אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן כ · ענף ט"ו

ענף י"ד

הנה הראת לדעת כי ח"ו לא יצאה שגגה מלפני השליטים כמ"ש הטיב חליצה, אבל מהם תצא תורה, תורת אמת, והי' זה פשוט מאוד בעיניהם כי בתנאי על כוונת החליצה לא שייך לומר אין תנאי בחליצה, כי זה נאמר דוקא היכי שבא בהתנאי לבטל בצד השלילה מעשה עשוי' ונגמרת של חליצה, כמו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתיים זוז, שאינו מתנה על הכוונה כלל, דכוונה מאן דכר שמה התם, אלא חולץ ומכוון בסתם להתיר הזיקה, רק מתנה שע"מ כן תועיל החליצה ותהי' כשרה באם תתן לו ר' זוז, ואם לאו לא תהי' החליצה כשרה ולא תועיל עם כל הכוונה שלה, דבזה בא בהתנאי לבטל בצד השלילה מעשה עשוי' ונגמרת של חליצה עם כוונה, תנאי כזה לא מהני בחליצה, דהיא מעשה אלימתא, שצריך לעשותה בעצמו, וא"א לקיימו ע"י שליח, וכנ"ל, אבל שפיר יכול להתנות על המחשבה והכוונה, שאינו מכוון להתיר הזיקה אלא באופן זה ולא באופן זה, דבזה אינו בא לבטל שום מעשה נגמרת ולא שום דבר נגמר בצד השלילה, אלא שאינו רוצה לכוון מעיקרו ולא בהתחלת החליצה כלל בצד השלילה, וזה יכול גם בחליצה, דבו הדבר תלוי, ובשלו הוא רשאי להתנות כרצונו, ומי יוכל להכריחו שיכוון ויעשה גם באופן זה, וזה פשוט מאוד למשכיל על דבר אמת, ולזאת לא דברו מזה כלל רבותינו הגדולים ז"ל הנ"ל:

וזה הוא הטעם שמהני תנאי בתפילין דרש"י ור"ת ובישיבת סוכה בשמיני, דמאחר דהתנאי הוא על הכוונה, דאם כך הוא, הוא מכוון לשם מצוה, ואם כך, אינו מכוון רק לרצועות או לצל בעלמא, תנאי כזה יכול להתנות גם במצות, דא"א לקיימם ע"י שליח, דאינו בא לבטל מעשה, וכנ"ל, ואם הוא מכוון בעשיית מצוה בסתם לקיים מצות השי"ת, אל שמתנה שאם כך יצא בזה י"ח ואם כך לא יצא בזה י"ח, דבתנאי זה הוא באי' לבטל בצד השלילה מעשה נגמרת של המצוה עם כוונה, דלא יצא בה י"ח בצד זה, באמת לא מהני התנאי בזה, ויוצא י"ח המצוה בכל אופן, דהמצוה א"א לקיימה ע"י שליח, ולא מהני תנאי לבטל מעשה כזו, ובזה צדקו דברי הטיב חליצה, שכתב דבמצות אפילו אי צריכות כוונה אם בא לידו אתרוג שאינו מהודר ומתנה ואמר אם יבוא לידי מהודר לא אצא בזה ואם לא יזדמן לי אחר אצא בזה דמ"מ נפיק ואינו יכול לברך על השני, ולא מהני התנאי, דהיא מצוה שבגופו וא"א לעשותה ע"י שליח, עיי"ש, מיהו הני מילי כשאינו מתנה על הכוונה, רק מכוון בלקיחת האתרוג שאינו מהודר בסתם לקיים בזה מצות הבורא ית"ש, אלא שמתנה שבאם יבוא אח"כ לידו מהודר לא יצא י"ח בלקיחת האינו מהודר עם כל הכוונה שלו, תנאי כזה לבטל מעשה נגמרת של המצוה עם כוונה בצד הב' לא מהני, יען דא"א ע"י שליח, אבל כשמתנה על הכוונה עצמה, שאומר אם לא יבוא לידי מהודר הנני מכוון לקיים המצוה בזה ואם יבוא לידי מהודר איני מכוון בזה לשם מצוה אלא ללקיחה ביד בעלמא, זה שפיר מהני, דהא אינו מבטל בזה מעשה נגמרת של המצוה בצד הב', אלא שאינו מכוון וממילא אינו מתחיל לעשותה בצד הב', וזה יכול גם במצוה, אף דא"א ע"י שליח, וכנ"ל באורך:

וזה הוא שכתב בחידושי רעק"א שהבאתי לעיל בריש ענף ג' דבירא שהציבור יעברו זמן ק"ש יכוין בדרך תנאי, אם יעברו יצא בזה ואם לא יעברו לא יצא בזה, עכ"ל, וע"כ צ"ל דכוונתו היא שיתנה על הכוונה, דאם יעברו כוונתו למצות ק"ש ויצא בזה, ואם לא יעברו אין כוונתו למצות ק"ש, רק לקריאה בעלמא, ומ"ש דאם לא יעברו לא יצא בזה, כוונתו דלא יצא בזה לפי שאין כוונתו אז למצות ק"ש אלא לקריאה בעלמא, ולזה שפיר מהני התנאי בזה, מאחר דאינו בא לבטל בתנאי הזה בהצד דאם לא יעברו מצוה נגמרת עם כוונה, אלא דבצד הזה אינו מכוון לקיים המצוה ואינו מתחיל לקיימה כלל, וזה מהני גם במה דא"א ע"י שליח, וכנ"ל, אבל אם אינו מתנה על הכוונה, רק מכוון בסתם לקיים בזה מצות ק"ש, אלא שמתנה שבאם לא יעברו לא יצא בזה י"ח מצות ק"ש, וא"כ בא בתנאי הזה לבטל בהצד דאם לא יעברו מצוה נגמרת עם כוונה לקיום המצוה, דאעפ"כ לא יצא בזה אז י"ח, לאו כל כמיניה לבטל בתנאי מצוה נגמרת, הואיל דא"א לקיימה ע"י שליח, והגם דהיא מצוה של דיבור לא אמרינן בזה אתי דיבור של התנאי ומבטל דיבור, דבדבר נגמר הדבר תלוי, ודיבור שהוא מצוה נגמרת כמעשה הוא, וכמו שהארכתי בזה לעיל בענף ז', עיי"ש:

אלא דאם כן כוונת רעק"א הנ"ל שיתנה על הכוונה, לכאורה קשה בזה לאידך גיסא, דאפילו אם יעברו הציבור אח"כ זמן ק"ש האיך הוא יוצא בזה, דמאחר דתולה תנאו בעתיד, אם יעברו ואם לא יעברו, א"כ אין מבורר עכשיו כוונתו אם הוא מכוון למצות ק"ש אם לא, וצריכין לבוא בזה לברירה, לומר אח"כ כשיעברו הוברר הדבר למפרע שכוון בשעת הקריאה הזאת למצות ק"ש, ובדאורייתא אין ברירה, ובזה אין ראי' מספירת העומר שהביא שם מהב"י בשם אבודרהם וכפי שפירש שם המג"א בסי' תפ"ט ס"ק ז' דמונה עם הציבור קודם צה"כ ומחנה אם אזכור בלילה איני מכוון למצוה ואם לא אזכור הנני מכוון לצאת בזה, דשאני התם דנקטינן כשיטת רוב הפוסקים דספירת העומר בזה"ז דרבנן, ולכך שבקינן להציבור למנות קודם צה"כ, וכמבואר בב"י שם, ולזה הגם דנימא דגם מצוה דרבנן צריך כוונה, וכדמשמע מדברי המ"א שם ס"ק ז' וח', ולא כמ"ש בסי' ס' ס"ק ג' בשם הרדב"ז, מ"מ כשאינו זוכר בלילה שפיר יוצא במה שמנה עם הציבור, כי בדרבנן קיי"ל יש ברירה, ואמרינן הוברר הדבר למפרע שכוון אז עם הציבור לשם מצוה, משא"כ בק"ש דאורייתא, וגם מצות צריכות כוונה היא מדאורייתא, עיין במשנה ברורה סי' ס' ס"ק ח' ובביאור הלכה שם, וא"כ אפילו אם יעברו הציבור זמן ק"ש האיך הוא יוצא בזה שכוון על תנאי דלעתיד, הא בדאורייתא אין ברירה, ובשלמא אם היינו יכולים לומר דאין התנאי על הכוונה, אלא הוא מכוון בסתם לשם מצות ק"ש, רק שמתנה שלא יצא בזה י"ח אלא באם יעברו, ולא באם לא יעברו, שפיר יוצא באם יעברו, דהא הי' בזה כוונה מבוררת למצות ק"ש, והתנאי מילתא אחריתא היא, וכנ"ל, אבל לפי מ"ש לעיל דבתנאי כזה יוצא אפילו אם לא יעברו, דהתנאי בטל והמעשה קיים, הואיל דא"א לקיימו ע"י שליח, וע"כ צ"ל דהתנאי הוא על הכוונה, וכנ"ל, ובזה שוב קשה להיפוך, האיך יוצא באם יעברו, הא בדאורייתא אין ברירה, וכנ"ל:

וצ"ל דהא באמת יש כאן קולי דברירה, דהתו' ודהרמב"ן, דעומד להתברר אם יעברו ואם לא יעברו, וגם אין התנאי אלא על דבר אחד, על הק"ש שהוא קורא עכשיו, והגם כי כתבתי לעיל דלמעשה קשה לסמוך ע"ז בדאורייתא, מ"מ כאן יש לצרף עוד דהא יש פוסקים דמצות א"צ כוונה, והגם דבמכוון בפירוש לא לשם מצוה לכ"ע אינו יוצא, וכאן מכוון בפירוש לא למצות ק"ש אם לא יעברו, וא"כ אם אין ברירה אינו מבורר אם מכוון לשם מצוה אם מכוון לא למצוה, מ"מ כיון שאין מבורר לא זה ולא זה ממילא תרווייהו כמאן דליתנייהו, והוי כלא כוון כלל, ויוצא י"ח לי"א דמצות אצ"כ, ובצירוף כל הלין טעמי יש לסמוך ולומר דיוצא י"ח בזו אם יעברו, וכן אם לא יעברו יש לנו צדדים בהיפוך דלא יצא י"ח בזו, חדא דהא קיי"ל מצות צריכות כוונה, וזה לא כוון בזו אם לא יעברו, וגם אפילו לי"א דמצות אצ"כ מ"מ אם ננקוט כקולי דברירה הנ"ל אשר ישנם כאן וכנ"ל ממילא אם לא יעברו אמרינן הוברר הדבר למפרע דכוון בזו בפירוש שלא לשם מצוה ואינו יוצא לכ"ע, ובל"ז אם נימא דלחומרא גם בדאורייתא יש ברירה, ממילא לענין שלא לצאת אם יעברו הוי לחומרא וי"ב גם בדאורייתא, וא"ש:

ומעתה מאחר שזכינו לזה, דבהכי מיתוקמא תנאי דרעק"א ז"ל הנ"ל, והיינו טעמי', מה"ט גופי' נראה לפענ"ד יותר כמ"ש הב"ח והמ"א שם בסי' מ"ו דבירא שיעברו הציבור זמן ק"ש יכוון לצאת י"ח ק"ש בהק"ש קטנה בסתם בלי שום תנאי, כי קשה מאוד להכניס עצמו לכתחלה לסמוך על כל הצדדים הנ"ל במ"ע דאורייתא, ומוטב שיצא י"ח ק"ש בפשוטו, וכמ"ש הר"ן הובא בתשובת הריב"ש סי' ש"ץ וז"ל, שאפילו בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול ואפילו באפשר רחוק ועל אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצות שהן כבשונו של עולם ואיך נניח הדרך וכו' ונכניס עצמנו במקום צר ובמשעול הכרמים וכו' אבל להניח את הודאי ולתפוס את הספק בעניני המצות איננו ראוי בשום פנים, עכ"ל, ועיי"ש, והגם שהכוונה בתנאי הזה הוא כדי לקרות ק"ש בברכות עם הציבור ולסמוך גאולה לתפלה אם לא יעברו, מ"מ לקיים מ"ע דק"ש בבירור בלי שום נדנוד ספק טפי עדיף, ומשו"ה לא בחרו הב"ח והמ"א כאן בדרך הזה של תנאי, וטובה ציפרנן של ראשונים וכו', ומה גם שגם אחר שיקרא ק"ש קטנה כדי לצאת בה בסתם, אם לא יעברו הציבור זמן ק"ש יוכל לקרות עמהם בכוונה עוד הפעם לקיים מ"ע דק"ש, ואין כאן משום בל תוסיף, כמ"ש התו' בר"ה ט"ז ע"ב בד"ה ותוקעין דבעשיית מצוה ב' פעמים אין בו משום בל תוסיף, עיי"ש, שוב ראיתי גם בש"ע הרב סי' מ"ו ס"ט בהמוסגר שכתב לכוון בדרך תנאי, שאם יעבור הציבור זמן ק"ש יהי' יוצא בזה, ואם לאו יהי' כקורא בתורה, עיי"ש, וצ"ע למעשה, וכנ"ל:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה