אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן כ · ענף ג

ענף ב

ובזה כבר נח ושקט הרעש הגדול אשר הרעיש הטיב חליצה נגד רבותינו הגדולים השליטים הנ"ל, אמנם עדיין לא יצאנו ידי חובת ביאור בזה, כי לפי מה שכתבתי יתחייב מזה דלא מהני תנאי במצוה אלא כשהתנאי הוא באופן דגם בלא התנאי לא הי' יוצא ידי חובת המצוה בצד השלילה של התנאי, אבל כשהוא באופן שבלא התנאי הי' יוצא ידי חובתו בכל אופן, והתנאי בא לבטל זה, שלא יצא י"ח בצד השלילה, לא מהני התנאי, הואיל דא"א ע"י שליח, וכמ"ש באמת בטיב חליצה הנ"ל דכשבא לידו אתרוג שאינו מהודר ומתנה ואמר אם יבא לידי מהודר לא אצא בזה ואם לא יזדמן לי אחר אצא בזה דמ"מ נפיק וא"י לברך על השני, וכנ"ל, דבאופן זה לולא התנאי הי' יוצא בכל אופן, ולזאת לא מהני התנאי לבטל זה, כיון דא"א ע"י שליח, וכנ"ל:

ואנן איפכא שמעינן גם בזה. בחידושי רעק"א באו"ח סי' מ"ו מג"א ס"ק ט"ז כתב שם דבירא שהציבור יעברו זמן ק"ש יכוין בדרך תנאי, אם יעברו יהא יוצא בזה, בק"ש קטנה, ואם לא יעברו לא יצא בזה, כמ"ש הב"י בסי' תפ"ט בשם אבודרהם לענין ספירת עומר, עכ"ל רעק"א ז"ל שם, הרי דמהני תנאי במצוה גם באופן זה, אשר לולא התנאי הי' יוצא בזה גם אם לא יעברו הציבור, ואעפ"כ התנאי מבטל זה:

לכן נראה לפענ"ד לחלק בזה עוד חילוק אחר, עפ"י מה שכתבו רבותינו הגדולים ז"ל, בפני יהושע גיטין דף ע"ה ובכתובות דף נ"ו ודע"ד, ובהפלאה שם, ובמקור חיים על ה' פסח סי' תמ"ח ס"ק ט', דעד כאן לא אמרינן דבעינן משפטי התנאים אלא בתנאי הבא לבטל מעשה, דמצד הסברא הוי אמרינן דלא אתי דיבור התנאי ומבטל מעשה, אלא דילפינן זה מתנאי ב"ג וב"ר, ולכך בעינן משפטי התנאים דומיא דהתם. אבל אם התנאי הוא על דיבור, דלא בעינן למילף זה מתנאי ב"ג וב"ר, דמסברא ידעינן דאתי דיבור ומבטל דיבור, ולכך לא בעינן בזה משפטי התנאים כמו בתנאי דב"ג וב"ר, עיי"ש, וכן משמע בתשובת מנחם עזרי' סי' ס"ד, שכתב בנידון דשם דבעינן תנאי קודם למעשה וכל שאר דקדוקי תנאים, דאי גרע חד מינייהו המעשה קיים והתנאי בטל, ואמירה לגבוה חשיבא מעשה לענין זה דומיא דמסירה להדיוט וכו', עכ"ל שם, הרי דלהצריך כל דקדוקי תנאים הוצרך לומר דאמירה לגבוה חשיבא מעשה, משמע הא אלו הי' אמירה לחוד לא הי' צריך לדקדוקי תנאים:

ובאמת שכן מבואר בראשונים ז"ל, עיין בהגהת מרדכי דכתובות אות ר"ל לענין א"א לקיומי' ע"י שליח, וז"ל שם בשם התו', דודאי מעשה הנעשה בידים וכו' שאין המעשה יכול להתקיים ע"י שליח וכו' אלים המעשה טפי ולא יתבטל ע"י התנאי שלא יתקיים, אבל במעשה שאינו אלא בדיבור בעלמא כגון נדר לא אלים כולי האי שיתקיים אם לא נתקיים התנאי, עכ"ל, וכן הביא השער המלך בספ"ו מה' אישות בשם שטה מקובצת כת"י בשם הר' עזריאל כמעט אותו לשון ממש של הגהמ"ר הנ"ל, עיי"ש שכתב ליישב בזה קושיית התו' בנזיר די"א דאיך מהני תנאי בנזירות הא א"א ע"י שליח, ובהנ"ל א"ש דדיבור שאני, וכ"כ הרא"ש בתשובת בשמים ראש סי' ר"ד ליישב קושיית התו' הנ"ל, וז"ל בתי' הב', ועוד שלא נאמרו הדברים כי אם במעשה, דאי אפשר למעשה כזה להתבטל באמירת תנאי, אבל בדבר שאינו כי אם דיבור בעלמא אתי דיבור ומבטל דיבור, עכ"ל:

ובביצה דף כ' ע"א בההוא דאמר הבו לי' ד' מאה זוזי לפלוני ולנסוב ברתי דא"ר פפא ד' מאה זוזי שקיל ברתא אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב, דעת בעל המאור שם דמיירי דאמר בדרך תנאי, הבו לי' ד"מ זוזי אם ינסוב ברתי, ואעפ"כ מאחר דהקדים המעשה לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים, עיי"ש, וכן נראה דעת רש"י ותו' שם, שפירשו על הא דבעי שם ר"ל מר"י הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה הריני נזיר ואגלח ממעות מע"ש מהו, דמיירי בעל מנת, עיי"ש ברש"י דף י"ט ע"ב בסופו בד"ה דאע"ג דפריש, ובדף ס' בד"ה נזיר, ובתוס' שם ד"ה נזיר, וטעמם נראה משום דאם כפשטות הגמ' שלא אמר בדרך תנאי הדקו"ל על הא דאינו יוצא בה משום חגיגה, פשיטא, ואפילו פריש מאי הוי, וכי יכול לפרש נגד התורה, וגם מאי קא מיבעיא לי' לר"ל בזה, וע"כ דמיירי בדרך תנאי, ואעפ"כ קא פשיט לי' ר"י גדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח, והיינו טעמא משום דהקדים המעשה לתנאי, והתנאי בטל והמעשה קיים. הא אם הקדים התנאי, שאמר ע"מ וכו' הרי עלי תודה, ע"מ וכו' הריני נזיר, אזלינן בתר התנאי, וכמ"ש שם התו' ד"ה נזיר, וממילא הא דמייתי עלה שם העובדא דההוא גברא דאמר להו הבו וכו' לפלוני ולנסיב ברתי וכו' מיירי ג"כ בעל מנת, וכמו שמשמע באמת מדברי התו' שם, עיי"ש, ואעפ"כ התנאי בטל והמעשה קיים, משום דהקדים המעשה לתנאי, וכדעת בעהמ"א הנ"ל:

אמנם דעת הרי"ף בפ' מי שמת דמשו"ה ד' מאה זוזי שקיל וברתא אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב, משום דלישנא דמתנה היא בין בזוזי בין בברתא, הילכך אי בעי תרווייהו שקיל ואי בעי חד מינייהו שקיל, עיי"ש, משמע מזה הא אלו אמר זה בלשון תנאי, הבו ד' מאה זוזי לפלוני אם ונסיב ברתי, הי' התנאי קיים, אף שהמעשה קודם לתנאי, וכן פסק הרמב"ם בפי"א מה' זכי' ומתנה ה"כ כהרי"ף, ולזה הסכימו הראב"ד בהשגותיו על בעל המאור שם בביצה, והרמב"ן במלחמות שם, ובחידושי הרשב"א שם, והראב"ד שם כתב הטעם בזה מה דהתנאי קיים כאן אף שהמעשה קודם לתנאי, כי כל מה שאמרו חכמים בתנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי ומעשה בדבר אחד ומעשה דאפשר לקיומיה ע"י שליח לא נאמרו הדברים אלא כשהמעשה נעשה מיד, כעין נתינת גט לידה וקידושין וחליצת יבם, שהתנאי בא לעקור המעשה, אז אמרינן שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אא"כ נעשה תנאי בחוזק כעין תנאי ב"ג וב"ר שניתן להם הארץ מיד, הא אם אין התנאי כפי משפטי התנאים של ב"ג וב"ר אין כח בתנאי לעקור מעשה הנעשה, אבל בדבר שלא נעשה בו שום מעשה אלא דיבור בעלמא לעשות מעשה, כגון זה שאמר תנו ד' מאה זוז לפלוני אם יקח בתי, בזה א"צ למשפטי תנאים הנ"ל, ולית דין ולית דיין שיאמר אחרת אלא שאם לא יקח הבת לא יטול, עכת"ד הראב"ד שם בתוספת ביאור קצת, והרמב"ן במלחמות שם הביא כל דברי הראב"ד הללו וקילס אותם וסמכם בראי' מהירושלמי והסכים לזה, עיי"ש, וכן בחידושי הרשב"א שם הביא בהסכם דברי הראב"ד והרמב"ן הנ"ל:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה