אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן כ · ענף ז

ענף ו

ואחרי הודיע ד' אותנו את כל זאת, נראה לפענ"ד ברור דהא דאמרינן אין תנאי בחליצה משום דאי אפשר לקיימו ע"י שליח, היינו דוקא כשנעשה החליצה בסתם בכוונה למצות חליצה ולעקור ממנה הזיקה. אלא שהתנה שבע"מ שתתן לו מאתים זוז אז תהי' החליצה זו חליצה ואם לאו לא תהי' חליצה, והיינו לא שאם לא תתן לו אינו מכוון לשם חליצה להתירה, דבאמת הוא מכוון בסתם בלי שום תנאי על זה, אלא שמתנה שבאם לא תתן לו לא יועיל לה כלל כל המעשה הזו, החליצה עם הכוונה, וכאלו לא נעשה כלל, בזה אמרינן דאין בכחו להטיל תנאי במעשה החליצה הנעשית כהילכתה בכוונה הראוי', ורק ע"י תנאו הוא בא לבטלה, וכיון דאי אפשר לעשותה ע"י שליח אינו יכול לבטלה ע"י תנאי, אבל כשהוא מתנה אם תתן לי מאתים זוז הנני מכוון לשם חליצת מצוה לעקור הזיקה, ואם לא תתני לי הנני מכוון רק לחליצת נעל בעלמא, דנמצא עיקר תנאו על המחשבה, פשיטא דמהני בזה תנאי אף שא"א לעשותו ע"י שליח, דלא בעינן בזה משפטי התנאים, דאתי דיבור ומבטל מחשבה, ואף דיש גם מעשה עם המחשבה, מ"מ כל זמן שאינו מכוון אין במעשה זו כלום, והוא כחליצת נעל בעלמא, ונמצא דהעיקר תלוי במחשבה, וכיון דהוא מתנה על המחשבה ממילא אין כאן מעשה כלל, ושפיר מהני התנאי, וזה פשוט וברור מצד הסברא:

אמנם יש ג"כ להביא כדמות ראי' לזה, מהא דר"פ האומר בקידושין, קדשה לאחר ל' יום וחזרה בה תוך ל', ר' יוחנן אמר חוזרת, דאתי דיבור ומבטל דיבור, הגם דשם יש ג"כ מעשה עם הדיבור, דהיינו נתינת כסף הקידושין לידה, ומהאי טעמא ס"ל לר"ל שם דאינה חוזרת, כמבואר שם בגמרא, אעפ"כ קיי"ל הלכה כר' יוחנן דחוזרת, משום דאתי דיבור, ומבטל דיבור, וע"כ צ"ל דהיינו טעמא, דמאחר דמעשה זו של נתינת הכסף לידה צריכה עוד אל הדיבור של התקדשי לי בזה, ובלא הדיבור אין המעשה כלום לענין קידושין, ונמצא המעשה תלוי' בהדיבור, ומאחר דהדיבור לא נגמר עדיין עד לאחר ל' יום, וממילא גם המעשה עדיין אינה כלום, ואין כאן עדיין כעת אלא דיבור בעלמא, ולזה כשחוזרת בה תוך ל' אמרינן דאתי דיבור ומבטל דיבור, וממילא שוב אין כאן מעשה לפי האמת, מאחר דהמעשה אין לה קיום בלא הדיבור, והקידושין בטלים, וה"ה בנ"ד, דחולץ ומתנה על המחשבה והכוונה, הגם דיש כאן מעשה של חליצת הנעל, מ"מ מאחר דהמעשה הזאת צריכה כוונת שניהם, כמבואר בגמ', ובלא כוונה משניהם אין המעשה כלום לענין חליצה, ונמצא המעשה תלוי' בהמחשבה, ומאחר שמתנה על המחשבה, ואין המחשבה מבוררת ומוחלטת, ממילא גם המעשה אינה מוחלטת, דבצד הב' כשלא תתן הר' זוז אין כאן לא מחשבה ולא מעשה, ונמצא דהתנאי לא בא בזה לבטל מעשה, אלא עיקרו בא נגד המחשבה, וכיון דאתי דיבור ומבטל מחשבה ממילא אין כאן מעשה כלל בצד הב', ולא צריכינן לבא בזה כלל למשפטי תנאים, בהיות כי אין התנאי בא בזה נגד מעשה רק נגד מחשבה, ולכך התנאי מהני בזה אף דא"א לעשותו ע"י שליח, והבן היטב:

ועוד נראה לפענ"ד להסביר דבר זה באופן אחר, דכאשר נדקדק היטב בדברי הראב"ד והרמב"ן ז"ל בפ"ב דביצה הנ"ל נראה דאין שום רמז ורמיזה בדבריהם לחלק בזה בעצם בין דיבור למעשה, דדיבור מאן דכר שמי' התם, אלא דמחלקים שם בין נעשה המעשה ונגמר הדבר ובין לא נעשה המעשה, דכשהמעשה נעשה והוא בא בהתנאי לבטל ולעקור המעשה, אז אין בכח התנאי לבטל המעשה אלא אם כן נעשה כראוי ובחוזק עפ"י משפטי התנאים כמו בב"ג וב"ר, אבל בדבר שלא נגמר במעשה, רק דיבר לעשות, בזה אין צריך התנאי להיות בחוזק כ"כ עפ"י משפטי התנאים של ב"ג וב"ר, מאחר שאין התנאי בא לבטל דבר הנגמר ונעשה, באופן דאין החילוק בזה בעצם בין דיבור למעשה לדעת הראב"ד והרמב"ן ז"ל, אלא בין נגמר הדבר ובין לא נגמר, דלבטל דבר הנגמר ונעשה צריך תנאי בחוזק, אבל למנוע גמר הדבר, שלא יבוא הדבר לידי גמר ומעשה, בתנאי בעלמא סגי, דוק היטב בדבריהם ז"ל שם ותראה שכן הוא:

ולפ"ז בדבר שהדיבור בעצמו הוא הגמר שלו, ואין עוד אחריו שום מעשה, כגון מצות קריאת שמע, וברכת המזון, וכדומה מצות התלוין בדיבור, אם בא להתנות עליהן, צריך להיות התנאי על פי משפטי התנאים של ב"ג וב"ר, דהא ג"כ בא בתנאי הזה לבטל ולעקור דבר הנגמר, כמו בב"ג וב"ר, דדוקא בדיבור שמדבר לעשות איזה דבר, הגם שדיבור הזה יש לו קיום בעצם, כגון דברי שכ"מ, או נדר ושבועה, לעשות איזה דבר, מ"מ מאחר דהדיבור הוא רק לעשות, ועוד לא נגמר בו מעשה, בזה כשמתנה עליו א"צ להיות עפ"י משפטי תנאים, וכנ"ל, וכן אפילו בנשבע או נדר שלא לעשות איזה דבר, הגם דלא מחוסר עוד מעשה, מ"מ מאחר דמטרת הדיבור של הנדר או השבועה הוא לדבר אחר, דהיינו שלא לעשות הדבר ההוא, ועדיין לא נגמר מטרתו בהדיבור לבד, עד שיקיים דבריו ולא יעשה, לא נגמר עוד הדבר מקרי, וא"צ בזה למשפטי תנאים, אבל מצות התלוין בדיבור, שמטרת הדבר הוא הדיבור בעצם, ובזה נגמר הדבר, דהיינו המצוה, וא"צ עוד לזה שום דבר אחר, בזה כשמתנה עליהם ובא לבטל דבר הנגמר, צריך להיות התנאי עפ"י משפטי התנאים, ולהיות כי אחד ממשפטי התנאים הוא שהמעשה תהי' יכולה להיעשות ע"י שליח, ומצות אלו אינן יכולין להיעשות ע"י שליח, כי הן מצות שבגופו, כנודע, ועיין בתשובת מהרש"ם ח"א סי' קל"ה בד"ה ומ"ש בדין קריאה, ואפילו באותן שיכול לצאת ע"י שמיעה מאחר, מ"מ אין זה מדין שליחות, רק מדין שומע כעונה, וא"כ הוא עצמו עושה המצוה בשמיעה זו, ובלי שמיעה לא סגי כלל, וא"כ א"א לקיימן ע"י שליח, וממילא אינו יכול להתנות עליהן כלל, והתנאי בטל והמעשה קיים, ויוצא ידי חובת המצוה בכל אופן:

אמנם הני מילי כשמתנה על גוף המצוה, ולא על המחשבה והכוונה כלל, כגון הקורא ק"ש קודם התפלה ומכוון בסתם לשם מצות ק"ש, אמנם התנה מקודם שבאם יעבור זמן ק"ש קודם שיגיע לק"ש שעם הברכות אז יצא י"ח ק"ש בק"ש זו, ואם לא יעבור זמן ק"ש כשיגיע לק"ש שעם הברכות לא יעלה לו ק"ש זו לשם חובה ולא יצא בה י"ח, בזה אמרינן מאחר שבא בתנאי זה לבטל דבר הנגמר, דהיינו הק"ש שקרא לשם מצוה, שמהראוי לו לצאת י"ח בקריאה זו, והוא מתנה שאם יהי' באופן זה לא יצא בה י"ח, תנאי כזה צריך להיות עפ"י משפטי התנאים, וכנ"ל, אבל כשמתנה על הכוונה, שאומר אם יעבור זמן ק"ש הנני מכוון בקריאה זו לשם מצות ק"ש, ואם לא יעבור זמן ק"ש איני מכוון בקריאה זו לשם מצות ק"ש, בזה א"צ למשפטי תנאים, ואפילו במצות מעשיות אם מתנה בהם על הכוונה, שאם יהי' כן הנני מכוון בעשי' זו לשם מצוה, ואם יהי' כן איני מכוון בזה לשם מצוה, ג"כ א"צ להיות בזה דיני תנאי, דבאופן כזה אין התנאי בא לבטל דבר הנגמר, דהא הגמר של המצוה הוא עם הכוונה לשם מצוה, למ"ד מצות צריכות כוונה, ומאחר שמתנה דבפן האחר אינו מכוון לשם מצוה, א"כ אינו בא בתנאו לבטל דבר הנגמר בצד האחר, אלא למנוע הגמר של הדבר בצד האחר, ובזה א"צ לדיני תנאי, וכנ"ל בשם הראב"ד, וא"כ ממילא יכול להתנות כן על הכוונה אפילו במצות שבגופו שא"א לעשותם ע"י שליח, ואפילו למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ במכוון בפירוש שלא לשם מצוה אינו יוצא לפי דעת רוב הפוסקים, וא"כ כשמתנה שבצד הב' אינו מכוון לשם מצוה, ממילא הוא מתנה שבצד הב' לא יגמור מעשה המצוה שלו, אלא יהי' בה חסרון ע"י המחשבה, וא"כ עכ"פ אינו בא בתנאי הזה לבטל דבר הנגמר, וא"צ לדיני תנאי, וכנ"ל:

אמנם כשאינו מתנה כלל על הכוונה, רק מכוון סתם לשם מצוה, אלא שמתנה שבאופן כזה יהי' יוצא בזה ידי חובת המצוה ובאופן זה לא יהי' יוצא בזה ידי חובת המצוה, דהיינו שהמצוה וגם הכוונה שניהם גם יחד לא יעלו לו לחובת המצוה, א"כ הרי באמת בא בתנאי הזה לבטל דבר נגמר, המצוה עם הכוונה, בזה גם במצות התלוין בדיבור צריך דיני תנאי, ולא מהני כלל במצות שא"א לעשותם ע"י שליח, וכנ"ל:

ונראה פשוט דאפילו לפי הטעם שכתבתי לעיל ענף ג' בשם הראשונים והאחרונים ז"ל דמשו"ה מהני תנאי בנדר ושבועה, אף דא"א ע"י שליח, משום דבדיבור לא בעינן דיני תנאי, דאתי דיבור ומבטל דיבור, מ"מ מודי בדיבור שהוא דבר נגמר לעצמו כמו מצות התלוין בדיבור דצריך בזה דיני תנאי, וכנ"ל, דדיבור כזה הוי כמעשה, ולא אמרינן בי' אתי דיבור ומבטל דיבור, וראי' לזה מדברי התו' קידושין נ"ט ע"ב בד"ה מידי, שכתבו וז"ל דמחשבה דתרומה הי' יודע דכמעשה דמי וכו' והוי כאלו תרם בידים וכו' אבל גבי טומאה אין המחשבה מטמאתו אבל מביאתו לידי תורת קבלת טומאה ואותה הבאה יכולה להתבטל וכו' א"כ תתבטל ע"י מחשבה, עכ"ל, ור"ל שמחשבה דתרומה הוא גמר הדבר, שבזה כבר תרם, ואין עוד אחריו שום דבר, ולכך נחשבת כמעשה, ואין דיבור ומעשה מבטל אותה, אבל מחשבה דטומאה עדיין מחוסר קבלת טומאה הוי ס"ד דאינה כמעשה ותתבטל ע"י מחשבה, עייש"ה בתו' ותראה שכן הוא, וא"כ ה"ה נמי בדיבור, דוקא דיבור שאינו גמר הדבר, אלא הכנה לדבר אחר, כמו הדיבור של נדר ושבועה לעשות דבר פלוני או שלא לעשות, דהדיבור אינו הגמר, אלא הכנה לעשות או שלא לעשות, וכן הדיבור של שכ"מ וכדומה שהוא רק הכנה לעשות, ואינו גמר הדבר, זה לא הוי כמעשה, רק דיבור, ואתי דיבור ומבטל דיבור, וא"צ בו דיני תנאי, אבל דיבור שהוא גמר הדבר והענין, כמו הדיבור של מצוה, ק"ש וברהמ"ז וכדומה, זה הוי כמעשה, ואין שום דיבור ומעשה יכול לבטל אותו, ולזה כשמתנה עליו צריך דיני תנאי, אם לא שמתנה על הכוונה, וכנ"ל:

ובזה א"ש מ"ש לעיל לפי דבריהם ז"ל דבדיבור א"צ דיני תנאי, וכתבתי דלפ"ז כשמתנה החולץ אם תתן לו ר' זוז הנני מכוון לשם חליצת מצוה, ואם לאו איני מכוון לזה, רק לחליצת נעל בעלמא, דמהני התנאי אף שא"א ע"י שליח, דמאחר דהתנאי אינו בא אלא על המחשבה אתי דיבור ומבטל לה, וממילא המעשה שעמה בטלה, ולכאורה א"כ גם כשמכוון בסתם לשם חליצת מצוה, רק מתנה שלא יועיל החליצה עם הכוונה רק ע"מ שתתן לו ר' זוז, ג"כ נימא הכי, נהי שאין התנאי יכול לבטל המעשה, דא"א ע"י שליח, עכ"פ יבטל המחשבה שלא תועיל, דאתי דיבור ומבטל, וממילא המעשה בלא הכוונה אינה כלום, והגם דהוא מתנה על שניהם על המעשה ועל המחשבה שלא יועילו, מ"מ מה בכך, אנן נימא פלגינן דיבורי', המעשה, אין התנאי יכול לבטל, אבל המחשבה נתבטלה שפיר ע"י התנאי, וממילא אין המעשה כלום, אמנם לפי הנ"ל א"ש, דדוקא דיבור או מחשבה גרידא, דאין כאן עדיין גמר, דיבור יכול לבטלם, אבל כשכבר נתחבר הדיבור או המחשבה עם המעשה, שבזה נגמר הדבר, ונעשה מעשה שלמה וגמורה מבלי צורך עוד לזה אל דבר אחר, בכזאת גם המחשבה עצמה נחשבת כמעשה, ושוב א"א לדיבור של התנאי לבטל אפילו את המחשבה לחוד, דהיא כמעשה, אם לא בדיני תנאי, מה שאין זאת בחליצה, דא"א ע"י שליח, אבל כשמתנה על הכוונה, שאם תתן לו הוא מכוון לחליצת מצוה, ואם לא תתן לו אינו מכוון לזה, בזה הגם דלפי הצד שאם תתן יש כאן מעשה וכוונה, דהיינו גמר הדבר, מ"מ מאחר דעיקר מה שבא התנאי לבטל הוא בצד האחר, אם לא תתן, ובאותו צד עדיין אין כאן דבר נגמר, ולא נתחבר עוד המחשבה עם המעשה, שהרי הוא אומר שבצד הזה אינו מכוון כל עיקר לחליצת מצוה, ושפיר אתי דיבור התנאי ומבטל המחשבה והכוונה שלא יהי' לה התחלה כלל בצד זה באם לא תתן, וממילא אין במעשה החליצה כלום בלא כוונה, ודוק היטב בזה:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה