מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי
סימן כ · ענף ד
ונראה דהיכא דאין אן אלא דיבור בעלמא, כגון שבועות וידרוש לא מיבעיא בנדר או נשבע שלא לעשות, אלא אפילו בנשבע לעשות איזה דבר, אעפ"כ כעת עדיין אינו אלא דיבור לחוד, בזה גם רש"י ותו' ובעהמ"א הנ"ל מודים דהתנאי שלהם א"צ להיות עפ"י משפטי תנאים של ב"ג וב"ר, דבלא זה אתי דיבור ומבטל דיבור, וכנ"ל, אלא דשם באומר הרי עלי תודה ע"מ וכו', וכן באומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש, מאחר דיש שם מעשה להביא הקרבן תודה וקרבנות הנזיר, ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי, ולכך מיד כשאמר הרי עלי תודה וכן הריני נזיר הוי לי' כאלו כבר מסר הקרבנות, והוי כמעשה, ולכך ס"ל דצריך התנאי שלהם להיות עפ"י משפטי תנאים של ב"ג וב"ר, וכן בההוא דהבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי, מאחר דזה מיירי בשכיב מרע, כמ"ש רש"י בביצה שם, ודברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי, א"כ מיד שאומר הבו לי' ד' מאה זוזי הוי לי' ככבר נתנם לו, וסבירא להו דזה הוי כמעשה, וצריך להיות התנאי קודם למעשה, וכן שאר משפטי תנאים, אבל בשאר דיבורים דלא הוו כמסירה גם הם ז"ל מודי דא"צ להיות בתנאי שלהם משפטי תנאים, וכנ"ל, ועיי"ש ברש"י ד"ה נזיר:
ובזה יש ליישב קושיית הרמב"ן במלחמות והרשב"א בחידושיו על בעל המאור, שפירש דמשו"ה אר"פ ד' מאה זוזי שקיל וכו' משום שהקדים המעשה לתנאי, דא"כ מאי אתי לאשמעינן בזה, מתניתין היא בב"מ צ"ד ע"ב, כל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל, וא"ת הלכה כאותה משנה קמ"ל, התם הו"ל למימר כן הלכה כסתם משנה, ועוד מאי שייטו' דר' פפא הכא, עיי"ש ולפי הנ"ל מיושב, דממתניתין לא שמעינן אלא מעשה, צריך להיות התנאי קודם למעשה, אבל דיבור א"צ למשפטי התנאים, דאתי דיבור ומבטל דיבור, והו"א דה"ה דיבור של שכ"מ א"צ למשפטי התנאים, ולהכי מייתי הא דר"פ לאשמעינן דדיבור של שכ"מ שהוא ככתובין ומסורין הוי כמעשה, וצריך ג"כ להיות בו תנאי קודם וכל משפטי תנאים, וזה הי' ג"כ איבעיית ר"ל מר"י הרי עלי תודה ע"מ וכו' הריני נזיר ע"מ וכו' מהו, הי' מסופק ג"כ בזה, אם אמירה לגבוה הוי כשאר דיבור, וא"צ להיות בו משפטי תנאים, ולכך אף שלא הקדים התנאי תנאו קיים, או יען דאמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט הוי כמעשה וצריך להיות התנאי עפ"י משפטי התנאים, ופשיט לי' ר"י דהוי כמעשה, ולכך הואיל דלא הקדים התנאי תנאו בטל והמעשה קיים, ולזה נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח, וע"ז מייתי ג"כ הא דר"פ דג"כ ס"ל כן דאמירה שהיא כמסירה הוי כמעשה לענין משפטי התנאים:
וכ"כ בספר הפלאה שם בדף נ"ו בדעת התו' נזיר די"א שהקשו איך מהני תנאי בנזירות הא א"א לקיומי' ע"י שליח, וקשה הא קבלת נזירות הוא רק דיבור, ולא צריך למילף מב"ג וב"ר, דבלא"ה אתי דיבור ומבטל דיבור, אלא דס"ל להתו' דמאחר דע"י הדיבור של הריני נזיר מתחייב בקרבנות, ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט, הוי כמעשה, וצריך משפטי התנאים, וכ"ד ת' מ"ע הנ"ל, וכנ"ל:
אמנם דעת הראב"ד וסייעתו הנ"ל דאפילו בדברי שכ"מ ואמירה לגבוה דהוו כמסירה אעפ"כ מאחר דלא הי' בו שום מעשה בפועל אין דינו לענין תנאי כמעשה רק כדיבור בעלמא דא"צ להיות בו משפטי תנאים, וכנ"ל, וזה הוא דעת הגהמ"ר בשם התו' וש"מ ביצה ובש"ר הנ"ל לענין א"א לקיומי ע"י שליח דגם אמירה לגבוה שהיא כמסירה דינו לענין תנאי כדיבור ולא כמעשה, שהרי תירצו בזה קושיית התו' דנזיר הנ"ל דמשו"ה מהני תנאי בנזיר משום דלא הוי אלא דיבור, אף דבנזיר שייך אמירה לגבוה, וכנ"ל, וכן משמע להדיא מלשון הגהמ"ר הנ"ל במ"ש שם וז"ל דודאי במעשה הנעשה בידים וכו' אבל במעשה שאינו אלא בדיבור בעלמא כגון נדר וכו' וכנ"ל, הרי דגם דיבור שהוא כמעשה, מ"מ מאחר דהמעשה אינו אלא בדיבור, דינו רק כדיבור, ומ"ש כגון נדר כוונתו נדר נזיר, תדע דהרי עיקר התירוץ הוא ליישב הקושיא מנזיר, וכנ"ל:
ובדעת הרמב"ם הי' נראה לכאורה דס"ל דדיבור שהוא כמסירה דינו לענין תנאי כמעשה, ומשו"ה הביא בפ"ח מה' נזיר הי"ד ובפ"ב מה' חגיגה הי"ד דינים הנ"ל דהרי עלי חודה ואצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ואגלח ממעות מע"ש שאמר בדרך תנאי, ואעפ"כ נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח, משום דהקדים המעשה לתנאי והתנאי בטל והמעשה קיים, ומ"ש בפי"א מה' זכי' ומתנה ה"כ כהרי"ף דמשו"ה בהבו לי' ד' מאה זוז לפלוני וישא בתי ד' מאה זוזי שקיל וברתא אי בעי וכו' משום דב' מתנות הם, ומשמע הא אם אמר בפירוש בלשון תנאי התנאי קיים, וכנ"ל, אף דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי והוא הקדים המעשה לתנאי, מ"מ היינו טעמא משום דבשכ"מ אין צריך לדקדוקי תנאין כדי שלא תטרוף דעתו עליו, כמ"ש הרמב"ן במלחמות שם ג"כ טעם זה, עיי"ש, כן הי' נראה לכאורה בדעת הרמב"ם ז"ל בזה:
אמנם באמת אי אפשר לומר כן בדעת הרמב"ם ז"ל, דהא דעתו ז"ל בספ"ו מה' אישות דבע"מ לא בעינן משפטי התנאים, וא"כ זה שכתב בפ"ח מה' נזירות הו"ד דהאומר הריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש הר"ז נזיר ואינו מביא קרבנותיו מן המעשר אלא מן החולין עכ"ל, א"א לומר דהוא מטעם דלא הקדים תנאי למעשה והתנאי בטל דהא בע"מ התנאי קיים אף דהקדים המעשה לתנאי, כמ"ש הרמב"ם בה' אישות שם להדיא, וע"כ טעם אחר יש בזה, ואולי משום דהוי לי' מתנה על מ"ש בתורה דתנאו בטל, וכמ"ש שם הר"מ בה' ט' י', ופשוט מאוד דזה הוא אפילו במעכשיו ובע"מ, כי הרמב"ם לא כתב שם בה' י"ז אלא דבמעכשיו ובע"מ א"צ תנאי כפול ולא תנאי קודם למעשה, ועיי"ש בלח"מ בהי"ז:
ולפ"ז י"ל דגם הרמב"ם ס"ל כהראב"ד וסייעתו הנ"ל דגם דיבור שהוא כמסירה אין דינו לענין תנאי כמעשה אלא כדיבור בעלמא, וא"צ בו משפטי התנאים, והיינו טעמא שכתב בפי"א מה' זכיה כהרי"ף, וכמ"ש הראב"ד, והא דפ"ח מה' נזירות ופ"ב מה' חגיגה הנ"ל טעם אחר יש להם, וכנ"ל, ובהיות כן לכאורה גם מרש"י ותו' אין ראי' דיסברו כבעל המאור דדיבור שהוא כמסירה דינו כמעשה, כי יש לומר דדוקא בתודה ובנזיר כתבו דגם על מנת לא מהני ומטעם הנ"ל דהו"ל מתנה על מ"ש בתורה, אבל בההוא דהבו וכו' ולנסוב ברתי יש לומר דגם הם ז"ל מפרשים כהרי"ף דלא מיירי בדרך תנאי, וכטעם הראב"ד ז"ל, וכדעת הרמב"ם ממש, וכנ"ל:
אמנם באמת אי אפשר לומר כן בדעת רש"י ותו', דהא כתבו התו' שם דדוקא דקאמר הרי עלי תודה ע"מ וכו', וכן הריני נזיר ע"מ וכו', אבל אם אמר איפכא ע"מ שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה, וכן בנזיר ע"מ שאגלח ממע"ש הריני נזיר, התנאי קיים, וכן פירש בקונטרס וכו', עכ"ל התו', ועיי"ש, ואי שייך בזה לומר מתנה על מ"ש בתורה, גם בהקדים ע"מ למעשה התנאי בטל, וגם מאי הי' מסופק ר"ל בזה, פשיטא דהמתנה עמ"ש בתורה התנאי בטל, וע"כ צ"ל דס"ל דזה לא הוי מתנה עמ"ש בתורה, וכמ"ש הרמב"ן במלחמות דמידי דהוי אהא דהריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו דמהני התנאי, וכבר הקשו ע"ז התו' בכתובות דנ"ו ע"א בד"ה הרי דהא הוי מתנה עמ"ש בתורה דאין גלוח אלא במקדש, ותירצו דדוקא במתכוון לעקור מ"ש בתורה התנאי בטל, אבל התם סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש, ואין מתכוון לעקור, אית לן למילף מתנאי דב"ג וב"ר, עיי"ש, וגם בנ"ד י"ל כן, דסבור מצוה הוא לצאת ידי חגיגה בתודה ולגלח ממעות מע"ש, וכדאמרינן בעלמא הואיל דמתעביד בה מצוה חדא ליתעבד בה מצוה אחרינא, ולזאת אין בזה דין מתנה עמ"ש בתורה, ולכך בהקדים ע"מ התנאי קיים, וע"כ צ"ל דהא דבהקדים הרי עלי לע"מ התנאי בטל ה"ט משום דהקדים המעשה לתנאי, ודיבור שהוא כמסירה דינו לענין זה כמעשה, וכנ"ל, וכדעת בעל המאור, וכמ"ש לעיל:
אמנם הרמב"ם דס"ל דבע"מ א"צ תנאי כפול ולא תנאי קודם למעשה, ע"כ צ"ל דס"ל דהא דהריני נזיר ע"מ שאגלח ממע"ש נזיר ואינו מגלח, משום דהו"ל מתנה עמ"ש בתורה ותנאו בטל, והא דהי' ר"ל מסופק בזה, ה"ט משום שיש מקום לומר בזה דאין בו דין מתנה עמ"ש בתורה דאינו מתכוון לעקור, וכנ"ל, ופשיט לי' ר' יוחנן דיש בו דין מתנה עמ"ש בתורה ולכך תנאו בטל, ולפ"ז באמת גם בהקדים ע"מ להריני נזיר התנאי בטל, דבמתנה עמ"ש בתורה אין חילוק בין הקדים המעשה לתנאי ובין הקדים התנאי למעשה, בכל ענין התנאי בטל, ולזאת מה שהביא הכסף משנה שם בפ"ח מה' נזיר הי"ד דברי רש"י ותו' הנ"ל דבהקדים ע"מ וכו' להריני נזיר התנאי קיים על דברי הרמב"ם צ"ע, כי כפי הנראה הרמב"ם לא ס"ל כן, וכנ"ל, ועכ"פ אין הכרח לפ"ז לומר דהרמב"ם לא יסבור כהראב"ד וסייעתו דגם דיבור שהוא כמסירה אין דינו לענין תנאי כמעשה, וכנ"ל:
באופן שיצא לנו מכל הנ"ל, דבדיבור בעלמא לכ"ע אין התנאי שלו צריך להיות עפ"י משפטי התנאים של ב"ג וב"ר, דבל"ז אתי דיבור ומבטל דיבור, ובדיבור שהוא כמסירה, דעת בעל המאור וסייעתו דהוי כמעשה לענין זה, ודעת הראב"ד וסייעתו דאין דינו כמעשה, רק כשאר דיבור דעלמא, וא"צ להיות התנאי שלו עפ"י משפטי התנאים:
ולענין הלכה כבר כתב הש"ך בחו"מ סי' רנ"ג ס"ק ט"ז דכוותי' דהרמב"ן במלחמות בשם הראב"ד קיי"ל להלכה, והב"ח שם סכ"ד כתב על דברי הראב"ד שפתים ישק משיב דברים נכוחים, עיי"ש:
והנה הרמב"ן במלחמות שם כתב להדיא דאלו אמר הרי עלי תודה ע"מ שאצא בה ידי חגיגה והריני נזיר ע"מ שאגלח ממעות מע"ש יוצא ומגלח, והתם טעמא משום דכיון דלא אמר ע"מ שאצא בה ושאגלח לא הוי תנאה ולא תלה נדרו בכך, עיי"ש, ונראה דזה הי' איבעיית רשב"ל שם הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מע"ש מהו, הי' מסופק כשאמר לשון זה אם כוונתו לתנאי ותלה נדרו בזה וא"כ תנאו קיים, או אין זה תנאי, ודבריו כנגד התורה בטלין, ופשיט לי' ריו"ח דאינו יוצא ואינו מגלח, משום דאין זה תנאי, וזהו דאשמעינן הש"ס להא דר"פ ד' מאה זוזי שקיל וברתא אי בעי וכו', דמאחר דלא אמר אם ינסוב אין זה תנאי, רק ב' מתנות, ואיזה שירצה יקח, וזהו דקמ"ל שם ואינו יוצא בה ידי חגיגה אע"ג דפריש, והיינו דלא נימא דכשפריש כוונתו לתנאי: