מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן כ · ענף ה
הנה הארכתי בזה עד כה להראות כי זה החילוק שבין דיבור למעשה לענין תנאי אשר כתבו רבותינו האחרונים ז"ל הוא נובע גם מבאר אשר חפרוה שרים רבותינו הראשונים ז"ל:
אמנם בחתם סופר שם בח"ב מאבה"ע סי' צ' בד"ה אח"ז הביא חילוק הנ"ל בין דבור למעשה בשם ההפלאה דע"ד, והשיג ע"ז מהא דהקשה בקידושין ס"ב ע"א על ר"מ דבעי תנאי כפול מסוטה, דאין מפורש שם תנאי כפול, ואם איתא לחילוק הנ"ל, הרי בסוטה אין התנאי בא לבטל מעשה ההשקאה, דההשקאה פועלת לעולם ע"ד נס או לחנוק או לנקות ולזרוע זרע, ואין המעשה לבטלה לעולם, ולא אתי התנאי אלא לבטל דברי האלה של הכהן, והוי דיבור ודיבור, ולא בעי כל דיני תנאי, ומאי פריך, וע"כ צ"ל דע"כ לא אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור אלא כמו בר"פ האומר שם באומר התקדשי לי לאחר ל' יום, דהדיבור לא פעל עדיין כלל בתוך הל' יום, ואינו אלא דיבור לחוד, אבל היכא דהדיבור הוא על עכשיו דחל ופועל מיד לולא התנאי, כמו דיבורו של נזיר ודברי הכהן אל האשה וכדומה, כל כה"ג הו"ל מעשה, ולא אתי דיבור התנאי ומבטל לי' אי לאו דילפינן מב"ג וב"ר, וצריך כל דיני תנאי, וכה"ג משני בפ' האומר שם שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי, והיינו משום דע"י המחשבה נגמר המעשה ההוא, עכת"ד הח"ס שם:
ובל"ס שאלו נתגלה לכבוד קדושתו שחילוק זה שבין דיבור למעשה מתורתן של הראשונים ז"ל הוא לא הי' דוחה זה בקש כ"כ, ובאמת לק"מ, כי מלבד שההפלאה בעצמו כתב בדף נ"ו ע"א בתו' ד"ה הר"ז דלר' מאיר גם בתנאי על דיבור ילפינן מב"ג וב"ר ובעי דומיא דהתם, עיי"ש בהמוסגר, [והח"ס כפי הנראה מדבריו לא ראה זה רק מ"ש בדע"ד] גם בתשובת בשמים ראש סי' ר"ד הנ"ל כתב דלענין תנאי כפול לר"מ אין חילוק בין דיבור למעשה, דכך שיעור הדבר לר"מ דאין הלאו נשמע מכלל ההן, ואין סברא לחלק בזה בין דיבור למעשה, ולכך מבואר בנדרים י"א י"ג ובס"פ שבועת העדות דלר"מ גם בנדרים ושבועות מדמינן לב"ג וב"ר, עיי"ש ובכסא דהרסנא שם, ולפ"ז שפיר פריך הגמ' לר"מ מסוטה, דנהי דלענין שאר דיני תנאי יש חילוק בין דיבור למעשה, וכנ"ל, מ"מ לענין ת"כ לר"מ אין לחלק בזה, אלא בכל ענין לא אמרינן לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן, וכנ"ל:
אלא אפילו להראב"ד והרמב"ן במלחמות הנ"ל שכתבו להדיא דגם תנאי כפול לר"מ לא בעינן אלא כשהמעשה נעשה מיד, לא בדיבור בעלמא לעשות מעשה, ועל הא דנדרים וס"פ שבוה"ע הנ"ל כתב במלחמות שם וז"ל, ויש לי תחלה לשאול, דהא גבי נדרים בחולין לא אוכל לך לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן, וכן בס"פ שבועת העדות, ואע"ג דליכא מעשה, ויש לומר דהתם מי לא אלים לי' לר"מ מכלל לאו להיות נודר בו, דמעשה מכללא לית לי', הא לעשותו בתנאי לבטל דבר שלא נגמר בו מעשה לכ"ע הוי תנאי, עכ"ל הרמב"ן שם, ועיי"ש עוד, מ"מ אפילו לפ"ז שפיר פריך הגמרא מסוטה, כי באמת בסוטה בא התנאי לבטל מעשה גדולה שכבר נגמרה, והיינו השקאת המים, ומ"ש הח"ס דאין התנאי שם לבטל המעשה דמעשה ההשקאה הוא קיימת ופועלת לעולם על דרך נס או לחנוק או לנקות ולזרוע זרע, לא ידעתי מנא לי' הא דהמים בעצם פועלים ע"ד נס לזרוע זרע, ולא מצינו בתורה אלא שהמים באים לצבות בטן ולנפיל ירך, ושמם מוכיח עליהם מים המרים המאררים, והכהן מתנה עליהם בשבועת האלה שלא יפעלו לרעה אלא אם נטמאה, ואם לא נטמאה הינקי ממי המרים המאררים האלה, והיינו שלא יזיקו לה, וכמו שאמרו חז"ל בסוטה דף ז' ע"ב אומרים לה בתי וכו' שאין מים המרים דומין אלא לסם יבש וכו' אם יש שם מכה מחלחל ויורד אין שם מכה אינו מועיל כלום, עיי"ש, ולא דמו אותם לדבר שאם אין שם מכה עושים עוד פעולה לטובה, א"ו דפעולת המים ע"ד נס הוא רק לרעה אם נטמאה, והכהן מתנה עליהן שלא יפעלו לרעה אם טהורה היא, וכיון שתנאי הזה בא לבטל פעולת מעשה ההשקאה בודאי צריך בזה משפטי התנאים, ומשו"ה פריך הגמרא מיני' לר"מ דהא אינו תנאי כפול, ומשני חנקי כתיב והוי תנאי כפול, ושפיר יש בכח התנאי לבטל פעולת מעשה ההשקאה אם לא נטמאה, והיינו שלא יזיקו לה מים המרים המאררים, וכנ"ל, רק התורה העידה שאם טהורה היא ונזרעה זרע, ואין זה מפעולת המים רק השי"ת ישלם לה שכרה חלף בושתה, וכ"כ באבן עזרא שם, ומפורש במדרש רבה שם פרשה ט' כ"ה, ונזרעה זרע ר"א אומר כדי הוא הצער שינתן לה בנים בשכרה, ושם אות מ"א, סוף שהמקום פורע לה תחת ניוולה, שאם היתה עקרה נפקדת וכו' עיי"ש, הרי כדברינו הנ"ל:
והא דמייתי הגמרא שם בקידושין סייעתא לר"מ דבעי ת"כ מהא דאם תיטיב שאת ואם לא תיטב. ומואם בחקותי תלכו ואם בחקותי תמאסו, ומואם תאבו ושמעתם וכו' ואם תמאנו ומריתם וכו', הנם דבכל הנהו לא הוי אלא דיבור, וגם לר"מ לא בעי ת"כ, מ"מ דיבורו של הקב"ה נחשב כמעשה, ובדבר ד' שמים נעשו, ובעשרה מאמרות נברא העולם, וגם אמרו חז"ל ברכות ז' ע"א כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו, עיי"ש, וא"כ דיבורו של הקב"ה לטובה אפילו בדרך תנאי הוי כמו מעשה נגמרת, ולזה בעינן משפטי תנאים לבטל זה בצד האחר, ולר"מ בעינן ח"כ, ולכך הוצרך בכל הני לכפול ולומר ואם לא תיטיב וכו' ואם בחקותי תמאסו וכו' ואם תמאנו ומריתם וכו', כי לולא כן הי' הדיבור של הקב"ה לטובה אפילו בדרך תנאי דהוא כמו מעשה נגמרת חלל גם בצד ההיפוך, והגם דלפ"ז שוב קשה דמה מקשה הגמרא מכל הנהו לרחב"ג, דהא הא ודאי דגם רחב"ג ס"ל הא דברכות הנ"ל דכל דבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו, דהא נשמע כן ממשה, והוא מאמר מוחלט שם, עיי"ש, וע"כ צ"ל דהגם דרחב"ג ס"ל דגם במעשה נגמרת לא בעינן ת"כ, והתנאי מבטל המעשה אף שלא כפלו, מ"מ דיבור של הקב"ה לטובה עדיף ואלים יותר ממעשה נגמרת דעלמא ואינו מתבטל בצד ההיפוך אלא ע"י תנאי כפול כמו אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב וכו' וכל אינך דמייתי הגמ' שם, וא"כ מה מקשה הגמרא מכל הנך על רחב"ג דהא בדיבור של הקב"ה לטובה גם לרחב"ג בעי ת"כ וכנ"ל, וצ"ל דאה"נ דהגמ' הוי מצי לתרץ כן, אלא דעדיפא מיניה משני שם לרחב"ג דאלולא התנאי כפול שבכל הנך לא הוי שמעינן עונש עכ"פ, ותירוץ זה פשוט יותר ולכך משני לי' הגמ', עיי"ש:
ומזה נלפענ"ד כדמות ראי' למ"ש באור החיים הקדוש פ' מקץ בפ' אנכי אערבנו, דמה שאמרו בפ' הגולין נידוי על תנאי צריך הפרה אעפ"י שנתקיים התנאי מנ"ל מיהודה עיי"ש, היינו דוקא שלא כפל התנאי הא כפל בפירוש שבאם יהי' ההיפוך לא יהי' הנידוי א"צ התרה בצד ההיפוך, עיי"ש באוה"ח, ומזה כדמות ראי' לזה, דהא גם בדיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אמרו חז"ל כן שאפילו על תנאי לא חזר בו גם בצד ההיפוך, ואעפ"כ זיל קרי בי רב הוא בהכתובים דמייתי בגמ' הנ"ל דבתנאי כפול אין הדבר כן, רק גומל לאיש חסד כמפעלו ונותן לרשע רע כרשעתו, וכנ"ל, וה"ה שיש לנו לומר כן בנידוי על תנאי כשהי' ת"כ, ומה שהקשה באוה"ח שם דא"כ דמיירי בלא ת"כ פשיטא ומאי קמ"ל, דהא בכל דוכתי כן הוא דבלא ת"כ התנאי בטל והמעשה קיים, עיי"ש, לפי הנ"ל לק"מ, דהא נידוי הוא רק דיבור, ובדיבור לבד בלא מעשה לא בעינן בעלמא דיני תנאי, וגם לא ת"כ אפילו לר"מ, וכנ"ל, ואעפ"כ בנידוי צריך התרה, הא בכפל בפירוש שבאם יקיים התנאי לא יהי' הנידוי מסתבר דא"צ התרה וכנ"ל: