' שאר דיני תנאי, אבל ת"כ לר"מ בעינן בי', כלל גדול הוא לר"מ דלא אמרינן מכלל לאו נשמע ההן בכל ענין, וגם להרמב"ן שהבאתי לעיל דס"ל כמ"ש הראב"ד דגם ת"כ לר"מ לא בעינן בדיבור, מ"מ כתב שם דמעשה מכללא לית לי' לר"מ, וביארתי שם דהיכי שצד הכפל בא להוויית איזה דבר לא רק לשלילה לחוד, גם נגד דיבור בעי ר"מ ת"כ, דהוויי' מכללא לית לי' לר"מ בשום אופן לומר בו מכלל לאו נשמע הן, וזה הוא הענין בסוטה אף דצד הכפל בא נגד דיבור, מ"מ מאחר שאינו בא לשלילה לבד, אלא גם להוויי', להיות מאוררת ומושבעת בצביית בטן ונפילת ירך, בעי ת"כ לר"מ, דבשום אופן אין ההן נשמע מכלל הלאו לענין הוויית איזה דבר, עיי"ש, וא"כ גם לענין תנאי דלשעבר י"ל כן, דהגם דשאר דיני תנאי לא בעינן בי', מ"מ ת"כ לר"מ לענין הוויית איזה דבר בעינן גם בלשעבר, ולכך בעי הגמ' לר"מ בסוטה ת"כ, אף שהוא לשעבר, מ"מ בצד הכפל יש הוויית איזה דבר, ולא נשמע זה מכללא לר"מ, ולזה מהגמ' אין ראי' דגם בלשעבר בעינן דיני תנאי, אך מקושיית התו' שהביא המ"ל, שהקשו הא בסוטה הלאו קודם להן, והוצרכו לדחוק בזה, שפיר מוכרח דס"ל דגם בתנאי דלשעבר בעינן בי' דיני תנאי, וזה הוא כוונת המ"ל שלא הספיק עצמו בהראי' מהגמ' אלא הביא גם מהתו':
אמנם גם מהתו' עדיין אין ראי' מוחלטת להחליט כן לדינא, כי י"ל דהתו' לשיטתייהו אזלי דגם במעכשיו וע"מ בעינן דיני תנאי, ולכך גם בתנאי דלשעבר ס"ל כן, אבל להרי"ף והרמב"ם דבמעכשיו וע"מ לא בעינן דיני תנאי, וכתב ה"ה הטעם משום דבצד הקיום של התנאי המעשה חלה מיד, א"כ גם בתנאי דלשעבר חלה המעשה מיד בצד הקיום של התנאי, ומהראוי לומר בו דא"צ משפטי תנאים, וכמ"ש גם במ"ל שם לולא ראייתו מהש"ס נגד זה, עיי"ש, ולפמש"ל דמהש"ס עצמו אין הכרח לנגד זה, דת"כ לר"מ שאני, וכמו דבאמת ס"ל לר"מ בפ' מי שאחזו דע"ו דגם בתנאי דע"מ בעינן ת"כ, אף דשאר דיני תנאי לא בעינן בי' לדעת הרי"ף והרמב"ם, וא"כ ה"ה בתנאי דלשעבר י"ל כן, דדיני תנאי א"צ בו, חוץ מת"כ לר"מ, וגם בבני אהובה שם הביא מהירושלמי דס"ל דגם בתנאי דלשעבר צריך דיני תנאי, אלא דהירושלמי לשיטתי' דס"ל דבע"מ ומעכשיו בעינן דיני תנאי, אבל לדידן להפוסקים דבמעכשיו לא בעינן דיני תנאי גם בתנאי דלשעבר לא בעינן דיני תנאי, עכ"ד:
עכ"פ שמעינן מהתו' דתנאי דלשעבר לא עדיף מתנאי דמעכשיו, ולהפוסקים דגם בתנאי דמעכשיו בעינן דיני תנאי גם בתנאי דלשעבר בעינן דיני תנאי, וא"כ ממילא אי אפשר לומר כמ"ש הפ"ת דתנאי דלשעבר מהני גם בחליצה, דמלבד דלהפוסקים דגם במעכשיו בעינן דיני תנאי אין חילוק בין תנאי דלהבא ובין תנאי דלשעבר, וכנ"ל, אף גם זאת, דגם להפוסקים דבמעכשיו לא בעינן דיני תנאי, מ"מ אפשר לקיימו ע"י שליח ודאי בעינן גם בע"מ ומעכשיו, כמבואר בש"ס, וכמ"ש לעיל בסוף ענף י"ב בשם הלח"מ פ"ו מה' אישות הי"ז דאפשר לקיימו ע"י שליח לכ"ע בעינן גם בתנאי דע"מ ומעכשיו, וא"כ ממילא גם תנאי דלשעבר דלא עדיף עכ"פ מתנאי דמעכשיו, וכנ"ל ג"כ בעינן בי' אפשר לקיימו ע"י שליח אליבא דכ"ע, ולא מהני בחליצה: