אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן כ · ענף ו

ענף ה

שוב ראיתי דעדיין לא יצאנו ידי חובותינו בישוב קושיית הח"ס הנ"ל מקושיית הגמ' על ר"מ מסוטה לדברי הראב"ד והרמב"ן הנ"ל דבדבר שלא נגמר בו מעשה גם תנאי כפול לר"מ לא בעינן, דנהי דזה ודאי אמת דבסוטה התנאי בא לבטל מעשה השקאה, וכנ"ל, מ"מ עדיין קשה למה צריך בזה ת"כ, דבשלמא אם הכהן הי' אומר מקודם אם שכב איש אותך חנקי שפיר הי' צריך לכפול התנאי לר"מ ולומר ואם לא שכב הינקי, דמאחר דצד השני של התנאי בא לבטל מעשה השקאה, שתנקה באם לא נטמאה, צריך לומר כן בפירוש, ואם לא כן לא אמרינן בזה לר"מ מכלל הן אתה שומע לאו לבטל מעשה נגמרת, אבל מאחר דאין הדבר כן, אלא דהכהן פותח בזכות תחלה, ואומר אם לא שכב איש אותך הינקי, א"כ הצד של ביטול מעשה השקאה כבר אמר בפירוש, וצד הב' של התנאי אם שכב חנקי שוב אינו בא לבטל מעשה, אדרבא מסייע המעשה, ולמה צריך לכפול זה בפירוש, ולא אמרינן בזה מכלל הן אתה שומע לאו, אם לא שכב הינקי הא אם שכב לא הינקי, כיון דאין צד הב' שבזה בא לבטל מעשה, וע"כ צ"ל דגם אפילו לא לבטל מעשה רק דיבור בעלמא צריך לר"מ ת"כ, וכנ"ל בשם בשמים ראש, וכ"כ בתורת גיטין דע"ו ע"א בד"ה לפי דלר"מ בכל ענין לא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו אפילו במקום דלא צריך ולא שייך דיני תנאי, עיי"ש, ולכך שפיר פריך הגמ' לר"מ מסוטה דיהי' צריך ת"כ לבטל הדיבור של אם לא שכב הינקי, דמכללא לא אמרינן לר"מ הא אם שכב לא הינקי, וכנ"ל, אבל לדעת הראב"ד והרמב"ן הנ"ל דלבטל דיבור בתנאי גם לר"מ לא בעינן ת"כ, א"כ קשה מאי פריך לר"מ מסוטה, דהא בסוטה אין הכפל בא לבטל מעשה וכנ"ל, רק לבטל הדיבור של אם לא שכב הינקי, ולזה לא צריך ת"כ גם לר"מ:

אמנם כד דייקינן שפיר בדברי הרמב"ן במלחמות שהבאתי לעיל חזינן דלק"מ וא"ש הכל בפשיטות, דהא הרמב"ן כתב ליישב הא דנדרים וס"פ שבועת העדות הנ"ל דלר"מ גם בנדרים ושבועות דליכא מעשה רק דיבור לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, ומדמינן לי' לב"ג וב"ר, וכתב דר"מ מעשה מכללא לית לי', הא לבטל דבר שלא נגמר בו מעשה לכ"ע הוי תנאי, עיין לעיל לשונו אות באות בזה, ונ"ל בביאור דבריו, דר"מ יליף מתנאי ב"ג וב"ר דבעינן תנאי כפול ולא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו, אמנם הני מילי היכי שהתנאי בא לבטל מעשה עשויה ונגמרת כמו שם בב"ג וב"ר אז אמרינן דמכללא לא מבטלינן מעשה נגמרת, וה"ה אם אפילו התנאי אינו בא רק נגד דיבור רק שבא בצד האחר לא לבר בשלילה לבטל דיבור זה אלא גם לקיים דיבור אחר אשר יתהוה מזה איזה ענין, כגון אפילו אם הי' אומר בדרך תנאי אם לא אוכל ככר שלך יהי' חולין, שרצונו לומר בצד האחר הא אם אוכל לא יהי' חולין רק קרבן, וא"כ בא בצד האחר לא לבד בשלילה לבטל הדיבור של חולין, אלא גם בקיום לקיים דיבור אחר, והיינו של קרבן, אשר יתהוה ממנו ענין הנדר שיהי' בזה הככר אסור עליו, וכן בשבועת עדות שאומר אם תעידיני לא יככה ד', שרצונו בצד האחר הא אם לא תעידיני יככה ד', וא"כ בא בצד האחר לא לבד לבטל הדיבור של לא יככה, אלא גם בקיום, לקיים דיבור אחר, של יככה, אשר יתהוה ממנו ענין שבועת העדות, בכל כגון זה ג"כ לא אמרינן לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן או מכלל הן אתה שומע לאו "דלא אלים לי' לר"מ מכלל לאו להיות נודר בו", וכן מכלל הן להיות משביע בו שבועת העדות, "דמעשה מכללא לית לי' לר"מ", וקרי לי' כאן לנדר ולשבועת עדות מעשה, הגם דעדיין אינו מעשה עשוי' ונגמרת, מ"מ עכ"פ הוא עשיית והויית איזה דבר מחודש, שעשה נדר והשביע לחבירו שבועת העדות, ומה גם שהם דברים שמביאים לידי מעשה באם יעברו עליהם, שאם יעבור על הנדר ויאכל הככר יספוג את הארבעים וילקה, וכן בשבועת העדות אם יעבור ולא יעיד יצטרך להביא קרבן, וס"ל לר"מ לדמות התחדשות והתהוות איזה מעשה כל דהוא לביטול מעשה עשויה ונגמרת, דכמו דמכללא לא מבטלינן מעשה עשויה ונגמרת כמו כן לא נוכל מכללא לחדש ולהוות איזה מעשה שהיא, אפילו כל דהוא, דתמיד קשה יותר התהוות מעשה חדש מביטול מעשה, כנודע דבנין קשה יותר הרבה מסתירת בנין, ולזה ביטול מעשה עשוי' ונגמרת והתהוות איזה מעשה חדש אפילו כל דהיא יש להשוותן להדדי לענין זה דשניהן לא משוינן מכללא, רק בדיבור מפורש, תנאי כפול, ושניהן יש ללמוד מב"ג וב"ר לר"מ, דכך לי התהוות איזה מעשה חדש אפילו כל דהיא כמו ביטול מעשה עשוי' ונגמרת דב"ג וב"ר, וכנ"ל:

אבל היכא דהתנאי בא נגד דיבור או נגד דבר שלא נגמר בו מעשה, ואין התנאי בא רק לשלילה בצד האחר, דהיינו לבטל זה הדבר אם לא יהי' כך וכך, אבל לא לחדש ולהתהוות שום איזה דבר אחר בצד האחר, כגון הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני אם ישא בתי, שאין הרצון בהתנאי אלא לבטל הדיבור של הבו לי' ד' מאה זוזי בצד האחר אם לא ישא בתו, אבל לא לחדש ולהתהוות אז שום איזה דבר אחר, רק יהי' אז הדיבור של הבו לי' ד' מאה זוזי כאלו לא נדבר כלל מעולם, בזה וכיוצא בזה מאחר שאין התנאי בא לחדש ולבנות בצד האחר, אלא להרוס ולבטל, ולא מעשה עשוי' ונגמרת, אלא דבר קלוש שלא נגמר בו מעשה, בכזאת לכ"ע אפילו לר"מ הוי תנאי גם בלא תנאי כפול, רק מכללא, וכן שאר דיני תנאי אין צריך בזה, דזה אין לדמות כלל לתנאי ב"ג וב"ר, דביטול דבר שלא נגמר בו מעשה אין לו שום דמיון כלל לביטול מעשה עשוי' ונגמרת, כנלפענ"ד בביאור דברי הרמב"ן ז"ל:

ולפ"ז שפיר פריך הגמרא על ר"מ משוטה הא אין שם תנאי כפול, חנקי מיבעיא לי', דנהי דבסוטה הצד הכפל אינו בא לבטל מעשה השקאה, רק לבטל הדיבור של הינקי, וכנ"ל, מ"מ בעינן בי' תנאי כפול לר"מ, דמאחר דצד הכפל לא רק בשלילה לבד בא לבטל הדיבור, אלא בא גם בקיום, דהיינו לומר הא אם שכב לא הינקי רק חנקי, והיינו הוויית איזה דבר, שתהא מאוררת בזה, ומושבעת, ומביא לידי צביית בטן ונפילת ירך, וגם למות, בכל כה"ג בעי לר"מ תנאי כפול, דלא אלים לי' לר"מ מכלל לאו להיותה מושבעת בו, דמעשה מכללא לית לי', דנהי דעיקר המעשה היא כאן השקאת המים, מ"מ צריך לזה ג"כ השבועה, וזה מסייע להפעולה של השקאת המים לצבות בטן ולנפיל ירך אם נטמאה, כמבואר בכתוב, ועיקר השבועה של הכהן הוא צד הכפל אם שכב חנקי, ושבועה מכללא לית לי' לר"מ, וכנ"ל, רק צריך לזה לר"מ דיבור מפורש, ולזה פריך לר"מ אם שכב חנקי מיבעיא לי', ומשני דבאמת חנקי כתיב, ורחב"ג דלא בעו ת"כ ס"ל דמשו"ה כתיב חנקי דאל"כ הו"א אם לא שכב הנקי הא אם שכב לא הנקי ולא חנקי אלא יסורא בעלמא, כמבואר שם בגמ', אמנם לר"מ לא אמרינן כן, אלא לעולם משמע הא אם שכב לא הנקי ממי המרים המאררים האלה, והיינו שהמים יעשו בה פעולתם הכתוב בתורה לצבות בטן ולנפיל ירך ולהמותה, אלא דלר"מ לא אלים לי' מכלל לאו להיותה מאוררת ומושבעת בו, וכנ"ל:

ובזה ג"כ א"ש בפשיטות מה דמסייע שם הגמ' לר"מ מהא דאם תטיב שאת ואם לא תטיב וכו' ומואם בחקותי תלכו וכו' ואם בחקותי תמאסו וכו' ומואם תאבו וכו' ואם תמאנו וכו', הרי דבעינן ת"כ, הגם דשם לא הוי אלא דבור, מ"מ בעינן בהו ת"כ לר"מ, משום דבכל הנהו צד הכפל בא לא לבד לשלול הדבור הטוב אם יחטאו אלא גם לייעד להם את הרע והקללה, וזה הוא הוויית דבר מחודש המביא ג"כ לידי מעשה הפרעניות בפועל, ובזה כבר כתבנו דבעי לר"מ ת"כ, דלא אלים לי' לר"מ מכלל הן להביא עליהם הרעה והקללה, אפילו אם הי' נשמע כן מכלל הן הרעה והקללה אם יחטאו אעפ"כ מעשה מכללא לית לי' לר"מ וכנ"ל, ומשו"ה א"ש לר"מ דכתיב בכל הנהו תנאי כפול, אמנם רחב"ג דאית לי' בכל ענין מכלל הן וכו' משני דמשו"ה כפל הכתוב בכל הנהו משום דל הוי נשמע כלל מכלל הן רעה וקללה אם יחטאו, אלא הו"א לא אגרא ולא דינא, וכו' כמבואר שם בגמ', וא"ש הכל בפשיטות:

ומ"ש הח"ס דדוקא בהתקדשי לי לאחר ל' דהדיבור אינו על עכשיו אתי דיבור ומבטל דיבור, הרי שליחות דתרומה ושליחות דגט דיכול לבטלו קודם שעשה השליח שליחותו, משום דאתי דיבור ומבטל דיבור, כמבואר שם ר"פ האומר, הגם דהדיבור של השליחות חל מיד ונעשה שלוחו, ואעפ"כ כל שלא בא עדיין לידי מעשה בפועל אתי דיבור ומבטל דיבור, שוב השקפתי בח"ס שם וראיתי שכתב כלשון הזה, וכן השולח גט לאשתו דבאמירה לשליח לא איתעבד מעשה יכול לחזור בו, אבל היכי דבדיבור הזה איתעבד מעשה, כגון דבורו של נזיר ופדיון הבן ודברי הכהן אל האשה הסוטה, כל כה"ג הו"ל מעשה ולא אתי דיבור דבתרי' ומבטל לי' וכו' עכ"ל, ולא ידענא שום חילוק בין אמירה לשליח ובין דבורו של נזיר למה זה לא יחשב מעשה וזה יחשב מעשה, דבכמו דבאמירה לשליח הגם דבאמירה זו נעשה ונגמר מינוי השליחות ומקבל ממנו הכח לעשות המעשה של גירושין, מ"מ מאחר דכל מגמתו של הבעל במינוי השליחות הזה הוא שתתגרש אשתו עי"ז אמרינן דכל זמן שלא נעשה מעשה הגירושין עדיין לא איתעבד מעשה מקרי, ואינו אלא דיבור בעלמא, א"כ כמו כן בדיבורו של נזיר, הגם דבאמירתו הריני נזיר נעשה נזיר וחל עליו האזהרה מלטמא למתים והתגלחות ולשתות יין והחיוב של הבאת הקרבנות והתגלחות במלאת ימי נזרו, מ"מ מאחר דכל מגמתו של הנודר בקבלת הנזירות הזה הוא להביא כל הדברים הללו אל הפועל בזמן הראוי להם ועדיין לא באו אל הפועל למה מקרי זה איתעבד מעשה יותר ממינוי השליחות, וכמו כן דיבורו של הכהן אל האשה הסוטה מאחר דכל מגמתו בדיבור הזה הוא שבאם נטמאה תחנק ותמות בצביית בטן ונפילת ירך למה יחשב הדיבור הזה שעושה אותה רק עלולה לכך אבל גוף המעשה עדיין אינו בפועל למה יקרא זה איתעבד מעשה יותר ממינוי שליחות:

ומה שהביא הח"ס ממחשבה דטומאה דכמעשה דמי כמבואר בר"פ האומר והיינו משום דע"י המחשבה נגמר המעשה ההוא, עכ"ד, תמהני מאור איזה מעשה נגמר ע"י המחשבה, הלא אין המחשבה מטמאתו אלא מביאתו לידי תורת קבלת טומאה, אבל מעשה הטומאה עדיין לא נעשית, ומשו"ה מדמי אותו הגמ' שם להא דאתי דיבור ומבטל דיבור, כמ"ש התו' שם בד"ה מידי, ומה דמשני הגמ' שם שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי, היינו כדמסיק הגמ' שם וכדרב פפא וכו', ור"ל משום דרחמנא קראה מעשה וכמו שפירש"י שם בד"ה דכי מעשה דמי, עיי"ש:

אמנם מ"ש הח"ס מהדיבור של פדיון הבן יתבאר לפנינו בס"ד:

והא דמייתי התם סייעתא לר"מ וקושיא על רחב"ג מאז תנקה מאלתי, אף דבשבועה לא בעינן ת"כ ומשפטי התנאים כשאין התנאי בא לחדש ולהתהוות בצד הכפל רק לשלול ולבטל, וכנ"ל, מ"מ שאני התם בשבועה הזאת, דלא הי' שם דיבור לבד, אלא גם מעשה, דהיינו שימת יד העבד תחת ירך אברהם אדוניו, ולבטל מעשה זו בתנאי שפיר צריך ת"כ לר"מ, ועוד נדבר בזה לקמן אי"ה, אבל נגד דיבור בלא שום מעשה נקטינן כמ"ש הראשונים והאחרונים ז"ל הנ"ל דלא בעינן משפטי תנאים וגם לא ת"כ לר"מ לבטל אותו, דבלא"ה אתי דיבור ומבטל דיבור, וכנ"ל:

והגם דהא ודאי דבנדרים ושבועות מכיון שבטה בשפתיו לאסור איסר על נפשו שוב אינו יכול לחזור בו, לאחר כדי דיבור, ובנדרי הקדש לדעת הרמב"ם גם תוכ"ד, ולא אמרינן בהו אתי דיבור ומבטל דיבור, היינו טעמא משום דרחמנא אמר בהו לא יחל דברו, הוא אינו מיחל וכו', ומהאי טעמא גם אפילו כשהדיבור לא חל עדיין, דהיינו שאסר על עצמו איזה דבר לאחר ל' יום, ג"כ אינו יכול לחזור בו תוך הל' יום, מיהו הני מילי כשכבר החליט הדיבור, שאסר על עצמו בהחלט, דיבור כזה אמר רחמנא שהוא אינו מיחל אותו, ולא יוכל לבטלו בדיבור אחר, אבל כל זמן שהדיבור של הנדר והשבועה לא נחלט עדיין, רק שאמר אותו באם, בדרך תנאי, בזה שפיר אמרינן מצד הסברא דאתי דיבור התנאי ומבטל דיבור של האיסור, כמו דאמרינן בכל דוכתא דאתי דיבור ומבטל דיבור, דעד כאן לא שמעינן בנדרים ושבועות לא יחל דברו אלא היכי שכבר נתקיים הדיבור ונחלט, ואין לך בו אלא חידושו, דכל זמן שלא נחלט עדיין הדיבור דינו כמו בשאר דיבור דאתי דיבור ומבטל דיבור ולא צריכינן למילף זה מתנאי ב"נ וב"ר, ולזה אין צריך בזה משפטי התנאים, וכנ"ל:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה