אור ברסלב

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג· רבי יהודה לייב ברבי יוסף הלוי

סימן כ · ענף ב

ענף א

ומה שנראה לפענ"ד בזה הוא, דהגם דהר"ן כתב להדיא דכשנתן לה הגט לשם פקדון ואח"כ אמר לה הא גיטיך דמתגרשת, וכנ"ל, מ"מ אין הכרח כ"כ לזה מהש"ס, כי יש לומר דדוקא באמר לה כנסי שט"ח זה ואח"כ אמר לה הא גיטיך, דהגם דבשעת נתינה החומרית לידה לא הי' נודע להעדים שנותן לה בתורת גירושין, מ"מ כיון שמיד אח"כ אומר לה הא גיטיך, וחזינן דזה הוא גט ולא שט"ח, הרי נראה בעליל להעדים והוכיח סופו על תחלתו שמיד בעת הנתינה החומרית נתן לה לשם גירושין, אלא שרצה להטעותה ולהעלים זה ממנה כדי שתקבל ממנו הגט, וכן בנתנו לה והיא ישנה וכשניערה אומר לה הא גיטיך, ג"כ הוכיח סופו על תחלתו דלצורך גירושין נתנו לה, אלא כדי שלא תסרב לקבלו ממנו נתנו בידה כשהיא ישנה, דאל"כ לאיזה צורך כלל נתנו לה בידה כשהיא ישנה, וכן בעייק לה חרצי' ושלפתי' מאחוריו ואח"כ אומר לה הא גיטיך ג"כ הוכיח סופו על תחילתו דלגירושין נתנו לה ועייק לה חרצי', אלא שהעלים ממנה אז כדי שתקבלו, דאל"כ לאיזה ענין סייע לה לקבלו ועייק לה חרצי, ולזה שפיר מצרפינן בכל הנך נתינה החומרית שנתן לידה אל נתינה הצוריית והקנינית שלאח"כ אשר אומר אליה הא גיטיך, והוי נתינה שלמה חומרית וקנינית לשם גירושין, אבל כשנתן הגט בידה לשם פקדון, ולא עלה אז על דעתו שום ענין גירושין, ואח"כ נתיישב לגרשה בו ואומר לה הא גיטיך, רחוק מאוד לומר לצרף נתינה החומרית שנתן בידה לשם פקדון בעלמא אל הנתינה הקנינית שלאח"כ אשר אומר אליה הא גיטיך ולעשות מזה נתינה שלמה חומרית וצוריית של הגט, דהרי אחד מעשרה דברים שהן עיקר הגירושין מן התורה הוא שיתן לה הגט בתורת גירושין, שנאמר ספר כריתות ונתן בידה, שיתן אותו בתורת ספר כריתות, כמבואר ברמב"ם פ"א מה' גירושין ה"א וה"ט, עיי"ש, ומאחר דונתן בידה כולל ב' מיני הנתינות הללו, חומריית וצוריית, וכנ"ל בסי' ענף י"א הנ"ל באורך, עיי"ש, א"כ כי כתוב ספר כריתות ונתן בידה שיהא הנתינה בתורת ספר כריתות היינו שיהא ב' מיני נתינות הללו בתורת ספר כריתות, ואיך נוכל לצרף הנתינה שנתן בידה לשם פקדון בעלמא אל נתינה הצוריית של הגט, והלא הנתינה חומרית הלזו לא היתה לשם כריתות כלל, ושאני הא דכנסי שט"ח הנ"ל וכן כל הנך דלעיל דמוכיח סופם על תחלתם דהי' גם נתינתם החומרית לשם גירושין, וכמו שאומר לה אח"כ הא גיטיך, וכנ"ל, וקיי"ל כרשב"ג בגיטין ס"ו ע"א דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו, עיי"ש, והגם דבחו"מ סי' רמ"ה סי"א קיי"ל דהוי רק ספק אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, ולא קיי"ל כרשב"ג אלא משום דשם איכא קצת הוכחה גם בתחלה, עיי"ש בחולין ל"ט ע"ב, מ"מ גם בכנסי שט"ח ובכל הני דלעיל יש קצת הוכחה גם בתחלה בשעת הנתינה לידה, דבודאי לא לחנם נתן הגט בידה, ויותר קרוב דלצורך גירושין הוא מלפקדון, אלא דמ"מ אינו בירור גמור, וכשאומר אח"כ הא גיטיך הוכיח סופו על תחלתו בבירור גמור דלגירושין נתנו בידה גם מתחלה, ולכך מצרפינן הנתינה החומרית הזאת אל אמירת הא גיטיך שאח"כ, וכנ"ל, משא"כ כשנתנו בידה בפירוש לפקדון אף שאמר לה אח"כ הא גיטיך אין כאן הוכחה כלל שגם מתחלה הי' דעתו לגירושין היפוך ממה שאמר בפירוש לפקדון, דשפיר יכול להיות דבאמת הי' דעתו מתחלה לפקדון כמו שאמר, אלא שאח"כ נתיישב שיהי' לגירושין, וא"כ כך יש לנו לנקוט כמו שאמר בפיו, ולא לילך בתר דברים שבלב אשר סותרים מה שאמר בפיו, וכיון דנקטינן דהנתינה החומרית לא הי' רק לפקדון בעלמא איך אפשר לצרף אותה אל הנתינה הקנינית והצוריית שאח"כ, וכנ"ל, ולפ"ז י"ל שכן הוא באמת דעת הראב"ד, דלא כהר"ן:

ואולי ס"ל להר"ן דגם בנתן בידה לפקדון ואח"כ אמר לה הא גיטיך ג"כ מוכיח סופו על תחלתו דלגירושין נתן לה, ולא לפקדון כמו שאמר מתחלה, דזר הוא מאוד ליתן גט שנכתב לשמה לשם גירושין לפקדון ביד האשה עצמה, וע"כ דגם מתחלה הי' דעתו לגירושין כמו שאומר אח"כ, רק כדי שתרצה לקבלו אמר לה לפקדון, וא"כ אם הוא באופן כזה שאין ספק כלל וכלל בזה שמתחלה נתנו בידה רק לפקדון מסתבר דגם לר"ן לא מצרפינן נתינה בידה הזאת אל אמירת הא גיטיך שאח"כ, והוי טלי גיטיך מע"ג קרקע, וכנ"ל:

ובהיות כן, בהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך, שאין לספק כלל שמה שנתן מתחלה לאשה דעלמא בתורת פקדון דבאמת הי' דעתו אז רק לשם פקדון, ולא זולתו כלל, א"כ אין לצרף הנתינה בידה הזאת לאמירת התקדשי לי בו שאח"כ, והדר הוי לי' טלי קידושיך מע"ג קרקע, ואינו דומה כלל להא דכנסי שט"ח הנ"ל, וכנ"ל, וא"כ יהי' באמת מוכרע מהא דהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך דבקידושי כסף גם טלי קידושיך מע"ג קרקע מהני, כדעת הרבה גדולים המובאים בבאר היטב באבה"ע סי' ל' ס"ק ח', וכן העלה בספר המקנה בק"א סי' כ"ז ובגט מקושר בקו"א אות י':

ולפ"ז בנ"ד במגרש לאחר ל' יום או לאחר מעשה פלוני שכתב הרמב"ם דמשמעות דברים אלו הם שעד הזמן או המעשה ההוא יהי' בידה לפקדון ואח"כ תתגרש בו, וכנ"ל, דאין שום ספק כלל דדעתו הוא שעד אז יהי' בידה לפקדון, כמו שמשמע מדבריו, דאין לתלות זה בהטעה ובהעלמת מחשבתו כדי שתקבלנו וכנ"ל, דהא אומר לה בפירוש שאח"כ תתגרש בו, וא"כ לא העלים ממנה הגירושין, ואעפ"כ משמעות דבריו שעד אז יהי' בידה לפקדון, א"כ ברור שגם מחשבתו באמת כן הוא שיהי' רק לפקדון עד אז, וא"כ ממילא אין לצרף הנתינה שנתן לה אז לפקדון אל חלות הגט שאח"כ, וכנ"ל, ועוד דאי הוויית הגירושין שבזה היא ע"י צירוף ב' הנתינות יחד, הנתינה החומרית והנתינה הקנינית שאח"כ, כמו בכנסי שט"ח הנ"ל, א"כ בהכרח הי' צריך הגט להיות בידה או להיות מונח בחצירה בשעת חלות הגט, כדי שיהי' אז הנתינה הקנינית, וגם הי' צריך להיות אז עדים בזה כדי שתהי' ההקנאה והמסירה בפני עדים, וכמו בכנסי שט"ח הנ"ל דאמירת הא גיטיך שאח"כ צריך להיות בפני העדים, ופשוט בפני אותן העדים של הנתינה החומרית, כדי שלא יהי' חצי דבר, וה"ה כאן הי' צריך להיות כן, ובאמת אינו כן כלל, דהרי כתב הרמב"ם שם בפ"ט מה' גירושין ה"ג וה' דאפילו אם הגט הוא בשעת חלותו בצדי רשות הרבים במקום שייחדה אותו בו אעפ"י שאינו רשותה הרי זו מגורשת בו, עיי"ש, והראב"ד אשר אנחנו נושאים ונותנים בדבריו כאן לא השיג עליו, מכלל דמסכים לזה:

וע"כ צ"ל דהיינו טעמא דמגורשת לאחר ל' יום או לאחר עשיית המעשה, משום דבאמת מיד כשנתן לה הגט היתה אז הנתינה לשם גירושין לאחר ל' יום או לאחר עשיית המעשה, והגם דעכשיו הוא רק לפקדון, אבל אח"כ יהי' לגירושין, והנתינה של עכשיו היתה מיד על זה האופן שתהי' לפקדון עכשיו ולגירושין אח"כ, ומאחר שהנתינה הזאת היתה מיד לשם גירושין שלאח"כ שפיר מצרפינן הנתינה הזאת שמידו לידה אל חלות הגירושין שאח"כ, ולא הוי אח"כ כטלי גיטיך מע"ג קרקע אלא נתינה אריכתא הוא זאת, ומה"ט אפילו אין הגט בידה או בחצרה בשעת חלות הגירושין רק מונח אז בצדי רה"ר מתגרשת בנתינה של עכשיו, דמאחר דנתן לה עכשיו בפני עדים בפירוש לשם גירושין שלאח"כ מתגרשת אח"כ בנתינה זו, ולא אמרינן דאח"כ בשעת חלות הגירושין כבר כלתה נתינתו, דמאחר דהגט קיים ואילו מונח אז ברה"ר רק בצדי רה"ר מקום הראוי לקנות בו במשיכה עדיין לא כלתה נתינתו דמעיקרא מקרי, וכמבואר כל זה בה"ה ובכ"מ שם בפ"ט מה' גירושין ה"ג, עייש"ה, ואין זה דומה למשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום דלא קנה כשלא אמר מעכשיו משום דאז כבר כלתה משיכתו, דשאני התם דהפרה היא דבר הנקנה, והקנין הוא רק המשיכה, וכבר כלה הקנין דהיינו המשיכה לגמרי לאחר ל' יום, והגם דהפרה אז ברשותו של הקונה, מ"מ המקנה לא אמר שיקנה אלא במשיכה, ומשיכה כבר כלתה, וע"י חצרו אינו מקנה לו, וכמ"ש בנתיבות סי' קצ"ז ס"ק ד', משא"כ בגט דבר הנקנה היא האשה, והגט הוא הקנין, שהאשה קונית את עצמה בגט, כמבואר בריש קידושין, וא"כ הגט ונתינתו הוא הקנין שקונית את עצמה בזה ומתגרשת עי"ז מבעלה, ולזה מאחר דהגט קיים אחר ל' יום וגם הנתינה לא נתבטלה אז לגמרי, דהרי מונח אז הגט במקום שייחדה אותו בו במקום שאינו רה"ר, לא כלה עדיין הקנין מקרי, דהיינו הגט ונתינתו דמעיקרא לשם גירושין, ושפיר היא מתגרשת בקבלה הראשונה, ולא הוי זה כטלי גיטיך מע"ג קרקע, וכן הוא ככל החזיון הזה בספר הזכות להרמב"ן ז"ל בפ' הכותב דפ"ו ע"ב ובר"ן שם, והובא כל זה ג"כ בב"ש סי' קמ"ו ס"ק א' ובט"ז שם ס"ק ג', עייש"ה בכל המקומות הנ"ל, ודוק:

תוכן העניינים

מנחת יהודה אבן העזר חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה