מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן כ · ענף ט
ועתה נשוב לענינינו, דלפי מ"ש לעיל בדעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל דאין מחלקין בעצם בין דיבור למעשה, רק בין שהתנאי בא לבטל בצד הב' דבר נגמר, דאז בעינן לזה משפטי התנאים, ובין שאין התנאי בא לבטל דבר נגמר, אלא למנוע בצד הב' שלא יהי' ולא יגמר הדבר, דאז לא בעינן משפטי התנאים, ולזה בדבר נגמר אפילו ע"י דיבור לבד, כמו קריאת שמע וברהמ"ז וכדומה, בעינן משפטי תנאים בתנאי שלהם, וכנ"ל, א"כ ממילא בדבר שלא נגמר אפילו שהוא מעשה לא בעינן בי' משפטי תנאים, ובזה ממילא מובן החילוק שחלקתי בריש ענף ז', דהא דאין תנאי בחליצה הוא דוקא במכוון בסתם לשם חליצת מצוה לעקור הזיקה ואינו מתנה על הכוונה כלל, רק שמתנה שהחליצה לא תהי' כשרה ולא יועיל לה אלא אם תתן לו מאתיים זוז, אבל אם לא תתן לו לא תהי' החליצה כשרה, ולא תועיל לה כלל החליצה עם הכוונה שלה, דבזה בא לעקור ולבטל בצד הב' מעשה נגמרת, חליצה עם כוונה, בעינן בזה משפטי תנאים, מה שאין בחליצה, דא"א לקיימו ע"י שליח, אבל אם מתנה על הכוונה, שאומר אם תתן לי מאתיים זוז הנני מכוון לשם חליצת מצוה, לעקור הזיקה, ואם לא תתן לי איני מכוון כן, רק לחליצת נעל בעלמא, דבזה אינו בא בצד הב' לבטל מעשה נגמרת, אלא למנוע שלא תגמר המעשה בצד הב', דהא מעשה נגמרת של חליצה היא חליצת נעל עם כוונה, וחליצה בלא כוונה אינה כלום, וא"כ כשאומר אם לא תתן לי איני מכוון לחליצת מצוה אינו בא בזה לבטל מעשה נגמרת, דהא כל זמן שאינו מכוון אין בהמעשה כלום, רק שבא בזה למנוע שלא תהי' ולא תגמר המעשה בצד הב' כשלא תתן, בכזה אין צריך למשפטי תנאים, וכנ"ל, ומהני אף בחליצה:
והגם דאכתי לא דמי לגמרי נ"ד להא שכתב הראב"ד בהא דהבו לי' ר' מאה זוזי אם ינסוב ברתי, דהתם עדיין אין כאן מעשה בשום צד, דגם בהצד דאם ינסוב, עדיין אינו נותן לו בפועל, רק מצוה ליתן לו, ולזה בצד הב' דאם לא ינסוב לא יתנו לו אינו בא לבטל מזה מעשה נגמרת בשום אופן, משא"כ נ"ד יש עכ"פ מעשה נגמרת בהצד דאם תתן לו מאתיים זוז, דהא אז מכוון לחליצת מצוה לעקור הזיקה, וא"כ הרי כאן מעשה נגמרת בצד הזה, חליצת נעל עם כוונה, והוא בא בתנאו לבטל זה בצד הב' דאם לא תתן, וא"כ לכאורה הרי בא בזה לבטל מעשה נגמרת, אמנם באמת כד דייקינן בזה היטב חזינן דזה אינו, דמאחר דעיקר הביטול של התנאי הוא בצד הב' באם לא תתן, אין לנו להשגיח בזה אלא לפי מה שהוא בצד הב', ומאחר דבצד הב' אינו מכוון לחליצת מצוה, וא"כ אין כאן מעשה נגמרת לפי צד זה, ממילא אינו בא בצד זה לבטל מעשה נגמרת, אלא למנוע שלא תהי' המעשה ולא תגמר בצד זה, וזה יכול למנוע אף בלא משפטי התנאים, וכנ"ל, והגע עצמך דאיך תאמר דבצד הב' בא לבטל מעשה נגמרת של צד הא', דהא כשיש צד הב', שלא תתן, אז אין כאן צד הא', וממילא אין כאן אז מעשה נגמרת, ומה בכך שבצד הא' יש מעשה נגמרת הרי אין התנאי בא לבטל בצד זה כלום, רק עיקר התנאי בא להקליש המעשה בצד הב', ומאחר דבצד הב' אינו בא לבטל מעשה נגמרת רק למנוע שלא תגמר ולא תהי' אז המעשה, ממילא אין צריך לזה משפטי תנאים, וכנ"ל:
וכדי להבין דבר זה ביתר ביאור, אמרתי להוסיף טעם לשבח בדברי הראב"ד והרמב"ן ז"ל, במה שחילקו בין שהתנאי בא לבטל מעשה נגמרת ובין שאינו בא אלא נגד דבר שלא נגמר בו מעשה, דהא כבר כתבו התו' בכתובות דף נ"ו ע"א בד"ה הרי בשם הר"י, דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן הו"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה, ואפילו לא יתקיים בסוף המעשה קיים, והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא וכו' דומיא דבני גד וב"ר, עכ"ל:
וצריכין אנחנו להבין זה, איך הוי אמרינן מסברא דתנאי לא יועיל במעשה שאדם עושה, וכי אין אדם יכול לעשות בשלו כרצונו, ואם הי' רוצה לא הי' עושה המעשה הזאת כל עיקר, ועכשיו שהוא עושה אותה למה לא יהא בכחו לומר שדוקא באופן זה רוצה לעשות אותה ולא באופן האחר, ומה לי שאינו עושה המעשה כלל ומה לי שאינו עושה אותה באופן זה, הלא הכל תלוי ברצונו, ואם אין רצונו לעשות המעשה באופן זה ממילא אין כאן מעשה כל עיקר באופן זה, כי מעשה בלא רצון אינו כלום, וכי אין אדם יכול למשול ולהתנות על כחו ורצונו כרצונו גם מדרך הסברא, בלא הלימוד מב"ג וב"ר, ואיזה ביטול מעשה כלל יש כאן, הלא אין התחלה למעשה כלל באופן זה, וכנ"ל:
אמנם באמת זה אינו, דכשאדם מתנה על מעשה נגמרת אי אפשר לו להתנות ולומר אם יהי' כך הנני עושה מעשה זו ואם לא יהי' כך איני עושה מעשה זו, דהא המעשה עשוי' ועומדת ונגמרת היא בכל אופן, בין יהי' כך או כך, אלא שהוא מתנה שאם יהי' כך תועיל המעשה ותביא את התכלית המבוקש ממנה, ואם לא יהי' כך לא תועיל המעשה כלל, אף שהיא עשוי' ועומדת ונגמרת בכל פרטיה ודקדוקיה, מ"מ לא תועיל ולא תביא את התכלית המבוקש ממנה, הדמיון בזה מי שמקדש אשה על תנאי, נותן לה כסף קידושין ואומר לה הרי את מקודשת לי על מנת כך וכך, אין רצונו לומר אם יהי' כך אני מקדש אותך בזה ואם לא יהי' כך איני מקדש אותך, דהא מעשה הקידושין עשוי' ועומדת בין כך ובין כך, דהא נתן לה כסף הקידושין לשם קידושין, ולומר דאם לא יהי' כך אינו נותן לה הכסף עכשיו לשם קידושין רק לשם פקדון בעלמא, זה אינו אומר כלל, ועיקר חסר מדבריו, וגם אינו עולה בדעתו כלל, דהרי סתם הוא נותן לה הכסף לשם קידושין, אלא שמתנה שאם יהי' כך תועיל מעשה הקידושין ותביא התכלית המבוקש, שתהי' מקודשת לו ע"י מעשה זו, ואם לא יהי' כך לא תועיל המעשה ולא תהי' מקודשת לו, אף שהמעשה עשוי' ועומדת ונגמרת גם באופן זה, וכנ"ל, מ"מ הוא מתנה שבאופן זה לא יועיל, וכן במגרש אשתו על תנאי, נותן לה הגט ואומר לה הרי את מגורשת ממני ע"מ כך וכך, אין רצונו לומר שאם יהי' כך הריני מגרש אותך ואם לא יהי' כך איני מגרש אותך, דהא מעשה הגירושין דהיינו נתינת הגט לידה לשם גירושין עשוי' ועומדת בסתם בין כך ובין כך, שהרי לא התנה ולא עלה על דעתו כלל לומר שאם לא יהי' כך אינו נותן לה הגט עכשיו לשם גירושין אלא לשם פקדון בעלמא, וכנ"ל, אלא שמתנה שאם יהי' כך תועיל מעשה הגירושין ותהי' מגורשת ממנו, ואם לא יהי' כך לא תועיל מעשה הגירושין עם כל הגמר שלה, ולא תהי' מגורשת ממנו, אף שהמעשה עשוי' ועומדת ונגמרת בכל אופן, מ"מ באופן זה לא יועיל כל זה, והנה תנאי כזה באמת בא לבטל ולעקור מעשה עשוי' ונגמרת, ר"ל לא שבאופן זה אינו עושה המעשה הזאת, אלא עושה אותה בכל אופן. רק שמתנה שלא יועיל המעשה הזאת באופן זה, ויהי' אז כאלו לא נעשתה כלל, דבר זה באמת לא הוי ידעינן מסברא, דנהי דזה שפיר ביד האדם לעשות המעשה באופן זה ושלא לעשותה, וכנ"ל, אבל לעשות המעשה בכל אופן ולהתנות ולומר שבאופן זה לא יועיל המעשה, מי שמהו פקיד ומושל ומצוה על זה, רחמנא אמר שהמעשה זאת מועיל, והוא אומר שלא יועיל, מאין לו הכת על זה, ואם כי המעשה הזאת הוא עשה, מ"מ מאחר שעושה אותה, איך יש לו כח לומר שבאופן זה יהי' עשייתו לריק ולא יועיל, אין זה מן הסברא כלל, אלא שאנו למדין דבר זה מתנאי ב"ג וב"ר, דגם שם כן הוא, שמרע"ה נתן להם הארץ מיד, והחזיקו בו, ובתורת נחלה נחיתו לה, כמבואר בכתוב, ועיי"ש באוה"ח פסוק כ"ט ול"א, ולא התנה עמהם שבאם יעברו יהי' כל מעשיהם לשם קנין, ואם לא יעברו לא יהי' מעשיהם עכשיו לשם קנין, רק עשיה בעלמא, זאת לא עלה על הדעת, כמבואר ומובן, אבל כל מעשיהם הם לשם קנין ונחלה בהחלט, רק שהתנה עמהם שאם יעברו יועיל להם הקנין וההנחלה והיתה להם הארץ לאחוזה, ואם לא יעברו לא יועיל להם הקנין וההנחלה כלום, וכאלו לא נעשו כלל, הרי חזינן דיש כח בתנאי לבטל ולעקור מעשה שלו העשוי' ונגמרת שלא יועיל כלום, וכאלו לא נעשית כלל, ומזה נלמוד לכל התנאים שיש בכחם לבטל מעשה, אבל עכ"פ כיון דמסברא לא ידעינן זאת, רק נלמד מתנאי ב"ג וב"ר, צריך להיות התנאי כמו שם, עפ"י משפטי התנאים הנלמדים משם, ואין לך בו אלא חידושו, כן נראה בכוונת דברי התו' דכתובות הנ"ל:
ומעתה מובנים דברי הראב"ד והרמב"ן הנ"ל, דדוקא כשהתנאי בא נגד דבר הנגמר במעשה ובפועל, דאז המעשה עשוי' ועומדת ונגמרת בכל האופנים, אלא שבא לבטל כח המעשה ולעקור אותה שלא יועיל באופן זה, שמסברא לא הוי ידעינן זה אלא שמתנאי ב"ג וב"ר ילפינן ליה, ולכך בעינן בזה שהתנאי יהי' עפ"י משפטי התנאים של ב"ג וב"ר, וכנ"ל, אבל כשהתנאי אינו בא אלא נגד דבר שלא נגמר בו מעשה, רק דיבר וצוה לעשות מעשה, כמו בשכ"מ שאמר הבו לי' ד' מאות זוזי לפלוני אם ינסוב ברתי, הגם דדיבור הזה הוא כמעשה, דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו, מ"מ מאחר שאין כאן מעשה בפועל, אלא דיבור שהוא כמעשה, והדיבור הזה לא נדבר אלא באופן אחד, אם ינסוב ברתי', אבל באופן הב' אם לא ינסוב אינו מדבר כלל הדיבור הזה, שהרי כך אמר הבו לי' אם ינסוב, הא אם לא ינסוב אינו אומר הבו לי', וא"כ אינו בא בצד השלילה של התנאי לבטל כח איזה מעשה או כח איזה דיבור שלא יועיל באופן זה, אלא שאינו מדבר כל עיקר את הדיבור הזה באופן הזה, וזה גם מצד הסברא ידעינן שאדם יכול לדבר ולצוות לעשות בשלו איזה דבר כשיהי' באופן זה, אבל כשיהי' באופן אחר אינו מדבר ואינו מצווה ע"ז כלל, שהרי הדיבור והמעשה שלו ברשותו, ובידו שלא לעשות ולא לדבר כלל, וממילא ג"כ בידו שלא לדבר ולצוות אלא באופן זה, ולא באופן זה, וכיון דזה מסברא ידעינן, ולא צריכינן למילף זה מב"ג וב"ר, ממילא א"צ להיות בזה משפטי התנאים של ב"ג וב"ר, וזה אינו נכנס בגדר תנאי כלל, כי גדר התנאי הוא שבא לבטל כח איזה דבר בצד השלילה, אבל כשאינו מבטל שום דבר בצד השלילה, אלא שאז אינו עושה ואינו מדבר שום דבר כל עיקר, מי יוכל להוסיף על דבריו ולעשות מה שלא צוה כלל, גם בלא משפטי תנאים, ודוק היטב בזה כי ברור הוא:
וממילא מובן בזה מה שכתבתי לעיל בענף ז' דבדבר שהדיבור בעצמו הוא הגמר שלו כמו ק"ש וברה"מ וכדומה אם בא להתנות עליהם צריך התנאי להיות עפ"י משפטי התנאים, דמאחר דהדיבור הזה הוא דבר נגמר בפני עצמו, א"כ לא שייך בזה לומר דכשיהי' כך הוא מדבר דיבור הזה וכשלא יהי' כך אינו מדבר דיבור הזה, דזה שייך לומר בדיבור שאינו דבר נגמר בפני עצמו אלא תלוי בדבר אחר, כגון שמצוה לעשות איזה דבר או שלא לעשות, או שמדבר שיעשה איזה דבר או שלא יעשה, בדיבור כזה שייך לומר שאינו מדבר אותו לעשות או שלא לעשות רק אם יהי' כך, אבל אם לא יהי' כך אינו מדבר הדיבור הזה לעשות או שלא לעשות, אבל בדיבור שהוא דבר נגמר בפני עצמו, כמו הדיבור של ק"ש ושל ברה"מ וכדומה, לא שייך לומר שאם יהי' כך הוא מדבר דיבור הזה ואם לא יהי' כך אינו מדבר דיבור הזה, שהרי דיבור הזה מדובר ועומד הוא ונגמר בכל אופן בין יהי' כך או כך, ואלא מה הוא התנאי שעל דיבור כזה, ע"כ הוא שמתנה ואומר שאם יהי' כך יועיל לו הדיבור הזה ויצא בו ידי חובת המצוה, ואם לא יהי' כך לא יועיל לו הדיבור הזה עם כל כוונתו בו לשם מצוה, ולא יצא בו ידי חובת המצוה, וא"כ התנאי הזה אף שהוא רק לנגד דיבור, מ"מ בא לבטל ולעקור דבר נגמר בפני עצמו בכל האופנים, ולומר שבאופן הזה לא יועיל לו הדבר הנגמר הזה, ולא יצא בו י"ח המצוה, מה דרחמנא אמר שבדיבור נגמר זה יוצא בו י"ח, והוא בא לעקור ולבטל כח הדיבור הזה, זה לא הוי ידעינן מסברא שלנו, שיהי' ביד האדם לבטל כח זה שלא יועיל לו באופן זה, וכנ"ל, ורק מתנאי ב"ג וב"ר שמעינן כזאת, וכנ"ל, ולזאת צריך שיהי' התנאי בזה עפ"י משפטי התנאים של ב"ג וב"ר, אם לא שמתנה על הכוונה, שאומר אם יהי' כך אני מכוון בק"ש זו או בברה"מ זה לשם מצוה ואם לא יהי' כך איני מכוון בזה לשם מצוה, שבזה אפילו במעשה גמורה כשמתנה על הכוונה א"צ להיות התנאי עפ"י משפטי התנאים, ומטעם הנ"ל, דכשמתנה על הכוונה אינו מבטל בצד השלילה של התנאי שום דבר נגמר, אלא שאינו מכוון לשם מצוה אלא כשיהי' כך, אבל אם לא יהי' כך אינו מכוון לשם מצוה, וזה יכול להתנות גם מצד הסברא, כי המחשבה והכוונה היא בידו, וכמו שבידו שלא לכוון כלל לשם מצוה כמו כן יש בידו שלא לכוון לשם מצוה כשיהי' באופן הב', וא"צ בזה למשפטי תנאים, וכמו שיתבאר זה עוד לפנינו בס"ד: