מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן כ · ענף ח
ומזה נלפענ"ד סתירה למ"ש בקצות החשן סי' רנ"ה סוף ס"ק ב' ובאבני מילואים סי' כ"ז סוף סק"ט על מה דמשמע בחו"מ סי' קצ"ה ס"ז דבכל הקנינים יכולים לחזור בהם תוכ"ד, עיי"ש ובפ"ח, וקשה ע"ז מהא שכתבו התו' דמשו"ה אינו יכול לחזור בהקדש אפילו תוכ"ד משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי, וא"כ משמע דבמסירה להדיוט אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, וכתב בקצה"ח שם דבכל הקנינים המעשה לחוד בלא האמירה והרצון להקנות ולקנות אינו כלום, ומשו"ה כשחוזר בו תוכ"ד מהאמירה והרצון ממילא אין המעשה בלא דיבור ורצון כלום, משא"כ אמירה לגבוה אלים כח האמירה דהיא גופה הוי כמסירה ומעשה, וממעשה אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, עיי"ש:
ולפי הנ"ל דברים הללו לא יתכנו כלל, דדיבור ורצון שכבר הביא לידי מעשה הוי כמעשה עצמו, דהא המעשה עצמו בלא הדיבור והרצון אינו כלום, וכן הדיבור והרצון לבד אינו גומר הדבר, רק בצירוף שניהם המעשה והדיבור נעשה פעולה שלמה ונגמר הדבר, ומה לי בזה המעשה ומה לי הדיבור, שניהם עשו הפעולה וגמרו הדבר, וכמו שאתה אומר שממעשה לא יוכל לחזור בו תוכ"ד כמו כן מהראוי לומר שגם מהדיבור ומהרצון שעם המעשה שהוא חלק מהמעשה שבלעדו אין המעשה כלום וכנ"ל] לא יוכל לחזור בו, ואין זה דומה לדיבור או רצון גרידא, וכנ"ל:
ועיין שם בש"ך סי' רנ"ה ס"ק ו' בד"ה ואין, שכתב טעם להא דנשאלין על ההקדש ואם אתי ליד גזבר אין נשאלין עליה, דהגם דאמירה לגבוה הוי קנין כמסירה להדיוט, מ"מ כיון דאין הקנין אלא מכח האמירה אתי דיבור החכם ומבטל דיבור שלו, אבל באתי ליד גזבר לא אתי דיבור ומבטל משיכה, ולא גרע כח הקדש מהדיוט דלא מהני שאלה במשיכה, עיי"ש, ואם איתא לדברי הקצה"ח הנ"ל למה לא אמרינן דע"י השאלה יתבטל הדיבור והרצון שהי' לו בשעת מסירתו להגזבר, דאתי דיבור של החכם ומבטל הדיבור והרצון, ולא נשאר אלא מעשה המסירה והמשיכה לבד, כגוף בלא נשמה, ואינה כלום, ולא דמי להדיוט דאין שאלה במשיכה, דבהדיוט לא מצינו שאלה כלל, אף בדיבור גרידא, כמו במעמד שלשתן דנקנה בדיבור לבד, ומעולם לא שמענו בו שאלה, אבל בהקדש דיש בו שאלה, ואתי דיבור ומבטל דיבור, למה לא נימא גם באתי ליד גזבר דאתי דיבור של השאלה ומבטל הדיבור והרצון עכ"פ, ואז המעשה ממילא בטל, וע"כ צ"ל דזה אינו, דהדיבור והרצון שעם המעשה נחשב כמעשה עצמו, וכנ"ל, ושוב אין דיבור מבטלו, ולכך לא מהני בי' שאלה:
ומהתימה על הקצה"ח ז"ל, דאחרי המחילה רבה מכ"ת אזיל כאן בתר איפכא, דאלו לענין שאלה בהקדש דיבור שעם המעשה כמעשה וכנ"ל, וכתב שם הש"ך בשם הרשב"א דאמירה לגבוה אינה כמסירה ממש, אלא שגומרת הקנין בהקדש כמו מסירה בהדיוט, ומשו"ה מהני בי' שאלה, דסוף סוף אינו אלא דיבור, ולא מעשה, ואתי דיבור ומבטל דיבור, עיי"ש בש"ך, ואלו לענין חזרה דתוכ"ד משוי לי' הקצה"ח לאמירה דגבוה יותר מעשה מדיבור ורצון שעם מעשה ממש, אשר יתלכדו עם המעשה ולא יתפרדו, והם לפי האמת חלק מהמעשה, וכדמוכח מהא דאתי ליד גזבר, וכנ"ל:
ועוד דזיל בתר טעמא, דמאיזה טעם יעלה על הדעת לומר דממעשה אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, הלא ענין החזרה דתוכ"ד הוא שמשוי דבור הראשון לטעות, כמ"ש הרמב"ם, הובא בקצה"ח שם בס"ק ההוא, והוכיח כן מהש"ס דנזיר, עיי"ש בקצה"ח, וכבר נודע דטעות לעולם חוזר, אפילו בכל המעשים ובכל הקנינים היותר גדולים, כמו מקח טעות וקדושי וגרושי טעות וכדומה, וע"כ צ"ל דשאני בזה, דהא כל עיקר הטעות שיש ע"י חזרה דתוכ"ד הוא, דאמרינן דהדיבור הראשון לא הי' בגמר דעתו המיושבת, אלא דבר פתאומי, מדחוזר בו מיד תוכ"ד, ולזה כשעושה מעשה קנין בגוף דבר הנקנה, כגון חזקה ומשיכה ומסירה והגבהה, יש סברא גדולה לומר דמעשה גדולה כזאת חזקה שאין אדם עושה אותה אלא בישוב הדעת גדול ובהסכמה גמורה, ואפילו חזרה דתוכ"ד אין בכחה להוכיח ע"ז שהי' בטעות, ולכך לא מהני בזה חזרה דתוכ"ד, דנהי דכשיש טעות מבטל אפילו מעשה היותר גדולה, וכנ"ל, אבל כאן בחזרה דתוכ"ד אמרינן דכשיש מעשה כנ"ל אין כאן טעות כלל, דחזקה דבישוב הדעת נעשתה, וכמו דאמרינן מה"ט בנדרים פ"ו ע"א דבמגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש לא אמרינן דיכול לחזור בו תוכ"ד, דחזקה דדברים חמורים כאלה אינם נעשים אלא בהסכמה גמורה ובישוב הדעת, וכמ"ש הר"ן שם, וכמו כן יש סברא לומר במעשה קנין שבגוף דבר הנקנה, וסברא זו נמצאת בב"י בחו"מ סי' קצ"ה מחודש ד', עיי"ש, ומאחר שכל עקרו שנימא דאינו יכול לחזור בו תוכ"ד ממעשה כנ"ל הוא משום דהמעשה מוכחת שנעשה בישוב הדעת ואין כאן טעות, ממילא מהאי טעמא גופי' ראוי שנימא דגם מהדיבור והרצון שעם המעשה אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, מאחר שהמעשה מורה שלא הי' כאן דבר פתאומי וטעות, וכמו דאינו יכול לחזור אפילו מדיבור בנדרים ושבועות לאחר כדי דיבור, משום דכיון דשהה כולי האי מוכח דהדיבור הראשון לא הי' בטעות, כמו כן בדיבור ורצון שהביא את האדם לידי מעשה קנין בגוף דבר הנקנה המעשה מורה גם על הדיבור והרצון שהי' בישוב הדעת ולא בטעות, לפי הסברא שהובא בב"י דממעשה כזה אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, וסברת הקצה"ח שמחלק בזה בין המעשה ובין הדיבור והרצון שעם המעשה הוא תמוה מאוד, ולא ניתן להיאמר כלל לפ"ז, ומה גם כי לקושטא דמלתא הדיבור והרצון שעם המעשה אשר בלעדם אין המעשה כלום הן הן גוף המעשה עצמו, וכנ"ל:
אמנם מה שפסק הב"י ובש"ע שם דמכל הקנינים יכול לחזור בו תוכ"ד הוא כפשוטו ממש, משום דסבירא לי' דגם ממעשה קנין שבגוף הדבר הנקנה יכול לחזור בו תוכ"ד, דחזרה דתוכ"ד משוי גם למעשה כזאת בטעות, דגם מעשה כזאת יכולה להיעשות לפעמים בדרך פתאומי ובלי הסכמה גמורה וישוב הדעת חזק, והחזרה דתוכ"ד מעידה ע"ז, ואין הישוב הדעת הגמור תלוי במעשה אלא בחומר הדבר, ולזה במגדף ועכו"ם אף דלא הי' אלא דיבור אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, משום דלחומר הדבר אפילו דיבור אינו מוציא מפיו בלתי הסכמה גמורה וישוב הדעת גדול, וכמ"ש הר"ן בנדרים שם, ולזה גם בהקדש ס"ל להרמב"ם ותו' דאינו יכול לחזור בו מאמירתו לגבוה אפילו תוכ"ד, לחומר הדבר של הקדש, דמאחר דחזינן דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי, הגם דאינו כמסירה ממש, אלא שגומר הקנין כמו שגומרת מסירה להדיוט, וכנ"ל בשם הרשב"א, מ"מ עכ"פ חזינן מזה חומר הדיבור בהקדש, שהאמירה לבדה עושה קנין, דיבור בדבר חמור כזה אין אדם מדבר אלא בהסכמה גמורה ובישוב הדעת חזק, ואינו יכול לחזור בו תוכ"ד, והגם דמקנין מסירה עצמו יכול לחזור בו תוכ"ד, וכנ"ל, מ"מ שם אין הקנין מחמת חומר הדבר, אלא הקנין הוא מחמת מעשה המסירה, וזה יכול להיעשות לפעמים גם בדרך פתאומי וחפזון, וכנ"ל, אבל האמירה לגבוה דהוא קנין כמסירה אינו אלא מחמת חומר הדבר של הקדש, דיבור בדבר חמור כזה אינו מדבר אפיל אם לא בישוב הדעת גמור, ולזה אינו יכול לחזור בו תוכ"ד:
וזה הוא כוונת התו' במנחות פ"א ע"ב דבהקדש אינו יכול לחזור בו תוכ"ד משום דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט, עיי"ש, אין כוונתם דבמסירה להדיוט אינו יכול לחזור בו תוכ"ד, אלא יען דהאמירה היא כמסירה, הרי חזינן דהאמירה לגבוה דבר חמור הוא, ולזה אינו יכול לחזור תוכ"ד, לחומר הדבר, וכנ"ל:
והגם דבירושלמי פ"ק דקידושין ה"ו איתא שור זה עולה וכו' קנה הקדש בכל מקום שהוא דכתיב לד' הארץ ומלואה, עיי"ש. הרי דדינא הוא, משום שמונח ברשותו של הקב"ה, ושוב אינו מחוסר מסירה, ולא צריכינן לזה משום חומרא דהקדש, מ"מ זה הוא שפיר בנדבה, שאומר שור זה עולה, אבל בנדר, שאומר הרי עלי עולה, ואינו מייחד בהמה לזה, ולפעמים גם עדיין אין לו שום בהמה לזה, בזה אינו מספיק טעם הירושלמי, דהרי עדיין אינו מקנה שום דבר ולפעמים עדיין אין לו מה להקנות, ואעפ"כ גם בזה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וכמבואר גם בירושלמי שם לקח פרה מן ההקדש במאתים וכו' מביא מאתים הרי היא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, עיי"ש, הרי אף דעדיין לא ייחד מאתים אלו להקדש ואף כשלא הי' לו אז עדיין מעות כלל דלא שייך בזה טעם הירושלמי הנ"ל משום לד' הארץ ומלואה, וכנ"ל, אעפ"כ אמרינן בזה אמירתו לגבוה, וע"כ זה הוא משום חומרא דהקדש, ולכך התו' במנחות הנ"ל כתבו שפיר על הא דהאומר תודה עלי מן החולין ולחמה מן המעשר, דבעי למיהדר בי' תוכ"ד, ולא מצי למיהדר, דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ור"ל דמאחר דגם בתודה עלי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וע"כ הוא משום חומר הדיבור של הקדש, וכנ"ל, ומשו"ה א"י לחזור בו תוכ"ד, וכנ"ל:
ובשו"ת ושב הכהן סי' י"ח י"ט העלה שהתו' והרמב"ם שס"ל דבהקדש אינו יכול לחזור בו תוכ"ד משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ע"כ צ"ל דפליגו על פסק הש"ע בחו"מ סי' קצ"ה דבשאר כל הקנינים מהני חזרה דתוכ"ד, אלא ס"ל דבקנין מסירה וכדומה שהוא בגוף דבר הנקנה א"י לחזור בו תוכ"ד, עיי"ש בארוכה:
אמנם לפענ"ד אין מזה הכרח לעשות פלוגתא בזה, כי שפיר י"ל בזה כמ"ש לעיל, דלעולם כ"ע ס"ל כפסק הש"ע דמכל הקנינים יכול לחזור בו תוכ"ד, והא שכתבו התו' דבמקדיש אי בעי למיהדר תוכ"ד לא מצי למיהדר משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ר"ל דמשום חומר הדיבור שבהקדש דאמירתו היא כמסירה לא מצי למיהדר בי' תוכ"ד, דדיבור חמור כזה לא בנקל אדם מדבר אותו אלא בהסכם גמור, וכנ"ל:
ואדרבא לפי פירוש זה א"ש ביותר מ"ש שם התו' ע"ז וז"ל, ואמרינן נמי בפ' בתרא דנדרים והלכתא תוכ"ד כדיבור דמי חוץ ממגדף ועכו"ם ומקדש ומגרש, עכ"ל, ולפי פירוש הפשוט של הושב הכהן הנ"ל אינו מובן מה היא הראי' דמייתי התו' משם, ומה ענין זה לזה, אמנם לפירוש הנ"ל דמשום חומר הדיבור לגבוה כתבו התו' דלא מצי למיהדר בו' תוכ"ד שפיר מייתי התו' דהכי אמרינן נמי בנדרים דמגדף ועכו"ם וכו' לא מצו למיהדר בהו תוכ"ד, והיינו משום חומר הדיבור, וכנ"ל בשם הר"ן, וה"נ במקדיש לא מצי למיהדר תוכ"ד משום חומר הדיבור, וכנ"ל:
ובושב הכהן שם הרגיש בהקישוי שיש בדברי התו' לפי פירושו בהראי' דמייתו מנדרים, ולזה כתב דהתו' הי' להם הגירסא בנדרים שם חוץ ממגדף וכו' ומקדיש ומימר, עיי"ש בסי' י"ח בד"ה ונלפענ"ד בהמוסגר, וזה ודאי אינו כמבואר למעיין בתו' שם, אמנם אפילו לפי הפירוש שלו יותר טוב הי' לדחוק קצת בראיית התו' מלחדש גירסא חדשה בש"ס, כי י"ל דאין כוונת התו' להביא ראי' לזה מנדרים דבהקדש א"י לחזור בו תוכ"ד, אלא דהתו' ס"ל כן מסברא דבהקדש א"י לחזור בו תוכ"ד הואיל דהוא כמסירה, אלא דלא תקשי ע"ז הא כלל הוא בכל התורה דתוכ"ד כדבור דמי, ואיך נוכל להוציא הקדש מכלל הזה מכח סברא בעלמא, ע"ז כתבו דהכי אמרינן נמי בנדרים חוץ ממגדף ועכו"ם וכו', הרי דלאו כלל מוחלט הוא, וישנם דברים יוצאים מן הכלל הזה, ואף אנו נוציא מזה הקדש מכח הסברא שלנו, כן י"ל לפי פירוש הפשוט הנ"ל, אבל לפי פירוש שלנו הנ"ל א"ש ביותר הראי' מנדרים, וכנ"ל:
ובזה א"ש גם דברי הרמב"ם שהוכיח שם הושב הכהן מדבריו דדוקא גמר בלבו והוציא בשפתיו בהקדש א"י לחזור בו תוכ"ד הא גמר בלבו בלבד יכול לחזור בו תוכ"ד, אף דנתחייב בהקדש במחשבה לחוד, ומזה הוכיח שם דע"כ לא משום חומרא דהקדש לא מהני חזרה דתוכ"ד, דא"כ גם בלב שייך חומרא דהקדש, אלא משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וגמר בלבו אינו כמסירה להדיוט. ומינה דבמסירה להדיוט לא מהני חזרה דתוכ"ד, עכת"ד שם בסי' י"ח וי"ט, עיי"ש, ולפי מ"ש לעיל גם הרמב"ם ס"ל כפסק הש"ע, דגם במסירה להדיוט מהני חזרה דתוכ"ד, ובאמירה לגבוה דאינו יכול לחזור בו תוכ"ד, הוא משום חומר הדיבור של הקדש דחזינן דהוא כמסירה, וכנ"ל, ולזה במחשבה דהקדש דאין בה חומר כ"כ כמו דיבור דהא אינה כמסירה להדיוט שפיר מהני בה חזרה דתוכ"ד, והגם דגם מחשבה דהקדש יש בה חומר, דהא בכל הדברים דברים שבלב אינם דברים כלל, ובהקדש נדיב לב עולות כתיב, דגם בלב מהני, מ"מ מאחר דאין במחשבה של הקדש חומר כ"כ כמו בדיבור של הקדש, ולא מצינו בהקדש דלא מהני בי' חזרה דתוכ"ד אלא בדיבור בתמורה כ"ה ע"ב, ולזה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה, ולא מדמינן מחשבה לזה:
ומ"ש שם לפי דרכו ליישב הא דלא אמרינן בנדרים שם נמי חוץ ממקדיש ומימר, משום דלא חשיב התם אלא מה דלא מהני בהו חזרה דתוכ"ד משום חומר הדבר משא"כ מקדיש ומימר דאינו משום חומר הדבר אלא משום דהוא כמסירה להדיוט, עיי"ש, עדיין אינו מיושב כלל, דהיא גופא תקשי, מ"ט לא אשמעינן באמת גם חידוש זה דגם במסירה להדיוט אף דאין בה חומר מ"מ לא מהני בה חזרה דתוכ"ד, וכי זה הוא פשוט כ"כ עד שלא הוצרך להשמיענו כזאת, הלא אדרבא קיי"ל בש"ע דאין חילוק בין הקנינים, ובכולן מהני חזרה דתוכ"ד:
ולזה נראה יותר כמו שכתבתי, דבמסירה להדיוט ס"ל גם להרמב"ם דמהני חזרה דתוכ"ד, והיינו דלא מחלק הגמ' בכך, והא דבמקדיש ומימר דלא מהני בהו חזרה דתוכ"ד, הוא משום חומר הדיבור של הקדש, דהוא כמסירה, והא דלא חשיב להו הגמ' שם, י"ל או דשמעינן זה ממקדש, דקאסר לה אכ"ע כהקדש, ולא מהני בי' חזרה דתוכ"ד, ומכש"כ בהקדש גופי', או משום דס"ל לגמ' דמקדיש ומימר לא איצטריך לי' לאשמעינן, דזה היא משנה מפורשת בתמורה כ"ה, א"ר יוסי וכו' הר"ז שלמים נמלך וכו' ולדה שלמים, ובגמ' שם נמלך פשיטא וכו' אר"פ וכו' שאמר בתוכ"ד, עיי"ש, וכן במשנה שם לענין תמורה, עיי"ש:
הנה נמשך לנו אריכות בענף הזה שלא מענינינו למען העמיד האמת על מכונו ולחזק פסק הש"ע: